הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 14710-04-14

לפני:

כב' השופטת שרה מאירי – אב"ד
נציגת ציבור עובדים גב' דבורה פינקלשטיין
נציג ציבור מעסיקים מר זהר אקשטיין
התובעת:
סופיו אפרידונידזה
ע"י ב"כ עו"ד שגיב עזרא והדס כהן-ביטון
-
הנתבעת:
אל -יושע בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דביר אביאל

פסק דין
הרקע וההליך
בתביעה שבפנינו טוענת התובעת כי הועסקה בנתבעת במסעדה ("ננוצ'קה") ולאחר תקופת עבודה מ-13/06/2006 ועד 23/08/2012 (6.16 שנים) פוטרה בשל היותה בהריון. לטענתה, חל ההסכם הקיבוצי בענף רשתות שיווק מזון.

הנתבעת בהגנתה עתרה לדחיית התביעה תוך שטענה מקדמית כי התובעת בחות"ל מסתירה עובדות מהותיות בתביעתה. כן טענה כי אין תחולה להסכם הנטען, כי התובעת הועסקה במטבח המסעדה מ- 13/06/2006 ועד 20/02/2012, כשב- 21/02/2012 לא התייצבה לעבודתה וממ ילא, לא פוטרה באוגוסט.

דיון מוקדם התקיים בפני כב' השופטת ש. אלקיים ביום 17/12/2014:
התובעת ויתרה על 2 רכיבים (משכורת 13 וקרן השתלמות) והעמידה תביעתה לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה לפי צו ההרחבה מ- 2008.
כן אישרה התובעת כי קיבלה מקרן הפנסיה סך 10,445 ₪ וממנהלת הנתבעת ("ננה") 6,000 ₪. התובעת אישרה עוד כי ב- 21/02/2012 לא הגיעה לעבודה, שכן ברחה וכי באוגוסט הגיעה, ננה ביקשה שתבוא לעבוד, אך השף שמע שהיא בהריון וסרב לקבלה וכך פוטרה.

התובעת הגישה תצהיר ע"ר מטעמה (תוך שביקשה לזמן מטעמה את מזי דלאל ("מזי") ודוד אלדן ("השף").

הנתבעת הגישה תצהיריהם של ננה, מזי והשף.

ביום 08/10/2015 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים.

סיכומי הצדדים הוגשו בכתב (התובעת ב- 30/05/2016 והנתבעת ב- 31/10/2016).

ההכרעה

א. הפסקת עבודה
טוענת התובעת כי בינה לננה נרקמו יחסים חבריים של ממש וכי בפברואר 2012 "נאלצה התובעת שהיתה בסכנת חיים של ממש להעדר מעבודתה אצל הנתבעת בשל בעיות משפחתיות. בסמוך להיעדרותה עדכנה התובעת את ננה במצבה ואלו הסכימו כי התובעת תצא לחופשה ללא תשלום עד שתחלוף הסכנה", כשננה "התחייבה" "באותו המעמד לשמור לה את מקום העבודה", הן "היו בקשר על בסיס שבועי במשך כל תקופת העדרותה" (לא נטען "חופשתה" ולא נטען "סוכם" ועד מתי?! ) ואף ביקרה אותה מספר פעמים.
ב- 23/04/2012 הודיעה לננה שהיא בהריון.
ב- 19/08/2012 הודיעה התובעת כי בכוונתה לשוב לעבודתה והנתבעת, שהיתה "בדיוק" במצוקת כ"א, שמחה מאוד לשו ּבה.

יומיים אח"כ, שבה לעבודתה ועד שהתארגנה למשמרת, שמעה את ננה מתווכחת עם השף. דקות אח"כ הודיעה לה ננה כי היא מפוטרת מעבודתה על אתר, מ שהשף מסרב לעבודתה, משהופתע שהיא בהריון. מיד ולאחר בקשתה, נמסר לה מכתב סיום העסקה ובו תאריכים "שאינם משקפים לחלוטין" את תקופת העסקתה, ע"מ ש"תוכל לחתום" במל"ל.

התובעת טוענת כי הועסקה אצל הנתבעת 6.16 שנים, כי נעדרה 6 חודשים, בחל"ת, בהסכמת הצדדים, שבמהלכם התקיימו יחסי עובד מעביד וכי זכאית היא לפ"פ לתקופה של 5.66 שנות עבודה (36,705 ₪), לפיטורים שלא כדין בשל מניעים פסולים ובהיותה בהריון, בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה וחוק עבודת נשים (100,000 ₪) ומשפוטרה על אתר, ללא עריכת שימוע (15,000 ₪), כמו גם לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת (6,485 ₪).

עד כאן בתביעתה.

בתצהירה פורסת התובעת תאור עובדתי ארוך בדבר קשרים רומנטיים שנרקמו בינה לבין עובד לשעבר של הנתבעת ("עלא"), בהיותה "נשואה בכפייה" לבעלה (במערכת יחסים רעועה, מלווה באלימות פיזית ומילולית עד שרצתה להתגרש). עלא נעצר, השף סרב לקבלו לעבודה, היא קיבלה איומים מחברתו לשעבר של עלא, עד שהחלה התובעת לחשוש לגורלה, משהיא ממשפחה גרוזינית בה אסור ש "יקרו דברים כאלה ואם דבר כזה מתגלה זה סכנת חיים של ממש (בלא שהבהירה: מה זה "כאלה/כזה?"). החברה לשעבר אפילו אמרה שהיא סיפרה על הרומן עם עלא לנתבעת. ב- 21/02/2012 בהיותה בדרכה לעבודה התקשר ה אליה החברה לשעבר ואמרה לה שסיפרה לבעלה על הרומן, שהיא נחשבת למתה, כי כל המשפחה שלה יודעת וכולם מחפשים אותה. גם מהמשפחה של בעלה התקשרו אליה והיא נכנסה לפניקה, וידעה שרק עלא יציל אותה, והחלה לחפש אותו. במקביל המשיכו להתקשר אליה ממשפחת בעלה, מעובדי הנתבעת, זרקה הטלפון וברחה עם עלא לרהט. בהערת אגב, בעלה כבר איים עליה (בעבר) שאם לא תהיה אתו – לא תהיה בכלל; במקרה דומה במשפחת בעלה, הרג בן משפחתו את אשתו. פורסמו מודעות בפייסבוק לחפשהּ ואף פנו למשטרה. המשטרה הגיעה ב- 22/02/2012 לרהט וגבתה ממנה "עדות על המצב" שלה. ב- 03/0 3/2012 הגיע שגריר גיאורגיה אליה, והיא סרבה לפגוש אותו. לאחר מספר ימים הגיע אליה בחור שהציג עצמו כחבר של ננה, עו"ד, ומשרצתה להרגיע את ננה, פגשה אותו והוא אפילו נתן לה כרטיס ביקור.
במקביל, קיבלה הודעות בפייסבוק של חברים ועובדי הנתבעת.
ב- 13.3.12 הודיעה למזי שיכול להיות שלא התנהגה בסדר (ברומן עם עלא) ושהיא מתגעגעת אליהם. כך השיבה למזי שהיא מאד מתביישת, ומזי אמרה לה שהנתבעת היא משפחה, שננה מוכנה לסייע לה.
ב- 23.3.12 באה ננה לבקרה, ושוב ב- 5.4.12 , ונתנה לה כסף.
"במשך כל תקופת ההסתתרות שלי הייתי בקשר רצוף עם ננה ועם עובדי הנתבעת ומעולם לא נאמר לי ו/או רמזו לי שאני מפוטרת מהעבודה, להפך תמיד אמרו לי שיש לי מקום לחזור אליו ושהם רוצים ויעשו הכל בשביל שאחזור". מזי וננה ידעו שמצבה הכלכלי לא טוב ולכן סיפרו לה על כספים בקופה/פיצויים שיעזרו לה "ומעולם לא עלה בדעתי" שמשיכת כספי הפנסיה וחלק מהפיצויים יעמדו לה לרועץ.
ב- 23.4.12 הודיעה לננה בפייסבוק שהיא בהריון. "ננה מאד רצתה שאחזור לעבודה אבל הסכימה שזה יהיה בקצב שלי" (עמ. 38 למעלה בנספח 5).
באוגוסט 2012 (אינה מציינת מתי) עִדכן אותה עובד הנתבעת כי השף נפצע וביקש ממנה להגיע לעבודה. התקשרה לננה, שאמרה שתשמח מאד שתגיע לעבודה, והיא הגיעה למחרת. כשהתחילה להתארגן למשמרת שמעה ויכוח בין ננה לשף עד שננה באה ואמרה לה שהשף מסרב שתשוב לעבודה, כי לא ידע שהתובעת בהריון, ואם היא רוצה, היא יכולה לבוא לנקות את הבית שלו. התובעת שנפגעה פרצה בבכי ואז אמרה לה ננה "בעזות מצ ח" שאם היא אוהבת את העבודה יכולה היא לעבוד בלילה בפוליש כוסות, כשהשף לא יהיה. אחרי כמה דקות ננה נתנה לה מכתב סיום עבודה ("המכתב"). מופרכת טענת הנתבעת "משל אני עזבתי את עבודתי בנתבעת בחודש פברואר 2012 על דעת עצמי ומרצוני החופשי וכי הנתבעת מעולם לא פיטרה אותי הינה מופרכת משוללת יסוד...".
"השימוש הציני של הנתבעת בנסיבות חיי ... על מנת להסיט את בית הדין ... מפיטורי מהנתבעת ולחילופין אי קבלתי לעבודה מחדש ב נתבעת, מאחר והייתי בהריון ..." "לפי מיטב ידיעתי ולפי ייעוץ משפטי שקבלתי ובו אני מאמינה, אטען, כי נעדרתי מעבודתי באישורה של הנתבעת ובידיעתה". (ההדגשות הוספו).

יצויין עוד כי בתצהירה "מתקנת" התובעת את סכום השכר הקובע ל- 7,020 ₪ (בתביעה 6,485 ₪ כמצוין בט' 161).
(יאמר כבר עתה, כי הרחבנו בציטוט הנטען ע"מ להצביע הן על השינוי בטענותיה והן ע"מ להצביע על מופרכות הטענות בהקשר זה; וראה בהמשך).

הנתבעת טענה בהגנתה כי בפברואר 2012 הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים ביוזמת התובעת, כשעובדת הריונה נודעה כחודשיים לאחר ההתפטרות. התובעת עבדה במסעדה מ- 13.6.06 ועד 20.2.12. משלא התייצבה למשמרת שהיתה קבועה לה ל- 21.2.12, ניסתה הנתבעת לאתרה, יצרו קשר עם בעל התובעת ("טימור") שלא ידע דבר, נשלח עובד לבית שמא היא ישֵ נה, ומשלא נמצאה שם, התקשרו שוב לטימור, שהגיע למסעדה. מידידה של התובעת שהגיעה אף היא למסעדה , נודע לננה שלתובעת היה רומן עם עלא, ושחברתו לשעבר מתכוונת לחשוף זאת בפני טימור.
ננה, שדאגה שהתובעת לא עונה , פנתה עם טימור למשטרה. ננה ערכה בירורים, בין היתר בסיוע חוקר פרטי, גילתה שהתובעת שוהה בבית משפחתו של עלא ברהט, וכשפגשה בתובעת שם בסוף פברואר ואף שהציעה לה סיוע כלכלי ולשוב לעבודה – התובעת היתה נחושה בסירובה. בהתפטרותה הפתאומית גרמה לשיבושים במסעדה. משהוברר כי אין בדעתה לחזור לעבודה , נערך עמה גמ"ח במשכורת פברואר 2012, התובעת קיבלה מננה את שכר פברואר ברהט, במזומן ולא בהמחאה כמקובל (משחשבונה היה משותף עם טימור, ונוכח נסיבות פרידתה מטימור, בשל יחסיה עם עלא, העדיפה התובעת לקבל המגיע לה במזומן ). סמוך לאחר התפטרותה, אף פעלה הנתבעת לשחרור הקופות לתובעת, שאף קיבלה הסבר לכך ממזי. מעולם לא דובר וממילא לא אושרה לה חל"ת. התובעת סרבה לכל פניותיה של ננה לחזור לעבודה ואכן נמצא לה מחליף. התובעת גם דחתה הצעות להשתלב ולשוב לעבודה במסעדה.

במהלך אוגוסט 2012 נפגשה התובעת עם ננה, אמרה שזקוקה לכסף לממן שכ"ד עם עלא, ואז הציעה לה ננה להשתלב מחדש במסעדה כמלצרית/ברמנית.

התובעת נמנעה עד אז מלהכנס לשטח המסעדה והעדיפה להכנס למשרדה של ננה דרך המדרגות החיצוניות. ננה הציעה לה תפקידים שונים כדי להבטיח לה פרנסה לה היתה זקוקה בעיתוי זה, כדי לבנות חייה עם עלא. משהתפטרה בפברואר, ממילא לא ניתן היה לפטרה באוגוסט, שכן לא הועסקה אז. התובעת מעולם לא פוטרה. טענותיה כלפי הנתבעת וננה – הן כפ ִיות טובה ומניפולטיביות מצד התובעת. מעולם לא טענה לפיטורין. מעולם לא דובר על חל"ת, מעולם לא נזכר מושג כאמור בשיחות בין התובעת לננה, ודאי שלא הסכימה הנתבעת לחל"ת. הריונה נודע לנתבעת כחדשיים לאחר התפטרות התובעת ולא נזכר גם באוגוסט עת הוצע לה להשתלב שוב במסעדה, הצעות שהתובעת דחתה.
לא היו פיטורין באוגוסט וממילא, לא היו יחסי עובד מעביד, אין זכאות לפיצויי פיטורין או לפיצוי בגין פיטורין שלא כדין, או העדר שימוע.

בתצהירה חזרה ננה על טענות הנתבעת בהגנה תוך שפירטה ביקוריה את התובעת ברהט. התובעת חתמה בנוכחותה ובנוכחות מזי על מכתב התפטרות (נספח 3) והנתבעת אף שיחררה לה את הכספים בפניקס (ומילאה טופס 161, ב- 23. 4.12).

ננה הכחישה (דיבור על חל"ת או) אישור לחל"ת. להפך , התובעת הודיעה שאין בכוונתה לחזור לעבודה ולכן גם קיבלה טופס 161.

התובעת מעולם לא הזכירה סכנה מצד טימור וכשנעלמה, טימור ביקש רק לדעת שהתובעת בסדר ושאין לו בעיה אם החליטה להפרד ממנו (להפך, אמרה שאמא שלה כועסת על הרומן עם עלא ועל כוונתה לעזוב את טימור).
כשהתובעת ועלא רצו לשכור דירה בת"א, בסוף יולי- תחילת אוגוסט, הגיעו אליה לת"א, הוצעו לה תפקידים שונים, כשהיה ברור שהשף יתנגד לקבלה בגלל שעזבה ללא הודעה וגרמה שיבושים. התובעת דחתה כל ההצעות לשלב אותה בעבודה במסעדה (בדיעבד, הבינה שהעלתה הדרישה לחזור למטב ח בעקבות יעו ץ משפטי ביודעה שהיא הולכת לתבוע).
מפברואר קיימה עמה קשר חברי.
מעולם לא התחייבה להחזירה לעבודה. הסרוב של השף היה צפוי מראש. התובעת לא התחילה להתארגן למשמרת – כי לא הייתה משובצת לעבודה במטבח.
אין חולק כי הנטל להוכיח כל עובדה נטענת ברכיב זה – על התובעת הוא.
והנה בין התביעה לתצהיר התובעת קיים פער ברור בתיאור העובדות.
ולענייננו – לא שוכנענו כלל וכלל מגרסת התובעת, כביכול, פוטרה בפברואר 2012, ואף לא כי הגיעה להסכמה עם ננה כי תצא לחל"ת או כי הצדדים הסכימו כי יחסי העבודה ממשיכים להתקיים בין התובעת לנתבעת וכי "בינתיים" אינה עובדת, בהסכמת הנתבעת, כשמקום עבודתה שמור ו"מחכה" לה ...

טענתה זו בתביעה נדמית בעינינו (מול כמודגש וכמצוטט לעיל בתצהירה), כנובעת לא מתיאור ממשי לעובדות שהתרחשו, אלא, לדברים שנטענו משפטית – ובהעדר איזשהו ביסוס עובדתי.

לא שוכנענו כלל מעדות התובעת (כפי שאף ציינו בפנינו במהלכה) ועדותה נשמעה לנו כמי המנסה להתאים תשובותיה למצב העולה מהעובדות שהושמעו ולא כתיאור למצב אמת שהתרחש.

ונזכיר – הסכמה לחל"ת (ובענייננו, אין טענה כי יש ביסוס בדין לחל"ת) – יש להוכיחה ויש להוכיח תנאיה ; למעט הטענה המשפטית -הסתמית – לא נטענו ע"י התובעת "תנאיה" של "הסכמה" זו. די אם נזכיר כי אין לדעת מתי כך סוכם, היכן, מדוע כך סוכם ולכמה זמן יוצאת התובעת לחל"ת.

התרשמנו מיחסים חברתיים וחמים – יחסי רֵעוּת בין צוות הנתבעת לתובעת ובמיוחד בינה לננה, שנדמתה בעינינו כ" אֵם" מגוננת , הדואגת לתובעת וחרדה לשלומה וקורותיה וכך אף מזי (לכשעצמה/בתפקידה). [בהקשר זה מצאנו לציין אגבית, כי אין שחר לטענת התובעת בסיכומ יה (ובהפנייה להערה 1 שם), שהרי "קשה" למנות 6 חודשים כשהתובעת לא נתנה גרסה מדוייקת כלשהי "לקורותיה" בפברואר ומתי היתה בסכנת חיים, או מתי "הסכימו" , כטענתה שם בתביעתה(!), של א להזכיר כי בחינת המועדים הנזכרים לראשונה בתצהיר התובעת (ס- 23-18 מול סעיף 5) – מלמד ת, לכשעצמה, כי חלפו 6 חודשים מעזיבתה את העבודה.

עוד ראוי להבהיר – עדיין לא נבין (לא שוכנענו ב) את התנהלות התובעת, שהרי בטרם "השליכה" הטלפון הנייד – ודאי יכלה להודיע לננה, למזי, לשף – לא אגיע היום לעבודה, כי אני בסכנת חיים וכיוצ"ב. תחת זאת, מתארת היא לנו בתצהירה דרמה שלמה (ובהרחבה) ובה, משום מה, אינה כוללת ולוּ פנייה אחת, "פשוטה" לנתבעת להודיעה כאמור, אך כוללת טענות עובדה רבות אחרות שמא ע"מ להעצים "הסכנה" , מחד "ולאיין" העדרה של גרסה רלוונט ית לענייננו,מאידך. קשה אף להאמין כי באמת כה חששה לחייה וחשבה ש"נעלמה" מטימור ומשפחתו – אם ננה (וטימור?? ) חיפשוה ואם המשטרה, עו"ד חבר של ננה, שגריר גאורגיה וכו' הגיעו לרהט (ובהקשר זה, דוקא מהשגריר "חששה" שיגלה את מקומה?! ).
כך, בכל התיאור הארוך בתצהירה (ס' 18-42) אין בשום מקום אזכור / טענה כי הגיעה עם ננה / מישהו אחר בנתבעת – להסכמה כלשהי, או תנאיה של זו.

ומנגד, העובדות מלמדות כי התובעת ניתקה יחסי העבודה בינה לנתבעת, ובאופן ברור. התובעת לא הודיעה שאינה מגיעה למשמרת. התובעת לא הגיבה לטלפונים אליה מהנתבעת. אין חולק כי הנתבעת (ננה) רצתה בחזרתה לעבודה, אך לא הופנינו לעובדה אחת מפי התובעת ולפיה פעלה כך או אחרת, ע"מ לחזור לעבודה בכל התקופה שעד סוף אוגוסט.
התובעת אף אינה מציינת תנאי כלשהו באותו הסכם "עלום" שמילאה במהלך התקופה, שיהא בה להצביע, שלא לומר להוכיח, כי התובעת ראתה עצמה עדיין כעובדת הנתבעת, ודאי מי העובדת בתפקיד כה אחראי וביחסיה עם השף, כממונה, שעל פיו יישק דבר (כפי שידיעתה בתוקף תפקידה והוותק שלה חייבו). כך, לתובעת הוצא טופס 161 בחודש 3/12 (נספח 2 לתצהירה). עיון בנספח 6 לתצהיר התובעת (ובמיוחד עמ' 2, 13.3.12, מפי התובעת): "אני לא יכולה לבוא לנאנוצק'ה אף פעם. אני לא יכולה להסתכל לכם בעיניים" (ההדגשה הוספה) – ואם אמנם , כטענתה, הגיעה ל"הסכם" עם ננה (שמא מישהו אחר בנתבעת?!) על חל"ת, שתבוא / תחזור לעבודה – מדוע אינה יכולה להגיע לנתבעת/להסתכל לעובדים בעיניים?!
וכן, בהמשך (עמ' 10 באמצע; 30.7.12, מפי התובעת): "את הלכת בלי אחריות.. כאילו היא לא יודעת למה אני הלכתי ולאיפה אני הלכתי". – באומרה: התייחסתי לננה שהציעה לתובעת תשלום של 12,000₪ – והעיקר: שוב, אינה אומרת מה פתאום/ מה פתאום מציעה לי כסף – הרי סיכמנו שאני בחל"ת?! / סיכמנו שאני בחל"ת עד מועד X / מה פתאום את מציעה לי כסף?! (עד כאן משיחות עם מזי).

כך, הגישה התובעת את נספח 7 – אישור הנתבעת , מזמן אמת , כי סיום עבודתה היה ב- 20.2.12 וכך גם בנספח 9 (עמ' 2) – התובעת מאשרת הצהרת הנתבעת (שורה למעלה) , כי תקופת עבודתה נסתיימה ב- 20.2.12.

לא נעלם מעינינו כי התובעת טוענת כי התאריכים ב"מכתב הפיטורים", (כטענתה), אינם נכונים וכי הראייה לכך שקיבלה מכתב זה רק "לאחר שחזרתי לעבודתי", היא העובדה שהגישה תביעה לדמי אבטלה רק ב- 11.9.12, שאחרת הייתה "חותמת אבטלה בזמן שהייתי בדירת מסתור ול א היה לי" (סעיפים 48-49 לתצהירה; ההדגשות במקור ; סיפא סעיף 49 צוטטה במלואה – כשהמשפט ללא סיום).

והנה – התובעת לא מספקת ראייה כלשהי לטענותיה, וטענותיה אינן מסתברות עם טענותיה שקודם לכך – ראשית, אם אכן סיכמ ה עם ננה שתצא לחל"ת – הכיצד אין לכך כל זכר? הכיצד אין בפנינו מכתב פיטורין (לא בכותרתו ולא בתוכ נו?), הכיצד מעבר לכל הסתייגויותינו לעיל לאי הוכחתה של הסכמה לחל"ת, לא פנתה בכל התקופה לנתבעת לבקש לחזור לעבודתה? !
עיון, ולו בגרסתה בתצהירה, בתיאורים הקודמים לסעיפים אלה – מלמד על מאמצים שונים ורבים של הנתבעת וננה – ליצור קשר עמה, לוודא בריאותה, שלומה וכי הכל בסדר עם התובעת, אך לא פעם אחת, שזה ו ניסיונה / רצונה / כוונתה של התובעת עצמה! ודאי לא שוכנענו כי המכתב האמור נועד להתחמק מתשלום הזכויות של התובעת, שהרי למדנו שבמהלך התקופה מעזיבתה עד אוגוסט, הנתבעת אף נתנה לתובעת סכומים שונים (שלא להזכיר, לשלוח "חבר" שהוא עו"ד עד לרהט, על מנת לוו דא מצבה / להציע סיוע... וכיוצ"ב; עד כי אפילו, ננה רכשה לה נעליים ׂׂ).

בהכרח, גם אין שחר לטענת התובעת, כביכול, מופרכת טענת הנתבעת לפיה " עזבתי" את עבודתי בנתבעת בחודש פברואר 2012 על דעת עצמי ומרצוני החופשי..." (ההדגשות הוספו) – שהרי אך ברי כי ביחסי עובד מעביד שבין הצדדים, כך אכן אירע – התובעת עזבה עבודתה בנתבעת, על דעת עצמה ומרצונה החופשי! ודאי וודאי לא הנתבעת פיטרה אותה ב- 21.2 ואף לא בכל התקופה שלאחריה... ואם טוענת התובעת בסיכומיה (סיפא "אקדמת מילין") כי התובעת "נאלצה(??) לצאת לחל"ת" – (ולא נדע איך נאלץ עובד לצאת לחל"ת? ומי אילץ אותה לכך?!)– אך ברי כי אין שחר לנטען, שהרי פניית "הנתבעת בכבודה ובעצמה" למשטרה, מספר פעמים – מלמדת על העדר הסכמה כלשהי בפברואר, ודאי לא הסכמה לחל"ת!

נישואיה / נישואיה בכפייה / חששה לחייה/ מנוסתה / אלימות בעלה/ סדרת איומים של בת זוגו לשעבר של עלא וכיוצ"ב טענות שלא הוכחו כלל וכלל ומנגד, לא הוכח כלל כי התובעת הייתה "במשך כל תקופת מנוסתה" בקשר רציף עם הנתבעת, הגם שהוכח כי הנתבעת דאגה לה כל העת... ומכל מקום, יחסי העבודה אכן נותקו, עם נטישתה של התובעת את עבודתה וללא כל הודעה לנתבעת! – במעשיה החד צדדיים, אין משום יציאה לחל"ת ודאי לא "יציאה לחל"ת בתיאום מראש ובכפוף להסכמתה האישית של ננה..." – אלא נתק אמיתי ביחסי העבודה וביוזמת התובעת בלבד.
היחסים הטובים בין הצדדים, יחסי האנוש בין הצדדים – (ובפועל, יחסי הנתבעת כלפי התובעת) – אינם מוכיחים חל"ת / הסכמה לחל"ת / תיאום חל"ת ודאי לא "אילוץ" לחל"ת – וכיוצ"ב, כששוכנענו כי ההפך מכך – דוקא לאור אלה, אין כל הוכחה להסכמה.

שוכנענו כי ב- 21.2.12 נטשה התובעת, חד צדדית, עבודתה ובכך, נותקו יחסי העבודה בין הצדדים.
אין שחר גם לטענת התובעת בתצהירה, כי נעדרה " באישורה של הנתבעת ּובידיעתה" – הגם שברור שבידיעתה, שכן חיפשוה כל העת ובכל דרך, אלא שנתהה: הלזה יקרא "אישור"?

לא נעלם מעינינו כי עובדי הנתבעת וננה עצמה רחשו אמפתיה ודאגה לתובעת בכל התקופה. לא נעלם מעינינו כי התובעת ידעה משמעות העלמותה כלפי העבודה והשף, שאף לא טרחה להודיע לנתבעת כי לא תגיע למשמרת / לעבודתה בימים הבאים וכיוצ"ב.
אין בפנינו, ולו בדל ראייה, להוכיח, ולוּ הודעה כאמור (ממילא, לא תתכן "הסכמה") ובפועל, התובעת עסקה אך ברצונה האישי.
רצונה של הנתבעת כי תשוב, כל התקופה, הוכח. לא באמת הוכח רצונה של התובעת לשוב לעבודתה, מ- 21.2.12 ובמהלך כל התקופה שאח"כ!

אף אין בפנינו, ולו בדל ראייה, מה השתנה "בנסיבות המאיימות" הנטענות –באוגוסט, שאז באופן מפתיע, לא חששה עוד התובעת, עד כי הגיעה לנתבעת, על מנת לשוב לעבודה...
ויושם אל לב, גרסתה של התובעת (סע' 42) – אינה ברורה לזמניה, אלא שגם אז, מי שפנה אליה הוא עובד הנתבעת ולא היא פנתה לנתבעת. גם כהמשך לגרסתה (סע' 40) שהיא מוכנה כבר מבחינתה לחזור לעבודה – מלמדת , שהיא עצמה , לא הייתה "מוכנה" לכך, קודם לכן...

מסקנתנו מכל האמור וכך שוכנענו כי התובעת נטשה עבודתה ב- 21.2.12, ללא כל הודעה או התראה וללא כל הסכמה של הנתבעת וממילא , בלא ש"יצאה לחל"ת".

אין לשכוח גם כי התובעת חתמה על נספח 3 לננה ואף אם לא נדע מתי כך – ממילא אישרה כי היא שעזבה העבודה בנתבעת מיוזמתה. ומנגד, לא נסתרה גם עדות מזי בעניין; ממילא, אין שחר לשינוי נוסף שניסתה התובעת לטעון לו בתצהירה, כאילו סו ּרבה להכניסה מחדש לעבודה.

ובאשר לאוגוסט 2012 – אין חולק כי התובעת הגיעה לנתבע ת, לבקשתה של הנתבעת. אין חולק כי הנתבעת (ננה) ידעה על הריונה.
אין חולק כי בעת שהגיעה התובעת לנתבעת – לא התקיימו כבר יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, משנותקו בפועל ל- 6 חודשים (ראה גם תיקון 25 לחוק פ"פ) שוכנענו כי התובעת לא פוטרה ב- 23.8.1 2, ואף לא, שהנתבעת סירבה להעסיקה במועד זה.
כאן המקום לציין כי בהיותה ערה, ככל הנראה, לקלישות טענותיה בתביעה (ראה סעיפים 14-15 לתביעה), שינתה התובעת טענותיה העובדתיות בתצהירה וטענה (סעיפים 42-43) כי באוגוסט 2012 (בלא לציין מתי), עודכנה ע"י עובד הנתבעת, התקשרה לננה, ששאלה אם תוכל להגיע "עכשיו" והתובעת השיבה כי תגיע למחרת היום.
ביום 23.8.12 (אינה טוענת כי היה זה אכן למחרת) הגיעה לנתבעת וכיוצ"ב... (אגב, התובעת בסיכומיה, בטעות יש להניח, מתייחסת לשנת 2015 ולשנת 2016; ס' 4,5,6). הוכח בפנינו וכך שוכנענו – כי הריונה לא היה ידוע ל שף אלא בדיעבד וכי לא היה מוכן לקבלה לעבודה תחתיו.

שוכנענו כי השף סירב לקבלה לעבודה. שוכנענו כי כעס (ואף כעס מאד) על התובעת, אך לא בשל הריונה – אלא בשל כך שאינו סומך עליה !
שוכנענו כי לא בכדי כך, שהרי נטשה עבודתה, בתפקיד בו נדרשה לאחריות רבה, שהנתבעת סמכה עליה לביצועו , ובאופן לא ראוי וללא כל התחשבות בנתבעת בניהול עסקיה ובעבודתה.

ולו לשיטתה – הנתבעת לא סירבה לקבלה לעבודה וכפי שהבהיר השף בעדותו – לו עצמו לא אכפת ולא התעניין כלל וכלל אם תעבוד בנתבעת (כל עוד לא תעבוד באחריותו ובכפיפות לו).
הצעת הנתבעת כי תעבוד בפוליש (כטענת התובעת בתצהירה), כלל לא מפתיעה, בהנתן כי הריונה לא רלוונטי כלל לעבודתה, כמו גם לתפקידה הקודם!
בל נשכח כי בעת תצהירו ועדותו – השף כלל לא עבד בנתבעת!

ונבהיר: עדות התובעת לא שכנעה אותנו כלל וכלל (גם לא בהקשר זה), כפי שאף ציינו בפנינו במהלכה ומשלא מצאנו מה היה בהצעת ננה שכ ֹּה הפתיע את התובעת – שהרי אף היא לא טוענת כי כיוונה הנתבעת לפגוע בתנאי העסקתה וכשאין ספק כי התובעת גילתה חוסר אחריות (משווע, לטעמנו, ודאי לאור חשיבות ומרכזיות תפקידה והוותק שלה , עובר לפב רואר) בנטישת עבודתה , 6 חודשים קודם לכן.

זהו המקום להזכיר כי בדיון המוקדם טענה התובעת: "אני 5 דקות מאחרת לעבודה כולם מתקשרים אלי..." והנמקתה לכך בהמשך דבריה – כלל לא רלוונטית ואף לא הוכחה!
בהנתן האמור, וכשאין בפנינו "מכתב פיטורים" – ומשלא שוכנענו בטענות התובעת בהקשר האמור – נדחית טענתה אף בהקשר ובעיתוי זה (אוגוסט 2012). לא שוכנענו בקשר כלשהו בין הריונה לאי קבלתה לעבודה ולו "לפיטוריה", כטענתה. עוד נוסיף כי לא ניתן ללמוד מהגשת התביעה למל"ל רק ב- 11.9.12, שהרי זו הוגשה לסניף ת"א, ובכתובת של התובעת וטימור (בעלה לשעבר, שכאמור, חששה לחייה ממנו) – וכשאין בפנינו הכיצד לא פנתה למל"ל בסניף מגוריה (באר שבע) מסוף פברואר, כטענתה.

ננה בעדותה נשאלה על השיחה בהתייחס לאוגוסט והשיבה כי עם השף דיברה בכל הימים בחודש אחרי שהתובעת עזבה וכי כשהגיעה באוגוסט הגיעה ע"מ לקבל כסף. כך, גם השף הכחיש נמרצות קשר להריון ולמעשה – הוכיח אי אכפתיות למצבה של התובעת. כל שעניין אותו , כפי שהתרשמנו מעדותו – זה שהתובעת , לאור התנהלותה וחוסר אחריותה בפברואר – לא תהיה כלל "בטריטוריה" שלו, לתפקיד שבכפיפות אליו!

לא נוכל שלא להזכיר כי פנתה למשיכת זכאותה בפניקס רק בראשית 2013, כשאין בפנינו ולו הסבר קלוש – מדוע נדרשה לה תקופה של יותר משנה אח"כ – לפנייתה לביה"ד... ומנגד , התובעת מצרפת טופס 161 מתאריך 30.3.12 (נספח 2 לתצהירה), מה שודאי מלמד על סיום יחסי העבודה עובר לאוגוסט.

בנסיבות האמורות ולאחר ששקלנו כל שבפנינו – נדחית התביעה בסעדים הקשורים להפסקת עבודה (פברואר או אוגוסט 2012) ואנו קובעים כפי ששוכנענו, כי נותקו יחסי העבודה בין הצדדים ב- 21.2.12, לאור נטישת התובעת, ללא כל הודעה (ללא כל הסכמה) את עבודתה ולתקופה של 6 חודשים (ויותר).
ממילא, משלא שוכנענו כי פוטרה באוגוסט , נדחית אף העתירה להודעה מוקדמת , או כי פוטרה עקב היותה בהריון במועד זה – נדחית אף התביעה לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין (וודאי העתירה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורין, שהיה ראוי לדחותה , אף לו הוכח כי פוטרה באוגוסט). ממילא, נדחית אף התביעה לתשלום 15,000 ₪ כפיצוי בגין אי שימוע.
מנגד, עתרה הנתבעת לקיזוז הודעה מוקדמת, אם וככל שיקבע כי התובעת זכאית לכספים כלשהם מהנתבעת.

ולטענה החלופית שבסיכומי התובעת לפיה , גם אם היה "נתק בין שתי תקופות העסקה", זכאית היא לפיצוי מכח שוויון הזדמנויות בעבודה, שכן הופלתה באי קבלתה לעבודה בהיותה הרה – דא עקא, שוב, כנראה, "נשכח" מהתובעת כי התביעה היא שקובעת את גדר המחלוקת, ולא טענות מאוחרות, שלא נטענו, והינן בתצהירה ובסיכומיה , בבחינת ניסיון פסול ל"מקצה שיפורים" (סיפא ס' 56 לתצהירה), טענה עליה חזרה, משום מה, בסיכומיה (ס' 21; חרף התנגדות הנתבעת, ברישא העדות).
כך או כך, לא שוכנעו כי הריונה הוא שגרם לאי קבלתה לעבודה באוגוסט ולמעשה, דווקא טענותיה לפיה השף הציע שתבוא לנקות את הבית שלו (מעבר לכך, שלא הוכחה לכשעצמה) מפריכה כל "קשר" בין סירובו לקבלה לעבודה בנתבעת – להריונה ומוכיחה, יותר מכל, שלא ההריון שימש בין שיקוליו. הוא הדין בתגובתה להצעת הנתבעת ("הייתי המומה.. עלבון נוראי... פגועה בצורה שמילים לא יכולות לתאר... הייתי בשוק..."), כשהוצע לה ב"עזות מצח" לעבוד ב "פוליש כוסות" – "איך היא מעזה להוריד אותי בתפקיד..." – והרי העובדה הנטענת מלמדת יותר מכל, ולו באוגוסט, כי התובעת לא פוטרה, אלא, לאור סירובו של השף, הציעה לה הנתבעת עבודה תחת "כפיפות" אחרת מהשף – אלא שהיתה זו דוקא התובעת שסירבה להצעות הנתבעת (לפי עדותה של התובעת עצמה) וממילא, אם לא "התקבלה" לעבודה באוגוסט 2012 – הרי היא זו שלא הסכימה לעבוד, חרף ניסיונות והצעות הנתבעת. כך גם לא נסתר ו טענותיה בתצהיר כי ניסתה הנתבעת לשלבה ב"כל תפקיד אפשרי במסעדה".
ממילא, אין שחר לטענתה של התובעת (אף לולא היה בכך "שינוי חזית").
הנה כי כן – אף לו היה מקום לבחון טענתה בהקשר זה – היה עלינו לדחותה גופא.

ב. חופשה, חגים, הפרשות לקרן פנסיה, הודעה על תנאי עבודה
טוענת התובעת כי בתלוש השכר האחרון לפברואר 2012 נצברו לזכותה 5 ימים והיא זכאית לפיכך לסך 1,350 ₪ ( 270X ₪ 5 ליום); כי היא זכאית ל- 55 ימי חג, משעבדה בכל ימי החג בסך 14,850 ₪; וכי לפי צווי ההרחבה היה על הנתבעת להפריש לה 28,793 ₪ ומשהפרישה אך 14,000 ₪, עתרה להפרש בסך 14,793 ₪ (14,000 - 6% X 6,485 ₪ X 74 חודש).
עוד טוענת היא כי לא קיבלה הודעה על תנאי עבודתה ועתרה ל- 5,000 ₪.

הנתבעת בהגנתה עתרה לדחיית העתירה לחופשה – משהתובעת קיבלה פדיון חופשה במשכורת פברואר 2012, תלוש שנמסר לתובעת ואף צרפה אות ו לתביעתה למל"ל (כעולה מנספח ד'), "אלא שלא צורף לכתב התביעה, מטעמים השמורים עם התובעת".
באשר לחגים נטען כי התביעה התיישנה. לחלופין, נעדרת היא פירוט ואף לא פירטה התובעת את דתה או הנתונים המקימים זכאותה לתשלום הנטען.
באשר לפנסיה – נטען כי פעלה לשחרור כל שהצטבר לטובת התובעת ב"פניקס" , סמוך להתפטרותה בפברואר.

והנה – התובעת בתצהירה חוזרת על ט ענתה לענין חופשה, מסבירה כי אין ברשותה תלושי שכר מעבר לאלה שצורפו לתביעה, כי בתלוש השכר האחרון של פברואר 2012 נצברו לזכותה 5 ימי חופשה וכי לפי יעוץ משפטי זכאית היא
ל- 1,462 ₪ בגינם וכי למיטב ידיעתה , נחתך לה תלוש פברואר 2012 ולכן יש רק חצי תלוש שכר לחודש זה, המעיד על ימי החופשה שנותרו לה ("מחצית התלוש" צורפה כנספח 8).

מעניין לציין כי "נשכח" כנראה, כי תלוש פברואר 2012 צורף לתביעה ויש בו, לאחר תשלום חופשה (270 ₪ X8 ימים), יתרה של 4.98 יום. בהתאם, יש "להניח" נטען לסך של 1,350 ₪ בתביעה – ולא כ"תיקון האגבי " שערכה התובעת לסכום בתצהירה (1,462 ₪);(אגב כך, נזכיר, כי עפ"י תלוש פברואר, ה וותק הוא 5 שנים, 8 חודשים ו- 8 ימים).

לגבי חגים נטען כבתביעה ולגבי פנסיה – לא נטען דבר. כך גם בסיכומיה לא חזרה על עתירתה לפנסיה.

ננה העידה כי התובעת עבדה בחגים, לבקשתה, וקיבלה שכר עבור עבודתה בחגים, וכי בוצעו כל ההפרשות לפנסיה ופיצויים לפי צו ההרחבה.

ולהכרעתנו -
אין חולק כי דין התביעה לפנסיה להדחות – שהרי הנתבעת הפרישה כמתחייב (ראה גם עדות מזי ונספחיה), מה גם שהתובעת אינה חוזרת על עתירתה ברכיב זה בסיכומיה.
באשר לחופשה – משמאשרת התובעת כי קיבלה מהנתבעת סכומי כסף לאחר נטישתה את העבודה (סה"כ 6,000 ₪, במספר פעימות, "כדי שלא אבזבז" – כך התובעת בדיון הקד"מ, עמ' 2 שורות 11-10 ) בהנתן כי התובעת חבה בהודעה מוקדמת (כטענת הקיזוז שבהגנה) ומשאין חולק כי נטשה עבודתה, משלא תבעה את שכר פברואר, כאמור בתלוש שהגישה במצורף לתביעתה (שהודפס בזמן אמת בנסיבות, 24.5.12 ); ובהנתן הסכום שאישרה כי קיבלה – לטעמנו, אין להעתר לרכיב החופשה (כסכום שנתבע, או ב"חישובו מחדש" בתצהיר ).

באשר לחגים – תביעת התובעת ברכיב זה "סכמטית", לא ברורה ולא מכומתת ובתצהירה לא התמודדה כלל עם טענות הנתבעת בהגנתה , לפיהן עבדה בפועל, לבקשתה, בחגים. ממילא, היה על התובעת להבהיר הזכאות הנתבעת על ידה אלא שלא טענה-הוסיפה דבר בתצהירה (עובדתית) ולא התמודדה עם טענת הנתבעת (גם בדיון הקד"מ). ונבהיר – בנס יבות בהן בתלושי התובעת מצוי תשלום לש"נ, ולעשרות שעות – לא נדע איך ומדו ע תביעתה בענין בלתי מפורטת וסכמטית, וכשאינה מתמודדת בתצהירה עם טענות הנתבעת.

בנסיבות אלה – נדחית התביעה ברכיב זה, משלא הוכחה כדבעי ומשלא שוכנענו אם, בגין איזה חג ולכמה זכאית התובעת.

באשר להודעה על תנאי עבודה – התובעת אינה מבהירה טענותיה בענין, ודאי כך , כעובדת בתפקיד בכיר, במשך כ- 6 שנים בנתבעת, וכשלא הוכח, ולו ברמז, מה "נזק" נגרם לה בכך או מדוע הועלתה העילה ממש.
תלושי הנתבעת ברורים, וממש לא שוכנענו כי "ביודעין" (כהוראת החוק) לא מסרה הנתבעת לתובעת הודעה כאמור – כשמנגד, התרשמנו כי הנתבעת נהגה בתוב עת הרבה מעבר למתחייב מיחסי עובד-מעביד.
בהתאם – לא ראינו להעתר לרכיב זה.

ג. סיכום
התביעה על כל עילותיה וסעדיה – נדחית .

לאור תוצאת ההליך, התנהלות התובעת (בשינויי החזית שניסתה לטעון להם, כבדרך אגב) והעדר ביסוס לטענותיה, כמו גם אופן הגשת סיכומיה (מה שהביא ל בקשת הנתבעת שהוכרעה ב- 6.9.16), בנסיבות אלה – ומשלצערנו, אף הנתבעת לא "דקא פורתא" באופן הגשת סיכומיה (שמא, כתובעת) – לאחר ששקלנו כל אלה, ת שא התובעת בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט ב"כ בסך 7,000 ₪, סכום שישולם בתוך 30 יום, אחרת ישא ה"ה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ט טבת תשע"ז, (27 ינואר 2017), בהעדר הצדדים.

נ.ע. גב' ד. פינקלשטיין

שרה מאירי שופטת אב"ד

נ.מ. מר ז. אקשטיין

נציגי ציבור חתמו ביום 27.1.17
ק/רונית/שרון