הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 1430-09-13

18 ספטמבר 2016

לפני:
כב' השופטת מיכל לויט , שופטת בכירה

נציג ציבור (עובדים) גב' אורית הרצוג

התובע
אלכסיי בלינסקי
ע"י ב"כ: עו"ד גל גורודיסקי
-
הנתבעת
קבוצת השומרים שמירה ובטחון בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד אוראל נדב

פסק דין

1. התביעה שלפנינו עניינה עתירתו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי שכר בגין תדריך בוקר, החזר ניכויים שנוכו שלא כדין, מענקים לפי הסכם העבודה, דמי חגים, פדיון חופשה, דמי הבראה, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה ולגמל, גילום שיעורי מס ופיצויי הלנת שכר.

הרקע העובדתי וההסכמים הרלוונטיים

2. הנתבעת היא חברת שמירה ואבטחה החברה בארגון הארצי של מפעלי השמירה בישראל, שנשכרה לתפעל את מסוף מעבר הגבול בגשר אלנבי.

3. התובע הועסק על ידי הנתבעת בתפקיד רמ"ש אבטחה במסוף מיום 27.6.2003 עד ליום 9.10.2010, דהיינו, במשך 7.29 שנים. שכרו השעתי עמד על 38 ש"ח.

4. על הצדדים חלים ההסכמים הקיבוציים בענף השמירה.
במועד תחילת ההעסקה חל על הנתבעת ההסכם הקיבוצי הכללי בענף השמירה מיום 12.7.1972 שמספרו 7019/72.

ביום 2.11.08 נחתם הסכם קיבוצי כללי בין הארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה, האגף לאיגוד מקצועי, שמספרו 7041/2008.

הוראות ההסכם הורחבו בצו הרחבה מיום 21.6.09 על כלל העובדים המועסקים בתפקידי אבטחה ושמירה וממועד זה חל על הצדדים צו ההרחבה.

5. השאלות שבמחלוקת בתיק זה הינן כדלקמן:
האם חלה התיישנות על תקופת עבודתו של התובע בחלקה; מהו היקף משרתו של התובע; האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים לאור נסיבות התפטרותו; האם הוא זכאי להפרשי שכר בגין " תדריך בוקר"; האם הוא זכאי להחזר בגין ניכויים שנוכו לטענתו, שלא כדין, משכרו; האם הוא זכאי לתשלום בגין " מענקים"; האם הוא זכאי לתשלום דמי חגים; האם הוא זכאי לפדיון ימי חופשה; האם הוא זכאי לדמי הבראה; האם הוא זכאי לתשלום בגין אי הפרשה לפנסיה; האם הוא זכאי לתשלום בגין גילום שיעורי מס; האם הוא זכאי לפיצויי הלנת שכר; האם הנתבעת זכאית לקזז מכל סכום שייפסק כנגד, תמורת הודעה מוקדמת.
נבחן להלן כל אחת מהשאלות בנפרד.

תצהירים ועדויות

6. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו.
מטעם הנתבעת הוגש תצהיר של מר חיים ואנונו, ששימש בשנת 2010 כמנהל יחידה אצל הנתבעת במסוף אלנבי, ושל הגב' עפרה נומקין, ששימשה כמנהלת מחלקת השכר בנתבעת.
התובע ועדי הנתבעת נחקרו על תצהיריהם במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים בפנינו.

דיון והכרעה
התיישנות
7. הנתבעת טענה כי תביעת התובע בנוגע לתקופה שקדמה לחודש 9/2006 התיישנה, בעוד התובע טען כי הוראות הסכם האכיפה שנחתם ביום 27.6.11 וחל על הנתבעת, קובעות כי לנציג ארגון העובדים אשר הינו חלק מועדת האכיפה, סמכות לערוך ביקורת למעביד עליו חל ההסכם הקיבוצי ולהורות לו לתקן את הליקויים שנמצאו " אף אם מדובר בתקופה החורגת מתקופת ההתיישנות", כמפורט בסעיף 6.6 להסכם האכיפה.
בנוסף טען התובע, כי סעיף 7 להסכם האכיפה מאפשר פניה של עובד לועדת האכיפה בטענה לפגיעה בזכויותיו, אף אם מדובר בתקופה החורגת מתקופת ההתיישנות.

8. הסכם האכיפה חל בהתאם לסעיף 1, על "כל עובד כהגדרתו בהסכם זה" כשעובד הוגדר כ"כל עובד המועסק על ידי חברה בעבודות שמירה ו/או אבטחה, ובכלל זה עובד חודשי ועובד בשכר, בין אם מועסק במשרה מלאה ובין אם מועסק במשרה חלקית" (סעיף 2 להסכם).
ההסכם נחתם ביום 27.6.11, כתשעה חודשים לאחר סיום עבודתו של התובע, כך שבמועד חתימתו לא ענה התובע על הגדרת "עובד" ועל כן, אין מקום להחילו על התובע.
התובע טען אמנם כי דרש וחזר ודרש מההסתדרות את קיומו של הסכם האכיפה, כשמטענתו משתמע כי פנה עוד טרם הגשת התביעה ולא נענה, אולם האסמכתאות שהציג לפניות בא כוחו להסתדרות הינן מיום 23.3.14 ואילך, למעלה מחצי שנה לאחר הגשת התביעה דנן.
יתרה מכך, סעיף 6.6 להסכם קובע כי ההחרגה מתקופת ההתיישנות היא בסמכות ועדת האכיפה בלבד.

9. לאור האמור, בנסיבות המקרה דנן, בהן התובע לא היה עובד של הנתבעת בעת החתימה על הסכם האכיפה ולא פנה להסתדרות לבדיקת זכויותיו לפי ההסכם טרם פנייתו לבית הדין, אנו סבורים כי יש לבחון את התביעה בהתאם לדין הכללי החל בענייני התיישנות ולא בהתאם לחריג שנקבע בהסכם האכיפה.
מאחר והתביעה הוגשה בחודש 9/2013, הרי שבהתאם להוראות סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, חלה התיישנות על התביעה הנוגעת לתקופה שקדמה לחודש 9/2006.

היקף המשרה של התובע

10. הצדדים חלוקים באשר להיקף המשרה בה עבד התובע.
התובע טען כי עבד במשרה מלאה בעוד הנתבעת טענה כי התובע עבד בהיקף משרה חלקי.

11. הנתבעת הציגה סיכום שנתי של שעות עבודתו של התובע בשנים 2007-2010, מבלי שלקחה בחשבון את השעות הנוספות שביצע, ממנו עולה כי התובע עבד במשרה חלקית.
אלא שמעיון בדוחות הנוכחות של התובע עולה כי כשהוא עבד משמרות כפולות, נחשבו שעות עבודתו כשעות נוספות. אין זה סביר, אפוא, שלא להתחשב בשעות עבודה אלו על מנת לחשב את היקף משרתו.
מנגד, אף מטבלת ממוצע שעות העבודה שהוצגה על ידי התובע בסיכומיו ( סעיף 35 לסיכומים), עולה כי בשנים האחרונות להעסקתו הוא לא עבד בהיקף משרה מלא.

12. לאור האמור, אנו סבורות כי הטבלה שהוצגה על ידי התובע משקפת נכונה את ממוצע שעות עבודתו ובהתאם לה יש לערוך את חישוב היקף משרתו.
באשר לטענת התובע לפיה יש להוסיף לממוצע השעות גם את שעות תדריך הבוקר, כפי שיפורט להלן, התובע לא הוכיח כי יש לעשות כן.

13. לפיכך, אנו קובעים כי התובע עבד בהיקפי משרה כמפורט להלן:
בשנים 2003 – 2007 התובע עבד בהיקף של משרה מלאה.
בשנת 2008 עבד בממוצע 174.76 שעות בחודש, כך שהיקף משרתו עמד על 94%.
בשנת 2009 עבד בממוצע 160.83 שעות בחודש כך שהיקף משרתו עמד על 86.5%.
בשנת 2010 עבד בממוצע 108.2 שעות בחודש כך שהיקף משרתו עמד על 58%.

14. נוכח הנתונים האמורים, היקף משרתו הממוצע של התובע במהלך כל תקופת עבודתו עמד על 92% ועל פי היקף משרה זה נחשב את זכויותיו.

זכאות התובע לפיצויי פיטורים

15. אין חולק כי התובע התפטר מעבודתו.

בכתב התביעה ובתצהיר טען התובע כי התפטר עקב הרעה מוחשית בתנאי העסקתו וכי על כן, הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים.
בסיכומיו טען לראשונה כי התפטר גם עקב מצב בריאותו. מאחר וטענה זו נטענה לראשונה בסיכומים מדובר בהרחבת חזית אשר מתייתר הדיון בה.

נבחן, איפוא, את טענתו של התובע לפיה התפטר עקב הרעה מוחשית בתנאי העסקתו.

16. זכאותו של עובד לקבל פיצויי פיטורים בעקבות התפטרות שמקורה בהרעת תנאי עבודה ו/או מחמת נסיבות בהן אין לדרוש מהעובד שימשיך בעבודתו, מעוגנת בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963, הקובע:
"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים".
נטל ההוכחה להראות כי התקיימו בעובד הנסיבות כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים מוטל על העובד ( דב"ע מח/159-3 חיים שלום - מירון סובל שור ושות', פד"ע כ, 290).
הלכה פסוקה היא, כי עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה נטלים שונים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה " הרעה מוחשית" או " נסיבות אחרות שבהן לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי העמיד את מעסיקו על כוונתו להתפטר בגלל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, כך שתהיה למעביד הזדמנות לעשות לתיקון המצב ( ר' דב"ע שן/3-10 חיים כהן - הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238; דב"ע נא/3-74 יצחק מנדלברג ואח' - אמנון אלוני, פד"ע כג' 197; דב"ע מח/3-174 טלסיס בע"מ – מיכאל רוגל, פד"ע כ 421).

17. התובע טען כי בשל פציעה בברכו ובהוראת הרופא, הוא לא ניגש לבוחן הכושר האחרון שנדרש לעבור אצל הנתבעת וכי בשל כך הורה לו מנהל היחידה של גשר אלנבי להישאר בבית ולא להגיע לעבודה. התובע העיד כי ביקש מהנתבעת להעבירו לתפקיד שלא ידרוש ממנו לרוץ או לעבור מבחני כושר או לחלופין שיפטרו אותו וישלמו לו את זכויותיו, אולם מנהל הנתבעת אמר לו שמדיניות חברה היא לא לפטר עובדים, וכי כל עוד אין לו יכולות לרוץ עליו לשבת בביתו (ר' סעיפים 8-9 לתצהירו).

על פי הנטען, לאחר 3 שבועות בהם התייצב לעבודה חרף דרישת הנתבעת שישב בביתו, הוא נפגש עם נציג רשות התעופה במעבר וביקש את עזרתו ובעקבות שיחה זו הודיעה לו הנתבעת כי הוא יתחיל לעבוד כסורק (סעיפים 13-14 לתצהיר).

על פי עדותו, הנתבעת חייבה אותו ללבוש מדים של סורק הגם שהדבר אינו נדרש והכל כדי להשפילו, הוא הוצב באופן מכוון בשלוש עמדות שחשופות לשמש הגם שיש עמדות רבות באתר העבודה ועם קבלת תלוש השכר, התברר לו כי שכרו קוזז בחצי (סעיפים 15-17 לתצהירו).

בעקבות האמור, פנה התובע לנתבעת במכתב מיום 10.9.10 בו כתב כי החברה מפגרת בתשלומי שכרו וכי בחודש אוגוסט בוצעה הפחתה חד צדדית בשכרו ללא כל התראה, דבר המהווה לטענתו הרעה מוחשית בתנאי העסקתו. התובע דרש מהנתבעת לתקן את ההרעה והודיע כי אם לא ישולמו לו כל התשלומים המגיעים לו בתוך 30 יום הוא יתפטר בדין מפוטר (ר' סעיף 18 ונספח 8 לתצהירו).

18. הגם שהעברת התובע מתפקיד מאבטח לתפקיד סורק בוצעה בשל העובדה שהוא לא עבר את בוחן הכושר, המהווה תנאי לביצוע תפקיד מאבטח, והגם שהתובע עצמו ביקש שהנתבעת תשבצו בתפקיד אחר עד למועד סיום האבחון הרפואי, הנתבעת לא הוכיחה בכל אופן כי הובהר לתובע ששכרו כסורק יהיה נמוך משמעותית משכרו כמאבטח וכי הוא הסכים לכך.

ברי כי הפחתה כה משמעותית בשכר מהווה הרעת תנאים מוחשית בפן האובייקטיבי, ומעת שנמסר לנתבעת מכתב התובע בו הוא התריע על כך שמבחינתו מדובר בהרעה מוחשית בתנאי העסקתו וכי בכוונתו להתפטר אם לא תתוקן, ניתנה לה ההזדמנות לבחון אפשרויות אחרות להעסיקו מבלי לפגוע בתנאי ההעסקה, לכל הפחות עד לסיום האבחון הרפואי.

19. משהנתבעת לא בחנה כל אפשרות לתיקון ההרעה תוך המשך העסקת התובע ללא פגיעה בזכויותיו, אלא העמידה אותו על כך ששכרו משולם בהתאם להגדרת התפקיד המעודכנת, כשמכך משתמע כי שכרו ימשיך להשתלם בהתאם להגדרת תפקיד זו, הנתבעת לא תיקנה את ההרעה ולא הביעה כל נכונות לתקנה, חרף העובדה שהתובע העמיד אותה על כוונתו להתפטר בנסיבות אלו.

20. לאור כל האמור, התובע עמד בנטל להוכיח כי הייתה הרעה מוחשית בתנאי העסקתו וכי הוא הודיע לנתבעת על כוונתו להתפטר באם לא תתוקן, תוך מתן הזדמנות לנתבעת לפעול לשינוי המצב.
כמו כן, במכתבו ציין התובע במפורש כי יתפטר באם לא תתוקן ההרעה כך שמתקיים קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה, כשממילא הנתבעת אף לא הצביעה על כל סיבה סבירה אחרת לכך שהתובע יתפטר תוך ויתור על זכאותו לפיצויי פיטורים.

בנסיבות אלו, אנו קובעות כי התובע הוכיח שהתפטרותו עונה על ההגדרות של התפטרות בדין מפוטר בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, ועל כן, הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים.

21. התובע עבד אצל הנתבעת 7.29 שנים. שכרו השעתי במשך מרבית תקופת העסקתו עמד על 38 ש"ח לשעה, ועל כן, שכרו החודשי בגין משרה מלאה עמד על 7,068 ש"ח.

משקבענו כי היקף משרתו הממוצע במשך תקופת עבודתו עמד על 92%, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 47,404 ש"ח (7,068 ש"ח X 92% X 7.29 שנים).

22. לאור קביעה זו מתייתר הדיון בטענה החלופית של התובע בדבר זכאותו לצבירת כספי הפיצויים שנצברו בקופה ולהפרשי הפקדות בגין פיצויים לקופה.

הפרשי שכר בגין תדריך בוקר

23. התובע טען כי נדרש להגיע בכל בוקר לעבודתו 25 דקות לפני שהחתים את כרטיס הנוכחות שלו, כשב- 25 דקות אלו נדרש לבצע מספר מטלות שכללו תדריך, סיור ונסיעה למעבר אלנבי. לטענתו, הנתבעת לא שילמה לו בגין 25 דקות אלו.
הנתבעת טענה כי כל אימת שהתובע נדרש להתייצב לתדריך, הדבר נעשה במסגרת שעות עבודתו ושולם לו בגין התדריך שכר.

24. בעניין זה מקובלת עלינו גרסת הנתבעת.

ראשית, מעיון בדוחות הנוכחות של התובע לאורך כל תקופת העסקתו עולה כי פעמים רבות משמרותיו לא החלו בשעות הבוקר, אלא לקראת הצהריים ולעיתים אף אחה"צ, כך שממילא טענת התובע לפיה נדרש להתייצב "בכל בוקר" לתדריך אינה מתיישבת עם שעות עבודתו.
מכל מקום, התובע אף לא הביא כל עדות או ראיה שיש בה כדי לתמוך בטענתו כי התייצב מדי בוקר לתדריך עוד טרם החתמת כרטיס הנוכחות.

25. שנית, לתצהירה של הגב' נומקין צורפו העתקי דוחות נוכחות של התובע לחודשים 11/2007- 5/2008 (נספח ב' לתצהיר). מעיון בדוחות הנוכחות עולה כי נרשמו שעות העבודה של התובע בהתאם למועד החתמת שעון הנוכחות ובנוסף תחת העמודה "לא לתשלום" צויין בכל יום עבודה המספר 0.42, כך שמקובלת עלינו גרסת הנתבעת לפיה מדובר ב- 25 דקות התדריך, נשוא המחלוקת (0.42 משעה הינם 25 דקות).

26. הנתבעת טענה כי שעות התדריך לא שולמו לה אולם היא שילמה בגינן לתובע.
ואכן, מעיון בתלושי השכר של חודשים אלו, עולה כי לתובע שולם שכר בגין סה"כ שעות הנוכחות בצירוף השעות שפורטו תחת העמודה "לא לתשלום".

הגם שלא צורפו דוחות נוכחות מפורטים כאמור בגין כל תקופת העבודה, יש להניח כי הנתבעת פעלה באותו האופן במשך כל תקופת ההעסקה.

27. לאור האמור, מתקבלת גרסת הנתבעת לפיה שולם לתובע שכר בגין "תדריך הבוקר" ודין התביעה ברכיב זה – להידחות.

החזרי ניכויים שלא כדין

28. התובע טען כי הנתבעת הפחיתה משכרו מדי חודש שלא כדין סך של 73 ש"ח בגין אובדן כושר עבודה וסך של 10 ש"ח בגין "ק. מתקן" ועל כן, עתר לחייבה בהחזר הסכומים שנוכו משכרו.

הנתבעת טענה כי התובע הסכים לניכויים האמורים וכי הסכומים נוכו כדין משכרו.

29. סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 קובע רשימה סגורה של מקרים המאפשרים קיזוז כספים ממשכורתו של עובד. כמו כן, על פי סעיף 25 ופסיקת בתי-הדין לעבודה אין לנכות משכר עובד אלא סכומים שהעובד נתן הסכמתו בכתב לניכויים ( דב"ע שנ/3-119 חב' עיתונות מקומית בע"מ - אשר בן-עמי, פד"ע כב 303 (1990)).

30. באשר לניכוי תחת הכותרת "ק. מתקן" - עדת הנתבעת, הגב' נומקין, הסבירה בתצהירה כי עובדי מסוף המעוניינים בכך מפרישים סכום סמלי לצורך מסיבות ואירועים.

אלא שהנתבעת לא הוכיחה בכל אופן שהתובע הסכים לניכוי סך זה משכרו, לא בעל פה ולא בכתב, כשעל פי עדותו הוא לא ביקש לערוך מסיבות ולא ביקש להפחית משכרו לאותן מסיבות (עמ' 8, ש' 28-31).

משכך, ניכוי זה אינו נכנס בגדר אחד מהמקרים המנויים בסעיף 25 לחוק הגנת השכר והנתבעת לא רשאית היתה לנכות סך זה משכר התובע. על כן, בכפוף לתקופת ההתיישנות, על הנתבעת להשיב לתובע את הסכומים שנוכו משכרו מדי חודש, מחודש 9/2006 ועד לסיום עבודתו בחודש 10/2010, בסך של 490 ש"ח ( 49 חודשים X 10 ש"ח).

31. באשר לניכוי עבור אובדן כושר עבודה – הנתבעת טענה כי התובע נפגש בתחילת עבודתו עם סוכנת ביטוח ואישר בחתימתו ניכוי רכיב אובדן כושר עבודה בשיעור 2.5% משכרו (ר' נספח ג' לתצהיר הגב' נומקין).
התובע אישר כי החתימה על גבי טופס ההצטרפות לביטוח היא חתימתו, הגם שלטענתו, הוא אינו זוכר שנפגש עם סוכנת ביטוח או חתם על הטופס (עמ' 8, ש' 24-27).
נוסף על כך, לסיכומי הנתבעת צורף מכתב מטעם סוכנת הביטוח וכן דוחות של חברת הביטוח, מהם עולה כי הכספים הועברו אליה כנדרש.

32. משהתובע חתם על הטופס, יש להניח כי הוסברו לו תנאי הביטוח, לרבות הניכוי לאובדן כושר עבודה.

יתרה מכך, במשך למעלה משבע שנים הופיע הניכוי באופן ברור בתלוש השכר והתובע לא הוכיח כי פנה ולו פעם אחת לברר את מהות הניכוי או לבקש להפסיקו.

לפיכך, ומשעולה גם כי הכספים הועברו לחברת הביטוח, אנו קובעים כי הניכוי בגין אובדן כושר עבודה הופחת כדין משכר התובע, בהתאם להסכמתו בטופס ההצטרפות לביטוח.

33. לאור האמור, התובע אינו זכאי להשבת הניכויים שנוכו משכרו בגין אובדן כושר עבודה.

דמי הבראה

34. התובע טען כי הנתבעת לא שילמה לו השתתפות מלאה בדמי ההבראה ועל כן עתר לתשלום יתרת דמי הבראה בסך 4,333 ש"ח.
הנתבעת טענה כי התובע זכאי לכל היותר לדמי ההבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקתו וטענה כי מבדיקתה ובהתאם לחלקיות משרתו, הוא זכאי לתשלום סך של 2,010 ש"ח אשר ישולמו בכפוף להמצאת תיאום מס.
בסיכומיה חזרה הנתבעת על האמור וציינה כי ניתנת לתובע אפשרות נוספת להמצאת תיאום המס, שאם לא כן, היא תאלץ לנכות את המס המירבי מהתשלום.

35. נטל ההוכחה בדבר תשלום דמי הבראה מוטל על המעביד ותשלום בעד קצובת הבראה שניתן לעובד במהלך השנתיים האחרונות לתקופת עבודתו ייזקף לחובת שנות עבודה קודמות ולא לתקופה בגינה שולם (עב (ת"א) 8302/07 דוצ'נקו נ' יונייטד שיא, (25.7.2012)).

הנתבעת טענה כי שילמה לתובע במהלך תקופת ההעסקה דמי הבראה בסך 11,386.9 ש"ח ואכן בהתאם לתלושי השכר שצורפו, זהו הסכום ששולם לתובע במהלך השנים (יולי 04 (612 ש"ח), אוק 04 (918 ש"ח), פברואר 2006 (921 ש"ח), מרץ 2007 (954 ש"ח), יוני 2008 (6,360 ש"ח), יוני 2009 (1621.9 ש"ח)).

36. בהתבסס על תחשיב דמי ההבראה שנערך על ידי התובע, אולם תוך התחשבות בחלקיות משרתו, הוא זכאי היה לתשלום דמי הבראה בגין כל תקופת עבודתו בסך של 12,970 ש"ח (14,098 ש"ח X 92% משרה) ובקיזוז הסכום ששולם לו, התובע זכאי ליתרת דמי הבראה בסך של 1,583 ש"ח.

לאור האמור, מחוייבת הנתבעת לשלם לתובע יתרת דמי הבראה בסך של 1,583 ש"ח.

מענקים לפי הסכם העבודה

37. התובע טען כי הנתבעת לא שילמה לו את מלוא המענקים להם היה זכאי על פי חוזה העבודה שנחתם ע מו. בכתב התביעה עתר התובע לתשלום מענק סוף שנה בגין השנים 2009 ו- 2010, למענק שעות בהתאם לסעיף 16 לחוזה העבודה ולהפרשי מענק טיסה בהתאם לסעיף 6 לחוזה, ובסך הכול עתר לתשלום מענקים בסך 24,800 ש"ח. בסיכומיו העמיד את הסכום הנתבע ברכיב המענקים על סך של 11,120 ש"ח.

הנתבעת טענה כי שילמה לתובע את מלוא המענקים להם היה זכאי כשבסעיפים 25 ו- 26 לתצהירה של הגב' נומקין מפורטים כלל המענקים ששולמו לתובע במהלך תקופת עבודתו.

38. מעיון בטבלאות המפרטות את המענקים ששולמו, שתואמות את הנתונים המופיעים בתלושי השכר, בשנת 2007 שולמו לתובע מענקים בסך 13,000 ש"ח ברוטו ו- 13,800 ש"ח נטו, בשנת 2008 שולמו לו מענקים בסך 13,000 ש"ח ובשנת 2009 שולמו לו מענקים בסך 11,120 ש"ח.

39. מאחר והנתבעת לא הבהירה מה הם הקריטריונים לתשלום המענקים ולא הסבירה את השוני בתשלום המענקים משנה לשנה, ונוכח העובדה שלאחר חודש 6/2009 לא שולם לתובע כל מענק, הגם שהמשיך לעבוד עד לחודש 9/2010, קרי במשך שנה ושלושה חודשים נוספים, אנו קובעים כי בהיעדר כל הסבר לאי תשלום מענק כלשהו לאחר חודש 6/2009, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע מענקים גם בגין התקופה שמחודש 6/2009 ועד לסיום העסקתו.

40. משלא הוצג בפנינו תחשיב או הסבר מטעם הנתבעת לאופן בו יש לקבוע את גובה המענקים, אין לנו אלא לקבל את גרסת התובע בסיכומיו, לפיה הוא זכאי, לכל הפחות, למענקים בסכום ששולם לו בשנה שלפני סיום עבודתו.

על הנתבעת לשלם, אפוא, לתובע מענקים בגין התקופה 6/2009 - 9/2010, בסך של 11,120 ש"ח.

דמי חגים

41. התובע טען כי הנתבעת לא שילמה לו עבור ימי החג שחלו בתקופת עבודתו אצלה, כשלטענתו הוא זכאי לתשלום בגין 10 ימי חג בשנה ובסה"כ 72.9 ימי חג לפי היקף משרה מלאה.

מנגד, לטענת הנתבעת, התובע אינו זכאי לתשלום בגין דמי חגים. לטענתה, התובע אינו עושה אבחנה בין תקופת ההעסקה בה חל ההסכם הקיבוצי משנת 72' לתקופה בה חל ההסכם הקיבוצי משנת 2008. כמו כן, לטענתה, התובע, שהיה סטודנט, הועסק בימי החג בהתאם לבקשתו ושולם לו שכר מוגדל של 150% בהתאם, הוא אינו מקזז מהסכום הנתבע את הסכומים ששולמו לו בפועל בגין ימי חג ואינו מפרט אלו ימי חג חלו בתקופת העסקתו ובאלו מהם עבד.

בסיכומיה טענה הנתבעת בנוסף, כי בתקופת עבודתו של התובע, שטרם התיישנה, חלו 41 ימי חג שברובם עבד, כך שלכל היותר נותרה לו זכאות ל- 8 ימי חג ומאחר והיא שילמה לו תמורה בגין 5 ימי חג, הוא זכאי לכל היותר לתשלום נוסף בגין 3 ימי חג בסך של 565.44 ש"ח (3 ימי חג X 8 שעות X 38 ש"ח X 62% משרה).

42. כמפורט לעיל, במהלך תקופת עבודתו של התובע חל תחילה ההסכם הקיבוצי בענף השמירה משנת 1972, וביום 21.6.09 נכנס לתוקף צו ההרחבה בענף השמירה שהחיל את הוראות ההסכם הקיבוצי משנת 2008.

על פי ההסכם הקיבוצי משנת 1972 התובע זכאי היה ל- 10 ימי חג בשנה (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי חג הסוכות, 2 ימי חג הפסח, חג השבועות, יום העצמאות והאחד במאי), ללא תלות בתנאים כלשהם, לרבות אי היעדרות בסמוך לחג ו/או תחולת החג בשבת.

על פי צו ההרחבה משנת 2009 שחל על יחסי הצדדים מיום 21.6.09, זכאי התובע לתשעה ימי חג בשנה (אותם ימי חג כמו בהסכם הקיבוצי הראשון מלבד ה -1 במאי). כן זכאי התובע לתוספת חג אם עבד באחד מימי החג האמורים בשיעור של 50% תוספת לשכרו הרגיל.

43. איננו מקבלות את טענת הנתבעת באשר לקיזוז ימי החג שבהם עבד התובע ממכסת הימים שבגינם הוא זכאי לתשלום. לעניין זה נקבע:
"... הלכה פסוקה היא כי תשלום בגין יום החג הוא "עקב העבודה ולא בגין העבודה" בהנחה כי עובד אינו עובד בחג. עוד קובעת ההלכה הפסוקה כי מקום שהעובד עבד בחג, זכאי הוא לתשלום שכר בצירוף גמול עבודה בחגים וזאת מבלי לפגוע בזכותו לתשלום בגין החג מכח ההסכם הקיבוצי (דב"ע מג/91-3 מולה נוהד - חב' אל-וו בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע טו, 163, 167).
על פי צו ההרחבה הקודם, עובד בענף השמירה היה זכאי לקבל תשלום בגין החג (100%) ובמקרה שבו עבד ביום החג היה זכאי לקבל את תמורת יום החג בתשלום (100%) בנוסף לשכר עבודתו בגין יום החג (150%). היינו, עובד שעבד ביום החג זכאי לקבל בסך הכל תשלום בשיעור של 250%. [...]
מתן פרשנות אחרת להוראות הצו מביאות למעשה לתוצאה אבסורדית שלפיה, עובד שלא עבד בחג מקבל תמורת חג בשיעור של 100% ואילו עובד שעבד בחג, התוספת שיקבל למעשה בגין עבודתו עומדת על שיעור של 50% בלבד. הווי אומר, שהתמורה בפועל בגין עבודתו עומדת על שיעור נמוך מזו שלה הוא זכאי בגין יום עבודה רגיל". (ר' תע"א (ב"ש) 1803/09 אלון רחלי - שמירה ובטחון בע"מ, (3.2.11)).

אשר על כן, התובע זכאי לתשלום תמורת ימי חג שלא שולמו לו, אף אם עבד בהם וקיבל שכר בגין עבודתו.

44. הנטל להוכיח כי שולמה לתובע תמורת החג מוטל על המעביד.
הנתבעת פירטה בסיכומיה את ימי החג שחלו בתקופת העסקת התובע, בכפוף לתקופת ההתיישנות, את הימים בהם עבד ואת הימים בגינם שולמה לו תמורה בגין ימי חג.
התובע כלל לא פירט בתביעתו באלו ימי חג עבד ובאלו לא, ובתביעתו, עתר למעשה לתשלום 10 ימי חג בשנה, מבלי להתחשב בתקופת ההתיישנות ומבלי להתחשב בהיקף משרתו.

משכך, אין לנו אלא להסתמך על הטבלה שבסעיפים 130 ו-131 לסיכומי הנתבעת, בשינויים המחויבים, לצורך חישוב זכאותו לדמי חגים.

45. בהתאם לתחשיב שערכה הנתבעת בגין התקופה שמחודש 9/06 ועד לסיום העסקת התובע, חלו 41 ימי חג. על תחשיב זה יש להוסיף יום חג בגין כל אחת מהשנים 2007 ו- 2008, שכן בתקופה זו חלו הוראות ההסכם הקיבוצי משנת 72 ולא הוראות הסכם 2008 הקובע זכאות ל- 9 ימי חג בשנה.
לאור האמור, בתקופה הנדונה חלו 43 ימי חג ובהתחשב בהיקף משרת התובע, הוא זכאי היה ל- 39.5 ימי חג (43 ימים X 92% משרה).

46. בהתאם לפירוט בטבלה ולתלושי השכר, הנתבעת שילמה לתובע תמורה בגין 5 ימי חג, בנוסף לשכר העבודה שקיבל בגין עבודתו בימי חג, כך שהתובע זכאי לתשלום תמורת ימי חג בגין 34.5 ימים נוספים בסך של 10,488 ש"ח (34.5 ימים X 8 שעות X 38 ש"ח).

פדיון חופשה

47. התובע טען כי הנתבעת לא שילמה לו את מלוא התמורה בגין פדיון ימי חופשה על פי דין ובכתב התביעה עתר לתשלום בגין מלוא ימי החופשה במהלך תקופת העבודה, מבלי להתחשב בתקופת ההתיישנות הקבועה לרכיב זה ומבלי להתחשב בחלקיות משרתו.

הנתבעת הכחישה את הסכומים הנתבעים אולם הבהירה כי בהתאם לבדיקה חוזרת שערכה וחלקיות משרתו, ובכפוף לתקופת ההתיישנות, התובע זכאי לתשלום בסך 3,039 ש"ח, שישולם לו בכפוף להמצאת תיאום מס.

48. הלכה פסוקה היא כי נטל הוכחה בדבר החופשה הוא על המעביד - "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26" ( דב"ע לא/22-3 צ'יק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג' 215; דב"ע נז/7-3 נחום לבון נ' מ.ת.מ תעשיה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב' 584).

הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה וגם בתלושי השכר של התובע אין רישום מסודר של ניצול וצבירת ימי חופשה לפני חודש יולי 2009 ואף הרישום שהחלה הנתבעת לערוך מחודש יולי אינו ברור. משכך, הנתבעת לא הציגה כל ראיה לכך שהתובע ניצל ימי חופשה שנתית בפועל והעובדה שהוא עבד רק שלושה או ארבעה ימים בשבוע אינה מעידה על כך שביתרת הימים שהה בחופשה בגינה שולמה לו תמורת חופשה.

49. עם זאת, אין לקבל את תחשיב ימי החופשה שנערך על ידי התובע, שלא נלקחה בו בחשבון תקופת ההתיישנות והיקף משרתו.
על פי ההלכה הפסוקה, עובד יכול לתבוע בסיום עבודתו פדיון ימי חופשה שנתית בעבור 3 השנים האחרונות לעבודתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת (ע"ע (ארצי) 547/06 משה כהן - ויליאם אנויה (8.10.07)).

תחשיב מספר ימי החופשה להם היה זכאי התובע בגין תקופה זו, כמפורט בסעיפים 151-152 לסיכומי הנתבעת, מקובל עלינו, ובהתאם לו התובע זכאי היה לתשלום בגין 45 ימי חופשה בסך של 13,680 ש"ח (45 ימים X 38 ש"ח X 8 שעות).

50. התובע אישר בתחשיביו כי הנתבעת שילמה לו במהלך תקופת העבודה " פדיון חופשה" בסך 10,888 ש"ח, כשאת החלק ששולם לו, לשיטתו, בגין 4 השנים האחרונות להעסקתו הוא בעצמו הפחית בסיכומיו מהסכום הנתבע, כך שאיננו נדרשים לשאלה האם מדובר היה בתשלום פדיון חופשה המנוגד לתכלית החוק או תשלום בגין ימי חופשה שנוצלו בפועל.
עם זאת, בניגוד לאמור בתחשיב התובע, על פי תלושי השכר שצורפו, במהלך 4 השנים האחרונות להעסקה שולם לתובע פדיון חופשה בסך 8,344 ש"ח ולא 3,136 ש"ח כנטען על ידו. משכך, יש לקזז את הסכום ששולם לתובע בארבע השנים האחרונות מהסכום לו הוא זכאי.

51. התובע זכאי, אפוא, לתשלום פדיון חופשה בסך של 5,336 ש"ח (13,680 ש"ח בהפחתת 8,344 ש"ח ששולמו לו).

פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה ( תגמולים)
 
52. ההסכם הקיבוצי בענף השמירה הטיל חובה על המעביד להפריש 5% משכרו של העובד לקרן פנסיה לשם הבטחת זכויותיו.
מכוח צווי ההרחבה להגדלת תשלומי המעסיק לפנסיה מקיפה ולפנסיית יסוד, שיעור הפרשות המעסיק לפנסיה בענף השמירה עלה ל- 6% משכר העובד.

53. הנתבעת לא הפרישה עבור התובע כספים לקרן פנסיה כי אם לביטוח מנהלים בחברת "כלל", כשלטענת הנתבעת, מסלול ההפרשה נבחר על ידי התובע.
לתצהיר הגב' נומקין צורף טופס "הצעה לביטוח" בחברת "כלל" שנחתם על ידי התובע (נספח ג' לתצהיר) ולסיכומי הנתבעת צורף גם מכתב של סוכנת הביטוח בדבר נסיבות החתימה על ההצעה לביטוח (נספח ז' לסיכומים).
לא הוצגה בפנינו פוליסת הביטוח של התובע בחברת "כלל" ועל כן, לא ניתן לדעת באם תנאי הפוליסה של התובע בביטוח המנהלים נופלים מאלו שהיה מקבל בקרן פנסיה.

54. מכל מקום, מאחר ואין חולק כי הנתבעת הפרישה עבור התובע כספים לביטוח מנהלים, הרי שאין מקום לחייבה בכפל תשלום, ואנו סבורים כי יש לחייבה בהפרש שבין הסכומים שהיה עליה להעביר לקרן הפנסיה (6% מהשכר) לבין ההפרשה שהפרישה בפועל לחברת הביטוח (5% מהשכר).

משיחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ואין עוד אפשרות להעביר בפועל את התשלומים לחברת הביטוח, אנו מחייבים את הנתבעת בתשלום פיצוי בגובה יתרת הסכומים שהיה עליה להפריש עבורו, בגין התקופה שמחודש 9/2006 ועד למועד סיום העסקתו, בסך של 3,463 ש"ח (186 שעות X 38 ש"ח X 49 חודשים X 1% הפרש).

גילום מס
 
55. התביעה לתשלום גילום המס נזנחה בסיכומי התובע ועל כן מתייתר הדיון בה.
מכל מקום, אף לגופו של עניין, טענות התובע בדבר " הפרשי מיסוי" עקב תשלום סכום התביעה בסכום חד פעמי, טעונות הוכחה וראויות להתברר מול רשויות המס.

פיצויי הלנת שכר
 
56. התובע טען כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת שכר על כל הרכיבים המהווים שכר או חלף שכר וכן על פיצויי הפיטורים.

57. סעיף 17א(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 קובע כך:
"הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן – בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים."
במקרה דנן, התובע התפטר מעבודתו ביום 9.10.10 והתביעה הוגשה שלוש שנים לאחר מכן, בחודש 9/2013.
משכך, התביעה לתשלום פיצויי הלנה התיישנה זה מכבר.

58. למעלה מן הצורך נציין כי מאחר ומרבית זכויותיו של התובע שולמו, ולו באופן חלקי, במהלך תקופת העבודה, ונוכח המחלוקת הכנה באשר לזכאות התובע לפיצויי פיטורים בנסיבות סיום העסקתו, לא מצאנו כי מדובר בנסיבות המצדיקות פסיקת פיצויי הלנת שכר או פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

59. נוכח המחלוקות בדבר שיעור הסכומים להם זכאי היה התובע, מחלוקות שהוכרעו בפסק דין זה, מצאנו לנכון לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי הצמדה וריבית על כל הסכומים שנפסקו לזכות התובע בפסק דין זה ממועד סיום ההעסקה (9.10.10) ועד למועד התשלום בפועל.

קיזוז הודעה מוקדמת
60. לאור קביעתנו לפיה התובע התפטר בדין מפוטר בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו ממילא לא היה מקום לדרוש ממנו ל תן הודעה מוקדמת טרם ההתפטרות.
מכל מקום, במכתב ההתראה מיום 9.9.10 בו דרש התובע לתקן את ההרעה בתנאי העסקתו, הוא הודיע לנתבעת כי באם לא תתוקן ההרעה, הוא יתפטר בתוך 30 ימים, כך שממילא אף ניתנה לנתבעת הודעה מוקדמת מספקת טרם ההתפטרות.
61. משכך, דין טענת קיזוז תמורת ההודעה המוקדמת - להידחות.
סוף דבר
62. התביעה מתקבלת בחלקה.
63. בהתאם לכך, תשלם הנתבעת לתובע, בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה, את הסכומים הבאים:
א. סך של 47,404 ש"ח בגין פיצויי פיטורים.
ב. סך של 11,120 ש"ח בגין מענקים.
ג. סך של 1,583 ש"ח בגין יתרת דמי הבראה.
ד. סך של 490 ש"ח בגין החזר ניכויים שנוכו שלא כדין.
ה. סך של 10,488 ש"ח בגין דמי חגים.
ו. סך של 5,336 ש"ח בגין פדיון חופשה.
כל הסכומים דלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.10.10 ועד למועד התשלום בפועל לתובע.

64. כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובת התובע בסך כולל של 14,000 ש"ח, לתשלום תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין אליה, שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובע.

בשולי פסק הדין
ההוכחות נשמעו בפני ראש המותב ונציגת הציבור הגב' הרצוג בלבד. לפיכך ניתן פסק הדין בהרכב מותב זה, בהתאמה. (לוג'יק נ' בע"מ נ' וולנשטיין פד"ע כט 560) .

ניתן היום, 18/9/2016, בהעדר הצדדים.

נציגת ציבור גב' אורית הרצוג, עובדים

מיכל לויט,שופטת