הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 1448-06-17

15 אוגוסט 2019

לפני:
כב' השופטת חנה טרכטינגוט – שופטת בכירה

נציג ציבור (עובדים) מר משה כהנא

התובעים:

  1. אנטוניו אוזדמיר ת.ז. XXXXXX290
  2. דוגן אלפט ת.ז. XXXXXX054

ע"י ב"כ עו"ד איתי חפר ו/או עו"ד ברק חפר
-
הנתבעת:
אלזיו תשתיות ופיתוח (1993) בע"מ ח.פ. 511840118
ע"י ב"כ עו"ד רפי הובר

פסק - דין

1. לפנינו תביעתם של אנטוניו אוזדמיר (להלן: "אוזדמיר") ודוגן אלפט (להלן: "דוגן"), עובדים זרים אשר הגיעו מטורקיה וכיום מתגוררים בישראל ובעלי תעודת זהות ישראלית, לתשלום זכויות הנובעות, לטענתם , מתקופת העסקתם על ידי הנתבעת וסיומה.

2. אלה העובדות העולות מחומר הראיות –
א. הנתבעת הינה חברה המוגבלת במניות העוסקת בעבודות טפסנות, ברזלנות ויציקת בטון ביסודות.
בתקופה הרלבנטית לעבודת התובעים היה מר גיל בר-עוז ז"ל בעל 100% ממניות הנתבעת.
מר גיל בר-עוז ז"ל הלך לבית עולמו ביום 14.3.17.
ב. התובעים הועסקו על ידי הנתבעת החל מיום 1.2.14 ועד לסוף חודש מרץ 2015, סה"כ 14 חודשים.
נסיבות הפסקת העבודה שנויות במחלוקת.
ג. הצדדים חלוקים באשר לתפקיד התובעים, האם עובדים כלליים בלתי מקצועיים כטענת הנתבעת או עובדים בברזלנות, טפסנות ויציקת בטון כטענת התובעים.
ד. התובעים עבדו 6 ימים באתרים שונים ברחבי הארץ.
ה. הצדדים חלוקים באשר לגובה שכרם והאותנטיות של תלושי השכר.

3. מטעם התובעים העידו התובעים בעצמם ומר אומיט רנקוזוגולרי (להלן: "אומיט"), אשר אף הוא הועסק על ידי הנתבעת.
יש להעיר כבר כאן, כי גם אומיט הגיש תביעה כנגד הנתבעת, בתיק 14023-10-15 (להלן: " תביעת אומיט") והתובעים העידו בעניינו.
ביום 4.4.18 ניתן פסק דין בתביעת אומיט. (ערעור הנתבעת על פסק הדין נדחה וערעור אומיט התקבל בחלקו, באופן שהנתבעת חויבה בנוסף גם בתשלום הבראה וחגים, ע"ע 50427-04-18, ניתן ביום 17.4.19).
הנתבעת לא העידה כל עד מטעמה.

4. טענות התובעים –
א. הנתבעת בחרה שלא להגיש תצהירים ולכן אינה רשאית להוכיח עובדות מטעמה.
ב. תלושי השכר אשר הנפיקה הנתבעת הינם פיקטיביים וכל הרכיבים הסוציאליים הינם חלק משכר העבודה של התובעים.
ג. התובעים זכאים לזכויות סוציאליות בהתאם לצווי ההרחבה בענף הבניין.
הנתבעת לא סתרה כי היא עוסקת ביציקות בטון ויתרה מכך, הדבר אושר על ידה בתביעת אומיט.
ד. יש לתת משקל לקביעות של בית הדין האזורי ובית הדין הארצי בתביעת אומיט, לפיהן על הנתבעת חל ההסכם הקיבוצי וצווי ההרחבה בענף הבנייה, כי שולם שכר מעבר לרשום בתלושי השכר, כי שכרו של אומיט היה 61 ₪ לשעה וכי לאומיט לא שולמו כל זכויותיו הסוציאליות.
מאחר ואומיט הועסק אצל הנתבעת באותה עבודה ואף בחלק מהאתרים במקביל יחד עם התובעים, יש לקבל את האמור בתצהירו ולהחיל את שנפסק לגביו אף לגבי התובעים.
ה. יש לקבל את טענת התובעים כי שכרם השעתי הינו 60 ₪. התובעים לא נחקרו על כך ותצהירם לא נסתר. בהתאם, שכרם למשרה מלאה הינו 13,977 ₪.
ו. התובעים זכאים לשעות נוספות בהתאם לעדותם שלא נסתרה.
התובעים העידו כי הועסקו בממוצע 260 שעות בכל חודש וכי הנתבעת ערכה רישום של השעות. הנתבעת נמנעה מלהציג את דו"ח הנוכחות ולכן הדבר פועל לרעתה.
על הנתבעת לשלם לתובעים 74 שעות נוספות בכל חודש בסך של 62,437 + 52,031.
תחשיב זה אף תואם את עדות אוזדמיר, אשר העיד כי הנתבעת החסירה ממנו כל חודש כ- 6,000 ₪ בגין השעות הנוספות (פרוטוקול עמ' 11 ש' 2-5).
ז. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי התובעים לא עבדו כלל שעות נוספות. הנתבעת מנועה מלהרחיב חזית בטענה חדשה לפיה שילמה את מלוא התמורה בגין השעות הנוספות.
הנתבעת אף מנועה מלחקור את התובעים בדבר תשלום בגין שעות נוספות.
ח. התובעים זכאים לתשלום בגין זמן נסיעה למשך 7 חודשים בהם עבדו במקומות מרוחקים - ים המלח ועפולה, אליהם נאלצו לנסוע ממקום מגוריהם.
בגין שעות הנסיעה על הנתבעת לשלם לתובעים 130 שעות בחודש בשיעור 150% ובסך כולל של 102,375 ₪.
התובעים תמכו את גרסתם בכרטיסי דלק ותדפיסי כביש 6.
ט. רכיב הנסיעות בתלושי השכר הינו פיקטיבי וגילם למעשה חלק מתשלום שכר העובדים.
מדובר ברכיב בסך של 750 ₪ שאינם מתיישבים עם עלות שוויו של כרטיס נסיעה "חופשי חודשי" בתחבורה ציבורית.
לפיכך זכאים התובעים לדמי נסיעות בסך 351 ₪ לחודש במכפלת 15 חודשי העבודה.
י. על הנתבעת לשלם לתובעים בגין אי הפרשות לפנסיה, 6% למשך 15 חודשים.
יא. על הנתבעת לשלם לתובעים פדיון חופשה בגין 15.33 ימים.
הנתבעת לא ניהלה פנקס חופשה ולא סתרה את תחשיב התובעים.
יב. על הנתבעת לשלם לתובעים דמי הבראה.
יג. התובעים פוטרו על ידי הנתבעת ולפיכך זכאים לפיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת ופיצוי בגין היעדר שימוע.
תמיכה לפיטורים ניתן למצוא ברכיב פיצויי הפיטורים המופיע בתלוש השכר של חודש מרץ 2015.
יד. התובעים לא קיבלו הודעה על תנאי העסקתם בכתב ולפיכך זכאים לפיצוי. כמו כן הם זכאים לפיצוי בגין תלושי השכר אשר אינם משקפים נכונה את שכרם ואינם כוללים את הפירוט בדבר ימי עבודה, שעות נוספות וצבירת ימי מחלה.

5. טענות הנתבעת –
א. אין לתת אמון בגרסת התובעים לגבי גובה שכרם.
אוזדמיר העיד כי בגין 260 שעות קיבל 17,000 ₪. לסכום זה מבקש התובע להוסיף זמני נסיעה של 14,625 ₪ וכן גמול שעות נוספות של 7,631 ₪, כך שהוא טוען לזכאות לשכר חודשי של 39,256 ₪ ללא הזכויות הסוציאליות. מדובר בסכום מוגזם ולא הגיוני.
ב. התובעים בחרו להגיש את התביעה למעלה משנתיים לאחר שהסתיימו יחסי העבודה וזאת רק לאחר שמנהל הנתבעת הלך לבית עולמו. בכך גרמו לנתבעת נזק ראייתי.
ג. לנתבעת גרסה בכתב ההגנה לכל אחד מרכיבי התביעה אך התובעים בחרו שלא להתמודד איתה.
ד. התובעים הודו כי קיבלו בזמן אמת תלושי שכר.
כמו כן הודו התובעים כי מעבר לסכום הנקוב בתלושי השכר קיבלו תשלום במזומן.
על הזהות בין הסכום המופיע כ"נטו" בתלושי השכר לבין הסכום שהופקד לחשבון הבנק ניתן לראות בדפי החשבון של אוזדמיר כפי שהוגשו בתביעת אומיט.
כך גם לגבי דוגן.
ה. התובעים לא הוכיחו תשלום מזומן מעבר לתלושים, טענה אשר הוכחשה על ידי הנתבעת.
התובעים טענו כי לעיתים קיבלו את הכסף המזומן מגיל ז"ל ופעם מאמא שלו. התובעים נמנעו מלהעיד את האמא.
התובעים וגם אומיט העידו כי גיל ז"ל היה רושם את שעות העבודה. אומיט העיד במשפטו כי צילם את הכרטיסים.
התובעים נמנעו מלהגיש עדויות על שעות העבודה וכאמור, הגישו את תביעתם לאחר פטירתו של גיל ז"ל כדי שגרסתם לא תיסתר.
ו. התובעים רצו להוכיח את שעות העבודה הנוספות מהצו אשר הופנה לכביש 6 כדי ללמד על נסיעתם בכביש. אלא שמהמידע שהתקבל עולה כי הרכב שבגינו ניתן הצו אינו קשור לנתבעת וכי החשבוניות מלמדות על נסיעה בימים בודדים בחודש נובמבר 2014 בלבד.
שעות הנסיעה מלמדות כי התובעים לא עבדו שעות נוספות וזאת בשים לב למשך הנסיעה לעבודה ולהפסקה יומית מצטברת בת שעה.
יתירה מכך, טענת התובעים לעבודה בים המלח ובעפולה לא נזכרה כלל בתצהיריהם בתביעה של אומיט.
ז. אין בהוראת סעיף 24 לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") כדי לפטור את התובעים מהצגת גרסה בנוגע לשעות העבודה הנוספות. יתירה מכך אוזדמיר, אשר העיד כי תוגמל בסך 17,000 ₪ נטו בחודש, אישר למעשה כי קיבל את התמורה לכל שעות העבודה.
ח. התובעים אינם זכאים לזמן נסיעה. המצב המשפטי הוא שזמן נסיעה לעבודה וממנה אינו זמן שבו העובד עומד לרשות העבודה וממילא אינו זכאי לשכר.
צו ההרחבה הענפי שהיה בתוקף עת התקבלו התובעים לעבודה והן צו ההרחבה מיום 28.10.15 אינ ם מרחיבים כל הוראה הקובעת שזמן נסיעה לעבודה הינו זמן עבודה.
ט. יש לדחות את גרסת התובעים לפיטורים, מדובר בגרסה שאינה עקבית.
בכתב התביעה נרשם כי בתום חודש אפריל 2015 הודיעה הנתבעת לתובעים כי היקף העבודה צומצם וכי עליהם להמתין בביתם ואילו בתצהיר נרשם כי האירוע היה בתחילת חודש אפריל.
אין התייחסות לזהות המפטר.
התובעים הם שנטשו את מקום העבודה ובחודש אפריל 2015 כבר עבדו אצל מעסיק אחר.
תשלום פיצויי הפיטורים שבוצע לתובעים נעשה לאחר שהתובעים באו לבקש בדחילו ורחימו פיצויי פיטורים כ"עסקת חבילה", תוך שהם מודיעים על סילוק, מחילה וויתור של כל זכות קיימת ועתידית.
מכאן נובעת המסקנה כי התובעים אינם זכאים להודעה מוקדמת ולפיצוי בגין היעדר שימוע.
י. יש לדחות את תביעת התובעים להחזר הוצאות נסיעה.
נסתרה טענת התובעים כי הגיעו לעבודה בתחבורה ציבורית. לא הוגשו קבלות על תשלום לתחבורה ציבורית ואף אוזדמיר ה עיד כי היה טרמפיסט של דוגן.
על פי תלושי השכר תוגמלו התובעים בגין החזר הוצאות ביתר.
יא. התובעים אינם זכאים לפדיון חופשה מאחר ועל פי מאזן החופשות בתלושי השכר ניצל כל אחד מהם 14 ימי חופשה.
יב. התובעים אינם זכאים לדמי הבראה, שכן אלה שולמו להם כדין.
יג. התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין היעדר חוזה בכתב, שכן לא הוצג מקור נורמטיבי לחובה זו ולגבי תלושי השכר לא הוכח מדוע "אינם טובים".
יד. אשר להפרשות הפנסיוניות, אין לקבל את תחשיב התובעים.
טו. הנתבעת עומד על טענת קיזוז של פיצויי פיטורים ששולמו, הודעה מוקדמת ושכר ששולם ביתר.
טז. ככל שתתקבל טענת התובעים כי עבדו בעפולה, בים המלח ובשורש, בית הדין נעדר סמכות מקומית.

ההכרעה –

שכרם של התובעים –

6. בתלושי השכר של התובעים נרשם כי התעריף השעתי הוא 50 ₪ כאשר בתלושי השכר של אוזדמיר נרשם כי עבד כל חודש 185 שעות ובסה"כ קיבל שכר של 9,250 ₪ וכן 750 ₪ נסיעות ובסה"כ 10,000 ₪, ובתלושי השכר של דוגן נרשם כי עבד כל חודש 186 שעות ובסה"כ קיבל שכר של 9,300 ₪ וכן 700 ₪ בגין נסיעות ובסה"כ 10,000 ₪ (למעט חודש פברואר 2014 בו עבד 185 שעות וגובה הנסיעות היה 750 ₪).
התובעים טוענים כי תלושי השכר פיקטיביים, כי שכרם השעתי היה 60 ₪ נטו וכי קיבלו כל חודש תשלומים נוספים במזומן.

7. על פי הפסיקה, תלושי השכר מהווים ראיה לאמיתות תוכנם אלא אם הוכח בראיות אמינות, אחרת [דב"ע (ארצי) מז/3-146 יוסף חוג'ירת – שלום גל והמוסד לביטוח לאומי].

8. לאחר שבחנו את הראיות שהונחו לפנינו, מסקנתנו הינה כי שכרם של התובעים היה 10,000 ₪ בחודש וכי רכיב הנסיעות הינו פיקטיבי.
התובעים לא הוכיחו כי שכרם היה 60 ₪ לשעה נטו ולפיכך 13,977 ₪.

9. טענתם של התובעים לתשלום נוסף במזומן לא הוכחה ומכל מקום לא הוכח הסכום שהתקבל.
לטענתם של התובעים לתשלום שכר מזומן יינתן משקל לגבי תביעתם לשעות נוספות בלבד, אליה נתייחס בהמשך.
טענתם לתשלום שכר במזומן אינה עקבית ואינה עולה עם טענתם לגבי הסכומים שהופקדו בחשבון הבנק שלהם.

10. אוזדמיר העיד כי החברה היתה מפקידה לו כל חודש 7,000 ₪ (פרוטוקול עמ' 8 ש' 24-25).
ובהמשך:
"7,000 נכנס לחשבון הבנק שלי ועוד משהו - 4000, 4,300, 4,500 קיבלתי בשחור".
(פרוטוקול עמ' 9 ש' 2).
אוזדמיר עומת עם ההפקדות בחשבון הבנק שלו, מהם עולה כי קיימת התאמה בין הסכום המופיע כנטו בתלוש השכר לבין הסכום שהופקד בחשבון הבנק.
אף דוגן העיד כי הופקד בבנק סכום נמוך מזה שנרשם בתלוש השכר (פרוטוקול עמ' 21 ש' 24-29) וגם הוא עומת עם ההפקדות בבנק אשר היו זהות לסכום הרשום כנטו בתלושים.
לתובעים לא היה הסבר לכך.
מעבר לכך, עדותם של התובעים האם הפקידו את הכספים שקיבלו במזומן או לא, לא היתה עקבית. אוזדמיר העיד כי לפעמים הפקיד חלק מהכסף ו לפעמים נתן לאשתו (פרוטוקול עמ' 9 ש' 25-30) ואף דוגן העיד כי לפעמים הפקיד גם את המזומן, אך לא הכל (פרוטוקול עמ' 22 ש' 18-22).
על אף האמור נמנעו התובעים מלהציג הפקדות מזומנים בחשבון הבנק שלהם.

11. התובעים מבקשים ללמוד על גובה שכרם מהנפסק בתביעת אומיט, שם נקבע כי שכרו של אומיט עמד על 55 ₪ נטו ו- 61 ₪ ברוטו ושכרו הממוצע עמד על 11,346 ₪, אלא שהקביעה בעניינו של אומיט אינה יכולה לסייע לתובעים וזאת מהטעמים הבאים:
ראשית, התובעים טוענים לשכר שונה וגבוה משל אומיט, 60 ₪ נטו.
שנית, בעניינו של אומיט הוצגה ראיה אובייקטיבית לתשלום שכר של 55 ₪ נטו, והיא הודעת ווטסאפ שבינו לבין מר דורסון אשר שימש מנהל בנתבעת.
שלישית, אומיט היה ותיק יותר מהתובעים והחל לעבוד בנתבעת שנה לפני התובעים.
לפיכך נדחית טענת התובעים כי יש לאמץ את הנפסק בתביעת אומיט לגבי גובה השכר גם לגביהם.

12. יחד עם זאת, אנו מקבלים את הטענה כי רכיב הנסיעות הינו פיקטיבי והוא חלק משכר התובעים.
הנתבעת בחרה שלא להעיד כל עד מטעמה, על אף שבעניין של אומיט העידה גב' זיוה בן עזיז אמו של מר גיל עוז ז"ל ומי שהיתה מזכירת הנתבעת משנת 1977.
לפיכך לא ניתן כל הסבר לכך שהשכר של התובעים היה קבוע, 10,000 ₪, בין אם עבדו 185 שעות ובין אם עבדו 186 שעות ויתירה מכך - ככל שעבדו שעה פחות, עלה תשלום הנסיעות כדי "להגיע" לסכום כולל של 10,000 ₪.
לא ניתן גם כל הסבר מדוע שולמו החזרי נסיעות ביתר גם כאשר התובעים עבדו באתרים במרכז הארץ.

13. המסקנה איפוא כי שכרם הקובע של התובעים הינו 10,000 ₪.

תחולת הוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה מכוחו –

14. הנתבעת זנחה את טענתה בכתב ההגנה כי לא חל צו ההרחבה בענף הבניין מאחר והתובעים הינם עובדים כלליים.
לפיכך אנו מאמצים את הנפסק בעניין זה בעניינו של אומיט כך:
"בהתאם לפסק הדין בעניין ע"ע 453/06 ניקולא דאטקו - י. שומרוני בע"מ ואח' (מיום 20.8.07), ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה וצווי ההרחבה מכוחו, חלים על התובע ללא קשר למעמדו או אופן חישוב שכרו (חודשי, יומי או שעתי).
מהראיות שנשמעו בפנינו שוכנענו כי הנתבעת עסקה בעבודות בנייה וכן כי העסיקה את התובע במסגרת עבודות אלו. לפיכך, בהתאם להלכה הפסוקה לפיה החלת צו הרחבה ענפי, נובעת מעיקר עיסוקו של המעסיק ולא מתפקידו של העובד (ע"ע 18/99 יפה אפרימי -לילה עבד לעיל (9.7.00)), אנו קובעים כי צו ההרחבה הנ"ל חל על יחסי העבודה בין הצדדים.
הגדרת "מעביד" ו"עובד" בצו הרחבה בענף הבניה משנת 2010, הינה:
"מעביד" – כל מעביד בתחומי הבינוי ו/או תשתיות ו/או עבודות ציבוריות ו/או הנדסה אזרחית ו/או שיפוצים ו/או צמ"ה לרבות כמנוי בסעיפים 45 ו-46 לספר הסיווג האחיד לשנת 1993, אשר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על כל סעיפי המשנה שלהם.
"עובד" – כל עובד ומנהל עבודה באתר בנייה (כהגדרת המונח בצו זה) המועסק בתפקיד שאינו משרדי.
כידוע, הפסיקה בוחנת את שאלת תחולת צו הרחבה לפי עיסוקו של המעסיק. עיון בהגדרת המונח עובד בצו ההרחבה עצמו אינה מוציאה את התובע מתחולתו, ממילא. אין מחלוקת ואף הוכח בפנינו שעסק באתר בנייה שתפקיד שאינו משרדי.
משנקבע כי על התובע חלות הוראות צו ההרחבה בענף הבניה משנת 2010, הרי שזכאי הוא לזכויות להן עותר ובהתאם להוראות הצו".

הפרשות לפנסיה –

15. אין מחלוקת כי הנתבעת לא ביצעה הפרשות לקופת פנסיה ופיצויים.
סעיפים 24-25 לצו ההרחבה משנת 2010 (להלן: "צו ההרחבה הענפי") קובעים כי כל עובד ועובד שיפוצים יהיו זכאים מיום תחילת העבודה לביטוח בקרן פנסיה מקיפה צוברת.
שיעור הפרשת המעביד לתגמולים הוא 6%.

16. לפיכך זכאים התובעים להפרשות לפנסיה בשיעור 6% מהשכר המבוטח מהיום הראשון לעבודתם, ואין רלבנטיות לקיומה של קופת גמל או קופת ביטוח אחרת קודם לעבודתם בנתבעת.
לפיכך זכאים התובעים להפרשות לפנסיה כדלקמן: 8,400 ₪ = 14 X 6% X 10,000

נסיבות סיום העסקת התובעים + הזכאות לפיצויי פיטורים –

17. לתובעים בתצהיריהם גרסה זהה לגבי סיום העסקתם כך:
"בתחילת חודש אפריל לשנת 2015 הודיעה לי הנתבעת כי היקף העבודה צומצם וכי עלי להמתין בדירתי עד להודעת הנתבעת. לתדהמתי, בסוף חודש אפריל לשנת 2015 הודיעה לי הנתבעת על פיטורי מהעבודה לאלתר וזאת מבלי שניתנה לי הודעה מוקדמת בת חודש ימים כנדרש ומבלי שנערך לי שימוע בטרם פיטוריי".

בכתב ההגנה נטען כי התובעים התפטרו מעבודתם כאשר הפסיקו להתייצב לעבודה, להשיב לצלצולי הטלפון של מנהל הנתבעת וחבריהם לעבודה.

18. עיון בתלוש השכר האחרון של התובעים לחודש 3/15 מעלה כי לאוזדמיר שולמו פיצויי פיטורים בסך של 10,792 ₪ ואילו לדוגן שולמו פיצויי פיטורים בסך של 10,850 ₪.
לטענת הנתבעת בכתב ההגנה, מדובר בתשלום פיצויי פיטורים לפנים משורת הדין וקיזוזם מתבקש.
וכך העיד בעניין זה אוזדמיר:
"ש. בסעיף 15 לתצהיר אתה מציין שב- 4/15 לא עבדת בכלל. אמרו לך לשבת בבית ואתה ישבת חודש שלם ובסוף החודש פיטרו אותך. האם זה נכון?
ת. אנחנו לסיים שם בעפולה וגיל אמר – תחכו, אנחנו שולחים אתכם לאתר אחר. ככה הוא אמר לנו.
גם ביקשנו את הכסף שלנו והוא משחק איתנו.
ש. אז חודש שלם?
ת. כמעט חודש, 3 שבועות פלוס, משהו כזה".

(פרוטוקול עמ' 13 ש' 10-16)

ובהמשך:
"ש. איפה הלכת לעבוד אחרי שעבדת בנתבעת?
ת. באמת לא זוכר, אבל אחרי חודש עבדנו, אני לא זוכר באיזה חברה. פה הבעיה גם העבודה בבנין בישראל הרבה בלגן, בגלל זה גם קבלנים לא נותנים כרטיסים.

ש. הלכת לעבוד בבנין?
ת. כן.
ש. באיזה תפקיד?
ת. בבטון.
ש. אני אומר לך שהעבודה הזאת היתה בת"א, האם נכון?
ת. אני עבדתי בת"א כן, אבל איזה חברה אני לא זוכר.
ש. זה היה קבלן משנה טורקי שהלכת לעבוד אצלו, שעבד בשביל דניה סיבוס.
ת. אני לא זוכר, עבדתי אצל קבלן טורקי אבל יש 2-3 קבלנים טורקים.
ש. אני אומר לך שהתחלת לעבוד אצל הקבלן הטורקי לא אחרי חודש, כבר בחודש 3/15 התחלת לעבוד אצל הטורקי בת"א.
ת. יכול להיות, כי לפעמים אנחנו הולכים לעבוד במקומות, חודש חודשיים נותנים לך עבודה ואח"כ אומרים שאין עבודה. יש לי משפחה וילדים אני חייב לעבוד.
ש. אני אומר לך שאתה הלכת לעבוד אצל הקבלן הטורקי כי הוא אמר לך שהוא ישלם לך משכורת יותר גדולה.
ת. אני והוא זה עניין שלנו כמה הוא משלם".

(פרוטוקול עמ' 15 ש' 3-19)

ודוגן העיד בעניין זה כך:
"ש. תאשר שאחרי שנסתיימה העבודה שלך בחברה הלכת לעבוד אצל קבלן טורקי בת"א.
ת. לא בת"א, באשדוד.
ש. מתי התחלת לעבוד באשדוד?
ת. לא זוכר.
ש. אני אומר לך שהתחלת לעבוד באשדוד במרץ 2015.
ת. מה זה מרץ?
ש. 3/15.
ת. קודם כל ישבתי חודש בבית, דיברתי עם גיל כל הזמן בטלפון, נפגשתי איתו כמה פעמים בראשון, בתחנת דלק, הוא אמר לי – עוד כמה ימים אני אקח אותך לעבוד בירושלים. חיכיתי כמעט חודש בבית. עשיתי איתו כמה פגישות. בסוף אמא שלו דיברה איתנו, אמרה לנו – אין לו עבודה בינתיים, תחפשו עבודה.
ש. בכל החומר בתיק לא כתוב באף מקום שקיבלת משכורת של חודש 4/14, שזה החודש שאתה טוען שישבת בבית?
ת. לא קיבלתי החודש הזה.

ש. למה לא תבעת אותו?
ת. תבעתי.
ש. בחודש 4/15 אתה לא ישבת בבית, אתה כבר עבדת אצל קבלן טורקי החל מחודש 3/15, האם אמת?
ת. אני לא יודע איזה חודשים אתה מדבר".

(פרוטוקול עמ' 23 ש' 3-21).

19. הלכה פסוקה היא כי על מנת להכריע בשאלה האם לפנינו סיום יחסי עבודה בדרך של פיטורים או שמא התפטרות, יש לבחון מי הצד הפועל לניתוק היחסים, והאם אמנם התכוון לסיים את הקשר ונתן ביטוי וודאי בדבר כוונתו לצד השני. [ע"ע (ארצי) 184/03 עין בר מפעלי אפיה בעינת בע"מ - דוד יוסף (08.06.06); דב"ע (ארצי) ל/1-3 זמל הרמן - דואיב גילה, פד"ע א 18 (1970); ע"ע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ - וואיל סנדוקה, מ(2005) 433 (2004); דב"ע (ארצי) ל/18-3 בנצילוביץ - "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ, פד"ע ב 41 (1970); דב"ע (ארצי) לב/58-3 רשות השידור - מאיר אשל, פד"ע ד 298 (1973)].

20. נתנו אמון בטענתם של התובעים באשר לאופן סיום העסקתם.
גרסה זו מתחזקת לאור תשלום פיצויי הפיטורים בתלוש חודש מרץ 2015.
הנתבעת נמנעה מלהביא עדות בעניין זה, הגם שלטענתה נמנעו התובעים שהתפטרו מלהשיב לשיחות הטלפון של חבריהם לעבודה.
כמו כן לא ניתן כל הסבר מדוע בחרה הנתבעת שלא להעיד את גב' בן עזיז או עובד/ת אחר מהנהלת החשבונות כדי שיתמוך בגרסה כי תשלום הפיצויים נעשה לפנים משורת הדין.

21. אנו ערים לכך כי התובעים טענו בתצהיריהם כי בתחילת חודש אפריל הודיעה להם הנתבעת כי היקף העבודה צומצם וכי עליהם להמתין בבית וכי יתכן וכבר בסוף חודש מרץ 2015, עם סיום עבודתם , התחילו לעבוד אצל המעסיק החדש.
אלא שבעובדה זו אין כדי לשנות את מסקנתנו.
בבואנו להכריע מי מהצדדים פעל לניתוק היחסים, יש לבחון את האינטרס שיש לכל אחד מהם לניתוק הקשר.
לטענת הנתבעת התובעים התפטרו כי הוצע להם שכר גבוה יותר.
טענה זו לא הוכחה ואין בעובדה שאוזדמיר לא חשף את שכרו אצל המעסיק החדש כדי לתמוך בכך.
עבודת התובעים הופסקה עם סיום פרויקט בעפולה וכל אחד מהם התקבל לעבוד אצל מעסיק אחר - אוזדמיר בתל-א ביב ואילו דוגן באשדוד.
בעובדה זו יש תמיכה לכך כי אין לפנינו התפטרות מתוכננת כדי להשיג שכר גבוה יותר אלא חיפוש עבודה של מי שנפלט ממעגל העבודה.
גם העובדה שמצאו עבודה אחרת מיד עם סיום העסקתם אצל הנתבעת אינה מעלה ואינה מורידה.
22. מסקנתנו איפוא כי התובעים הוכיחו כי עבודתם הופסקה על ידי הנתבעת, אשר הפסיקה לשבצם לעבודה ולפיכך הם זכאים להשלמת פיצויי פיטורים כדלקמן:
אוזדמיר – 875 ₪ = 10,792 - (12 : 14 X 10,000)
דוגן – 817 ₪ = 10,850 - (12 : 14 X 10,000)

הודעה מוקדמת –

23. נוכח מסקנתנו כי בהודעת הנתבעת לתובעים להמתין בביתם עד לשיבוצם לעבודה יש משום פיטורים בפועל, זכאים התובעים להודעה מוקדמת בת חודש ימים כעולה מסעיפים 2א(1) ו- 3(3) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ול התפטרות תשס"א-2001.
משלא ניתנה להם הודעה מוקדמת, הרי שלפי סעיף 7(א) לחוק הם זכאים לפיצוי בסכום השווה לשכר הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה להם הודעה מוקדמת.
אין כל רלבנטיות לעניין זה למועד בו התחילו לעבוד אצל המעסיק החדש.
לפיכך זכאי כל אחד מהתובעים לדמי הודעה מוקדמת בסכום של 10,000 ₪.

שימוע –

24. התובעים טוענים כי הרקע להפסקת עבודתם הוא טענת הנתבעת כי היקף העבודה צומצם וכי אין עבורם עבודה.
התובעים אינם טוענים כנגד אמיתות הטענה בדבר הצימצומים.
מטרת השימוע הינה להזים את הטענות המועלות כנגד העובד, להביא תימוכין לגרסתו ולנסות לשכנע את העומד להכריע בגורלו שלטענות אין בסיס, או לפחות אינן "כצעקתה" [דב"ע נו/3-31 מדינת ישראל – ד"ר ארנון בונה, עבודה ארצי כרך69(1) 282, וכן ע"ע 1163/00 בית חולים המשפחה הקדושה בנצרת – ד"ר חליל עבוד עבודה ארצי כרך ל"ג (55) 24].
מקור נוסף ממנו נגזרת חובת השימוע על המעביד בהליכי פיטורים הוא חובות תום הלב הכלליות החלות על הצדדים ליחסי העבודה במשך קיומו של הסכם העבודה ובסיומו.

25. כאשר מפוטר עובד תוך הפרת חובת השימוע, מתעוררת שאלת הסעד אשר יש לפסוק.
בע"ע 93/07 גיורא ארבל – נ.א.ס.ס. נוירומקולר סטיליולשין סיסטמס בע"מ נקבע כי במקרה בו פוטר עובד עקב צמצומים אין לפסוק לו פיצוי (אם כי הדבר קיבל ביטוי בפסיקת ההוצאות):
"...בנסיבות העניין, אין בפגם שנפל כדי להצדיק פסיקת פיצוי כספי למערער. פיטוריו בוצעו משיקולים ענייניים וסבירים, ובמסגרת צמצומים. העובדה כי החברה נתונה בקשיים כלכליים היתה ידועה למערער עוד טרם קבלת ההחלטה על פיטוריו. החברה נהגה בתום לב ובהגינות כלפי המערער, ולכן אין לחייבה בפיצוי בגין אי עריכת שימוע כנדרש".

26. בענייננו ראוי היה כי הנתבעת היתה מנהלת הליך הפסקת עבודה מסודר, הכולל לכל הפחות מכתב הפסקת עבודה ולא הודעה טלפונית מעורפלת, לפיה אין לה עבודה ולפיכך על התובעים להמתין בביתם.
יחד עם זאת, משהתובעים לא טענו כנגד הנימוק של צמצומים ולא טענו כנגד אמיתות טענת הנתבעת כלפיהם שעם גמר הפרויקט בעפולה לא היתה עבורם עבודה, לא מצאנו כי היה בהליך שימוע כדי לשנות את התוצאה ולפיכך איננו פוסקים פיצוי בגין היעדר השימוע.

הבראה –

27. התובעים טוענים לזכאות ל- 8 ימי הבראה בגין עבודתם.
אין מחלוקת כי במשכורת חודש מרץ 2015 שולמו 6 ימי הבראה.
לטענתם הם זכאים ל- 2 ימי הבראה נוספים.

28. על פי הוראות צו הענפי זכאים התובעים ל- 6 ימי הבראה בגין השנה הראשונה ו- 6 ימי הבראה בגין השנה השנייה.
לפיכך זכאים התובעים סה"כ ל- 7 ימי הבראה בגין 14 החודשים בהם עבדו.
מאחר ושולמו להם דמי הבראה בגין 6 ימים, קמה לכל אחד מהם זכאות ליום אחד נוסף ובסה"כ ל- 378 ₪.

חופשה –

29. הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה וביקשה להסתמך על תלושי השכר מהם עולה כי מאזן החופשה של שני התובעים עומד על אפס.
בעניין זה נפסק:
"אכן המערערת לא הציגה פנקס חופשה. אכן תלושי השכר אינם תחליף לפנקס החופשה. אך כבר נפסק זה מכבר כי "הצגת תלוש השכר מהווה 'ראשית ראיה בכתב' למאזן ימי חופשה המגיע לעובד, בהיעדר ראיה לסתור זאת", ובעניין צבר ברזל פסקנו כי:
"הרמת נטל ניצול ימי החופשה השנתית יכול ותעשה דרך הצגת 'פנקס החופשה' או על דרך הצגת ראיות אחרות, נקבע כי הרמת הנטל אינה מותנית, דווקא, בהצגת פנקס חופשה שנתית, וניתן להגיע למסקנה כי המעביד שילם את מלוא ימי החופשה המגיעים לעובד גם על יסוד ראיות אחרות. למשל בהצגת תלוש שכר המהווה ראשית ראייה בכתב להוכחת מאזן ימי החופשה המגיעים לתובע."

[ע"ע (ארצי) 21920-02-13 דיאמנט צעצועים בע"מ – ולנטינה פרנצב (1.6.15)] .

30. לאחר שבחנו את הראיות בתיק זה, מסקנתנו הינה כי נסתרה הראיה שהתלוש משקף את מאזן החופשה של התובעים וזאת מהטעמים הבאים:
ראשית, לאור הקביעה כי רכיב הנסיעות בתלוש השכר הוא פיקטיבי, הרי שהמשקל שיש ליתן לרישום מאזן החופשה בתלוש נמוך יותר.
שנית, משהנתבעת בחרה שלא להעיד כל עד מטעמה, לא ניתן כל הסבר לזהות המוחלטת בניצול ימי החופשה לשני התובעים.
המסקנה איפוא כי איננו מקבלים את הרישום בתלושי השכר לעניין החופשה.

31. על פי צו ההרחבה הענפי זכאים התובעים ל- 12 ימי חופשה בגין כל אחת מהשנים, הראשונה והשנייה.
מאחר ועבדו 14 חודשים הם זכאים ל- 14 ימים.
ערך יום עבודה של התובעים הוא 440 ₪ (8 X 182: 10,000).
לפיכך זכאים התובעים לפדיון חופשה בסך של 6,160 ₪.

נסיעות –

32. סעיף 43 לצו ההרחבה בענף הבניין לשנת 2010 קובע:
"א. עובד ועובד שיפוצים, אשר המעביד אינו מעמיד לרשותו הסעה, ואשר נזקק לתחבורה ציבורית כדי להגיע מביתו למקום העבודה וחזרה, יהיה זכאי להחזר הוצאות נסיעה בהתאם לכללים ולסכומים הקבועים בהסכמים הקיבוציים הכלליים הנחתמים בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים להסתדרות העובדים הכללית החדשה בעניין החזר הוצאות נסיעה, כפי שיעודכנו מעת לעת.
...
ב. למרות האמור לעיל, מוסכם כי אם נדרש עובד או עובד שיפוצים להגיע למקום עבודה המרוחק למעלה מ- 40 ק"מ ממקום מגוריו, בלי שהמעביד יעמיד לרשותו הסעה, יהיה העובד זכאי להחזר הוצאות נסיעה בגובה 150% מהתעריף האמור בס"ק א' לעיל, כפי שיעודכן מעת לעת, לפי הוצאות בפועל כפי שיסוכם עם מעבידו מראש, כנגד קבלות".

התובעים טענו לזכאות ל- 351 ₪ לחודש.
הנתבעת טוענת כי התובעים לא הוכיחו כי נגרמו להם הוצאות נסיעה, כי הגיעו לעבודה בתחבורה ציבורית או בדרך אחרת לכל אחד מהמקומות - קרובים ורחוקים בהם עבדו , ויתירה מכך אוזדמיר הו סע על ידי דוגן ברכבו הפרטי.

33. על מנת לזכות בהחזר דמי נסיעות אין צורך להוכיח הוצאות בפועל אלא היזקקות לתחבורה ציבורית.
התובעים התגוררו בראשון לציון ואוזדמיר התגורר בתחילת תקופת ההעסקה בבאר שבע.
נתנו אמון בגרסת התובעים כי נסעו לעבודה ברכב הפרטי של דוגן ובגרסה כי חלק מהתקופות עבדו בעפולה ובים המלח, מרחק העולה על 40 ק"מ מראשון לציון.

34. משקבענו כי התשלום בגין נסיעות בתלוש השכר הוא פיקטיבי ומשהנתבעת לא הציגה תחשיב נגדי, מתקבל תחשיב התובעים ל- 14 חודשים ולפיכך הם זכאים לדמי נסיעות בסך של 4,914 ₪ (14 X 351).

תשלום עבור זמן נסיעה –

35. לטענת התובעים במשך 7 חודשים עבדו במקומות מרוחקים, ים המלח ועפולה , אליהם נאלצו לנסוע ממקום מגוריהם בראשון לציון.
לתמיכה בגרסתם על עבודתם המרוחקת הציגו התובעים תדפיסי כביש 6 וכרטיסי דלק.
מבלי להביע דעה האם יש בכרטיסי דלק אשר לא מצוין בהם מספר הרכב כדי להוכיח את אשר מבקשים התובעים להוכיח, התובעים לא הצביעו על מקור נורמטיבי לפיו על הנתבעת לשלם את זמן הנסיעה.
"כלל פסוק הוא, כי אין לכלול את הזמן בו נסע העובד ממעונו למקום עבודתו ובחזרה ממנה, כשעות עבודה המזכות בשכר. זאת מן הטעם שהעובד אינו עומד לרשות העבודה בזמן הנסיעה."

[ע"ע 681/05 בון תור בע"מ – יעקב הרמתי (לא פורסם) 6.11.06; תב"ע מא/2-99 סלאח יוסף אלג'מאל – אל וו בע"מ פד"ע י"ג 129 (להלן: " עניין סלאח יוסף אלג'מאל")].

זאת ועוד, בהיעדר הסכם קיבוצי, צ ו הרחבה או חוזה בין הצדדים המורה כי זמן הנסיעה ייחשב כשעות עבודה וככל שהעובד בדרכו לעבודה אינו מסיע בעצמו עובדים למקום העבודה ומחזירם לביתם, אין הוא זכאי לשכר עבודה או גמול שעות נוספות בגין זמן זה [ראו בהתאמה: עניין סלאח יוסף אלג'מאל; דב"ע מד/3-143 חיים קיסר – צבן בע"מ, פד"ע ט"ו 269; ע"ע (ארצי) 93-09 נפתלי בנקין – מדינת ישראל - משרד החקלאות (25.7.10)].

36. התובעים לא הצביעו על הוראה בצו ההרחבה הענפי המזכה אותם בתשלום עבור זמן הנסיעה.

37. התובעים מבקשים להסתמך על הנפסק בתיק ס"ע 6061-09-11 רפאל שגב – פרמייר ים המלח מעבדות קוסמטיקה בע"מ , אלא שבערעור על פסק הדין בוטלה בהסכמה הקביעה בדבר זכאות העובד לשכר בגין זמן הנסיעה (ע"ע 50740-11-13, פסק דין מיום 25.7.18).

38. התוצאה איפוא כי נדחית התביעה בגין תשלום עבור זמן נסיעה.
שעות נוספות –

39. התובעים טוענים כי הועסקו 260 שעות בחודש בממוצע, וכי הנתבעת נהגה לרשום את שעות עבודתם (פרוטוקול עמ' 14 ש' 18-19). לפיכך הם זכאים, לטענתם , ל- 74 שעות נוספות בכל חודש וסה"כ 7,631 ₪ בכל חודש.
אוזדמיר העיד כי תמיד מתחילים בשש בבוקר ומסיימים בשש בערב, בכל האתרים לא רק של הנתבעת (פרוטוקול עמ' 10 ש' 16-17) והדגיש כי כל חודש היו חסרים לו בגין השעות הנוספות 6,000 ₪ (פרוטוקול עמ' 11 ש' 4-5).
לעומת זאת בתשובה לחקירה חוזרת השיב:
"ש. תפרט מה הסכום הכולל שהיית מקבל מהחברה כולל הכל – מזומן, תלוש והכל.
ת. הגיע לפעמים 16,000 ₪, 17,000 ₪.
ש. אתה יכול לפרט איך הגיע החשבון של הכסף?
ת. 7,000 ₪ היה נכנס לבנק, חלק הביאו – 4,000-4,500 ₪ ביד.
אם אני עושה 260 שעות אז משלמים לי עוד כמעט 6,000 ₪, משהו כזה, והוא אומר – חודש הבא, עכשיו יש לי בלגן. וכמה פעמים היה לו בלגן, הוא אמר – יש לי סידורים באמריקה".

(פרוטוקול עמ' 16 ש' 30 – עמ' 17 ש' 4).
התובעים מאשרים כי היתה הפסקת אוכל של חצי שעה, קפה של בוקר כ- 10 דקות ולפעמים אף קפה בצהריים (עדות אוזדמיר, פרוטוקול עמ' 16 ש' 22-28; עדות דוגן, פרוטוקול עמ' 20 ש' 9-11).
אומיט, אשר עבד באתר בראשון לציון ובשורש עם התובעים , העיד כי ערך לפעמים את רישום השעות ורשם שעבד 11 שעות.

40. בעניין זה אין לנו אלא לאמץ את הנפסק בפסק הדין בתביעת אומיט, לפיו בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר , היקף נטל ההוכחה של המעסיק אינו עולה על 15 שעות נוספות לשבוע או 60 שעות עבודה לחודש (סעיף 26 ב'(ב) לחוק הגנת השכר).
בע"ע 47715-09-14 עוזי ריעני – אליאסי שיווק בע"מ (29.3.17) (להלן:" עניין ריעני"), סקר בית הדין את הפסיקה אשר עמדה על נטלי ההוכחה ביחס לתיקון 24 לחוק הגנת השכר:
"אין בהוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר כדי לפטור את העובד מהצגת גרסה בנוגע לשעות העבודה הנוספות או שעות העבודה במנוחה שבועית שבהן לטענתו עבד ולא שולם לו בעדן שכר או הגמול המגיע לו לפי החוק, ומהצגת תחשיב, ולו על דרך של אומדנא, של הסכום הנתבע על ידו כשכר וגמול בעד עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית על יסוד גרסתו". [ע"ע (ארצי) 24946-09-14 ריאן זינאת – אי אס אס אשמורת בע"מ [פורסם בנבו] (4.8.2016)]."

ובהמשך, בעניין ריעני, עמד ביה"ד הארצי על האבחנה בין מספר מצבים אפשריים ביחס ליישום סעיף 26 ב' לחוק הגנת השכר. כך נפסק:
"לצורך יישומו של סעיף 26ב ניתן איפוא להבחין בין מספר מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות, העומד ביסוד תשלום גמול שעות נוספות, ולמידת הוודאות בהיקפה של העבודה הנוספת. ואלה הם:
המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים – בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק – לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח.
המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב השלישי, כאשר כפות המאזניים בתום ההליך השיפוטי נותרו מעויינות בנוגע לשאלת התקיימות התנאי, קרי העבודה בשעות נוספות. משמעות הדבר היא כי ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן. בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השכנוע. משמעות הדבר היא כי סיווגה של החזקה כמעבירה את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיה, יביא להחלת תוצאותיה, קרי המעסיק יחויב "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב הרביעי, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה – הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי - לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן. מבלי להתיימר למצות, נעיר כי בגדר המצב הרביעי יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה. ויודגש, מסקנה זו אינה מכרסמת בדעת הרוב בעניין בוסקילה, שכן גם שם נאמר כי "על מנת שתידחה התביעה לפי תיקון 24 לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, נדרש כי המעסיק ישכנע את בית הדין כי יש לדחות את התביעה. מתי ואיך יקרא הדבר, אין לקבוע נוסחאות וכל מקרה יוכרע עובדתית לפי חכמתו של בית הדין היושב בדין".

[ראו גם בע"ע 27280-06-16 ניסים לנקרי - אינופרו - פתרונות טכנולוגיים חדשניים בע"מ (31.10.17)].

41. לא נתנו אמון בעדות התובעים כי עבדו כל חודש 260 שעות.
עדותם בעניין זה היתה כללית ולא מפורטת.
יתירה מכך, טענתם ל- 12 שעות עבודה כל יום אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של אומיט אשר העיד על 11 שעות כל יום ואינה עולה עם מועדי כניסה ויציאה לכביש 6 במועדים בהם עבדו התובעים לטענתם בעפולה והשתמשו בכביש 6.

42. לטעמנו מדובר בגרסה מוגזמת אשר אינה מדויקת, כמו גם הסתירה בגרסה לגבי קבלת תלושי שכר כאשר בתצהיריהם טענו התובעים כי מעולם לא נמסרו להם תלושי שכר על ידי הנתבעת ואילו בעדותם אישרו כי קיבלו תלושי שכר.

43. יחד עם זאת שוכנענו כי התובעים, כמו שנפסק לגבי אומיט, אכן עבדו שעות נוספות אם כי לא הוכח בפנינו היקף השעות הנוספות החודשי.
בנסיבות אלה יחול "המצב השני", לפיו יש להחיל את החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות הנתבעת " בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".

44. משישים השעות החודשיות יש להפחית שלוש שעות הפסקה שבועיות, כך שהתובעים זכאים ל- 12 שעות נוספות שבועיות שהם שעתיים ליום בתעריף של 25%.

45. התובעים בחישוביהם עתרו לתשלום של 125% ולא לתשלום הדלתא בלבד.
יחד עם זאת מעדותו של אוזדמיר עולה כי בחודש שעבד 260 שעות קיבל 16,000-17,000 ₪.
המסקנה היא כי כפי שהעיד אומיט, התובעים קיבלו את שכר הבסיס בגין כל שעות עבודתם והתביעה מתייחסת לתגמול בגין השעות הנוספות בלבד.
הגם שלא קיבלנו את טענת התובעים כי שולם להם שכר במזומן מעבר לרשום בתלוש השכר, הרי משאוזדמיר הודה כי קיבל שכר במזומן בגין שעות נוספות, לא ייפסק לתובעים מעבר לגמול בגין השעות הנוספות.

46. לפיכך אנו מאמצים את התחשיב אשר נערך ב תביעת אומיט בהתאם לשכר התובעים ותקופת עבודתם וכל אחד מהתובעים זכאי לגמול שעות נוספות בסכום כולל של 9,625 ₪ (14X 50 X 25% X 55).

הפרת חובה בדבר המצאת תלושי שכר כדין –

47. התובעים עותרים לתשלום פיצוי בסך של 5,000 ₪ לכל אחד, בגין תלושים שאינם בהתאם לחוק הגנת השכר מאחר ואינם כוללים את הפירוט הנדרש , מאחר וחלק מהרכיבים פיקטיביים ומאחר ואי נם כוללים את כל השכר ששולם.

48. סעיף 26 א (ב)(1) ו- (3) לחוק הגנת השכר קובע:
"(ב)  (1)   מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור;
...
(3)   פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר; הסכום הנקוב בפסקה זו יעודכן ב-1 בינואר בכל שנה (בפסקה זו – יום העדכון), בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי; לעניין זה –
"מדד" – מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה;
"המדד החדש" – המדד שפורסם לאחרונה לפני יום העדכון;
"המדד הבסיסי" – המדד שפורסם בחודש יולי 2009;"

49. בפסיקת פיצויים לפי סעיף זה יש להביא בחשבון את השיקולים הבאים: התנהלות המעסיק בהפרת זכויות העובד; משך ההפרה, האם ההפרה נוהגת כשיטה ומכוונת כנגד עובדים נוספים; השיקול ההרתעתי והמטרה להכווין התנהגות; השלכת הפיצוי על המעסיק.
יישום שיקולים אלה בענייננו מביא למסקנה כי יש לקבל את תביעת התובעים ברכיב זה במלואה.
התובעים הועסקו במשך 14 חודשים, תוך שרכיב נסיעות נרשם באופן פיקטיבי.
מדובר בהתנהלות של הנתבעת באופן דומה גם כלפי עובדים אחרים, למצער בעניינו של אומיט.
בתלושי השכר לא נרשמו שעות העבודה האמיתיות וכפועל יוצא לא נרשמו שעות נוספות או תשלום עבורן.
לפיכך יש להעמיד את הפיצוי לכל התקופה לכל אחד מהעובדים על סך של 5,000 ₪.

פיצוי בגין הפרת חובת עריכת חוזה עבודה בכתב –

50. חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002  (להלן: "חוק הודעה לעובד") מטיל על מעסיק את החובה למסור לעובד תוך 30 יום ממועד תחילת עבודתו הודעה מפורטת בדבר תנאי עבודתו. החוק והתקנות על פיו מפרטים בין היתר את העניינים שיש לכלול בהודעה ואת צורתה.

51. תכלית ההודעה לעובד היא מתן מידע לעובד באשר לתנאי העסקתו, על מנת לסייע לו לעמוד על זכויותיו, ולצמצם מחלוקות בין העובד למעסיק [ע"ע 154/10 (ארצי) קלרה שניידר - ניצנים אבטחה בע"מ (3.5.11) (להלן: " עניין שניידר") וכן ר' בר"ע (ארצי) 31443-03-16 א.מ.י. אוזן בניה בע"מ - אורן אברהם (4.4.16)].
סעיף 5(א) לחוק הודעה לעובד מקנה לבית הדין שיקול דעת רחב בהתאם לנסיבות העניין לפסוק פיצויים.

52. סעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד קובע כי אם " מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה לעובד על תנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 1 ... רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק", וכי פיצויים לדוגמא כאמור לא יעלו על 15,000 ₪, אלא מטעמים מיוחדים שירשמו.

53. בתי הדין פסקו כי הסמכות לפסוק פיצויים בגין אי מסירת הודעה, מחייבת יסוד מעשה "ביודעין", בדומה לפרשנות שניתנה לסעיף 26 ל חוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 [ס"ע (ת"א) 31309-10-11 יובל דה פז - טיולי הדקל בע"מ (23.11.15); סע"ש 52613-09-12 אוריה שומרון - משה טביב (5.7.15); סע"ש 51723-06-12 שמעון גנדל - צרכניית החסד (14.04.15)].

54. בענייננו לא התרשמנו כי אי מסירת ההודעה לעובד נועדה כדי ליצור אי ודאות או ערפול לגבי זכויותיהם.
לא הוכח כי בזמן אמת, חרף טענת התובעים, התעוררה מחלוקת לגבי שכרם (למעט גמול בגין שעות נוספות).
יחד עם זאת קבלת הודעה על תנאי העבודה היתה מונעת מהתובעים את הצורך להוכיח מהו שכרם האמיתי, עובדה שהיתה שנויה במחלוקת.
בנסיבות אלה מצאנו כי נכון להעמיד את הפיצוי ברכיב זה על 2,000 ₪ בגין כל אחד מהתובעים.

קיזוז –

55. הנתבעת עומדת על קיזוז הודעה מוקדמת, פיצויי הפיטורים אשר שולמו לתובעים ושכר עבוד ה אשר שולם ביתר.
לאור קביעותנו כי התובעים פוטרו, נדחית טענת הקיזוז לפיצויי הפיטורים ולהודעה המוקדמת.
אשר לשכר אשר שולם מעבר לטבלאות שבצו ההרחבה הענפי, גם טענה זו דינה להידחות וזאת מאחר ואין בצו ההרחבה הענפי כדי לשלול הסכמה לשכר גבוה יותר.

56. אשר לבקשת הנתבעת לסילוק נספחים מתצהירי התובעים, מאחר ולא נתנו כל משקל למסמכים אלה למעט למועדי הכניסה והיציאה מכביש 6 לחובת התובעים, הבקשה מתייתרת.

התוצאה –

57. הנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים הבאים וזאת תוך 30 יום מהיום שיומצא לה פסק הדין –

לתובע 1 -
הפרשות לפנסיה בסך 8,400 ₪.
השלמת פיצויי פיטורים בסך 875 ₪.
הודעה מוקדמת בסך 10,000 ₪.
דמי הבראה בסך 378 ₪.
פדיון חופשה בסך 6,160 ₪.
נסיעות בסך 4,914 ₪.
שעות נוספות בסך 9,625 ₪.
פיצוי בגין תלוש שכר בסך 5,000 ₪.
פיצוי על אי מתן הודעה לעובד בסך 2,000 ₪.

לתובע 2 -
הפרשות לפנסיה בסך 8,400 ₪.
השלמת פיצויי פיטורים בסך 817 ₪.
הודעה מוקדמת בסך 10,000 ₪.
דמי הבראה בסך 378 ₪.
פדיון חופשה בסך 6,160 ₪.
נסיעות בסך 4,914 ₪.
שעות נוספות בסך 9,625 ₪.
פיצוי בגין תלוש שכר בסך 5,000 ₪.
פיצוי על אי מתן הודעה לעובד בסך 2,000 ₪.

סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
כמו כן תשלם הנתבעת לכל אחד מהתובעים תוך המועד הנקוב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

זכות ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מהמצאתו.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ט, (15 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים.

נ.צ.ע. מר משה כהנא

חנה טרכטינגוט, שופטת