הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 15058-07-12

11 יולי 2017

לפני:

השופטת נטע רות
נציגת ציבור ( עובדים) גב' ניצה פרידמן

התובע
1. ניר שמש ת.ז. XXXXXX168
ע"י ב"כ: עו"ד חן שטיין
-
הנתבעת
1. סימה אזרן ת.ז. XXXXXX330
ע"י ב"כ: עו"ד אייל שטרנברג

פסק דין

בין התובע שהיה מעסיק, לבין הנתבעת שהייתה עובדת, שרר גם קשר רומנטי אשר החל בסמוך לאחר תחילת יחסי העבודה בחודש מרס 2006 . קשר זה השתרע על פני מרבית תקופת העבודה שנמשכה עד לחודש אוקטובר 2007 לערך והוא הסתיים במחצית שנת 2007 ביוזמת הנתבעת שהינה אישה דתיה, מאחר ולטענתה התובע הפר את הבטחתו לקיים מצוות על פי מסורת ישראל. זמן קצר לאחר מכן נישאה הנתבעת לגבר אחר אשר למרבה הצער הלך לעולמו במהלך שנת 2014. במהלך התקופה שבה שררו יחסי עבודה בין הצדדים ואף לאחר המועד הנטען שבו הסתיים הקשר הרומנטי שביניהם קיבלה הנתבעת מהתובע מתנות וכן סכומים שונים ומשמעותיים לצורך רכישת בגדים, תשלום דמי שכירות, טיפולים קוסמטיים שונים, הוצאות אחזקת הבית ועוד. סכומים, אשר לטענת התובע, עלו באופן משמעותי על אלה שלהם הייתה זכאית הנתבעת בעבור עבוד תה. במהלך אותה תקופה התובע לא מסר לידי הנתבעת תלושי שכר כאשר לגירסתו, הוא קיזז את מלוא השכר לו הייתה זכאית הנתבעת (לרבות השכר לו הייתה זכאית לאחר תום הקשר הזוגי) כנגד הסכומים שהיא נטלה מעת לעת לסיפוק הצרכים כאמור . בין הצדדים לא נערכו הסכמים בכתב, לרבות הסכמי הלוואה או הסכמים המתירים ניכוי מן השכר על פי החוק. בתלושי השכר שהופקו לנתבעת בדיעבד אין כל ביטוי לתשלום מקדמות או לניכויים בגין פירעון חובות.

במסגרת התביעה שלפנינו, עותר התובע להשבת אותם הסכומים, אשר עלו לשיטתו על אלה שלהם הייתה זכאית הנתבעת בגין עבודתה. סכום הקרן של התביעה הסתכם בסך של 104,000 ₪. בתוספת הפרשי הצמדה וריבית הועמד סכום זה על סך של 160,262 ₪.

המחלוקות העיקריות שבין הצדדים נוגעות לשאלות הבאות:

האם סכומי "החוב" הנטען שמייחס התובע לנתבעת נוצרו עקב קיומם של יחסי עובד ומע סיק או בקשר ליחסים אלה או שמא הרכיב הדומיננטי שהביא להיווצרות החוב הנטען אינו קשור ביחסי עבודה, אלא בקשר הרומנטי שהיה בין הצדדים. ככל שהתשובה לשאלה זו תהיה כי הרכיב הדומיננטי שהביא להיווצרות החוב הנטען קשור בקשר הרומנטי שבין הצדדים, הרי שתהיה לכך השלכה על שאלת הסמכות של בית הדין זה להכריע בתביעה.

האם יש לראות בסכומים הנטענים שקיבלה הנתבעת מן התובע, מעבר לשכר העבודה לו הייתה זכאית, ובהנחה שיוכח כי אכן קיבלה סכומים העולים על אלה שלהם הייתה זכאית כעובדת – "חוב" שמקורו בהלוואה שלא נפרעה או שמא כמתנה שהעניק התובע לנתבעת, נוכח אופי היחסים ש היו ביניהם.

האם התובע הוכיח את סכום החוב המיוחס לנתבעת, אם לאו.

תמצית ההכרעה
נקדים ונציין כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת החומר המצוי בתיק ולאחר שנשמעו סיכומי הצדדים באריכות היום, הגענו למסקנה כי דין התביעה להידחות. הטעם המרכזי המצדיק לטעמנו את דחיית התביעה נעוץ בכך שמהראיות שהוצגו בפני בית הדין ביחס לאופן התנהלות הצדדים, עולה - כי הסכומים שנתבעו מן הנתבעת בגין החוב הנטען המיוחס לה מקורם ביחסים הרומנטיים שבין הצדדים ולא ביחסי העבודה ששרו ביניהם. בהקשר זה יש לציין כי שוכנענו בכך ש החוב הנטען לא היה בא לעולם אלמלא היחסים הרומנטיים ששררו בין הצדדים . ודאי שלא בהיקפים הנטענים על ידי התובע; שוכנענו גם בכך שתובע לא התנהל ביחס לנתבעת, בכל הנוגע להתחשבנות הכספית ביניהם, לרבות "קיזוז" מלוא השכר לו הייתה זכאית ובזמן אמת מסכום "החוב". זאת, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם חוק הגנת השכר התשי"ח – 1958 (להלן – חוק הגנת השכר). בעיקר עם אותם סעיפים שנועדו להגן על העובד מפני טענות עתידיות של המעסיק המייחסות לו חובות שנוצרו במסגרת ובמהלך יחסי העבודה. כמו כן שוכנענו בכך שאמלא היחסים המיוחדים שבין הצדדים, התובע לא היה מאפשר לנתבעת לצבור חובות כלפיו בסכומים העולים לשיטתו באופן משמעותי על גובה השכר (והזכויות הנלוות) ל הם הייתה זכאית ולאורך זמן. במיוחד על רקע המצב הכלכלי הקשה בו הייתה הנתבעת נתונה בתקופה הרלוונטית אשר הצריך קבלת כספים מן התובע (לפי טענתו) ובשים לב לכך שהתובע לא מצא לנכון לערוך עם הנתבעת הסכם בכתב ואף לא בעל- פה בנוגע לסכום החובה ולאופן פירעונו.

מהראיות שהוצגו בפני בית הדין ביחס לאופן ההתנהלות של התובע כלפי עובדים אחרים, לרבות תשלום מקדמות או מתן הלוואות לעובדים אלה , עולה כי היה שוני מהותי באופן ההתנהלות של התובע מול הנתבעת בהשוואה לאותם עובדים. שוני אשר התובע עצמו הטיב לעמוד עליו וקשר אותו ליחסים הרומנטיים שבין הצדדים.

נוסיף ונציין כי מסקנתנו דלעיל, נשענת הן על הכללים הראייתיים אשר לטעמנו יש להפעיל במקרה זה, בנסיבות שבהן התובע כמעסיק התעלם באופן מוחלט מהחובות המהותיות והרישומיות החלות עליו כמעסיק על פי חוק הגנת השכר , אשר נועדו להגן על העובד, כחוליה החלשה יותר בהתקשרות , בדיוק מפני תביעות מן הסוג שלפנינו. בנוסף, היא נשענת גם על עקרונות נורמטיביים, אשר מן הראוי לאמץ בנסיבות שבהן בין המעסיק לבין עובדת הכפופה לו מתקיימים יחסים רומנטיים, כאשר בה בעת המעסיק מתנכר לחובות רישומיות ומהותיות המוטלות עליו על פי הדין, לרבות חובות שסנקציה פלילית בצדן ולאחר תום היחסים מבקש להסתמך על התנכרות זו על מנת לתבוע סכומים שונים מן העובדת בגין חובות נטענים שמקורם ביחסים הרומנטיים שהסתיימו ביוזמתה .

יחד עם זאת ולמען הזהירות - מצאנו מקום להתייחס אף לשאלות הנוספות שבמחלוקת וזאת למעלה מן הדרוש, נוכח קביעתנו דלעיל . שאלות אשר התשובה להלן הייתה מובילה אף היא לדחיית התביעה. זאת אף לו היה בית הדין קובע כי החוב הנטען הינו פועל יוצא של יחסי העבודה שבין הצדדים ולא של יחסיהם כבני זוג. משמע - סבורים אנו כי ממכלול הראיות עולה כי התובע לא השכיל להוכיח כי הסכום מושא המחלוקת מקורו בהלוואה שלא נפרעה ולא במתנה, אשר הנתבעת חשה חובה אולי מוסרית להשיב לפחות חלק ממנה לתובע, נוכח סיום הקשר הזוגי בין השניים ביוזמתה . כמו כן, סבורים אנו כי אף לו היה עולה בידי התובע להוכיח כי מדובר בהלוואה שלא נפרעה , ומכאן בחוב, הרי שלא עלה בידו להוכיח את היקפו.

סיפור המעשה וה קביעות העובדתיות
להלן נפרט את הטעמים למסקנות אלה, ותחילה נגולל את סיפור המעשה ואת הקביעות העובדתיות שעליהן תתבסס ההכרעה.

ביום 8.7.12 הגיש התובע כתב תביעה כנגד הנתבעת בנוגע למערכת היחסים שהייתה ביניהם בשנים 2006-2007. במסגרת כתב התביעה נטען כי התובע הינו בעל עסק פרטי למכירת מכשירי טלפון ניידים, אשר העסיק את הנתבעת בעסקו, וכי במהלך תקופת העבודה נוצר בינו לבין הנתבעת קשר רומנטי. עוד נטען כי במהלך תקופת העבודה, הנתבעת לוותה מן התובע כספים, אשר הסתכמו לימים בסכומים מהותיים. זאת, מאחר והתובע "חס על הנתבעת, עמה היה כאמור קשור בקשר רומנטי, דבר שמטבע הדברים העצים את רגישותו למצבה [ולכן הוא נעתר] לבקשתה [ללוות ממנו כספים]". (ר' סעיף 4 לכתב התביעה). כן נטען, כי לאחר שהיחסים שבין ה צדדים "עלו על שרטון" הנתבעת התפטרה, בלא שהסדירה את חובה לתובע ובלא שהשיבה לו את הכספים אשר נטלה ממנו . התובע מצדו, כך נטען, פנה לנתבעת בדרישה לפירעון החוב הנטען, אולם מאחר והנתבעת ציינה בפניו כי אין לה אפשרות כלכלית לפרוע אותו " הועלתה הצעה כי הנתבעת תשוב לעבוד אצל התובע במטרה לקזז בשיעורים את החוב משכרה, כאשר הלכה למעשה הנתבעת שבה לעבודה לתקופה קצרה בלבד, בה סולק סכום זעום מהחוב הכולל." אי לכך נטען בסיפא של כתב התביעה כי "על הנתבעת לפרוע את חובה לתובע בסך של 160,262 ₪.

יאמר כבר כאן כי כתב התביעה שהוגש היה כללי, נעדר פירוט ביחס למועדים שבהם התקיימו יחסי עובד ומעסיק: ביחס למועד שבו החלו ולמועד שבו הסתיימו; לתנאי השכר שבהם הועסקה הנתבעת; להיקף עבודתה, לנסיבות שבהם הסתיימו היחסים הרומנטיים ולתקופה שבה הם שררו, לאופן שבו חושב סכום החוב הנטען וכן, לאופן ולמועדים שבו הוא נוצר והתגבש. למותר לציין כי לכתב התביעה אף לא צורפו תלושי שכר, הסכם עבודה של הנתבעת או הודעה על תנאי העסקתה על פי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) התשס"ב – 2002. בנוסף, לא צור פו לכתב התביעה הסכם הלוואה או הסכמים המתירים לתובע לנכות סכומים כלשהם משכרה של הנתבעת. כמו כן לא הוצגו מסמכים המתעדים את היקף ההעסקה של הנתבעת ו התשלומים ששולמו לה, לרבות פנקס שעות עבודה או פנקס חופשה.

הנתבעת לא הגישה כתב הגנה ולא התייצבה לדיון המקדמי שנקבע בהליך ומכך הוגשה על ידי התובע בקשה למתן פסק דין במעמד צד אחד. על פי החלטת בית הדין מיום 18.6.13, הוגש על ידי התובע תצהיר על מנת לתמוך בבקשה למתן פסק דין כאשר לתצהיר זה צורפו שורה של מסמכים ובכלל אלה: פירוט של סכומים שונים אשר אותם חבה לו, לטענתו , הנתבעת - המתייחסים לתקופה שממרץ 2006 ועד אוקטובר 2007. במסגרת אותו תצהיר "קיזז" התובע מסכום החוב הנטען סך של 90,588 ₪ בגין שכר עבודה שהגיע לשיטתו לנתבעת. זאת, בהתבסס על הרישום בתלושי השכר שהופקו בדיעבד ומשהוא לא חלק על כך שהשכר הנקוב בתלושים מעולם לא שולם לתובעת בתור שכזה, בסכומים בדרך ובמועדים הקבועים בחוק - אלא באמצעות "הלוואות" (נטענות) שקיבלה ממנו הנתבעת מעת לעת . בנוסף צורפו לתצהיר העתקים צילומיים של "פתקים" שונים, ערוכים בכתב יד, אשר לטענת התובע משקפים את הסכומים שמשכה הנתבעת מקופת העסק מעת לעת , לצורך מימון רכישות של טובין ושירותים שונים עבור עצמה וכן, מסמך המלמד על העברה בנקאית מחשבון התובע לחשבון הנתבעת מיום 6.8.06 על סך של 14,978 ₪. כמו כן צורפו תלושי שכר של הנתבעת לחודשים מרץ 2006 – אוקטובר 2007. תלושים, שבהם אין כ ל אזכור של "מקדמות" או "הלוואות" שנתנו לנתבעת או לניכוי סכומי ם מסוימים בגין "הלוואות" או "מפרעות".

ביום 22.8.13 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה והיעדר התייצבות על פי בקשת התובע אשר בעקבותיו הגישה הנתבעת בעצמה וללא ייצוג, ביום 3.3.15, בקשה לביטול פסק הדין שב ה טענה כי היא לא קיבלה את כתב התביעה ואת ההזמנה לדיון. בנוסף היא ציינה כי בעקבות התאלמנותה לפני כשנה, עקב מחלה קשה של בעלה, היא נקלעה למשבר כלכלי קשה אשר הוחמר בשל העיקולים שהוטלו על רכושה על יסוד פסק הדין. לגופו של עניין ובקשר לסיכויי ההגנה היא טענה - כי מאחר "מדובר בקשר רומנטי שהיה ביני לבין... [התובע]. לבית הדין אין כלל סמכות לדון בתביעה"; כי הראיה לכך היא העובדה שהתובע לא שילם לה שכר כלל וכי כל סכום שהועבר אליה על ידי התובע היה בהסכמתו כבן זוג.

בעקבות דיון שהתקיים בבקשה ובהסכמת הצדדים בוטל פסק הדין והנתבעת הגישה כתב הגנה, אשר במסגרתו שבה והעלתה של שאלת הסמכות, נוכח העובדה שכתב הת ביעה "כולו קשור ליחסים אישיים שנוהלו בין התובע לנתבעת, על כל המשתמע מכך...". בנוסף נטען - כי לנתבעת אין חוב כלפי התובע, ודאי שלא חוב הנובע מיחסי עובד ומעסיק וכי התובע הוא שניצל את הנתבעת ולא להיפך.

הנתבעת התייחסה במסגרת כתב ההגנה גם לתמליל הקלטה שהציג התובע במהלך ההליכים שקדמו להגשת כתב ההגנה. הקלטה שממנה עולה, כך לטענת התובע, כי הנתבעת מודה בקיומו של חוב כלפיו שטרם נפרע. לשיטתה של הנתבעת דובר "בהודאה" שהוצאה על ידי התובע בדרכי תחבולה תוך ניצול תמימותה ומצוקתה ובמיוחד על רקע היותה אישה חרדית שהייתה נשואה לגבר אחר במועד ביצוע ההקלטה .

הנתבעת הוסיפה וטענה בהקשר זה כי התובע הוא שהונה וניצל אותה בהיותה אישה דתיה, לאחר שהבטיח לה לנהל אורח חיים דתי, דבר שהתברר כהבטחת שווא והוביל לסיום היחסים; כי לאחר סיום היחסים עם התובע, היא נישאה לגבר אחר אולם התובע המשיך להטריד אותה בשיחות חוזרות ונשנות ודרש ממנה כספים ובסופו של יום אף הקליט את אחת השיחות שהיו ביניהם בקשר לחוב הנטען . זאת, תוך ניצול תמ ימותה ומצוקתה על רקע הנסיבות כאמור ותוך הצאת דבריה מהקשרם הנכון.

בנוסף, הנתבעת אף כפרה באמיתות הראיות שהציג התובע במהלך ההליכים שקדמו להגשת כתב ההגנה לרבות אותם "פתקים" אשר חלקם לא נגע לה לדבריה ולא נערך על י דה . כמו כן נטען כי הנתבעת מעולם לא קיבלה מהתובע תלושי שכר; כי תלושי השכר שהוצגו על ידי התובע נערכו בדיעבד ולא שיקפו את הסכומים שהתובע שילם לנתבעת , שכן לאמיתו של דבר במהלך כל תקופת העבודה , שהחלה בחודש מרס 2006 והסתיימה בחודש נובמבר 2007, התובע לא שילם לנתבעת שכר כלל. הנתבעת אף הדגישה כי התלושים אינם כוללים רישומים בדבר הפרשות סוציאליות ועל פי טענתה אין בהם לשקף את היקף עבודתה. לבסוף ציינה "למען הזהירות בלבד" לקיזוז הסכומים שחייב לה התובע בגין עבודתה אצלו וסיומה מתוך סכום החוב הנטען (ר' סעיף 30 לכתב ההגנה של הנתבעת).

הנתבעת אף ערכה תצהיר מטעמה ובו טענה כי היא עבדה בחנות שהייתה בבעלות התובע, במהלך שתי תקופות: הראשונה מחודש מרץ 2006 ועד אמצע חודש נובמבר 2007, עת שהפסיקה את עבודתה בשל נישואיה לבעלה המנוח והתקופה השנייה - השתרעה על פני 6 חודשים במהלך שנת 2009. הנתבעת העידה בתצהירה כי הקשר הרומנטי עם התובע נוצר מיד עם תחילת עבודתה; כי התובע הציע לה להתגורר איתו אולם היא בחרה לשכור דירה, כאשר התובע היה ערב לחוזה השכירות שעליו חתמה ושילם את שכר הדירה במהלך התקופה שהתקיים ביניהם קשר זוגי. לדבריה, זמן קצר לאחר תחילת הקשר היא סיפרה לתובע על כך שהיא מגיעה מבית שומר מצוות ו על אחיותיה הנשואות, כאשר התובע מצידו הבטיח לשאתה לאישה ולחזור בתשובה אולם ביקש שהות שבמהלכה הקשר הרומנטי בין השניים נמשך. זאת, במהלך תקופה של שנה וארבעה חודשים עד שהנתבעת נוכחה בכך ש תובע מוליך אותה שולל ואז קטעה את מערכת היחסים שביניהם.

אשר לאופי הקשר הזוגי העידה הנתבעת כי היא והתובע נהגו לבלות את מרבית הזמן יחדיו, כי הם נהגו לישון לסירוגין בדירת התובע או בדירתה ולעתים אף אצל הורי התובע וכי בינה לבין התובע הייתה "אהבה גדולה"; ואף נקבע מועד משוער לחתונה ביום 20.3.07.

אשר לחוב הנטען העידה הנתבעת בתצהירה כי התובע מעולם לא שילם לה שכר עבור עבודתה; לא מסר לידיה תלושי שכר ; כי התלושים הונפקו בדיעבד בשנת 2008, וכי השכר לו הייתה זכאית היה גבוה מזה שצוין בתלושי השכר. הנתבעת הסבירה כי מאחר והתובע היה בעל נכסים, הוא זה שמימן את עיקר ההוצאות המשותפות, לרבות מתנות, והוא אף אפשר לה לקחת כספים מקופ ת העסק על מנת לקנות פרטים אישיים ופרטים שנדרשו לשימור הקשר הזוגי שלהם. הנתבעת הטעימה כי לאחר שהסתיימה תקופת העבודה הראשונה ובמהלך חודשים רבים לאחר מכן - התובע לא פנה אליה בבקשה להשבת החוב הנטען. בנוסף היא טענה כי לא ברור לה האופן שבו חושב סכום החוב הנטען, ולעניין זה היא שבה והבהירה כי אין היא מכירה ואין היא מודה ברישומים וב-"פתקים" שעליהם הסתמך התובע לצורך חישוב סכום החוב הנטען.

הנתבעת הוסיפה כי החל מחודש ספטמבר 2007, לאחר תום הקשר הרומנטי, התובע החל להגביל את הוצאותיה ל-70 ₪ ליום, דבר המוכיח, לטענתה, את העובדה שמדובר בסכומים שלא היו על חשבון המשכורת, מאחר ו סכום של 70 ₪ ליום אינו מכסה אף לא את מחצית השכר שלו הייתה זכאית ואשר לא שולם לה לדבריה לאורך כל התקופה עד לחודש נובמבר 2007.

במסגרת תצהירה הוסיפה הנתבעת והעידה כי לאמיתו של דבר דווקא התובע הוא שחב לה סכומים שונים בגין תקופת עבודתה וסיומה, לרבות בעבור תקופת העבודה השנייה שמשנת 2009 ואילך שבמהלכה הוא קיזז 30% משכרה, בניגוד לדין. הנתבעת אף פירטה את שעות עבודתה מ-9:00 – 20:30 ללא הפסקה בימים א'-ה' ובימי שישי מ-9:00 – 15: 00 כאשר לשיטתה הסכומים הנקובים בתלושי השכר אינם משקפים את הסכומים שלהם הייתה זכאית בהתחשב בהיקף עבודתה ואף בהתייחס לרישום השעות הנוספות המופיע בתלושים אלה.

יוער כי התובע מצדו, לא הכחיש ואף הודה בחקירתו הנגדית בקשר הרומנטי שהתפרש לדבריו על פני תקופה משמעותית של כשנה "פלוס מינוס" קרי, עד לחודש יוני 2007, או בסמוך לכך והחל מחודש מרס 2006 או בסמוך לכך. משכך אנו מאמצים את גרסתה של הנתבעת בהקשר זה. כמו כן אנו מקבלים את גרסת הנתבעת בנוגע לנסיבות סיום הקשר הזוגי. זאת, בשים לב לכך שהתובע בתצהירו לא סתר גרסה זו אשר מצאה ביטויה כבר בכתב ההגנה ואף מסר לבית הדין גרסה "רזה" וחסרה בנוגע למהות וטיב הקשר הרומנטי ולנסיבות שבהן הוא הסתיים, הן בכתב התביעה והן בתצהיר שערך. זאת על אף שמדובר בשאלה מהותית המשליכה על הבנת ההתנהלות הכספית שבין הצדדים במועדים הרלוונטיים לתביעה ומכאן גם על הבנת המהות של הסכומים שאותם הוא מבקש לראות כיום , שנים לאחר סיום הקשר הזוגי כ-"חוב" של הנתבעת .

העדים
מטעם התובע העידו התובע בעצמו וכן אשת התובע, הגב' רותם שמש וכן עובדת נוספת המועסקת בעסק של התובע בשם הדר גולן. אשת התובע העידה, בין היתר, על שיחה שקיימה עם בעלה של הנתבעת, שבה אמר לה לדבריה כי הוא מודע לחוב והתנצל על כך שהחוב לא הוסדר. הגב' הדר גולן העידה על כך שהתובע אפשר לה ולעובדים נוספים לקחת סכומים שונים מהקופה בכפוף לעריכת תיעוד מתאים בנוגע לגובה הסכום ולמועד שבו נלקח וכן על כך שכל עובד היה מתחשבן עם התובע אחת לתקופה ופורע את ההלוואה בסכומים שהגיעו לעיתים ל אלפי שקלים בודדים.

מטעם הנתבעת העידו הנתבעת בעצמה וכן הגב' שלי שיינברג, אחותה של הנתבעת, אשר העידה על טיב הקשר שהיה בין התובע לנתבעת; הגב' ונסה שגיא, שהינה חברתה הטובה של הנתבעת, אשר העידה אף היא על טיב הקשר שבין הצדדים.

הכרעה

האם החוב הנטען הינו פועל יוצא של יחסי העבודה או שמא של היחסים הזוגיים שבין הצדדים
כפי שנכתב לעיל, נראה כי סכום החוב הנטען אף לו היה מוכח, היה למעשה פועל יוצא של היחסים הרומנטיים שבין הצדדים ולא של יחסי העבודה שביניהם.

הנטל להראות כי החוב הנטען במלואו הינו פועל יוצא של יחסי העבודה ולא של מערכת היחסים הרומנטית, רובץ לפתחו של התובע. נטל שהתובע לא עמד בו כאשר לאמיתו של דבר הוכח ההפך מכך.

ראשית, ממכלול הראיות עולה, כי התובע לא התנהל ביחסיו עם הנתבעת כפי שנדרש להתנהל מעסיק מול עובדו על פי החוק , לרבות קיום החובות המוטלות על מעסיק על פי חוק הגנת השכר, אשר מטרתן למנוע בדיוק את מצב הדברים שהוביל להגשת התביעה שלפנינו . בהקשר זה אנו מכוונים לחובות המעוגנות בסעיף 25 לחוק הגנת השכר שעניינו "ניכויים משכר העבודה" כפי שיוסבר להלן:

סעיף 25 (א) (6) לחוק הגנת השכר קובע כידוע, כי ניתן לנכות משכר העבודה חובות, על פי התחייבות בכתב מהעובד למעסיק בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה. סעיף 25(א)(7) לחוק הגנת השכר קובע כי ניתן לנכות מקדמות משכר העבודה "אם אין המקדמות עולות על שכר העבודה בעד 3 חודשים ובמקרה שהמקדמות עולות על שכר העבודה ל-3 חודשים, תחול על היתרה ההוראה של סעיף 6 לחוק שתוכנו פורט לעיל.

במקרה דנן עולה כי התובע לא ערך עם הנתבעת הסכם בכתב, המאפשר לו לנכות משכר העבודה שלה תשלומים שונים, בגין חובות או מקדמות. עיון בתלושי השכר מלמד כי אין בהם כל זכר לניכוי בגין חוב או לתשלום מקדמות. דהיינו מדובר בתלושי שכר וברישומים שאינם משקפים את ההתנהלות לה טוען התובע, שלפיה נוכו משכר העבודה של הנתבעת תשלומים שונים, בגין סכומים שמשכה מקופת העסק לצרכים שונים, במהלך יחסי העבודה ובקשר ליחסים אלה . סכומים העולים לדברי התובע ב למעלה מ-100,000 ₪ על שכר העבודה אשר הגיע לשיטתו לנתבעת. סכומים שאותם "קיזז" התובע משכר העבודה של ה נתבעת במלואו. משמע - התובע לא התנהל עם הנתבעת כפי שהחוק מחייב מעסיק להתנהל ביחסיו עם עובד שהינו גם בעל חוב וככל שהמעסיק מבקש לנכות חוב זה משכר העובד. למותר לציין כי המחוקק ייחס חשיבות רבה להוראה זו ומשכך אף קבע סנקציה פלילית בצדה במסגרת סעיף 25ב' לחוק הגנת השכר.

להתנכרות של התובע להוראותיו של חוק הגנת השכר יש כאמור לייחס משמעות ראייתית, בכל הנוגע להוכחת הטענה כי מדובר בחוב שמקורו ביחסי עובד ומעסיק, כאשר אי קיום החובה החוקית צריך להיזקף בהקשר זה לחובת התובע. אולם כפי שהוסבר לעיל, מן הראוי לייחס לכך אף משמעות נוספת בהיבט המהותי. שכן, שאין להשלים עם מצב שבו מעסיק מנהל קשר רומנטי עם עובדת ואגב כך אינו משלם לה שכר בהתאם להוראות חוק הגנת השכר, אינו מוסר לידיה תלושי שכר על פי המתחייב בדין ואף אינו מתעד על פי הנדרש בחוק מקדמות, הלוואות, או חובות, כאשר לאחר תום היחסים הוא מבקש לבסס על התנהלות זו טענות ביחס לחובות שאותם הוא מייחס בדיעבד לבת זוגו לשעבר כ"עובדת". מצב הדברים צריך להיות הפוך במובן זה שההפרה של הוראות החוק בנסיבות אלה, במהלך קיומם של יחסים רומנטיים בין המעסיק לעבודת תיזקף בבוא העת לחובת המעסיק באופן אשר ילמד כי ההתנהלות הכספית שבין הצדדים בזמן אמת (לעניין דרישות חוב של המעסיק בדיעבד) , לא הייתה במסגרת יחסי העבודה שביניהם אלא במסגרת יחסיהם כבני זוג. יודגש כי המועד שבו יש לבחון את מהות היחסים שהצמיחו את החוב הנטען הינו המועד שבו התקיימה מערכת היחסים ולא בדיעבד לאחר סיומה. קרי, במועדים שבהם הצדדים הניחו, כפי שעולה מן הראיות ביחס למקרה זה , כי מערכת היחסים ביניהם עתידה להמשך ואין היא קצובה בזמן.

על מסקנתנו זו, שלפיה התובע לא קיים את חובותיו כמעסיק משום הקשר הרומנטי שבין הצדדים ובאופן המעיד או אמור להעיד על טיב הקשר שהצמיח את החוב הנטען כקשר רומנטי ולא כקשר של יחסי עובד ומעסיק ניתן ללמוד גם מכך שהתובע לא מסר לנתבעת תלושי שכר במהלך תקופת העבודה כפי שהעידה הנתבעת בהקשר זה. עובדה שלא נסתרה על ידי התובע אשר לא ראה מקום להתייחס לכך במסגרת תצהירו חרף טעות הנתבעת בעניין זה בכתב ההגנה.

זאת ועוד, מהראיות עולה כי על פי ההסדר שהיה בין הצדדים בזמן אמת, התובע לא שילם לתובעת שכר התואם את היקף עבודתה או את תלושי השכר (שהופקו בדיעבד) ובמועדים הקבועים בחוק ותחת זאת, נשא בהוצאותיה של הנתבעת ובהוצאות משפחתה, כאשר חלק ניכר מהתשלומים שבהם נשא היו מיועדים לתחזוקת היחסים הזוגיים שבין הצדדים ובכלל כך : הוצאות בעבור שכר דירה, מזון, אירוח, טיפוח הנתבעת, רכישת בגדים לנתבעת ועוד. הוצאות שמהן נהנה התובע בסופו של יום באופן ישיר או עקיף כבן הזוג של הנתבעת.

זאת ועוד אחרת, מהראיות הנוגעות לאופן ההתנהלות של התובע עם עובדיו האחרים, אשר גם להם נהג להלוות מעת לעת סכומים שונים, עולה כי היה שוני מהותי בינם לבין הנתבעת. זאת, בשים לב לכך שעובדים אחרים לוו מהתובע סכומים נמוכים בהרבה בהיקפים של עשרות שקלים ולעתים אלפי שקלים בודדים ועד לסכום המרבי (כך לטענת התובע), של 15,000 ₪ ואילו עם הנתבעת התובע לא הקפיד כלל על גובה הסכומים ש"לוותה", לא דרש או תבע את השבתם במהלך תקופת העסקתה וזמן ניכר לאחריה ואפשר לנתבעת "ללוות" כספים, כך לטענתו, בהיקפים של ע שרות אלפי שקלים ואף למעלה מ-100,000. ₪ . התנהלות שלא שיקפה את היחסים שבינו לבין אף אחד מהעובדים בעסק. התובע נשאל בהקשר זה מספר שאלות על ידי בית הדין בחקירתו הנגדית ומתשובותיו עלה כי הוא נהג באופן מיוחד זה עם הנתבעת בשל מערכת היחסים הזוגית שהייתה בין הצדדים.

גם מתצהיר התובע ניתן ללמוד כי המניע למתן כספים לנתבעת, בזמן אמת , לא היה נעוץ ביחסי עובד ומע סיק אלא ביחסים הרומנטיים שבין הצדדים. כך למשל העיד התובע בסעיף 5 לתצהירו כי:
"במהלך תקופת העבודה ביקשה הנתבעת ללוות ממני כספים אשר לימים הסתכמו לכדי סכום משמעותי. למרות שהיה מדובר בסכום משמעותי, לבי לא עמד לי לסרב לה, חסתי עליה כאשר גם הייתי קשור עמה בקשר רומנטי, דבר אשר מטבע הדברים העצים את רגישותי למצבה ואפשרתי לה ללוות ממני סכומים אלה."

משמע, התובע עצמו מודה כי הוא אפשר לנתבעת ליטול כספים בהיקפים שנטלה בשל הקשר הרומנטי ולא אגב קיומם של יחסי עובד ומע סיק. מכאן שאף אם מדובר בהלוואה כפי הנטען, הרי שהיא ניתנה על רקע זה (ר' סעיף 5 לתצהיר התובע).

בנוסף ייאמר כי מחומר הראיות עולה כי הסכומים ששולמו לנתבעת על ידי התובע, לרבות הפקדה בסכום משמעותי לחשבונה, היו על רקע מצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת. דבר המלמד על כך שהתובע לא הניח , בזמן אמת , כי מדובר בסכומים אשר הנתבעת תהיה מסוגלת להשיבם במועד כלשהו הנראה לעין, נוכח מצבה הכלכלי ובשים לב לכך שהם עלו לשיטתו של התובע באופן משמעותי על שכרה. מלבד זאת, התובע אף לא נתן הסבר סביר להסכמתו להלוות לנתבעת סכומים שונים במסגרת יחסיהם כעובד ומעסיק, בהיקפים ניכרים כאמור, בלא לערוך הסכם הלוואה או למצער לתעד את עצם העובדה שמדובר בהלוואות או בסכומים שהנתבעת תידרש בבוא היום להשיב מאחר והם ניתנים לה במסגרת זו . דבר זה מלמד על טיבה העיקרי של מערכת היחסים שבמסגרתה ניתנו לנתבעת סכומים שונים, כמערכת יחסים זוגית. נשוב ונדגיש כי לפחות חלק מן הסכומים אשר ניתנו לנתבעת על ידי התובע נועדו לשרת בסופו של יום את שני בני הזוג, נוכח הקשר ביניהם ובכלל אלה סכומים ששימושו לצורך טיפוח הנתבעת או לתשלום דמי שכירות או מזון.

כך גם העובדה שהתובע השתהה ארוכות בדרישת החוב הנטען, כמו גם בהגשת כתב התביעה אומרת דרשני ומטילה ספק בטענה כי מדובר בחוב שמקורו ביחסי עובד ומעסיק או בחוב אשר התובע ראה אותו , בזמן אמת , כחוב הנובע מיחסי ם שכאלה. זאת בשונה מן האופן שבו התייחס אליו אולי בדיעבד לאחר שתמה מערכת היחסים הזוגית שבין הצדים, ביוזמתה של הנ תבעת אשר נישאה בסופו של יום לגבר אחר . מצב דברים אשר יכול וגרם לתובע לחוש כי "מרומה" אך אין בינו לבין יחסי עובד ומעסיק ולו דבר.

כך גם אין מקום להפריז בחשיבות שניסה התובע ליחס לעובדה שהסכומים ששולמו לדבריו לנתבעת תועדו על גבי פתקים. זאת אף אם נקבל את הטענה כי פתקים אלה אכן משקפים סכומים שאותם נטלה הנתבעת לעצמה . שכן, נראה כי רישום זה נועד למנוע חסרים בקופת העסק שממנה ניטלו הכספים על ידי כלל העובדים .

לבסוף נחזור ונציין את "הרזון" או "השידפון" של תצהיר התובע בכל הנוגע לתיאור מהות הקשר הזוגי שבינו לבין הנתבעת ונסיבות סיומו, על אף שדובר בעניין מהותי להבנת ההתנהלות הכספית ביניהם ומכאן גם להבנת מהות החוב הנטען וזיקתו ליחסי הצדדים כבני זוג ולא כעובדת ומעסיק.

מכל הטעמים הללו, מסקנתנו הינה כי החוב הנטען לא נוצר במסגרת יחסי עובד ומעסיק אלא על רקע מערכת היחסים הזוגית שבין הצדדים. עוד אנו קובעים כי ככל שהיה "חוב" מסוג כלשהו של הנתבעת - הרי שכך ראו את מקורו הצדדים בזמן אמת, בע ת שמערכת היחסים האינטימית הייתה בעיצומה ואף לאחר מכן. משכך - ממילא נעדר בית דין זה סמכות לחייב את הנתבעת בתשלום "החוב" ולו מטעם זה בלבד.

האם הוכיח התובע קיומו של "חוב"?
מעבר לדרוש ובזיקה לדברים שנכתבו לעיל ייאמר - כי גם אלמלא היינו מגיעים למסקנה כי מדובר בחוב נטען שמקורו במערכת היחסים הזוגית שבין הצדדים הרי שגם אז לא היה מקום לקבל את התביעה ולו מחמת העובדה שלא הוכח כי אכן מדובר בחוב שמקורו שהלוואה שלא נפרעה . בהקשר זה יש ליתן משקל גם כן להפרה של הוראות חוק הגנת השכר; לאי עריכת הסכם הלוואה בכתב; לעובדה שהנתבעת לא נדרשה להחזיר את החוב או חלק ממנו במהלך תקופת העבודה ואף זמן ניכר לאחר סיומה וכן למהות ההוצאות שבגינן נטלה הנתבעת כספים מהתובע לטענתו, כמפורט לעיל. למותר לציין כי התובע מצידו אף לא פירט מה היה תוכנו של הסכם "ההלוואה" שבין הצדדים קרי, באילו מועדים נדרשה ה נתבעת להשיב את "ההלוואה" ובאילו תנאים.

באומרנו זאת, ערים אנו לדבריה של הנתבעת בתמליל ואף בחקירתה הנגדית שמהם עולה כי הנתבעת חשה אי נעימות ביחסים עם התובע והודתה בקיומו של "חוב". אולם אין להוציא מכלל אפשרות כי על רקע נסיבות הסיום של מערכת היחסים הזוגית, שבה התובע היה "המממן" ואילו הנתבעת הייתה היוזמת של סיום הקשר באופן שהוביל להקמת משפחה עם גבר אחר - חשה הנתבעת אולי אי נעימות כלפי התובע ומכאן גם הכתרה בקיומו של "חוב" כלפיו בדיעבד. אלא שכפי שצוין לעיל, המועד הקובע שבו יש לבחון את מהותן של טובות ההנאה הכספיות שקיבלה הנתבעת הינו המועד שבו התקיימו היחסים ביניהם ואף סמוך לאחריו ובמועדים הללו התובע נתן לנתבעת סכומים שונים בנדיבות לב על בסיס מערכת היחסים שהתקיימה ואולי אף עשויה הייתה להמשך בעתיד אלמלא קטעה אותה הנתבעת. זאת בלא שהוצגה כל ראיה שממנה ניתן יהיה ללמוד כי התובע הציג כלפי הנתבעת, באותה תקופה, מצג שלפיו באחד מן הימים "לכשתתעשר" או במקרה שבו תבחר לסיים את יחסיהם יהיה עליה להשיב לו סכומים שנתן לה בעבור טיפולים קוסמטיים, תוספות שיער, קניית בגדים, השתתפות בהוצאות שכר דירה ועוד.

לאור כל זאת ולמעלה מן הצורך כאמור אנו מוס יפים וקובעים כי לא שוכנענו בכך שהסכומים מושא המחלוקת אכן היו בגדר הלוואה שטרם נפרעה. לטעמנו נכון יותר להגדירם כמתנה אשר הנתבעת חשה אולי חובה מוסרית להשיב חלק ממנה לאור נסיבות סיום הקשר שבין הצדדים או בשל הלחץ שהופעל עליה על ידי התובע שנים לאחר סיום הקשר.

עוד יוער כי אף אם היינו מגיעים למסקנה כי לפחות חלק מן הסכום הנתבע מהווה הלוואה ואילו את חלקו האחר מהווה כמתנה, הרי שהתובע לא הוכיח איזה חלק הינו מתנה ואיזה חלק יש לראות כהלוואה.

האם הוכיח התובע את גובה החוב?
בנוסף וגם זאת נאמר למעלה מן הדרוש - כי גם לו סברנו כי מדובר בהלוואה ואף לו סברנו כי מדובר בחוב של הנתבעת שמקורו ביחסי עובד ומעסיק, הרי שהיה מקום לדחות את התביעה מהטעם שהתובע לא הוכיח את שיעור החוב הנטען:

הנתבעת כזכור לא הודתה בגובה החוב הנטען ולא הודתה בכך שהרישומים שהציג התובע אכן משקפים סכומים ששולמו לה על ידו. גם בהקשר זה יש לזקוף לחובת התובע את העובדה, שלא הוצג הסכם הלוואה או רישום כלשהו המתעד את סכום החוב כפי שהוא אושר על ידי הנתבעת. במיוחד על רקע הנסיבות שפורטו לעיל. בנוסף יצוין כי גם בתמליל ההקלטה שערך התובע אין ולו זכר לגובה החוב הנטען . זאת למרות שהתובע ערך את ההקלטה סמוך לפני הגשת התביעה ולצורך התביעה, אולם חרף זאת לא מצא לנכון לציין בפני הנתבעת מהו גובה החוב שהוא מייחס לה. במהלך החקירה הנגדית עומת התובע עם קושי זה אך לא נתן לו הסבר שיש בו לסבר את האוזן.

בנוסף ובאותו הקשר, מקובלת עלינו טענתה של הנתבעת, שלפיה תלושי השכר אינם משקפים נתוני אמת ואינם משקפים את הסכומים ששולמו לה כשכר עבודה; כי אין הם מבטאים את הסכומים להם הייתה זכאית בגין עבודתה וסיומה , גם אם נניח כי רישום השעות המופיע בתלוש הינו נכון. בנסיבות אלה, ושעה שהתובע מודה כי מסכום החוב הנטען יש לקזז את שכר העבודה לו הייתה זכאית הנתבעת ומשהתובע לא הוכיח למעשה את הסכומים האמיתיים להם הייתה הנתבעת זכאית - הרי שלא הוכח סכום החוב. לכן, אף מטעם זה היה על התביעה להידחות.

סוף דבר
לאור כל האמור, דין התביעה להידחות. עם זאת בשים לב לאופי המחלוקות המשפטיות בעיקרן שהיו בין הצדדים, לא ראינו מקום לחייב את התובע בהוצאות.

ניתן היום י"ז תמוז תשע"ז, 11/07/2017 ב העדר הצדדים וישלח אליהם בדואר.

גב' ניצה פרידמן, נציגת ציבור עובדים

נטע רות, שופטת