הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 13693-08-12

לפני:
כב' השופטת מיכל לויט , שופטת בכירה

נציג ציבור (עובדים) גב' אורית הרצוג
נציג ציבור (מעסיקים) מר עודי שינטל

התובע
סאמר צלאחאת
ע"י ב"כ: עו"ד מסארווה האשם
-
הנתבעים

  1. ת. אלימלך בע"מ
  2. ניר אלי מלך
  3. דוד אלימלך
  4. תמר אלי מלך
  5. אילון אלימלך
  6. אגרילון בע"מ

פסק דין

1. השאלה העומדת לפנינו בתיק זה היא האם התובע, תושב טלוזה שבשטחי הרשות הפלסטינית, הועסק על ידי מי מהנתבעים או שמא שימש כקבלן עצמאי והאם מכוח מעמדו הוא זכאי לזכויות הסוציאליות הנתבעות על ידו.

2. על פי הנטען בכתב התביעה, התובע עבד אצל הנתבעים, שבבעלותם משק חקלאי במושב פצאל שבאזור בקעת הירדן, במשך כתשע וחצי שנים, מחודש 9/2002 ועד לפיטוריו על ידי הנתבע 3 (דוד אלימלך) בחודש 2/2012, בשל ויכוח על שכר שלא שולם במועדו.

עוד נטען בכתב התביעה, כי על מערכת יחסי העבודה בין הצדדים חל ההסכם הקיבוצי בענף החקלאות ועבודות גינון. בנוסף טען התובע כי הנתבעים לא מסרו לו הודעה בכתב על תנאי העסקתו בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד וכי עם סיום העסקתו לא נמסר לו אישור על תקופת העסקתו בהתאם להוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות וכי על כן, יש להעביר את הנטלים להוכחת תקופת ההעסקה אליהם. כמו כן, לטענת התובע, הנתבעים לא מסרו לו תלושי שכר וכרטיסי נוכחות במהלך תקופת עבודתו.

התובע טען כי השתכר 3,500 ש"ח בחודש בגין 26 ימי עבודה כשעל יום היעדרות קוזז משכרו סך של 130 ש"ח. לטענתו, הנתבעים לא שילמו לו זכויות סוציאליות במהלך תקופת עבודתו וגם לא שילמו לו שכר עבור ארבעת חודשי עבודתו האחרונים.

על יסוד האמור עתר התובע לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים, תוספת אישה, דמי נסיעות, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, הפרשי שכר מינימום ושכר עבודה מולן.

3. הנתבעים טענו כי לא התקיימו בינם לבין התובע יחסי עובד-מעביד וכי התובע עבד כקבלן שנתן שירותים חקלאיים במקומות שונים, כפי שעולה מרשיונות העבודה שהציג ממעסיקים שונים לאותן תקופות.

לטענתם, הם אינם בעלי משק חקלאי אחד כי אם מדובר בשלושה משקים חקלאיים עצמאים, האחד בבעלות הנתבע 2 (להלן:ניר) השני בבעלות הנתבעים 3 ו- 4 (להלן: דוד ותמר) והשלישי בבעלות הנתבע 5 (להלן: אילון).
באשר להעתקי ההמחאות שצורפו על ידי התובע נטען כי אין בהן כדי להוכיח דבר, שכן לא רשום על גבי ההמחאות למי ניתנו ולא ברור באלו נסיבות הועברו ההמחאות לידי התובע וממי.
מכל מקום, לטענתם, ההמחאות מוכיחות כי התובע שימש כקבלן שנתן שירותים לנתבעת ולא היה שכיר.

על פי הנטען, לנתבעת 1 אין משק חקלאי בבעלותה.

לטענת הנתבע 2 - ניר, הוא מעולם לא היה בעל מניות בנתבעת 1. בתקופות המצויינות באישורים שצורפו על ידי התובע המשק החקלאי שלו לא היה פעיל בשל קשיים כספיים והוא עצמו עבד כשכיר בחברת סאקורה לבנה בע"מ, כשהתובע אף הוא עבד בחברה כקבלן שנתן שירותי אריזה. לטענת ניר, מעולם לא התקיימו ביניהם יחסי עובד-מעביד.
כמו כן, לטענתו, בשל קשיים כספיים הוא הוכרז כחייב מוגבל באמצעים ונפתח בעניינו תיק איחוד בלשכת ההוצל"פ.

נתבע 3 - דוד, טען כי באם ייצא כי הוא או החברות שבבעלותו היו מעסיקיו של התובע, חלה על מרבית התביעות התיישנות.
הנתבעת 4 - תמר, טענה שמעולם לא היה לה כל קשר עם התובע וכי היא מעולם לא הזמינה אותו לעבודה וכי יש למחוק אותה מהתביעה.
הנתבע 5 – אילון, טען כי הוא בעל משק חקלאי עצמאי במושב פצאל וכי בבעלותו היתה חברת אגרילון בע"מ שהפסיקה את פעילותה. לטענתו, התובע נתן לו ולחברה שבבעלותו שירותים חקלאיים בתקופות המצויינות באישורים שצירף ומעולם לא התקיימו ביניהם יחסי עובד-מעביד.

באשר לרשיונות העבודה טענו הנתבעים כי משנת 2001 – מאי 2006 דוד היה אחד מבעלי חברת ד"ר חציל בע"מ יחד עם מר נתן ברנהולץ וכל האישורים שצורפו על ידי התובע לגבי תקופה זו מתייחסים לעבודות קבלניות שהתובע ביצע עבור החברה.
מחודש יוני 2006 ועד מרץ 2009 דוד היה הבעלים של הנתבעת 1 והאישורים שצורפו על ידי התובע מתייחסים לעבודות קבלניות שביצע התובע בהזמנת החברה.
מחודש אפריל ועד היום, לטענת הנתבעים, הנתבעת 1 נקלעה לקשיים כספיים ובחודש 3/09 החליט בית המשפט המחוזי בירושלים על תכנית הבראה והקפאת הליכים ומינה לחברה נאמן והוחלט על הקפאת כל הליך נגד הערבים להתחייבויות החברה.
לאחר החלטת בית המשפט בעניין הקפאת ההליכים דוד הפסיק עבודתו כחקלאי והחל לעבוד כשכיר.

לטענת הנתבעים התובע הציג אישורי עבודה מקבילים בנוגע לאותן תקופות, דבר המצביע על כך שלא היה שכיר במקום עבודה אחד כי אם קבלן שנתן שירותים למספר מזמינים. כמו כן, לטענתם, טפסי הזמנת העבודה שהוצגו לא מולאו על ידם וישנם רשיונות עבודה מזוייפים רבים שהוצאו על שמם על ידי עובדים פלסטינים.

לאור האמור, לטענת הנתבעים, יש לדחות את תביעת התובע כנגדם.

תצהירים ועדויות

4. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו.
מטעם הנתבעים הוגשו תצהירים של הנתבעים 2, 3 ו- 4.

התובע והנתבעים 2, 3 ו- 4 נחקרו על תצהיריהם בדיון ההוכחות שהתקיים בפנינו.

דיון והכרעה

התביעה כנגד הנתבעת 1 והנתבע 5
5. הנתבעים טענו כי בעקבות קשיים כספיים אליהם נקלעה הנתבעת 1 החליט בית המשפט המחוזי על תכנית הבראה והקפאת הליכים. לתצהיר הנתבע צורף צו מינוי נאמן לביצוע הסדר נושים ותכניות הבראה ( ההפניה בתצהיר היא לנספח ד' אולם סומן כנספח ה').
עם זאת, בהתאם להודעת ב"כ התובע מיום 15.10.14 אליה צורף נסח מרשם החברות הנתבעת 1, נכון למועד הגשת ההודעה היתה פעילה.

6. באשר לנתבע 5, טענו הנתבעים כי הוא הוכרז כפושט רגל במסגרת פסק דין שניתן בתיק פש"ר 35220-07-10 ומונה נאמן על נכסיו.
פסק הדין לא הוגש לבית הדין ואף לא הוצגה כל אסמכתא אחרת להיותו פושט רגל.

7. עם זאת, מאחר וממילא לא מצאנו כי יש מקום לחייב את הנתבעת 1 או את הנתבע 5 באלו מהחיובים שנקבעו בפסק דין זה, ממילא מתייתר הדיון במעמדם של הנתבעים 1 ו- 5.

האם התקיימו בין התובע לבין מי מהנתבעים יחסי עובד-מעביד?

8. התובע טען, כאמור, כי בינו לבין הנתבעים התקיימו יחסי עובד-מעביד במשך התקופה 9/2002 – 2/2012 בעוד הנתבעים אינם מכחישים את היכרותם עם התובע ואת הטענה כי ביצע עבודות במשקים שבבעלותם אלא שלטענתם, התובע עשה כן כקבלן עצמאי.

9. התובע צירף לכתב התביעה ולתצהירו היתרי עבודה, היתרי שהייה, אישור מעבר לפועלים ורשיונות עבודה בהם צויין שם של אחד מהנתבעים כמעסיק.

בנוסף, לתצהירו של התובע צורפה תעודת עובד ציבור של סגן מוחלס עאמר, קמב"צ במת"ק שכם, שפירט את היתרי הכניסה והשהייה לתובע לצורך תעסוקה, כשבהתאם לאמור בתעודת עובד הציבור, בתקופה 22.6.06 – 30.11.10 שם המעסיק עבורו הוצא ההיתר היה "תמר ודוד אלימלך", כשבמשך שתי תקופות חופפות 15.12.09 – 30.12.09 ו- 22.10.09 – 31.12.09 הוצא היתר גם על שם חברת אגרילון בע"מ, שעל פי הנתונים שהונחו בפנינו היתה בבעלות הנתבע 2.
לאחר הפסקה של 6 חודשים הוצא היתר מ- 2.5.11 – 24.4.12 על שם ניר אלימלך ובתקופה 24.10.11 – 24.1.12 הוצא היתר חופף על שם דוד אלימלך.

10. כמו כן, לאור המחלוקת באשר לשאלת קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים, בדיון שהתקיים בפני ראש המותב ביום 9.7.13, ניתן צו המורה לקמ"ט התעסוקה במנהל האזרחי להמציא לתיק את היתרי הכניסה שהונפקו לתובע לתקופה 9/02 -2/12 תוך ציון שם המזמין.
ביום 10.11.13 הגיש קמ"ט תעסוקה, מר יצחק לוי, טפסי הזמנת תושב אוטונומיה לעבודה באיו"ש עבור התובע, שאותרו ביחידה על שם מי מהנתבעים.

הנתבעים 3 ו- 4 טענו כי מדובר בטפסים מזוייפים שלא מולאו או נחתמו על ידם, אולם בניגוד לתביעות אחרות שהתנהלו בפני בית דין זה, בהן פעלו הנתבעים להוכחת טענת הזיוף, בתיק זה לא זימנו הנתבעים כל גורם לעדות, לא הגישו חוות דעת גרפולוגית ולא הוכיחו את טענת הזיוף של הטפסים הרלוונטיים בכל דרך שהיא. הנתבעים הפנו אמנם לחוות דעת גרפולוגיות שהוגשו בתיקים אחרים מהן עולה לכאורה כי טפסי ההזמנה באותם תיקים זוייפו ואף צירפו לתצהיריהם אישור על הגשת תלונה למשטרה בעניין זיוף רשיונות עבודה (נספח ח' לתצהיר דוד), אולם אין די בהפניה לחוות דעת גרפולוגית שהוגשה בתיק אחר לגבי טפסים הנוגעים לעובדים אחרים או לתלונה שהוגשה למשטרה אשר ממילא לא הובהר מה עלה בגורלה, כדי להוכיח כי גם הטפסים שהוגשו על ידי קמ"ט תעסוקה בתיק זה זוייפו.

אמנם לא נעלמה מעינינו עדות התובע לפיה זייף רשיון עבודה בעבר (ר' עמ' 18 לפרוט', ש' 26 – עמ' 19, ש' 1), אולם בהיעדר כל הוכחה באשר לזיוף הטפסים הספציפיים שהוגשו על ידי הקמ"ט, אין לנו אלא לקבלם כראיות לכך שהנתבעים הגישו טפסים להזמנת התובע לעבודה בתאריכים 7.6.06 (ע"ש אילון), 26.12.06, 2.7.07, 30.3.08 (תמר ודוד), 21.12.09 ו- 2.6.10 (אלימלך דידי) ו- 1.9.10 (אלימלך דוד).

11. מעבר לאמור, שלא כמו בתביעות אחרות שהוגשו על ידי עובדי שטחים כנגד הנתבעים ונדחו, אליהן מפנים הנתבעים בתצהיריהם ובסיכומיהם, בתביעה דנן הנתבעים אינם מכחישים את היכרותם עם התובע במשך כל התקופה ואת העובדה שהתובע ביצע עבודה במשקים החקלאיים שבבעלותם.

כך למשל דוד אישר בחקירתו הנגדית:
"אני מכיר אותו לאורך כל התקופה. היה בא עם הקבוצה שלו. מדי פעם נותן עבודה קבלנית לפי מה שהיינו סוגרים ומדי פעם לד"ר חציל ומדי פעם לת. אלימלך. נתן שירותי מיון" (עמ' 22, ש'22-24).

גם תמר, אשר לטענתה כלל לא עסקה בחקלאות בתקופה הנדונה, העידה כי היא מכירה את התובע:
"ש. את מכירה את התובע?
ת. ראיתי את פניו, שלום שלום.
ש. איפה ראית אותו?
ת. פעם אחת ראיתי אותו במיון של אריזה של הגוגי ברי" (עמ' 28, ש' 2-5).

גם ניר נשאל על היכרותו עם התובע:
"ש. אין בינך לבין התובע כל זיקה?
ת. אני והתובע עבדנו יחד בחברת סקורה שאני נהלתי את בית האריזה וכנראה הוא סגר שם גם על עבודות קבלניות" (עמ' 25, ש' 28-30).

מכאן, שאין חולק כי הנתבעים 2-4 הכירו את התובע ודוד אף אישר כי התובע ביצע עבודות עבור החברות שבבעלותו.

12. בנסיבות אלו, לאור הראיות שהוצגו על ידי התובע ועל ידי הקמ"ט מהן עולה כי הוצאו טפסי הזמנת עובד לתובע על שם הנתבעים 2-4, לאור פירוט היתרי ההעסקה בתעודת עובד הציבור שהוגשה ומאחר והצדדים אינם חולקים על כך שהתובע אכן ביצע בפועל עבודות במשקים של מי מהנתבעים, התובע הניח תשתית עובדתית מספקת לכך שעבד עבור הנתבעים.
הנטל עובר אפוא לנתבעים להוכיח את טענתם כי התובע סיפק להם עבודה כקבלן עצמאי ולא כעובד.

13. אלא שהנתבעים לא הציגו כל ראיה או עדות שיש בה כדי לתמוך בגרסתם לפיה התובע הועסק על בסיס קבלני.

על פי עדות הנתבעים 3 ו-4 ההתקשרות מול התובע נערכה בעל פה ולא בכתב.

דוד נשאל על כך בחקירתו:
"ש. האם יש לך אישור על כך שיש הסכמות בכתב על כך שהעבודה שלו מתבצעת על בסיס כלשהו?
ת. הכל בעל פה בינינו. אנחנו מכירים שנים." (עמ' 21, ש' 3-5).

גם תמר העידה לעניין זה:
"ש. האם אי פעם ראית הסכם קבלנות עם התובע?
ת. מאחר והתובע לא קורא עברית כל הסיכומים שלו על פי מה ששמעתי היו בעל פה בלחיצת יד" (עמ' 28, ש' 21-22).

14. יתרה מכך, חרף עדותו של דוד לפיה התובע חתם על תצהיר מדי חודש והוא עצמו ערך רישומים והתחשבנויות בעניין העבודות שביצע, הנתבעים לא הציגו כל מסמך שיש בו כדי להוות ולו ראשית ראיה לאופן ההתקשרות הנטען על ידם.

וכך על פי עדותו של דוד:

"ש. האם אי פעם ערכת רישום של העבודות שלו? התחשבנות?
ת. כל עבודה.
ש. יש לך אישור או התחשבנות על 100 קרטונים למשל או 100 קילו?
ת. אני אביא את זה לסיכומים." (עמ' 21, ש' 10-13).

וכן -
"ש. בס' 3 לכתב ההגנה אתה אומר שמר' סאמר היה קבלן.
ת. נכון.
ש. על פי חוק עבודה קבלנית?
ת. כן.
ש. האם הוא הציג בפניך אישור על כך שהוא קבלן רשום?
ת. אף קבלן בבקעת הירדן אין לו אישור מרשם הקבלנים. זו הרשות הפלסטינאית. אין להם שום דבר.
ש. האם אי פעם סאמר הביא לך חשבונית עבור עבודתו?
ת. חשבונית לא. הוא חתם על תצהיר כל חודש. גם על שיקים שהוא הציג על 16 אלף זה לא משכורת בחודש אלא קבלן עבודה שעשה עבודה באותו חודש.
ש. האם תוכל להראות תצהיר אחר שסאמר חתם עליו?
ת. אוכל להביא אין לי את זה כאן. הוא חתם. הוא יגיד לך שהוא חתם.
ש. למה לא הבאת את זה היום לבית הדין?
ת. מספיק לי להראות את השיקים שהוא הציג של 16 אלף שקל." (עמ' 20, ש' 20 ואילך).

די היה בהצגת ראיה כלשהי לאופן ההתקשרות הנטען על ידי הנתבעים, אולם כמפורט לעיל, הנתבעים לא הציגו כל מסמך שיש בו כדי להעיד על אופן התקשרות של מזמין – קבלן.

15. באשר להמחאות - התובע צירף לכתב התביעה העתקים של שלוש המחאות, שתיים שהונפקו על ידי הנתבעת 1 ואחת על ידי ניר. הגם ששתי ההמחאות שהונפקו על ידי הנתבעת 1 הינן על סכומים גבוהים בהרבה מהשכר הנטען על ידי התובע (האחת ע"ס 16,550 ש"ח והשניה ע"ס 10,945 ש"ח), כפי שנטען כבר בכתב ההגנה, לא רשום על גבי ההמחאות למי ניתנו ולא ברור באלו נסיבות הועברו ההמחאות לידי התובע וממי. מכל מקום, אף אם מדובר היה בסכומים ששולמו לתובע ישירות מהנתבעת, ייתכן ומדובר היה בשכר עבודה בגין מספר חודשים או תשלום אחר בגין עבודתו, כשבהיעדר חשבונית או פירוט בדבר התשלום, בית הדין אינו יכול לקבוע את מהותו.

משכך, לא ניתן ללמוד מההמחאות כשלעצמן והסכומים הנקובים בהן כי התובע הועסק כקבלן.

16. גם היתרי ההעסקה שניתנו לתובע לתקופות חופפות אינם מעידים על כך שהתובע שימש כקבלן עבור מזמינים שונים באותה תקופה, כנטען על ידי הנתבעים.
מעיון בתעודת עובד הציבור עולה כי במשך התקופה 22.6.06 – 24.4.12 (עם הפסקה של חצי שנה במהלך התקופה) ההיתרים היו כולם על שם הנתבעים 2-4 והנתבעת 6, חברת אגרילון שבבעלות הנתבע 2, כך שלמעשה, אף אם הוצא יותר מהיתר אחד בגין תקופה מסויימת, לא מדובר בהיתרים שניתנו למעסיקים אחרים מלבד הנתבעים עצמם, כשאף התובע עצמו טוען כי עבד עבור הנתבעים לסירוגין במשך התקופה הרלוונטית לתביעה. משכך, אין בעובדה שבהתאם לרישומים ניתנו היתרים חופפים לתקופות מסויימות כדי ללמד על כך שהתובע שימש כקבלן עצמאי דווקא ולא כשכיר.

17. גם טענת הנתבעים לפיה די בעובדה שהתובע הסיע עימו פועלים ובהיתרי העבודה צויין סוג הרכב שלו כדי ללמד על היותו קבלן אינה מקובלת עלינו, ואיננו סבורים כי עובדה זו כשלעצמה יש בה כדי לקבוע את מעמדו של התובע כקבלן עצמאי.

18. מכל מקום, נוכח טענות הנתבעים בדבר זיוף רשיונות עבודה על ידי עובדים אחרים בתקופות החופפות לתקופה הרלוונטית לתביעה ולאור עדותו של התובע עצמו כי זייף רשיון עבודה בעבר, אנו סבורים כי אין די ברשיונות העבודה שצורפו על ידי התובע לכתב התביעה כדי לקבוע את תקופת העסקתו עבור הנתבעים ויש לקבוע את תקופת ההעסקה בהתבסס על האמור במסמכים שהומצאו על ידי גורמים רשמיים בלבד, דהיינו, תעודת עובד הציבור והטפסים שצורפו על ידי הקמ"ט.

משכך אנו קובעים כי התובע הועסק על ידי הנתבעים 3 ו- 4 בתקופה 22.6.06 – 30.11.10, על ידי הנתבעת 6 – חברת אגרילון בע"מ למשך תקופה חופפת קצרה של חודשיים בתאריכים 22.10.09 – 31.12.09, על ידי ניר בתקופה 2.5.11 – 24.4.12 ועל ידי דוד בלבד בתקופה 24.10.11 – 24.1.12.
מאחר ולגרסת התובע עצמו העסקתו הסתיימה בחודש 2/12 כשבתקופת העבודה האחרונה הוא עבד עבור דוד בלבד, אין מקום להתייחס להיתר ההעסקה האחרון שהוצא על שם ניר, אשר ממילא חופף בחלקו להיתר שהוצא ע"ש דוד.

19. דוד טען אמנם כי לאחר שהנתבעת 1 נקלעה לקשיים כלכליים הוא הפסיק לעבוד בחקלאות והחל לעבוד כשכיר, וכך גם תמר וניר אולם בהתאם לתלושי המשכורת שצורפו מחברת סאקורה לבנה בע"מ (נספח ג' לתצהיר הנתבע 2 ונספח ב' לכתב ההגנה), דוד, תמר וניר החלו לעבוד כשכירים ביום 1.6.11, ומכל מקום ברי כי עבודתם כשכירים אינה שוללת את האפשרות שהמשיכו להעסיק עובדים שכירים במשקים שבבעלותם.

הסעדים הנתבעים

פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת
20. בכתב התביעה ובתצהיר טען התובע כי פוטר על ידי דוד בחודש 2/2012 בעקבות ויכוח שהתפתח ביניהם על אי תשלום שכרו.
בסיכומיו טען התובע כי פוטר פיטורי צמצום.
הנתבעים, כאמור, טענו כי כלל לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לבינם ועל כן ממילא התובע לא פוטר על ידם ואינו זכאי לפיצויי פיטורים ו/או דמי הודעה מוקדמת.

21. כידוע, כאשר קיימת מחלוקת עובדתית לגבי נסיבות הפסקת העבודה, מוטל נטל ההוכחה על הטוען לפיטורים ( דב"ע נו/201-3 שמש ירושלים בע"מ נ' מאיר ניסימיאן (25.6.97)) .
מאחר והתובע עצמו לא סיפק כל תשתית עובדתית למעשה הפיטורים הנטען, לא ציין מועד מדוייק בו נערך הויכוח, לא פירט מה נאמר לו באותו ויכוח ואף גרסתו בדבר המניע לפיטורים השתנתה בסיכומיו, אין לנו אלא לקבוע כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי פוטר על ידי דוד או מי מהנתבעים האחרים.

22. משכך, התביעה לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת – נדחית.

שכר עבודה

23. התובע טען כי הנתבעים לא שילמו לו שכר עבודה עבור התקופה 11/2011 – 2/2012.

הנתבעים לא הציגו כל אסמכתא לתשלום השכר בחודשים אלו.

24. עם זאת, כמפורט לעיל, בהתאם למסמכים הרשמיים שהוצגו, לתובע היה היתר העסקה אצל דוד לתקופה 24.10.11 - 24.1.12, כשעל פי עדותו שלו, בחודשים האחרונים הוא הועסק על ידי דוד בלבד (עמ' 12, ש' 33 – עמ' 13, ש' 1).

25. משכך, התובע זכאי לכל היותר לשכר עבודה מחודש 11/2011 ועד ליום 24.1.12 מדוד בלבד ובהתאם לשכר המינימום באותה העת זכאי לתשלום סך של 11,357 ש"ח (4,100 ש"ח + 4,100 ש"ח +3,157 ש"ח).

הפרשי שכר מינימום

26. התובע טען כי הנתבעים שילמו לו שכר הנמוך משכר המינימום, כשלטענתו שכרו החודשי עמד על 3,500 ש"ח בגין 6 ימי עבודה בני 8 שעות (מ- 6:00 עד 14:00).

על כן, עתר התובע לתשלום הפרשי שכר מינימום מהתקופה 6/2007 ואילך.

27. מאחר והנתבעים לא הציגו כל רישום או אסמכתא לסכומים ששולמו לתובע בגין עבודתו, בניגוד לחובותיהם הרישומיות, בעיקר לאחר כניסתו של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 לתוקף, אין לנו אלא לקבל את גרסת התובע בדבר השכר ששולם לו מדי חודש והיקף עבודתו.

לאור האמור, התובע אכן השתכר במרבית תקופת העבודה שכר הנמוך משכר המינימום ועל כן, יש לחייב את הנתבעים בתשלום הפרשי שכר מינימום.

28. משכך התובע זכאי לתשלום הפרשי שכר מינימום בהתאם לפירוט הבא:

מחודש 6/07 עד חודש 6/08 – שכר המינימום עמד על 3,710 ש"ח ועל כן התובע זכאי לתשלום הפרש בסך 210 ש"ח (3,710-3500 ש"ח) X 13 חודשים = 2,730 ש"ח.
מחודש 7/08 עד חודש 11/10 – שכר המינימום עמד על 3,850 ש"ח ועל כן התובע זכאי לתשלום הפרש בסך 350 ש"ח (3,850-3500 ש"ח) X 29 חודשים = 10,150 ש"ח.
בסה"כ זכאי התובע להפרשי שכר מינימום בסך 12,880 ש"ח מדוד ותמר, ביחד ולחוד.

מחודש 5/11 עד חודש 6/11 – שכר המינימום עמד על 3,890 ש"ח ועל כן התובע זכאי לתשלום הפרש בסך 390 ש"ח (3,890-3500 ש"ח) X חודשיים = 780 ש"ח.
מחודש 7/11 עד חודש 10/11– שכר המינימום עמד על 4,100 ש"ח ועל כן התובע זכאי לתשלום 600 ש"ח (4,100-3500 ש"ח) X 4 חודשים = 2,400 ש"ח.

בסה"כ זכאי התובע לתשלום הפרשי שכר מינימום בסך 3,180 ש"ח מניר.

דמי הבראה

29. משקיבלנו את גרסת התובע לפיה בינו לבין הנתבעים התקיימו יחסי עובד-מעביד, קמה לו זכאות לתשלום דמי הבראה בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש.

אין חולק כי הנתבעים לא שילמו לתובע דמי הבראה, משלשיטתם לא התקיימו בינם לבינו יחסי עובד-מעביד.

30. בהתאם להוראות צו ההרחבה, מאחר ויחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו, התובע זכאי לתשלום דמי הבראה בגין תקופה של שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו.

מאחר ותקופת העבודה הרצופה של התובע אצל דוד ותמר הסתיימה ביום 30.11.10 ולאחר מכן חלה הפסקה אשר ניתקה את רצף זכויותיו, התובע זכאי לתשלום דמי הבראה בגין 13 ימים בסך של 4,497 ש"ח (351 ש"ח X 7 ימים + 340 ש"ח X 6 ימים).

פדיון חופשה

31. הלכה פסוקה היא, כי על המעביד מוטל הנטל להוכיח כמה ימי חופשה ניצל העובד ומה הייתה היתרה שנותרה עומדת לזכותו בתום תקופת עבודתו ועל המעביד לנהל פנקס חופשה אשר במסגרתו יירשמו באופן ברור מכסת הימים להם זכאי העובד ומכסת הימים אותם ניצל העובד (ר' דב"ע לא/22-3 צ'יק ליפוט – חיים קסטנר, פד"ע ג' 215).

במקרה שלפנינו, הנתבעים לא הציגו פנקס חופשה או כל רישום אחר בדבר ימי החופשה שהתובע ניצל או דמי חופשה ששולמו לו במהלך תקופת עבודתו, כשלשיטתם, התובע שימש כקבלן.

32. משכך, אין לנו אלא לקבוע כי התובע זכאי לתשלום פדיון חופשה, בכפוף לתקופת ההתיישנות ולוותקו.
מאחר וקבענו כי בהתאם למסמכים הרשמיים, יש לראות את תקופת עבודתו של התובע כאילו החלה ביום 22.6.06 והסתיימה אצל דוד ותמר ביום 30.11.10, כשלאחר מכן חלה הפסקה ברצף העסקתו והתובע הועסק בנפרד על ידי ניר ודוד, נבחן את זכאותו לפדיון חופשה בהתאם לתקופת ההעסקה הרצופה.

בהתאם לוותקו, זכאי אפוא התובע לתשלום פדיון 50 ימי חופשה X 156 ש"ח (ממוצע שכר המינימום היומי באותה תקופה) בסך 7,800 ש"ח.

דמי חגים

33. על פי צו ההרחבה ( הסכם מסגרת) 2000, עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג ( יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת.

עובדים זכאים להיעדר מעבודתם בימי החג הנהוגים בדתם.

34. התובע לא פירט בכתב התביעה או בתצהירו מה הם ימי החג בגינם נתבעו דמי חגים, לא ציין באם עבד ביום שלפני החג וביום שלאחריו, ולא ציין באם היו ימי חג שחלו בשבת (או ביום המנוחה השבועי שלו) אם לאו.

יתרה מכך, התובע, על פי טענותיו, השתכר מדי חודש משכורת קבועה בסך 3,500 ש"ח, כך שאף על פי גרסתו שלו, הוא קיבל שכר עבודה כרגיל גם עבור ימי חג שחלו במהלך תקופת עבודתו, כשצו ההרחבה נועד לפצות עובד בשכר יומי עבור ימי חג בהם לא עבד ולא חל על עובד במשכורת.

35. לאור האמור, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח זכאותו לתשלום דמי חגים ועל כן, התביעה ברכיב זה – נדחית.

תוספת אישה

36. התובע טען לזכאותו ל"תוספת אישה" כשבכתב התביעה טען לתחולת ההסכם הקיבוצי בענף החקלאות ועבודות גינון על יחסי העבודה בין הצדדים אולם תחת הכותרת "תוספת אישה" טען לזכאות לתשלום הרכיב מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה.

37. כידוע, הנטל להוכחת תחולתו של הסכם קיבוצי או צו הרחבה, מוטל על הטוען לחלותו ( דב"ע שן/7-1 אליקים הדי נ' אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, פד"ע כג, 45).

התובע לא הוכיח בכל אופן תחולתו של ההסכם הקיבוצי בענף החקלאות ו/או הסכם קיבוצי אחר על הנתבעים ועל כן, ממילא לא הוכיח זכאותו לתוספת הנטענת.

38. לאור האמור, דין התביעה לתשלום "תוספת אישה" – להידחות.

דמי נסיעות

39. צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה קובע כך:
"3. כל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעסיקו השתתפות, עד המקסימום האמור בסעיף 2, בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו.
4. הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מינוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר הנסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה.
...
6. החזר הוצאות לא ישולם למי שמוסע לעבודה על חשבון המעסיק או מטעמו..".

40. התובע טען כי נסע לעבודה לעיתים ברכבו ולעיתים בטרנזיות וכי שילם מדי יום סך של 20 ש"ח בגין נסיעות (ר' סעיף 18 לכתב התביעה).

התובע לא ציין מה המרחק בין מקום מגוריו לבין מקום העבודה; לא ציין באם קיימת תחבורה ציבורית ממקום המגורים למקום העבודה ואם כן, מהו מחירו של כרטיס חופשי-חודשי בקווים הרלוונטיים; לא הבהיר האם הנסיעה ב"טרנזיות" היתה בגדר הסעה של המעסיק או שמא נדרש לשלם עליה לגורם שלישי ולא סיפק כל הסבר לתשלום 20 ש"ח מדי יום, בעיקר נוכח טענתו כי לעיתים נסע ברכבו הפרטי. התובע אף לא הציג כל אסמכתא לתשלום הסכום האמור מדי יום, כנטען על ידו.

41. משכך, אין בפני בית הדין ולו ראשית ראיה על בסיסה ניתן לקבוע האם התובע זכאי להשתתפות הנתבעים בהוצאות הנסיעה שלו, ואם כן, את גובה ההשתתפות.

42. לאור האמור, התביעה לתשלום דמי נסיעות – נדחית.

פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה

43. אין חולק כי הנתבעים לא הפרישו עבורו כספים לקרן פנסיה בהתאם להוראות צו ההרחבה הכללי במשק לביטוח פנסיוני.
משכך, ומאחר ויחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ואין עוד אפשרות להעברת הכספים בפועל לקרן פנסיה, יש לחייבם בתשלום פיצוי בהתאם לשיעורים הקבועים בצו החל משנת 2008.

44. משכך, על דוד ותמר לשלם לתובע פיצוי בהתאם לפירוט שלהלן:

שנת 2008 – 3,710 ש"ח (שכר המינימום בשנה זו) X 0.833% X 12 חודשים = 370 ש"ח.
שנת 2009 – 3,850 ש"ח (שכר המינימום בשנה זו) X 1.66% X 12 חודשים = 767 ש"ח.
שנת 2010 – 3,850 ש"ח (שכר המינימום בשנה זו) X 2.5% X 11 חודשים = 1,059 ש"ח.
בסה"כ חייבים דוד ותמר, ביחד ולחוד, בתשלום 2,196 ש"ח.

45. על ניר לשלם לתובע פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה כדלקמן:

שנת 2011 – 3,850 ש"ח (שכר המינימום בשנה זו) X 3.33% X 6 חודשים = 769 ש"ח.

46. על דוד לשלם לתובע פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בגין שלושת חודשי העבודה האחרונים של התובע כדלקמן :
חודשים 11-12/2011 – 3,850 ש"ח X 3.33% X חודשיים + חודש 1/2012 - 4,100 ש"ח (שכר המינימום בשנה זו) X 4.16% X חודש אחד = 427 ש"ח.

סוף דבר
47. התביעה מתקבלת בחלקה.
48. בהתאם לכך, ישלמו הנתבעים 3 ו- 4 (דוד ותמר) ביחד ולחוד, בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיהם, את הסכומים הבאים:
א. סך של 12,880 ש"ח כהפרשי שכר מינימום.
ב. סך של 4,497 ש"ח בגין דמי הבראה.
ג. סך של 7,800 ש"ח בגין פדיון חופשה.
ד. סך של 2,169 ש"ח כפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה.
הנתבע 3 (דוד) ישלם, בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיו סך של 11,357 ש"ח כיתרת שכר עבודה וכן סך של 427 ש"ח כפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה.
הנתבע 2 (ניר) ישלם, בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיו 3,180 ש"ח כהפרשי שכר מינימום וסך של 769 ש"ח כפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה.
הסכומים דלעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום ההעסקה (24.1.12) ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובע.
49. בנוסף יישאו הנתבעים 2-4, ביחד ולחוד, בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובת התובע בסך כולל של 6,000 ש"ח, לתשלום תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין אליהם, שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובע.

ניתן היום, 27 יוני 2106 , בהעדר הצדדים.

נציגת ציבור גב' אורית הרצוג, עובדים

מיכל לויט,שופטת

נציג ציבור מר עודי שינטל, מעסיקים