הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 14023-10-15

לפני:

כב' השופטת יפית מזרחי-לוי
נציג ציבור (מעסיקים) אפרים שלייפר

התובע
אומיט (חיים) רנקוזוגולרי
ע"י ב"כ: עו"ד חפר
-
הנתבעת
אלזיו תשתיות ופיתוח (1993) בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד הובר

פסק דין

1. לפנינו תביעתו של מר אומיט ( חיים) רנקולוגולרי ( להלן: "התובע"), כנגד אלזיו תשתיות ופיתוח (1993) בע"מ ( להלן: "הנתבעת"). בתביעתו עותר התובע, אשר עבד בנתבעת בעבודות טפסנות, ברזלנות ויציקת בטון ביסודות, להפרשות לפיצויי פיטורים, הפרשות לקרן פנסיה, נסיעות, דמי חופשה, דמי חג, הבראה, גמול שעות נוספות, פיצוי בגין אי עריכת תלושי שכר, פיצוי בגין אי עריכת חוזה עבודה בכתב.

2. הנתבעת מתכחשת לטענות התובע מכל וכל וטוענת כי יש לקזז מכל סכום שיפסק לטובת התובע, ככל שיפסק, סכום של 34,693 ₪ בגין תשלומי שכר ששולמו ביתר, חלף הודעה מוקדמת, פיצוי בגין נזקים ממוניים והחזר הפרשי הוצאות ששולמו בשגגה.

3. ביום 6.10.16 נערך דיון מוקדם בתיק לפני כב' השופט תומר סילורה בסיומו נקבע התיק להגשת תצהירים. ביום 19.2.18 נערך דיון ההוכחות לפנינו. נציג העובדים - לא הגיע והוחלט לקיים את הדיון במותב חסר.
בדיון העידו התובע בעצמו, מר אנטוניו אזדמיר, (להלן:"מר אזדמיר"), ומר דוגן אלפרט (להלן:"מר אלפט") שעבדו בנתבעת בזמנים הרלוונטיים לתביעה . מטעם הנתבעת העידה גב' זיוה בן עזיז, אמו של ב עלי החב' מר גיל עוז ז"ל, שהיה בעל 100% ממניות הנתבעת ויו"ר הדירקטוריון שהיתה מזכירת הנתבעת מאז שנת 1997 (להלן: "גב' בן עזיז"). מר עוז נפטר ביום 14.3.17.

4. בפתח ישיבת ההוכחות נערך ניסיון על ידי בית דין זה להביא את הצדדים לסיום התיק בפשרה, משלא צלח, נשמעו הוכחות והצדדים הגישו סיכומיהם.

התשתית העובדתית שאינה במחלוקת

5. התובע, יליד 1982, פליט מטורקיה אשר בשנת 2007 ביקש מקלט מדיני בישראל (עמ' 7 לפרו' ש' 3). לטענתו, החל לעבוד בענף הבניה בשנת 2010 (עמ' 6 לפרו' ש' 25) .
6. הנתבעת הינה חברה המוגבלת במניות שפועלת למתן שירות לעוסקים בענף התשתיות (סעיף 1 לתצהירה של גב' בן עזיז).
7. התובע התקבל לעבודה בנתבעת ביום 20.2.13 ועסק בעבודות טפסנות ברזלנות ויציקת בטון ביסודות.
8. התובע הועבר לעבוד באתר בניה בבית שמש, התפטר מעבודתו בנתבעת ביום 3.9.15.
9. התובע עבד 6 ימים בשבוע.

גדר המחלוקת
10. מעבר לזכויות מעבודה להן טוען התובע , חלוקים הצדדים באשר לזכאותו של התובע לפיצויי פיטורים בשל התפטרותו .

השכר הקובע
11. התובע טוען כי עבד בשכר שעתי ומציין כי בשנת עבודתו האחרונה עמד שכרו השעתי על 55 ₪ נטו לשעה. לטענתו, תלושי השכר שהנפיקה לו הנתבעת הינם פיקטיביים.
הנתבעת טוענת כי התובע היה עובד חודשי ומתכחשת לטענת התובע לפיקטיביות תלושי השכר .

12. עיון בתלושי השכר שצירף התובע לתצהירו מעלה כי לכאורה עבד בשכר חודשי. חודש עבודה מלא אחרון הינו חודש 8.15, עמד שכרו על סך של 6,750 ₪, בתעריף יומי של 270 ₪.
התובע צרף לתצהירו נתונים מבנק דיסקונט והעתקי רשימות לבנק מתיק ניכויים של הנתבעת בהן מופיעים נתונים ביחס לשכר שהעבירה הנתבעת עבור עובדיה התואמים את המופיע בתלושי שכרו של התובע כשכר "נטו".

13. גרסת התובע היא כי בפועל שולם לו שכר שעתי שונה אשר היה גבוה משמעותית מהסכום שצוין בתלושי השכר (סעיף 5 לתצהירו), ושולם ב"שחור" כ ך שבפו על שכרו בממוצע עמד על 12,500 ₪ בגין 260 שעות שעבד בממוצע כל חודש (סעיף 8 לתצהירו).

לתמיכה בטענתו צרף התובע לתצהירו העתק משיחת ווטסאפ ותמלול מתכתבות "ווטסאפ" בינו לבין, מר אלי דורסון שם נרשם כך:
"תגיד אתה
שבוע הבא
55 X 222 = 12210 הוא אומר יום שישי
חודש שעבר האם 5 ימים לעבודה"

לטענת התובע בתצהירו שימש מר דורסון מנהל בנתבעת. אף שלא התייצב לעדות והתובע ויתר על עדותו, לפנינו ראיה בכתב שלא נסתרה והנתבעת לא ביקשה להעיד את מר דורסון מטעמה.

14. גרסתו של התובע באשר לפיקטיביות תלושי השכר, מתחזקת לנוכח עדותם של עדיו. מר אזדמיר העיד כי בניגוד לנרשם בתלושי שכרו, מעולם לא קיבל מהנתבעת פיצויי פיטורים ומעולם לא הפרישה לו כספים לביטוח פנסיוני ופיצויים (עמו' 11 לפרו' שורות 22-25).

15. מר אלפט שהעיד לפנינו לא נשאל כלל על ידי הנתבעת באשר לטענתו כי תלושי השכר שסיפקה לו הנתבעת הינם פיקטיביים וכי נהג לקבל מהנתבעת שכר של 11,160 ₪ נטו מדי חודש.

16. זאת ועוד, אי הבהירות שעולה מעדותה של גב' בן עזיז אשר נשאלה והעידה לענין תלושי השכר אך מחזקת את טענת התובע . גב' בן עזיז לא ידעה לספק תשובות ברורות לענין האופן בו נערך תלוש השכר , אף שלטענתה ל א היתה אמונה על הכנת המשכורות, טענה כי לא נפל כל פגם בתלושים – מאחר והתובע לא התלונן על כך המהלך תקופת עבודתו.
כך העידה (עמו' 13 לפרו' שורות 23-30):
"ש. מפנה אותך לסעיף 37 לתצהירך את מציינת שהתובע לא מצא בתלוש שכר כל פגם?
ת. נכון, כי הוא לא התלונן כל התקופה
ש. אז את מאשרת שאין שום פגמים?
ת. שום פגמים, וניתן להסתמך על מה שמופיע שם. מה שמגיע לו הוא קיבל.
ש. אני מפנה לתלוש 03/13 מצורף לתצהיר התובע כאן כתוב בשורה של תיאור תשלום כתוב משכורת, את מאשרת 25 שמופיע בכמות מה זה אומר?
ת. אני לא התעסקתי עם הכרטיסים עצמם יש לנו מנהל חשבונות שבא פעמיים בחודש פעם עושה משכורות, ופעם מוסדות, אין לי קשר לזה, אני יודעת שהם קיבלו מה שמגיע להם"

בהמשך חקירתה הנגדית מופנית גב' בן עזיז לכך שבתלוש שכרו של התובע לא מופיעה צבירה של ימי מחלה ועל כך משיבה "אני לא יודעת מה מנהל החשבונות עשה" (עמו' 16 לפרו' שורה 28). כאשר הופנתה לסעיף 35 לכתב ההגנה שם העלתה הנתבעת טענת קיזוז באשר לתשלומי נסיעות ש לטענתה שילמה לתובע ביתר "בשגגה", סכומים אשר אינם מופיעים בתלושי השכר –משיבה גב' בן עזיז "אני לא זוכרת", "לא יודעת" (עמו' 17 לפרו' שורות 22,25, בהתאמה) .

רואה החשבון מטעם הנתבעת לא הובא לעדות.

17. סיכומו של דבר - התרשמנו כי עלה בידי התובע להניח ראיות המחזקות את טענתו כי קיבל שכר מעבר לזה שנרשם בתלושי השכר ו כי הנתבעת נהגה לשלם כך לעובדיה. מנגד, לא עלה בידי הנתבעת לסתור את הטענה כי קיבל שכר מעבר לזה שהופיע בתלושי השכר. טענת הנתבעת כי התובע לא התלונן, אף כי לא הוכחה, אין די בה כדי ללמוד על אוטנטיות תלושי השכר .

על כן, עדיפה עלינו גרסת התובע מאשר גרסתה נתבעת באשר לאמיתות תלושי השכר במובן זה שאינם משקפים את שכרו האמיתי של התובע . משכך, לא נייחס לתלושים משקל ביחס ליתר הזכויות להן טוען התובע ואשר נטל ההוכחה בנוגע אליהן מונח על כתפי הנתבעת.

18. לפיכך קביעתנו הינה כי התובע הרים את הנטל להוכיח ששכרו הקובע עלה על זה שבתלושי השכר. התובע טוען לשכר של 12,500 ₪ לחודש. גובה השכר המופיע בהודעת הווטסאפ, המהווה ראיה בכתב לא נסתר . עם זאת, מסתמן בהודעת הווטסאפ שהשכר שחושב לתובע מגלם שעות נוספות כאשר התעריף השעתי שנלקח בחשבון – 55 ₪ - מוכפל ב 222 שעות כאשר חודש עבודה עומד על 186 שעות. על כן, בחישוב שכרו הקובע של התובע ניקח 61 ₪ ברוטו תעריף שעתי (התובע עותר לתעריף שעתי של 55 ₪ נטו שמהווה בקירוב 61 ₪ ברוטו) ומכאן אנו קובעים ששכרו הקובע של התובע יעמוד על סך של 11,346 ₪ (61 ₪ X 186 שעות) . שכרו היומי הקובע יעמוד על 488 ₪ (במעוגל) (61 ₪ X 8 ).

הרקע להתפטרות התובע
19. אין מחלוקת שהתובע התפטר. התובע לראשונה בסיכומים מטעמו מעלה טענה לזכאותו לפיצוי פיטורים וטוען שהתפטר מעבודתו בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963, מחמת הרעה מוחשית בעבודה בשל כך שהתבקש לעבוד בבית שמש במרחק רב מביתו, מרחק של 43 קילומטרים באמצעות רכב ובמרחק 59 קילומטרים באמצעות תחבורה ציבורית.
הנתבעת טוענת כי התובע נטש מיוזמתו את העבודה ללא מתן הודעה מוקדמת כדין וללא שהתריע על כוונתו. הנתבעת מכחישה את טענת התובע כי הסיבה להתפטרותו הינה הצבתו לעבודה בעיר בית שמש המאריכה משמעותית את זמן הנסיעה לעבודה וממנה. בסיכומים מטעמה מבקשת לדחות את טענות התובע לפיצוי פיטורים בשל העדר הוכחה ובשל אי מתן התראה מספקת (סעיף 14 לסיכומים)

לכאורה, יכולנו לדחות טענתו לפיצויי פיטורים בשל כך שנטענה לראשונה בסיכומים אך הנתבעת נמנעה מלטעון לענין זה להרחבת חזית. בנוסף לכך, הפסיקה הקובעת כי "פסיקת סעד שלא נתבקש תיעשה במקרים חריגים בלבד, ואף זאת בהתקיים שלושה תנאים והם: הסעד נובע ישירות מן הסעד המקורי שהתבקש; כל העובדות והראיות הדרושות להענקת הסעד נתבררו בפני בית-המשפט ומאפשרות לו להכריע לגבי הסעד הנוסף; הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת, מחייבים את מתן הסעד אף שלא נתבקש." (ע"א 7731/11 צוריאל אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ - משה אביטן (11.7.13)).

על כן, נתייחס, ולו למען הזהירות , לסעד המבוקש . אנו סבורים שסעד פיצויי הפיטורים נובע בתביעתו של התובע להפרשי פיצויי פיטורים - שעותר להם במלואם, העובדות והראיות הדרושות להכרעה בסעד זה התבררו בפנינו . התובע שב וטוען כי הסיבה להתפטרותו הינה הלכה למעשה העברתו לאתר בניה מרוחק ממקום מעונו כך שאנו סבורים כי מן הצדק ללבן את השאלה המהותית שבמחלוקת – האם אכן זכאי התובע לסעד בשל השינוי במקום עבודתו. כפי שנראה ממילא לא הוכיח התובע את תביעתו בענין זה.

הדין החל –
20. סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, קובע:
"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים."

ביה"ד הארצי בע"ע 60018-12-14 יורדאו אסמרא - שאען אחזקות בע"מ , (29.9.16) (להלן:"ענין יורדאו" ) שב וחזר על התנאים לפיהם ייקבע האם התפטרותו של עובד תראה כפיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. על עובד המבקש פיצויי פיטורים מכוח סעיף הנדון להוכיח :
שהייתה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או 'נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו';
להוכיח קשר סיבתי בין התפטרותו לבין הרעה מוחשית או נסיבות אחרות.
להוכיח כי נתן התראה סבירה למעסיק על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לכלל זה קיים חריג והוא כאשר ברור כי המעסיק "אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת"

21. ביה"ד הארצי בענין יורדאו הוסיף והטעים לגבי אותם התנאים :

"ראשית נציין, בקשר לתנאי הראשון אותו חייב העובד המתפטר להוכיח, בדבר קיומה של "הרעה מוחשית בתנאי העסקה" או "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו", כי בתנאי זה מנויים לאמיתו של דבר שני מצבים שאינם זהים, שבשניהם תקום לעובד זכאות לפיצויי פיטורים. כך, המצב הראשון, הוא מצב בו יש הרעה מוחשית בתנאי העסקתו של העובד. הרעה שכזו כשלעצמה, היא בבחינת נסיבות שבהן אין לצפות מעובד כי ימשיך בעבודתו אצל המעסיק, ובהתקיים יתר התנאים כפי שנקבעו בפסיקה, תקום לו זכאות לפיצויי פיטורים. המצב השני הוא מצב שבו קיימות נסיבות שכאלה, מבלי שהן תולדה של הרעה מוחשית כאמור. כגון, שעובד הועסק במשך כל תקופת עבודתו תוך פגיעה בזכויות קוגנטיות, ואפילו הסכים לכך. בנסיבות שכאלה אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו, אף אם לא כרוכה בכך "הרעה מוחשית" בתנאי העסקתו, ויש לראותן כעונות על דרישת הסעיף. יפים לעניין זה דברי חברתי השופטת גליקסמן בעניין טכנובר בציינה כי:
"... גם אם במהלך תקופת העבודה לא שולמו לעובד זכויותיו מכוח החוק, הסכמים קיבוציים או צווי הרחבה והעובד לא העלה טענה בעניין זה, בין בשל אי ידיעה על זכויותיו ובין מכל סיבה אחרת, כגון חשש לאבד את מקום עבודתו, העובד אינו חייב להמשיך להשלים עם התנהלות זו של המעביד, וזכותו להתפטר על פי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, גם אם לא חלו שינוי או הרעה בסמוך למועד התפטרותו מעבודה. התנהלות המעביד, אי כיבוד זכויותיו של העובד, מהווה 'נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו'" (שם, בפסקה 27.3).

הנה כי כן, בנסיבות מעין אלה, ובהתקיים יתר התנאים כפי שנקבעו בפסיקה, תקום לעובד זכאות לפיצויי פיטורים אם התפטר עקב אותן נסיבות.

שנית, אך ברור הדבר, כי ככל שהפגיעה בזכויותיו של העובד חמורה יותר, ופרושה על פני תקופה ארוכה יותר, כך תגבר ותתחזק ההנחה שבחוק כי אין לדרוש ממנו להמשיך להיות מועסק באותם התנאים. בהנחה זו, הטמונה בהוראת הדין, יש כדי להשליך על רמת ההוכחה הנדרשת מן העובד להוכחת תנאי הזכאות לפיצויי פיטורים לפי הוראת הסעיף. על כן, ככל שהפגיעה בעובד חמורה יותר, ופרושה על פני תקופה ארוכה, כך מן הסתם יידרש העובד לרמת הוכחה פחותה יותר. מכאן גם החריג כפי שנקבע לתנאי השלישי לזכאות לפי הוראת סעיף 11 לחוק לפיו "אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת" (ראו לעיל בעניין טכנובר. ההדגשה שלי, ר.ר.). וכך בפרשת דורי הובהר כי: "כלל הוא כי מוטלת חובה על העובד למסור למעסיק התראה על כוונתו להתפטר מחמת הרעת תנאי עבודה, אולם לפנינו חריג לכלל ... במקרה שבו הסיכוי שההרעה המוחשית בתנאי העבודה תבוטל הוא מזערי, לא מוטלת על העובד חובת להתרות בפני המעסיק על כוונתו להתפטר. ... יתרה מזו, יש לראות את התפטרותם זו כ"פיטורים", על שום שנבעה מאי-תשלום שכרם משך זמן ממושך" ..(הדגשות במקור) .

22. באשר לנסיבות בהן עובד הועבר לעבוד במקום מרוחק משמעותית ממקום מגוריו, נקבע בפסיקה כי על אותו עובד להוכיח "כמכלול", שבנוסף , להעברתו למקום רחוק ממעונו נפגע שכרו, שאז, בפנינו "הרעה מוחשית" שהגדרתה בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. כך נפסק ב דב"ע ( ארצי) 3-248/נד שוניה רוזנטל - שמירה ובטחון בע"מ (95. 28.12.) :
"העברה לאתר רחוק יותר באופן משמעותי ממעונו, אתר שבו תנאי השמירה היו קשים יותר ובעבר המערער לא הסתדר עם החברה המזמינה את עבודת השמירה, ובעיקר - מקום שבו הוא יקבל פחות שכר ממה שקיבל במקום עבודתו הקודם, הינם, כמכלול, הרעה מוחשית, כפי שנדרש בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים."

(ראו אזכור ההלכה הנ"ל ב עדמ (ארצי) 21/03 חברת השמירה בע"מ- גל מילר (3.3.04) .

23. הכרעה – לאחר ששמענו את העדויות ושקלנו את טענות הצדדים ולאור הפסיקה כשפי שהובאה לעיל, אנו קובעים כי לא הוכח בפנינו שהתובע התפטר בנסיבות אחרות המזכות בפיצויי פיטורים.

24. אין חולק כי התובע הועבר למקום עבודה מרוחק ממעונו אך לא הרים את הנטל להוכיח , כי "כמכלול" - בנוסף לריחוק מקום העבודה ממעונו - תנאי עבודתו בעבודה המרוחקת יותר נפגעו. להלן הטעמים שבבסיס קביעתנו זו:
אין חולק כי התובע התבקש לעבוד באתר בניה באזור בית שמש.
כמו כן אין חולק כי בשל אותו המעבר החליט התובע להתפטר מעבודתו, אך התובע לא הניח בפנינו ראיות המלמדות על פגיעה בשכרו בשל אותו המעבר.
בסעיף 6 לתצהירו מתאר התובע את המקומות בהם הועסק בטרם העברתו לבית שמש. במהלך השנתיים הראשונות הועסק באתר המצוי בראשון לציון לאחר מכן ולמשך חודש וחצי עבד באתר באזור ירושלים הקרוב לאבו גוש, בהמשך הוחזר לעבוד באתר בראשון לציון. ב 6ד' לתצהירו תאר התובע את הרקע להעברתו לעבוד בבית שמש כך:
"לאחר מכן ביצעתי את עבודתי למשך חודש וחצי לערך בבניית גשר מברזל ובטון בעיר בית שמש. לאחר שהוסבר לי שהעבודה תימשך זן רב (ההערכות היו לשנה אחת לערך) בעיר בית שמש המרוחקת באופן ניכר מהעיר בה התגוררתי והועסקתי פניתי למעסיקה והסברתי לה כי העבר לעיר בית שמש מאריך משמעותית את זמן הנסיעות מדירת מגוריי למקום העבודה וכי בצירוף לשעות העבודה המרובות בהן הועסקתי בכל יום (במשך 11 שעות בכל יום וכן בממוצע 260 שעות בכל חודש לערך) והעובדה אני נשוי ואב לילדה גורם לי להכבדה משמעותית התנאי העסקתי..."

התובע צרף תמלול שיחה בין לבין גב' בן עזיז והעתק מרחקי נסיעות – נספים ו' – ז'. בע דותו הוסיף: "אני אמרתי להם שקשה לי להגיע לבית שמש, אני מגיע מאוחר הביתה, יש לי ילדה קטנה ורציתי לעבוד קרוב הביתה..." (עמו' 9 לפרו' שורות 5-6). עיון בתמלול השיחה מעלה כי התובע לא ציין בפני בן עזיז כי שכרו נפגע אלא הלין על הקושי בנסיעות, והוסיף כי נאמר לו שיכול להיעזר במונית ויתווסף לו כל יום 13 שקל למונית שירות. מהאמור, עולה הרושם כי הנתבעת ניסתה כן להקל על נסיעותיו של התובע והיתה לתובע אפשרות להיעזר במונית להגעה לאתר הבניה.

יתרה מזו, הנתבעת הינה חברה המעניקה שירותים לעוסקים בענף התשתיות באתרי בניה שונים כך שאופי העבודה דרש מהתובע להתנייד לאתרי בניה שונים והתובע אינו מתכחש לכך. כלומר, לא עלה ספק שבמסגרת יחסי העבודה של הנתבעת המעניקה שירותים כאמור העברת עובד מאתר לאתר הנה חלק מתנאי העבודה ולא ניתן תמיד ליצור מקום עבודה חלופי בתנאים זהים במלואם למקום העבודה הקודם.

מעבר לכך שהתובע לא המציא נתונים כלשהם מהם ניתן ללמוד כי אכן המרחק ממעונו אל אתר הבניה בבית שמש שונה ממרחק לאתרי בניה אחרים אליהם נשלח לעבודה מטעם הנתבעת, (למשל אבו גוש ירושלים – אתר בניה שהתובע טוען כי עבד בו) לפני כן, הרי מעבר לטענות כלליות לענין פגיעה בתנאי העסקתו לא הניח התובע ראיות כלשהן. הנתונים שמסר התובע רלוונטים רק לאתר העבודה האחרון בו עבד קודם למעבר, שלאור אופי העבודה לא ניתן להניח כי שם בוצעה עבודתו הרגילה או זו שביצע מרבית תקופת עבודתו.

באשר להתראה שעל התובע היה לתת לנתבעת – עיון באותו תמלול שיחה בין התובע לבין בן עזיז מעלה כי התובע לא נתן התראה סבירה לנתבעת על התפטרותו והזדמנות נאותה לנתבעת לתקן את אותן נסיבות שנוצרו.
עולה מהתמלול הרושם כי התובע נפגע מהאופן שהתנהל מולו מעסיקו כאשר התלונן בפניו על הקשיים אותם חווה מהמעבר "..גם קשה לי הוא אומר לי אין מה לעשות. אני יש לי דיבור יפה ויש דיבור לא יפה. הוא אמר לי אין מה לעשות.. " .

מהתמלול עולה כי התובע החליט להתפטר והודיע על כך לנתבעת ללא שהוכח בפנינו כי נתן התראה סבירה למעסיק על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לפיכך, המסקנה כי התובע החליט להתפטר בעודו נסער מהיחס של מי מטעם הנתבעת בעקבות טענותיו על הקשיים שחווה מאותו המעבר המרוחק ממעונו, סבירה יותר בעיננו.

לא נטען בפנינו כי מדובר במקום עבודה בו לא יכלה הנתבעת לתקן את אותה הרעה לכאורה שחווה התובע אם היתה נדרשת לתקן את אותה ההרעה ולהציע לתובע מקומות עבודה חלופיים. הנתבעת הינה חברה המספקת שירותים ללקוחות והתובע הועסק בה תקופה לא מבוטלת ולא מן הנמנע שיכלה לספק לתובע מקום עבודה אחר – וממילא לא הוכח אחרת בפנינו.

25. משכך, דין טענת התובע לזכאותו לפיצויי פיטורים מכוח הוראות סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, נדחית בזאת.
תחולת הוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה ו/או צו ההרחבה מכוחו
26. התובע טוען לחלות צו ההרחבה בענף הבניה מאחר והנתבעת עוסקת ביציקות בטון וזוהי הכנסתה העיקרית ובשים לב לכך שהגדרת ענף הבינוי בסיווג האחיד כולל עבודות ליציקת בטון לרבות טפסנות וברזלנות.
27. הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את תחולת ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הבניה, אולם בסעיף 58 לסיכומים טענה "לא כל עובד בחברת בניה הוא "פועל" בנין, הנהנה מהגנת צו הרחבה ענפי. בעניין זה שונה הסכם 2000 מההסכמים הקיבוציים שנהגו בשנות ה – 70' וה-80'".
28. מהתייחסותה כאמור ניתן להבין שזנחה את התכחשותה לעצם חלות צו ההרחבה בענף הבניה עליה, וטוענת כי אין להחילו בשל תפקידו של התובע – שאינו בא בגדר "פועל".
29. בהתאם לפסק הדין בעניין ע"ע 453/06 ניקולא דאטקו - י. שומרוני בע"מ ואח' (מיום 20.8.07), ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה וצווי ההרחבה מכוחו, חלים על התובע ללא קשר למעמדו או אופן חישוב שכרו (חודשי, יומי או שעתי).
מהראיות שנשמעו בפנינו שוכנענו כי הנתבעת עסקה בעבודות בנייה וכן כי העסיקה את התובע במסגרת עבודות אלו. לפיכך, בהתאם להלכה הפסוקה לפיה החלת צו הרחבה ענפי, נובעת מעיקר עיסוקו של המעסיק ולא מתפקידו של העובד (ע"ע 18/99 יפה אפרימי -לילה עבד לעיל (9.7.00)), אנו קובעים כי צו ההרחבה הנ"ל חל על יחסי העבודה בין הצדדים.

הגדרת "מעביד" ו"עובד" בצו הרחבה בענף הבניה משנת 2010, הינה:
"מעביד" – כל מעביד בתחומי הבינוי ו/או תשתיות ו/או עבודות ציבוריות ו/או הנדסה אזרחית ו/או שיפוצים ו/או צמ"ה לרבות כמנוי בסעיפים 45 ו-46 לספר הסיווג האחיד לשנת 1993, אשר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על כל סעיפי המשנה שלהם.
"עובד" – כל עובד ומנהל עבודה באתר בנייה (כהגדרת המונח בצו זה) המועסק בתפקיד שאינו משרדי.

30. כידוע, הפסיקה בוחנת את שאלת תחולת צו הרחבה לפי עיסוקו של המעסיק. עיון בהגדרת המונח עובד בצו ההרחבה עצמו אינה מוציאה את התובע מתחולתו, ממילא. אין מחלוקת ואף הוכח בפנינו שעסק באתר בנייה שתפקיד שאינו משרדי.
משנקבע כי על התובע חלות הוראות צו ההרחבה בענף הבניה משנת 2010, הרי שזכאי הוא לזכויות להן עותר ובהתאם להוראות הצו.

הפרשות לקרן פיצויים ופנסיה
31. הנתבעת אינה מתכחשת לכך שלא ביצעה הפרשות לקופת פנסיה ופיצויים. התובע בכתב תביעתו מבקש לחייב את הנתבעת בתשלום של 6% משכרו לפנסיה ותשלום של 8.33% לקרן פיצויים.
סעיפים 25-24 לצו ההרחבה הענפי קובע :
"24. כל עובד... יהא זכאי מיום תחילת עבודתו, לביטוח בקרן פניסה מקיפה צוברת..
25. ...יעביר המעביד לקרן הפנסיה, מידי חודש, שיעורים מן השכר המבוטח כדלקמן: על חשבון מעביד – 12% מהשכר המבוטח (6% לפיצויים + 6% לתגמולים)..."
התייחסות להפרשה בשיעור 8.33% כפי שמבקש התובע מתייחסת ל"ביטוח בקופת גמל ו/או קופת ביטוח שאינה קרן פנסיה מקיפה" – כאמור בסעיף 29 לצו ההרחבה :
"עובד ועובד שיפוצים, המבוטח בקופת גמל או קופת ביטוח שאינה קרן פנסיה מקיפה שיעור ההפקדה בגינו לקופה ... לא יפחתו מ 18.33%...).

32. התובע לא טען ולא הוכיח כי עובר לעבודתו בנתבעת היה מבוטח בקופת גמל או קופת ביטוח כאמור ואף לא נטען ולא שוכנענו כי ככל שהנתבעת היתה מאפשרת לתובע לבחור היה בוחר בביטוח כאמור בסעיף 29 לצו ההרחבה הענפי.

33. למען הסר ספק, וככל שמבקש התובע לטעון לזכאותו להשלמת פיצויי פיטורים מכוח סעיף 32 לצו ההרחבה, בשעור של 2.33% נוספים – היה עליו לטעון זאת מפורשות ובשים לב לכך שהמעסיק "רשאי להפריש" כאמור ואינו חייב.

על כן, זכאי התובע להפרשות לפנסיה והפרשות לקרן פיצויים, בשיעור 12% משכרו החודשי מכוח הוראות צו ההרחבה הענפי, מיום תחילת עבודתו.

בחישוב 12% משכרו הקובע של התובע 11,346 ₪ למשך תקופת העסקתו (30.5 חודשים החל מ 20.2.13 – 2.9.15) = 41,526 ₪

34. התובע טוען כי הנתבעת מעולם לא שילמה לו עבור נסיעות ונאלץ להגיע באופן עצמאי למקום עבודתו ועותר לקבלת סך של 346 ₪ דמ י נסיעות חודשיים וסה"כ 10,553 ₪.

35. סעיף 43 לצו ההרחבה הענפי קובע כי ככל שהמעסיק אינו מעמיד לרשות העובד הסעה והעובד נזקק לתחבורה ציבורית להגיע לעבודתו, יהא זכאי העובד לתעריף יומי כפי שנקבע בהסכמים הכלכליים להסתדרות העובדים הכללית החדשה וכפי שיעודכנו מעת לעת. עוד נקבע כי ככל שהעובד נדרש להגיע לעבודה המרוחקת למעלה מ 40 ק"מ ממקום מגורים יהיה העובד זכאי להחזר הוצאות נסיעה בגובה 150% מהתעריף האמור "או לפי הוצאות בפועל כפי שיסוכם עם מעבידו מראש, כנגד קבלות".

36. לגרסת הנתבעת שולמו לתובע תשלומים ביתר ובשגגה בגין נסיעות ודאגה להסיע עובדיה לאתר בניה באזור שמש . לטענתה ממילא עלות חופשי חודשי היתה 250 ₪ (סעיף 35 להגנה) .

37. משקבענו כי תלושי השכר אינם משקפים את התשלומים שקיבל התובע בפועל והתרשמנו כי העדה היחידה מטעם הנתבעת, גב' בו עזיז, לא ידעה להעיד באשר לאופן בהם נערכו תלושי שכרו של התובע, השאלה היא האם שילמה הנתבעת לתובע תשלומים עבור נסיעות ומה גובהם?

38. בתמלול השיחה בין התובע לבין גב' בן עזיז חזר התובע מספר פעמים על כך שהנסיעות שולמו מכיסו – אך אין מכך להסיק כי מדובר בסכומים שהוציא התובע מכיסו לאורך כל תקופת עבודתו ואין לנתק את נסיבות בהן נערכה השיחה – על רקע התפטרותו של התובע בשל עברתו לעבוד בבית שמש, שמקום המרוחק ממעונו ובהקשר לכך, חוזר התובע בשיחתו ומתלונן על הוצאות נסיעתו.

39. מלבד תלושי השכר בהם נרשם כי לתובע שולמו נסיעות בסך של 650 ₪ עד חודש 1.15, וסך של 750 ₪ מחודש 2.15 ואילך, הגישה הנתבעת תצהירה של גב' בן עזיז לעניין זה. בסעיף 21 לתצהירה טוענת גב' בן עזיז כי ככל שעבד התובע מחוץ לעיר מגוריו הנתבעת דאגה להסעתו לעבודה וממנה וממילא לתובע לא היו הוצאות נסיעה ואינו מציג קבלות לתמיכה בטענותיו. כך או כך, טוענת בן עזיז בתצהירה כי שולמו לתובע נסיעות ביתר והצדדים למעשה הסכימו כי תשלום נסיעות הינו חלק מתנאי עבודתו.

40. הכרעה – לא שוכ נעו כי לתובע שולמו נסיעות. גרסת הנתבעת בנוגע לרכיב הנסיעות לא הוכחה. מחד, טוענת הנתבעת כי שילמה נסיעות ביתר ו"בשגגה" (סעיף 35 להגנה) ועד ל750 ₪ בחודש - ומכאן שאינה חולקת על עצם זכאותו של התובע לתשלום עבור הוצאות נסיעותיו לעבודה וממנה – ומאידך, גורסת הנתבעת כי דאגה להסיע את עובדיה באמצעות אנשי שטח מטעמה לאתרי בניה באזור בית שמש ממקום מגוריהם לאתר הבניה וממנו (סעיף 18 להגנה)- כאשר מתמלול שיחתו של התובע עם גב' בן עזיז טוען התו בע ש"אלי" מסר לו לקחת מונית שירות בכדי להגיע לאתר הבניה בבית שמש ומתרעם על זמן הנסיעות שמצריך ממנו להגיע לאתר הבניה בבית שמש – טענות שגב' בן עזיז אינה מתכחשת אליהן במהלך השיחה.

41. התובע מעמיד את דמי הנסיעות החודשיים על סך של 346 ₪ ואילו הנתבעת טוענת כי עלות חופשי חודשי היתה 250 ₪.
צו ההרחבה הכללי במשק בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה נכון לתקופת עבודתו של התובע היה החל מחודש 2.13-12.13 עמד על 24.40 ₪ ליום עבודה והחל מ 1.14 – 3.9.15 עמד על 26.40 ₪ ליום עבודה

42. בענין שלפנינו אין מחלוקת על עצם זכאותו של התובע לדמי נסיעות ולאחר שקבענו כי בפועל הנתבעת לא הוכיחה ששולמו לו דמי נסיעות השאלה היא מה גובה דמי הנסיעות להם זכאי התובע. עיון בכתבי הטענות מעלה כי הצדדים אף אינם חלוקים כי גובה הנסיעות נכון שיקבע בהתאם לעלות חודשי - חופשי .

43. התובע לא הציג כל נתונים באשר למרחק מקום מגוריו לאתרי הבניה בהם עבד בכל תקופת עבודתו בנתבעת ולא הוכיח את הוצאות הנסיעה שנגרמו לו. מאחר והנתבעת עצמה אינה חולקת על זכאותו להחזר הוצאות נסיעה אנו יוצאים מנקודת הנחה כי התובע נזקק לתחבורה ציבורית על מנת להגיע למקום עבודתו.

44. אין חולק כי המידע באשר לפרטי הנסיעה של התובע ממקום מגוריו לעבודה היו בידי התובע ועל כן, עליו נטל להוכיחם על מנת שנוכל לקבוע אובייקטיבית מה עלות כרטיס חודשי – חופשי וגם באשר להוצאות נסיעה מוגדלות, ככל שהיו .

התובע לא סיפק נתונים כאמור ועל כן, כפי שכבר נפסק באשר להימנעו ת מהבאת ראיה "...העמימות פועלת לרעת מי שהמידע מצוי באופן בלעדי אצלו והוא נמנע מלהציגו בפני בית הדין "( ע"ע 186/05 שלמה נקש- מדינת ישראל
(9.4.06). אנו קובעים כי יש התובע זכאי להחזר הוצאות נסיעה חודשיות בסך 250 ₪ בהתאם לתקופת עבודתו של התובע התובע זכאי להחזר הוצאות נסיעה בסך כולל של 250 ₪ X 30.5 חודשים – סכ"ה 7,625 ₪ .

בהינתן קביעותינו לעיל – מתייתר הדיון בטענת הנתבעת לקיזוז סכומי הנסיעות מהסכומים המופיעים בתלושי השכר.

שעות נוספות

45. התובע טוען שהועסק 11 שעות ביום, 10 שעות שבועיות בתעריף של 125% ו5 שעות שבועיות בתעריף של 50% ועל כן זכאי לסך של 44,450 ₪ .
לגרסת הנתבעת התובע לא נדרש לעבוד שעות נוספות ולא עבד שעות נוספות.
46. הדין החל – במקרה הנדון חל תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), אשר שינה, בין היתר, את נטלי ההוכחה בכל הנוגע לתביעה לתשלום שכר עבודה, גמול עבור עבודה בשעות נוספות וגמול עבור עבודה במנוחה השבועית.
במסגרת התיקון נחקק, בין היתר, סע' 26ב לחוק הגנת השכר, הקובע כך:
"(א) בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו; בסעיף זה –
"גמול שעות נוספות", "גמול עבודה במנוחה שבועית" – כמשמעותם בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951;
"פנקס שעות עבודה" – פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או פנקס לפי סעיף 31 לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן ( א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות.
(ג) בתובענה של עובד שעילותיה השנויות במחלוקת הן אי-תשלום גמול שעות נוספות, גמול עבודה במנוחה השבועית, דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה, דמי הבראה או דמי נסיעות, והמעסיק שחייב במסירת תלוש שכר לפי הוראות סעיף 24, לא מסר לעובד תלוש שכר, או מסר לעובד תלוש שכר שלא נכללו בו הרכיבים האמורים, חזקה היא כי נקבע לעובד שכר כולל בניגוד להוראות סעיף 5, ככל שהוא חל עליו, ויראו בשכר ששולם לו כשכר רגיל, שהרכיבים האמורים אינם כלולים בו, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת."

בהתאם לתיקון, היקף נטל ההוכחה של המעסיק אינו עולה על 15 שעות נוספות לשבוע, או 60 שעות עבודה נוספות לחודש (סעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר).
בע"ע 47715-09-14 עוזי ריעני – אליאסי שיווק בע"מ (29.3.17) (להלן:" ענין ריעני"), סקר בית הדין את הפסיקה אשר עמדה על נטלי ההוכחה ביחס לתיקון 24 לחוק הגנת השכר:
"אין בהוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר כדי לפטור את העובד מהצגת גרסה בנוגע לשעות העבודה הנוספות או שעות העבודה במנוחה שבועית שבהן לטענתו עבד ולא שולם לו בעדן שכר או הגמול המגיע לו לפי החוק, ומהצגת תחשיב, ולו על דרך של אומדנא, של הסכום הנתבע על ידו כשכר וגמול בעד עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית על יסוד גרסתו". [ע"ע ( ארצי) 24946-09-14 ריאן זינאת – אי אס אס אשמורת בע"מ [פורסם בנבו] (4.8.2016)]."

ובהמשך, בענין ריעני, עמד ביה"ד הארצי על האבחנה בין מספר מצבים אפשריים ביחס ליישום סעיף 26 ב' לחוק הגנת השכר. כך נפסק:
"לצורך יישומו של סעיף 26 ב ניתן איפוא להבחין בין מספר מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות, העומד ביסוד תשלום גמול שעות נוספות, ולמידת הוודאות בהיקפה של העבודה הנוספת. ואלה הם:
המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים – בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק – לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח.
המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב השלישי, כאשר כפות המאזניים בתום ההליך השיפוטי נותרו מעויינות בנוגע לשאלת התקיימות התנאי, קרי העבודה בשעות נוספות. משמעות הדבר היא כי ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן. בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השכנוע. משמעות הדבר היא כי סיווגה של החזקה כמעבירה את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיה, יביא להחלת תוצאותיה, קרי המעסיק יחויב "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב הרביעי, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה – הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי - לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן. מבלי להתיימר למצות, נעיר כי בגדר המצב הרביעי יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה. ויודגש, מסקנה זו אינה מכרסמת בדעת הרוב בעניין בוסקילה, שכן גם שם נאמר כי "על מנת שתידחה התביעה לפי תיקון 24 לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, נדרש כי המעסיק ישכנע את בית הדין כי יש לדחות את התביעה. מתי ואיך יקרא הדבר, אין לקבוע נוסחאות וכל מקרה יוכרע עובדתית לפי חכמתו של בית הדין היושב בדין"."[ראו גם בע"ע 27280-06-16 ניסים לנקרי - אינופרו - פתרונות טכנולוגיים חדשניים בע"מ (31.10.17)].
47. הכרעה - לתצהיר התובע צורפו 2 מסמכים (נספח ד') – לכאורה העתקי דו"חות נוכחות לחודשיים. על גבי אותם מסמכים נרשם "כרטיס – עבודה חודשי", נרשם שם הפועל : " OMIT" . על אחד מהמסכמים מופיע על כיתוב כולו הסימן "X", כאילו נפסל. לא ניתן להבין מרישומים שבוצעו בכתב יד על אילו חודשים מדובר. המסמכים אינם מלמדים על כניסות ויציאות של התובע ביום עבודה מסוים ומתנוססת עליהן "חתימת מנהל" ללא שם המנהל וללא חתימת התובע לצידן.
לא ניתן לקבוע בוודאות מספקת כי מדובר במסמכים רשמיים של הנתבעת עצמה אלא כל שניתן ללמוד מאותן מסמכים הוא על רישומים של סה "כ שעות עבודה ליום כאשר למשל במסמך שנחזה ככזה שלא נפסל (כאמור על המסמך האחר מופיע הסימן " X") - עבד 242 שעות חודשיות, 56 שע"נ חודשיות ו7 שעות ב"חסר" – הנחתנו היא כי אותם ימים שבהם עבד התובע פחות מ 8 שעות, הם ימי שישי בשל כך שמספר ימי העבודה הרשומים הם 24 ימי עבודה, וסדר הופעת אותם ימים מקוצרים מתיישב עם ימי שישי). אותם שעות שישי "בחסר" למעשה הינם בגדר שעות נוספות, משהשלים התובע מכסה שבוע עבודה העולה על 43 שעות שבועיות.

48. אף שישנו קושי בקבלת אותם מסמכים כמות שהם בשל אותם פגמים כאמור לעיל, הרי שמנגד, נזכור כי נטל הראיה והשכנוע מוטל למעשה על הנתבעת אשר לא צרפה ראיות מטעמה והלכה למעשה לא סתר ה את אותם מסמכים - דו"חות נוכחות שצרף התובע.

49. גב' בן עזיז בעדותה נשאל ה ב קשר לעבודתו של התובע בשעות נוספות ו השיבה "...אני לא קיבלתי שום אינפורמציה על שעות נוספות". כאשר הופנתה ל סעיף 13 לתצהירה שם טענה שהתובע עבד עד השעה 15:00, שינתה גרסתה וטענה כי היה מסיים את יום עבודתו "בסביבות 17:00" (עמוד 15 לפרו' שורה 12).

50. שוכנענו כי ניתן לקבוע פוזיטיבית כי התובע אכן עבד שעות נוספות אם כי לא הוכח בפנינו היקף השעות הנוספות החודשי. בנסיבות האמורות יחול 'המצב השני', לפיה יש להחיל את החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות הנתבעת "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".

51. איננו סבורים כי במקרה הנדון יש להחיל את החזקה במלואה. איננו מקבלים את חישובו של התובע המבקש 60 שע"נ חודשיות. בחקירתו הנגדית , סתר התובע גרסתו זו וטען כי עבד בין 220-260 שעות בחודש (עמו' 8 לפרוטוקול שורה 18), היינו בין 74 שעות נוספות חודשיות ל34 שעות נוספות.

כמו כן, הוכח בפנינו שלתובע ניתנה לכל הפחות חצי שעה הפסקה ביום והתובע אינו טוען אחרת (עמוד 11 לפרו' שורה 16). על כן, אף אם נלך לשיטתו של התובע העותר ל 15 שעות נוספות שבועיות ובהפחתה של 3 שעות הפסקה שבועיות (עבד 6 ימים בשבוע) הרי שלכל היותר זכאי התובע ל 12 שעות נוספות שבועיות, שהם שעתיים ליום בתעריף של 25% .
בחישוב חודש עבודה של 25 ימים ושעתיים שע"נ ליום, יוצא כי התובע זכאי ל 50 שע"נ בתעריף של 125% ולפיכך, נביא בחישובנו זכאותו לתובע ל 50 שע"נ.

על כן, ובשים לב לכך שלא הונחו בפנינו ראיות נוספות, ולכך שהתובע בחישוביו (סעיף 33 לכתב התביעה) מבקש את התוספת האחוזית בלבד, זכאי התובע לסך של 23,256 ₪. (50 X 25% X 30.5 חו' X 61 ₪ ).

חופשה

53. התובע מבקש לחייב את הנתבעת בדמי חופשה בעד 31 ימים ובהתאם לצו ההרחבה הענפי.
הנתבעת אשר אינה מצרפת פנקס חופשה, מסתמכת בטענותיה על תלושי השכר. בסיכומים מטענה אינה מתכחשת לעצם זכאותו של התובע למכסת ימי החופשה לה טוען שזכאי – 31 ימים לפי צו ההרחבה הענפי ואינה מפנה לימים מסוימים ב הם התובע היה בחופשה ששולמה לו.

54. גם כאן, משקבענו כי אין להסתמך על הנרשם בתלושי השכר ובהעדר ראיה קבילה אחרת מטעם הנתבעת, אנו מקבלים את טענות התובע אם כי קובעים כי התעריף היומי לפיו יחושבו ימי החופשה הינו 488 ₪ .
על כן, התובע זכאי לסך של 15,128 ₪ בגין דמי חופשה ( 488 X 31 ימים).

רכיבים שנזנחו בסיכומים:

55. התובע זנח בסיכומיו את הרכיבים דמי חגים, הבראה, פיצוי בגין אי עריכת הסכם ופיצוי בגין תלושים שאינם ערוכים כדין.

משכך, נדחות בזאת טענותיו בגין רכיבים אלו.

נעיר כי נחה דעתנו כי התובע אכן זנח רכיבים כאמור למקרא הודעתו שהתקבלה לתיק ביה"ד ב יום 10.3.18, בדבר ספירת המילים בסיכומים מטעמו. הודעה זו התקבלה לאחר שהגיש סיכומים מטעמו ולאחר ש הומצאו סיכומי הנתבעת – והרי שככל שנשמטה התייחסותו בהיסח הדעת לאותם רכיבים האמורים היה מעלה הסתייגויותיו בהתאם באותה הזדמנות .

טענות קיזוז –
56. משקבענו כי התובע התפטר וללא שהתריע על כך כדין לנתבעת, זכאית הנתבעת לקיזוז ימי ההודעה המוקדמת מהסכום שייפסק לחובתה ובסך של 11,346 ₪ .

סוף דבר –

57. מכל האמור לעיל, התוצאה הינה אפוא, כי תביעת התובע מתקבלת בחלקה, ועל הנתבעת לשלם לתובעת הסכומים הבאים:
א. סך של 41,526 ₪ בגין הפרשות לקרן פיצויים ופנסיה;
ב. סך של 7,625 ₪ בגין נסיעות;
ג. סך 15,128 ₪ , בגין פדיון חופשה;
ד. סך 23,256 ₪ בגין תשלום שעות נוספות;
הסכומים ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.15 ו עד לתשלום המלא בפועל.
כן יקוזז סך של 11,346 ₪ מהסכום הסופי שיקבל התובע .

58. יתר תביעות התובעת לפיצוי בגין הרכיבים: פיצויי פיטורים, דמי חגים, הבראה, פיצוי בגין אי עריכת הסכם עבודה ופיצוי בגין תלושים שאינם ערוכים כדין - נדחות.

בפסיקת ההוצאות שקלנו את הסכום שנפסק לתובע לעומת סכום התביעה . על כן, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ לתשלום תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ט ניסן תשע"ח, (04 אפריל 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר אפרים שלייפר
נציג ציבור מעסיקים

יפית מזרחי-לוי, ש ופטת אב"ד