הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 13976-10-14

לפני:

השופטת נטע רות
נציג ציבור (מעסיקים) מר מרדכי מנוביץ'

התובעת
מירי אסולין וייס
ע"י ב"כ: עו"ד סיוון סבן הכהן
-
הנתבע
עו"ד בנימין בכר

פסק דין

רקע כללי:
הנתבע הינו עו"ד במקצועו והוא מנהל מזה 37 שנים משרד עורכי דין, שבו מועסק מספר מצומצם של עובדים ובכלל אלה עו"ד שכיר אחד , מתמחה וכן, אשת הנתבע.

התובעת הועסקה כמזכירה במשרדו של הנתבע במהלך תקופה של כחודשיים וחצי, החל מיום 1.5.14 ועד ליום 17.7.14 . התובעת התקבלה לתקופת ניסיון שהוגדרה מראש של 3 חודשים והיא אמורה הייתה להחליף, לאחר תקופת חפיפה, את המזכירה היוצאת, הגב' שלי בר גיל (להלן – שלי או המזכירה היוצאת ), שעמדה לצאת לחופשת לידה.

בעת קבלתה של התובעת לעבודה טרם הובהר האם הגב' שלי ברגיל תשוב לעבודתה במשרד לאחר תום חופשת הלידה והאם התובעת תידרש להחליף אותה באופן קבוע, ככל שתקופת הניסיון תעבור בהצלחה.

אין חולק, כי עובר לתחילת עבודתה, נערך לתובעת ראיון אישי על ידי הנתבע, כאשר בין הצדדים נטושה מחלוקת בנוגע לתוכן הדברים שהוחלפו במהלך הר יאיון, כפי שיפורט בהמשך. המחלוקת העיקרית שבין הצדדים נוגעת לנסיבות ולסיבות שהובילו לפיטוריה של התובעת:
בעוד התובעת טוענת כי הסיבה לפיטוריה הייתה נעוצה בהריונה, הרי שהנתבע טוען כי אין להיריון כל קשר לפיטורים, אשר נבעו אך ורק מחוסר שביעות רצון מתפקודה של התובעת במהלך תקופת הניסיון.

אין חולק כי התובעת לא קיבלה הודעה על תנאי העבודה, בהתאם לנדרש בחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה ( תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה) התשס"ב – 2002. עיון בתלושי השכר של התובעת מלמד - כי לתובעת שולם שכר בסך של 5,190 ₪ וכן, סכום נוסף בעבור נסיעות (250 ₪) בעבור 176 שעות עבודה .

6. ביום 29.6.14 התובעת הודיעה על הריונה, כאשר גם בהקשר זה נטושה מחלקות בין הצדדים: האם ההודעה על ההיריון נמסרה לנתבע או שמא אך ורק לאשת הנתבע, אשר מסרה על כך לנתבע.

7. סמוך לאחר מכן התובעת קיבלה הזמנה לשימוע (נ/2), שבמסגרתה נכתב כך:
"1. אני שוקל להפסיק עבודתך במשרד בשל אי התאמה.
2. לפיכך, הנך מוזמנת לישיבת שימוע שתיערך ביום 2.7.14 שעה 15:00.
3. תוכלי להשמיע תגובתך והתייחסותך לסיבה המוזכרת לעיל וכן להביא אסמכתאות רלבנטיות.
4. תהיה לך הזדמנות לנסות ולשכנע כי אין הצדקה להפסקת עבודתך וזאת בטרם תגובש החלטה סופית באשר להפסקת עבודתך.
5. הנך רשאית להביא לשימוע אדם מטעמך.
6. לאחר השימוע יישקל נושא הפסקת עבודתך ותינתן לך החלטה בנושא".

8. על פי המכתב האמור וביום 2.7.14 נערכה לתובעת שיחת שימוע אשר הוקלטה על ידי התובעת. תמליל השימוע הוגש כראייה לבית הדין (נ/5) . עיון בתמליל מעלה כי הנתבע העלה בפני התובעת שורה של טענות בנוגע לתפקודה ובכלל כך: אי מתן מענה לטלפונים; קשיים בהדפסת חומר שהועבר לטיפולה בכתב יד בשל קושי לפענח את כתב ידו של הנתבע ובאופן שהקשה על ההתנהלות השוטפת במשרד; חוסר היענות של התובעת לבקשות בודדות שהופנו אליה להישאר מעבר לשעות העבודה, בהת אם לצרכי המשרד; אי היענות של התובעת לבקשות שהופנו אליה לקחת חלק בביצוע עבודות שוטפות הנוגעות למראה המשרד ולניקיונו ובכלל כך שטיפת כלים שהצטברו בכיור, הכנת קפה ללקוחות או החלפת שקיות ניילון בפח האשפה.

9. בנוסף, במהלך ישיבת השימוע אף הועלו כלפי התובעת טענות על כך שהיא לא גילתה את דבר הריונה במועד מוקדם יותר עובר לקבלתה לעבודה במשרד או סמוך לאחר מכן, על אף שהיא נשאלה על כך, גם אם לא על ידי הנתבע אלא על ידי אשת הנתבע .

10. עיון בתמליל שיחת השימוע (נ/5) מלמד - כי התובעת לא חלקה על העובדות שבבסיס הטענות שהועלו כלפיה לרבות, הקושי שלה לפענח את כתב ידו של הנתבע, אי מתן מענה לטלפונים, אי היענות לבקשה להאריך את שעות עבודתה במקרה ספציפי חד פעמי לפי בקשת הנתבע , או אי לקיחת חלק במשימות תחזוקה שוטפות כמפורט לעיל, כמו גם העובדה שהיא לא סיפרה על הריונה עד ליום 29.6.14. עוד עולה כי העובדה שהתובעת לא סיפרה על הריונה כאמור עוררה חוסר נחת אצל הנתבע, ואף עוררה בו חוסר אמון מסוים בתובעת. בנוסף, עיון בתמליל השימוע מלמד גם כי התובעת הודתה בכך שעובר לקבלתה לעבודה סוכם על תקופת ניסיון של 3 חודשים.

11. בעקבות ישיבת השימוע הוצא לתובעת פרוטוקול של הישיבה מיום 6.7.14 שבו נכתב כך:
"השימוע נערך ביום ד' 2.7.14 בבוקר לבקשת מירי [התובעת] במקום בשעה 15:00 כמתוכנן.
מירי נשאלה מה יש לה לומר על מנת לנסות ולשכנע שלא להפסיק את עבודתה במשרד. תשובתה הייתה שאין לה מה לומר.
נמסר לה כי לאחר שני חודשי ניסיון בעבודה (מתוך 3 עליהם דובר עם תחילת העבודה) ולאחר שהחודש הראשון (מאי 2014) היה חודש של לימוד העבודה וחפיפה עם המזכירה הקודמת (שלי). מירי למעשה עבדה בפועל ולבד רק חודש ימים (יוני 2014).
נמסר לה כי ההתרשמות היא שאין התאמה בינה לבין דרישות המשרד. מירי נשאלה האם יש באפשרותה לשפר דברים לעומת התפקוד בעבר ותשובתה הייתה שלילית ולדבריה דברים בסיסיים שאמורים להיות מהמטלות של מזכירה במשרד אין היא מוכנה לעשות.
בשימוע מירי טענה שעם תחילת עבודתה במשרד לא ידעה כי היא בהריון וכי נודע לה על כך רק כשבועיים לאחר תחילת החפיפה בעבודה. למרות זאת לא מצאה לנכון להודיע על כך ורק ביום 29.6.14 הודיעה על כך.
משנשאלה מדוע הסתירה זאת על אף שנשאלה מספר פעמים במהלך החודשים האחרונים אם היא בהריון היא ענתה בשלילה – דבר שאינו אמת . דבר המעיד על חוסר אמינות."

12. ביום 3.7.14 נמסרה לתובעת הודעה על הפסקת עבודתה וזאת "עקב אי התאמה" כאשר מועד הפסקת העבודה נקבע ליום 17.7.14 (ר' נ/3).

13. על רקע האמור הגישה התובעת כתב תביעה אשר כוון נגד הנתבע, לתשלום פיצויי בגין פיטורים שלא כדין מחמת ההיריון , פיצויי בגין הליך שימוע פגום למראית עין, פיצויים בגין נזקים ממוניים שנגרמו לה בגין פיטוריה שלא כדין, בגין עוגמת נפש וסבל וכן פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד על תנאי העבודה. הסכום הכולל של התביעה הועמד על סך של 215,182 ₪.

14. המחלוקת העיקרית שבין הצדדים נגעה כאמור לנסיבות ולסיבות שהובילו לפיטורי התובעת. בהקשר זה נפרט מעט יותר את גרסאות הצדדים ככל שהן רלבנטיות למחלוקת זו.

15. על פי גרסת התובעת, במהלך ראיון העבודה ועוד לפני שהוס ברו לה תנאי העבודה במשרד היא נשאלה שאלות לגבי מצבה האישי ולגבי תכוניותיה להביא ילדים לעולם כאשר לדבריה היא השיבה כי יש בכוונתה לה רות וללדת. התובעת ציינה כי מדובר בשאלות פסולות ואסורות על פי הדין. לפי גרסתה , במהלך חודש מאי 2014, ב-26 ו-27 לחודש היא נעדרה בשל מחלה ועם שובה נשאלה על ידי מספר גורמים האם היא בהריון, הן על ידי אשת הנתבע והן על ידי הגב' שלי בר -גיל וכן על ידי הנתבע. עוד נטען כי איש מטעם הנתבע לא העלה בפני התובעת טענות הקשורות לתפקודה, טרם שנמסרה לה ההזמנה לשימוע; כי התובעת עבדה לשביעות רצון הנתבע והיא הודיעה ביום 29.6.14 לנתבע ולאשתו על דבר הריונה, כאשר יומיים לאחר ההודעה ביום 1.7.14 נמסר לה מכתב הזמנה לשימוע על ידי הנתבע שנקבע ליום 8.7.14 וזאת בנימוק של אי התאמה. משמע - לדברי התובעת כל הטענות שהועלו כלפיה במהלך שיחת השימוע נשמעו לראשונה במהלך שיחה זו והן לא הושמעו בפניה טרם שהודיעה על הריונה. שיחת השימוע הוקלטה כאמור ותמלילה הוגש לבית הדין.

16. הנתבע מנגד - טען כי פיטורי התובעת נבעו אך ורק בשל חוסר שביעות רצון מתפקודה. לטענת הנתבע, במסגרת עבודתה , נדרשה התובעת לבצע מטלות שונות ובכלל כך : הדפסות של טיוטות בכתב יד, משלוח דואר, תיוק, מענה לטלפונים, סידור המשרד וארגונו, אולם התובעת תפקדה באופן ירוד . דבר שבא לידי ביטוי באי יכולת ל פענח את כתב ידו של הנתבע ובהדפסה בלתי מדויקת בלשון המעטה. חרף האמור, החליט הנתבע, לאחר חודש של עובדה משותפת, לתת לתובעת הזדמנות נוספת, בתקווה שה תובעת תשפר את תפקודה ותלמד לקרוא את כתב ידו. אולם , משתפקודה של התובעת לא השתפר - בעיקר בתחום של פענוח כתב היד של הנתבע ודיוק בהדפסה - הגיע הנתבע למסקנה שהתובעת איננה מתאימה לעבודה במשרד ולכן התובעת זומנה לשיחת שימוע.

17. הנתבע אף ציין כי התובעת לא מסרה לו באופן אישי הודעה על הריונה אלא באמצעות אשתו ביום 29.6.14 ועוד הוא טען כי במשך שנים רבות עבדו במשרדו עורכות דין ומזכירות שהיו בהריון במהלך תקופת עבודתן וחלקן אף חזר לעבודה מספר חודשים לאחר הלידה . הנתבע אף נקב בשמות של עובדות שונות וזימן לעדות שתי עדות מטעמו את הגב ב ר גיל והגב' שני ספיר (שעבדה כעורכת דין במשרדו) בתמיכה לדבריו כאמור . כמו כן, העיד מטעם הנתבע עו"ד דוד טולמסוב שהועסק על ידי הנתבע בתקופה הרלוונטית אשר מסר על תפקוד ה הלקוי של התובעת בעיקר בנושא ההדפסות ופענוח כתב היד .

18. הנתבע הדגיש כי "הקש ששבר את גב הגמל" התרחש בעת שהתברר שהתובעת לא הדפיסה עתירה מנהלית דחופה, משום שלא הצליחה לדבריה לפענח את כתב ידו. עתירה שהייתה אמורה להיות מוגשת בבוקרו של יום, לאחר שהנתבע ערך אותה בכתב ידו בביתו ערב קודם לכן , ושלח אותה באמצעות פקס למשרד לצורך הדפסתה בבוקר. דבר שגרם לטענתו לאיחור בהגשת העתירה ולהדפסתה על ידי גורם חיצוני בתשלום נפרד.

19. עוד טען הנתבע כי במעמד קבלת מכתב הפיטורים, לאחר השימוע ולמחרת קבלתו הביעה התובעת הסכמתה לעבוד שבועיים נוספים אולם לאחר שבוע הודיעה כי היא לא תגיע בשל חופשת מחלה.

הכרעה
20. נקדים ונציין כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת חומר הראיות, הגענו למסקנה כי יש לדחות את מרבית התביעה וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן , לאחר שנכריע תחילה במחלוקות העובדתיות הרלבנטיות לה ליך.

21. אשר למחלוקת הנוגעת לחילופי הדברים שהיו בין הצדדים במהלך ראיון העבודה - הרי שעדיפה בעינינו גרסת הנתבע שלפיה, הוא לא שאל את התובעת דבר בנוגע להריונה או לכוונה להביא ילדים לעולם. על אף שאין חולק על כך שהנתבע ציפה לכך שהתובעת תמסור לו מידע בעניין זה מיוזמתה ככל שהיא ידעה על דבר הריונה עובר למועד קבלתה לעבודה. סוגיה שבה נרחיב בהמשך.

בהקשר זה יצוין כי בכתב התביעה טענה התובעת, באופן מודגש , כי כבר במהלך ראיון העבודה, שהתקיים בנוכחות הנתבע והגב' שלי ברגיל, היא נשאלה שאלות לגבי מצבה האישי ותכוניותיה וכי היא השיבה כי יש בכוונתה להביא ילדים לעולם, זאת תוך שהיא מוסיפה כי " הצגת שאלות אישיות במעמד ראיון העבודה הינן שאלות אסורות ופסולות באשר הן עוסקות בנושאים אישיים מובהקים שהגנת הפרטיות פרושה עליהן ." (ר' סעיפים 7 ו-8 לכתב התביעה).

22. בתצהיר העדות הראשית של התובעת חלה תפנית מסוימת בגרסת התובעת, אשר ציינה כי השאלות בקשר למצבה האישי ותכניותיה להרות נשאלו אך ורק על ידי הגב' בר -גיל, אשר לדבריה נכחה בראיון העבודה. בחקירתה הנגדית של התובעת, חלה תפנית נוספת בגרסתה עת שהעידה, באופן מפורש , כי הנתבע לא שאל אותה במהלך הר יאיון דבר אודות תכניותיה להרות בעתיד (עמוד 5 לפרוטוקול שורות 22-23). עוד עלה מחקירתה הנגדית, כי למעשה סוגית ההיריון הועלתה ביוזמתה של התובעת דווקא, אשר ראתה שהגב' ברגיל הינה בהריון ולכן, שאלה אותה שאלות בעניין זה לפני הריאיון והחליפה עם הגב' ברגיל חוויות אישיות. לא למותר להוסיף כי כאשר התובעת נשאלה מדוע הגב' ברגיל הייתה צריכה להוסיף ולשאול אותה אודות ההיריון לאחר שהחליפו בעניין זה חוויות לפני ריאיון העבודה, השיבה התובעת באופן מתחמק ובלשון הפרוטוקול לאמור :

"ש. אמרת שדיברת עם שלי עוד לפני הראיון והחלפתם דברים אחת על השניה, ראית שהיא בהריון, שאלת אותה היא שאלה אותך, כל זה לפני הראיון. נכון?
ת. נכון. בענין של חוויות אישיות . דיברנו על ענין של הריונות.
ש. למה אחרי כן היא היתה שוב צריכה לשאול אותך בראיון ? (מקריא מסעיף 5 לתצהירך) .
ת. אלה דברים של שלי שהיו.
ש. ז"א גם לפני הראיון היא שאלה וגם בזמן הראיון ?
ת. כשהיינו בחוץ לפני הראיון דיברנו והעברנו חוויות אישיות לגבי ההריון, כשנכנסנו למשרד היא שאלה אותי . היא כן דיברה איתי פעמיים.
ש. לא אמרת לה כבר דיברנו על זה בחוץ?
ת. אני לא חושבת שאני צריכה לעצור במה שהיא צריכה להגיד.
ש. אני התערבתי בשיחה ? שאלתי אותך משהו ? או שעשיתי דברים אחרים?
ת. בראיון עצמו לא דיברת.
ש. שאלתי אותך על תכניות בעתיד להביא ילדים ?
ת. לא."

23. יודגש כי מצאנו לנכון לציין את הדברים מאחר ויש ליתן משקל לחוסר העקביות בגרסת התובעת בהקשר זה שהייתה גרסה מגמתית, אשר נועדה לצייר את הנתבע מלכתחילה באור שלילי בכל הנוגע להסתייגות מהעסקת עובדות בהריון. זאת על אף שהתובעת עצמה לא חלקה על כך שחרף העובדה שהנתבע ידע על כוונתה להרות, בין משום שלפי דבריה הוא שאל אותה על כך מפורשות (לפי המשתמע מן הגרסה הראשונה בזמן) ובין משום שהוא שמע את השיחה שהייתה בינה לבין שלי לפני תחילת הריאיון, הוא לא הסס לקבל אותה לעבודה.

24. כמו כן, אין בידינו לקבל את גרסתה של התובעת שלפיה לא נפל רבב בעבודתה וכי היא אכן עבדה לשביעות רצונו של הנתבע, כאשר מחומר הראיות ואף מעדות התובעת עצמה, מצטיירת תמונה שונה לחלוטין.

25. כמו כן, אין בידינו לקבל את המסקנה העובדתית לה טוענת התובעת , על רקע סמיכות הזמנים בין המועד שבו סיפרה על הריונה לבין פיטוריה בדבר הקשר הסיבתי בין השניים. זאת שעה שמחומר הראיות עולה כי העיתוי שבו בחר הנתבע לזמן את התובעת לשימוע היה נעוץ דווקא בגורם אחר הקשור בתפקודה של התובעת. הנתבע טען כאמור , בהקשר זה כי "הקש ששבר את גב הגמל" היה - הטיפול הלקוי של התובעת בהדפסה של עתירה מנהלית דחופה שאותה היה עליו להגיש לבית המשפט במועד. ה תובעת לא התייחס ה לכך במסגרת תצהירה , על אף שהדבר נזכר בכתב ההגנה של הנתבע. מכל מקום , בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת האם נכון שבאותו יום שבו היא טוענת שהיא סיפרה ל נתבע על הריונה הוא ביקש ממנה להישאר מעבר לשעות העבודה [לפי טענתו לצורך סיום הטיפול בעתירה המנהלית] . שאלה אשר התובעת השיבה עליה בחיוב בציינה מיוזמתה כי למיטב זיכרונה הייתה עבודה בנוגע לעתירה מנהלית שהיה צריך להגיש וכי היא נדרשה אותו יום [באופן חד פעמי] להישאר עד השעה 18:00 על אף ששעות עבודתה הרגילות היו עד השעה 16:30. התובעת אף נשאלה, בחקירתה הנגדית , האם נכון שבמהלך השעה וחצי הנוספות שהיא נשארה במשרד באותו יום היא לא ענתה לטלפונים ועל כך השיבה "יכול להיות". זאת תוך שהיא, מוסיפה ומציינת כי היה עליה לסיים את העבודה של "הניירת" סביב העתירה המנהלית עד למחרת בבוקר. התובעת אף נשאלה האם נכון שכאשר הנתבע העיר לה על כך שאין היא עונה לטלפון שצלצל מספר פעמים היא השיבה לו בתגובה כי אין אלו שעות עבודתה וכי היא עושה לנתבע "טובה" שהיא נשארת ועל כך השיבה - תחילה "יכול להיות" ובהמשך אישרה את הדברים באופן ברור יותר. עוד היא נשאלה האם נכון שביום שלמחרת היא ביקשה תשלום בעבור השעה וחצי שהיא נשארה בעבודה ביום הקודם וגם על כך היא השיבה בחיוב. לשאלה האם נכון שהנתבע מעולם לא התחשבן איתה על היעדרויות ולא ניכה לה מן השכר בשל איחורים או היעדרויות היא השיבה באופן מתחמק ולמעשה לא השיבה כלל. התובעת גם לא נתנה מענה משכנע לשאלה מדוע לא ענתה לטלפונים, חרף דרישת הנתבע בעוד שמנגד היא דרשה לקבל תשלום בעבור עבודה בשעה וחצי עודפת. כמו כן אישרה התובעת כי הנתבע שילם לה שכר מלא בעבור שני ימי המחלה שבהם נעדרה ולא ניכה דבר משכרה (ר' עמוד 7 לפרוטוקול שורות 28-23 ועמוד 8 שורות 1-31).

26. במאמר מוסגר יצוין כי על פי גרסתה של התובעת , שעות עבודתה במשרד היו החל מהשעה 8:30 ועד השעה 16:30 קרי 8 שעות, חמישה ימים בשבוע בימים א'-ה', כך שאין ממש בטענה כי התובעת נדרשה לעבוד שעה וחצי "נוספת" באותו יום עבודה. זאת להבדיל משעה עודפת.

27. הרושם העולה מהדברים הוא - כי האירוע שהתרחש ב-29.6.14 עורר אצל הנתבע הסתייגות קשה ביחס לעבודת התובעת ובמיוחד, אכזבה קשה ואולי אף כעס מרמת המחויבות הנמוכה של התובעת לעבודתה ומגישתה הלעומתית . התרשמותנ ו היא כי אירוע זה ולא ההודעה על הריונה של התובעת לאשת הנתבע היא שהייתה "הקש ששבר את גב הגמל" והיא שהובילה את הנתבע ל מסקנה כי התובעת "גדשה את הסאה" וכי הגיעה העת ל שקול את פיטוריה. עדיין בתוך תקופת הניסיון.

28. מסקנה זו נתמכת גם בעובדות נוספות המלמדות על כך שבמהלך התקופה הקצרה מאוד או תקופת הניסיון שבה עבדה התובעת אצל הנתבע , הנתבע היה רחוק מלהיות שבע רצון מעבודתה. ממכלול הראיות ואף מעדות התובעת עולה כי התובעת אכן התקשתה לפענח את כתב היד של הנתבע ומשכך התקשתה לבצע את עבודתו ההדפסה כראוי כאשר הנתבע מצדו נאלץ ל"בזבז" מזמנו על מנת להקריא לתובעת את הדברים שאותם כתב וב לשון הפרוטוקול לאמור :

"ש. לעניין כתב היד אני מבין שבמשך חודשיים שעבדת לא הצלחת לפענח את כתב היד שלי.
ת. כתב היד שלך זה משהו שבאמת הייתה מההתחלה משהו שהייתי צריכה להבין, גם המזכירה הקודמת, עם הזמן הגענו להחלטה משותפת שאתה תקריא לי וככה נתקדם עם זה" (ר' עמוד 9 לפרוטוקול שורות 1-4).

למותר לציין כי הנתבע מצידו הכחיש את העובדה כי הוא הגיע עם התובעת להסכמה כאמור זאת להבדיל מניסיון למצוא פתרון זמני עד שהתובעת תשכיל לפענח את כתב ידו.

29. התובעת אף נשאלה בהקשר זה שאלות על ידי בית הדין ותשובותיה היו מתחמקות. כך למשל, נשאלה התובעת האם לאורך כל תקופת העבודה הנתבע נדרש להקריא לה את אשר היא התבקשה להדפיס ולשאלה זו היא השיבה כי היא ניסתה להבין את כתב היד שלו בהתחלה ולא מעבר לכך ובהמשך - לאחר שנשאלה בשנית אותה שאלה היא השיבה כי לא חל כל שינוי וכי לאורך כל תקופת העבודה הנתבע נדרש להקריא לה את שכתב. כך, גם לגבי מסמכים ארוכים שאותם היא נדרשה להדפיס עבור הנתבע . על הקושי האמור בתפקוד התובעת העיד גם העד מטעם הנתבע אשר לא מצאנו מקום לפקפק בנכונות הדברים שסיפר בנוגע למעמסה המיותרת שהטילה התובעת על הנתבע בהקשר זה.

30. הרושם שהתקבל ממכלול הראיות היה אפוא כי התובעת לא עשתה מאמץ סביר ואף פחות מכך, על מנת להקל על הנתבע כך שהוא לא יידרש להקריא לה את כל המסמכים שכתב בכתב יד. מה גם שהנתבע לא נהג להקליד בעצמו מסמכים והיה תלוי בעניין זה לחלוטין בעבודתה של התובעת . הדבר מצטרף להתרשמות הכוללת שעליה עמדנו לעיל, שלפיה, התובעת "לא יצאה מגדרה" כדי לבצע כראוי את תפקידה כמזכירה תוך התחשבות בצרכי הנתבע ששכר אותה לעבודה לתקופת ניסיון (ר' עמוד 10 לפרוטוקול הדיון).

31. לא למותר לציין כי גם מתוך הקריאה של שיחת השימוע ניתן להתרשם כי יחסה של התובעת לבקשות שהופנו אליה מצד הנתבע, לרבות הגשת קפה, מעת לעת, ללקוחות במשרד הייתה לעומתית ואף מקניטה .

32. על רקע כל האמור, המסקנה שאליה הגענו היא - כי הגורם המכריע שהוביל להפסקת העבודה של התובעת היה נעוץ בליקויים בתפקודה ובעיקר – בכך שהתובעת לא השכילה לתת שירותי הדפסה כנדרש ולא עשתה את המאמץ המצופה מעובדת סביר ה לתת את המענה הנדרש לצרכי המשרד והעבודה.

33. כמו כן, שוכנענו כי העיתוי שבו ניתנה לתובעת הודעה על הזמנתה לשימוע לא נבע בעיקרו מההודעה שמסרה לאשת הנתבע על הריונה אלא - מהאירוע שבו ראה הנתבע "קש ששבר את גב הגמל" שאירע סמוך למתן ההודעה כאמור.

34. עם זאת, חרף האמור, לא נעלמה מעינינו העובדה שמתן ההודעה על ההיריון במועד שניתנה אכן נזקף לחובת התובעת במובן זה שהנתבע מצא דופי בעובדה שהתובעת הודיעה על הריונה רק כחודשיים וחצי לאחר תחילת עבודתה, בזמן שלהבנתו , דבר ההיריון היה ידוע ל תובעת עוד קודם לכן ואף לפני תחילת עבודתה.

אכן, על פי הוראות החוק העובדת איננה מחויבת ליתן הודעה על ההיריון לפני החודש החמישי להריונה ועל המעסיק להימנע מלהפנות אליה שאלות בנושא (ר' סעיף 10 לחוק עבודת נשים). עם זאת, השאלה הנוגעת למועד שבו ניתן לצפות למתן הודעה כאמור, בנסיבות מסוימות וחריגות, על רקע עיקרון תום הלב, איננה נקיה מספקות. כך למשל, שעה שמדובר בעובדת שהתקבלה לתקופת ניסיון או לתקופה זמנית, להחליף עובדת אחרת שיצאה לחופשת לידה ו/או שעה שבמהלך התקופה הנ"ל היא נדרשת להכשרה או ללמידה מיוחדת או להשקעת משאבי למידה מצד המעסיק, על מנת שניתן יהיה להנות מפירות עבודתה. במקרה כאן, לא היה ברור אם שלי, המזכירה "הקבועה" של המשרד, תשוב לעבודתה לאחר חופשת הלידה אם לאו, המשרד שבו עבדה התובעת היה קטן יחסית ומשפחתי והועסק בו מספר מצומצם של עובדים כאשר משאבי הזמן שהשקיע הנתבע בתובעת היו ניכרים. בהקשר זה מצאנו לנכון להביא מהערותיו של הנשיא (כתוארו אז) סטיב אדלר ע"ע (ארצי) 363/07 ‏ ‏ שרונה ארביב נ' פואמיקס בע"מ (26.5.10) (להלן – עניין ארביב ) לאמור:

" ככל שמועמדת לעבודה תודיע למעסיק בראיון העבודה על הריונה, לדידי, אין לצאת מנקודת הנחה כי מעסיק סביר ונאור יביא בין שיקוליו עובדה זו בעת שהוא שוקל את קבלתה לעבודה. עם זאת, מעסיק אשר מביא בין שיקוליו את העובדה שמועמדת לעבודה נמנעה מגילוי הריונה בראיון העבודה, נוקט בהפליה ומפר את עקרון שוויון ההזדמנויות בעבודה.

מכל מקום, אני מסכים לקביעתה של חברתי לפיה רלוונטיות המידע מהווה פרמטר מכריע לעניין קביעת חובת הגילוי בראיון העבודה. במרבית המקרים, עובדת היותה של המועמדת בהריון אינה רלוונטית להעסקתה ועובדה זו מצויה במתחם פרטיותה. לפיכך, העובדת לא תידרש לגלות את דבר הריונה למעסיק בראיון העבודה.

חשוב לציין כפי שקבעה חברתי, כי לכלל זה יש חריגים, שעניינם בנסיבות בהן ההיריון הוא עובדה רלוונטית למשרה המוצעת. מדובר במקרים חריגים הבאים בגדרי סעיף 2(ג) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה בהם הגילוי מתחייב "מאפיים או ממהותם של התפקיד או המשרה". המדובר למשל בסוג משרה שעובדת בהריון אינה יכולה לבצע בשל מגבלות פיסיות הקשורות בהריון (הרמת משאות כבדים, חשיפה לקרינה וכד'), " בפרויקט" שנסמך במידה רבה על עבודתה של המועמדת בתקופה שלאחר תחילת עבודתה, כך שיציאתה לחופשת לידה תגרום למעסיק נזק חריג, או במועמדת שנשכרת לתקופת זמן מוגדרת על מנת למלא מקומו של עובד אחר.

במקרים מעין אלה, חובת תום הלב המוטלת על הצדדים ליחסי עבודה, לרבות במשא ומתן לכריתת חוזה עבודה, תחייב לדידי גילוי של ההיריון למעסיק בראיון העבודה, גם בשלבים הקודמים למועד הקבוע בסעיף 10 לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 ."

בנסיבות מיוחדות אלה שלפנינו , אין להפריז אפוא לטעמנו במשמעות שיש ליתן לעובדה שהנתבע ראה במועד מתן ההודעה על ההיריון טעם לפגם, גם אם לא היה לכך מקום על פי החוק. במיוחד, שעה שעולה מהמכלול כי דבר זה לא היווה טעם ולו משני להפסקת העבודה של התובעת. משמע, עולה מן המכלול כי סיבה זו לבדה לא רק שלא הייתה מובילה להפסקת העבודה של התובעת אלא שהתובעת הייתה מפוטרת מעבודתה במועד שבו פוטרה, במהלך תקופת הניסיון, גם אלמלא הייתה בהריון כך שנושא של מועד מתן ההודעה לא השפיע כלל על ההחלטה לפטרה (ר' והשווה לעניין ארביב).

35. על רקע קביעותנו לעיל, יש לדחות את התביעה לתשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין מחמת הפלית התובעת על רקע הריונה; לתשלום פיצוי בגין הליך שימוע פגום למראית עין; לתשלום פיצוי בגין נזקים ממוניים שנגרמו לתובעת לטענתה בשל פיטוריה מחמת הריונה וכן לתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש וסבל בשל התנהגות שלא בתום לב שמייחסת התובעת לנתבע.

36. בהקשר זה יוער כי לעניות דעתנו, "האצבע הקלה על ההדק" בייחוס טענות של הפליה חמורה וחוסר תום לב לנתבע, כפי שארע במקרה כאן, על רקע התנהלות התובעת, כמוסבר לעיל, עשויה להסב לא רק עוגמת נפש מיותרת לנתבע, אלא – לפגוע במימוש המטרות של אותה חקיקה שנועדה לקדם שוויון בתעסוקה ולמנוע אפליה על רקע מין או הריון.

37. מנגד - מצאנו ממש בטענתה של התובעת שלפיה, הנתבע הפר את החובה הקבועה בחוק למסור לה הודעה על תנאי העבודה וכי הנתבע אף לא שילם לה את התמורה לה הייתה זכאית בעבור שני ימי חופשה.

39. על רקע דברינו לעיל ומאחר והמחלוקות שבין הצדדים לא נגעו בעיקרן לתנאי העבודה של התובעת ומכאן שלא נגרם לתובעת נזק, לרבות נזק ראייתי בגין הפרת החובה כאמור, הרי שמצאנו להעמיד את סכום הפיצוי הלא ממוני שיש לשלם לתובעת בגין הפרת החובה ליתן לה הודעה על תנאי העבודה על סך של 5,000 ₪ בלבד. בנוסף יש לפסוק לזכות התובעת תשלום בעבוד פדיון חופשה בסך של 500 ₪.

סוף דבר
40. לאור כל האמור הנתבע ישלם לתובעת פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 5,000 ₪. בנוסף ישלם הנתבע לתובעת תשלום בסך של 500 ₪ בעבור פדיון חופשה.
על רקע דברינו לעיל ומשהחלק הארי של התביעה נדחה, הרי שאין צו להוצאות.
ניתן היום, י"א תשרי תשע"ח, (01 אוקטובר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר מרדכי מנוביץ', נציג ציבור מעסיקים

נטע רות, שופטת