הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 12184-07-18

07 דצמבר 2019
לפני:
כב' הרשמת סימה קרמר

התובע (הנתבע שכנגד) :
חנן רוטנברג
ע"יי ב"כ עו"ד דביר הורוביץ

-
הנתבעת (התובעת שכנגד):
צ.ל.פ פולינום בידוד בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ישראל צינגלאוב ועו"ד צבי שוורץ

החלטה

לפניי בקשת הנתבעת לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסך עד 75,000 ₪ להבטחת הוצאותיה ככל שתדחה תביעת ו נגד ה (להלן: " הבקשה").

רקע ותמצית טענות הצדדים
התובע הגיש תביעה בסכום של 1,055,745 ₪ בגין שכר עבודה, זכויות סוציאליות וכן פיטורין שלא כדין על רקע ותק נטען של כ – 16 שנים .
בכתב ההגנה טענה הנתבעת, בין השאר, כי התובע מעולם לא היה עובד שכיר שלה וכי ההתקשרות עמו נעשתה באמצעות חברה זרה בבעלותו בשם Advance Insulation Technologies Services (להלן: " AITS"), זאת לצורך מתן שירותי סוכנות והפצה של מוצרי הנתבעת במזרח הרחוק ואוקיאנייה. התמורה בגין שירותים אלה שולמה כ"ריטיינר" עד אשר הנתבעת הודיעה על ביטול ההסכם עם AITS בסוף שנת 2017 על רקע טענותיה, כי AITS הפרה את ההסכם.
בד בבד עם כתב ההגנה, הנתבעת הגישה תביעה שכנגד בסך 4,000,000 ₪ נגד התובע וכן AITS, בה דרשה כי ככל שייקבע, כי התובע היה עובד שכיר שלה אזי יוטל על התובע להשיב לה סכומים ששולמו לו ביתר. כן תביעה הנתבעת פיצוי בגין נזקים שלטענתה גרם לה, באמצעות AITS.
לטענת הנתבעת בבקשה, קיים סיכוי נמוך ביותר, כי התביעה תתקבל , לאור טענותיה אשר הובאו בהרחבה בכתב ההגנה. כמו כן, אין חולק כי מקום מושבו הקבוע הוא בתאילנד, וכי הוא ממעט להגיע לישראל, בין השאר בשל הבעיות הכלכליות מהן סובל, כפי שעולה מהבקשות לפטור מהתייצבות אשר הגיש בתיק. על כן, ומשאין לתובע נכסים בישראל, עולה חשש, כי לא תהיה לנתבעת דרך להיפרע מן ההוצאות שייפסקו לטובתה, ככל שתביעתו תדחה.
בתמיכה בבקשה הוגש תצהיר של עו"ד שרון צפוני, המשמש כיועצה המשפטי של הנתבעת.
בתגובת התובע נטען, כי דין הבקשה להידחות על הסף לאור הסתמכותה על פסיקה אשר ניתנה בעניין תקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנה 519(א)") אשר אינה חלה, לאור תיקון תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט – 1969 (להלן: " התקנות"). לגופו של עניין טוען התובע, כי על אף שהנתבעת הינה חלק מקבוצת חברות עתירות משאבים, פעילותה איננה מבוססת וקיים ספק בדבר עתידה הכלכלי, בין השאר, לאור תביעה על סך 13,000,000 ₪ אשר הוגשה נגד חברת האם. כך הוא טוען, כי אם יש לחייב צד בהפקדת ערובה, הרי שזאת דווקא הנתבעת, לאור האמור בסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: " חוק החברות").
לטענת התובע, סיכוי התביעה גבוהים והוא מפנה לכתב התביעה לצורך ביסוס טענתו כי עמד בדרישה בדבר הצגת "ראשית ראיה". כמו כן, הוא טוען כי הוא בעל נכסים בישראל וצירף דו"ח שנתי לשנת 2018 של פוליסת ביטוח חיים על שמו, המתנהלת בחברת הביטוח "הראל" ובה צבורים, נכון ליום 31.12.18 כ - 600,000 ₪ (להלן: " דו"ח הביטוח"). עוד צירף התובע תלוש של חברת "פוליאון ברקאי תעשיות" אשר לטענתו קשורה לנתבעת, בגין יוני 2012 (להלן: " התלוש"). לטענת התובע, התלוש מלמד על הפרשות שבוצעו לזכותו לקופות תגמולים ובכך, מצביע על כי לתובע נכסים בישראל.
עוד מוסיף התובע וטוען, כי מתקיימים "טעמים מיוחדים" כלשון תקנה 116א(ב) לתקנות המצדיקים דחיית הבקשה. כך, הוא בעל תעודת זהות ודרכון ישראליים, והגם שאינו מוכר כתושב ישראל לצרכי מיסוי, הוא בעל משפחה מדרגה ראשונה בישראל ומגיע בתכיפות לביקורים בישראל. כן, התביעה הוגשה בישראל בשל תניית שיפוט שניסחה הנתבעת כך שהתביעה מתנהלת כאן על-פי דרישתה ואין להטיל על התובע חיובים בשל כך. לבסוף טוען התובע, כי העובדה שהנתבעת הגישה נגדו תביעה שכנגד גדולה משמעותית מתביעתו, מהווה אף היא "טעם מיוחד" לפטור תובע זר, גם אם היה מקום לחייבו מלכתחילה, שכן אין לחייב נתבע בהפקדת ערובה.
תגובת התובע נתמכה בתצהיר החתום על-ידו.
ביום 14.11.19 ניתנה החלטה המורה לצדדים להגיש תשובות משלימות. לטענת הנתבעת בתשובתה, אשר גובתה בתצהיר, התובע לא הגיש בקשה להפקדת ערובה לפי סעיף 353א לחוק החברות ואף אם הייתה מוגשת, דינה להידחות. לשיטתה, הנתבעת הינה סולבנטית והיא בעלת יכולת כלכלית מוכחת והנתבעת צירפה דו"ח תקופתי ושנתי לשנת 2018 שפורסם ביום 31.3.19 של חברת תדביק בע"מ, שהיא חברה ציבורית המחזיקה בקבוצת חברות וביניהן הנתבעת. לטענת הנתבעת מהדו"ח עולה, כי קבוצת תדביק בעלת חוסן כלכלי ולה הון עצמי חיובי ונכסים רבים בישראל בשווי של עשרות מיליוני שקלים וביניהם מקרקעין, ציוד מתקדם, קניין רוחני, צבר הזמנות ועוד. עוד הוצהר, כי הנתבעת משלמת את חובותיה, לרבות תשלום שנתי לרשם החברות ואגרת התביעה שכנגד אשר עמדה על 40,000 ₪.
התובע לא הגיש תשובה ועל כן, החלטה זו ניתנת על יסוד החומר המצוי בתיק.

המסגרת הנורמטיבית
זכות הגישה לערכאות הוכרה בפסיקה כזכות יסוד (ראו ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא (3) 577 628; ע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר נ'Saint Peter In Gallicantu, (ניתן ביום 6.7.03), להלן: "עניין אבו נסאר"). עם זאת, אין מדובר בזכות מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליך סרק ולחסרון כיס בעקבותיו.
הואיל ובמקרה דנן אין חולק, כי המדובר בתובע אזרח ישראל אשר אינו תושב ישראל, התקנה הרלבנטית בענייננו היא תקנה 116א (א) לתקנות אשר נכנסה לתוקף לאחר תיקון התקנות, ביום 2.9.16 (להלן: " התיקון") וזה לשונה:
"שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".
נוסח תקנה 116א(א) לתקנות זהה לנוסח המופיע בתקנה 519(א):
"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."
יצוין, כי טרם התיקון לתקנות, אומצה תקנה 519 (א) על-ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969 ועמה הפסיקה של בתי המשפט האזרחיים המפרשת אותה.
הפסיקה קבעה את השיקולים המנחים בסוגיית הפקדת ערובה באשר לתושב ישראל וכך נפסק בעניין אבו נסאר:
"כשהתובע הוא תושב ישראל – ככלל לא תוטל על התובע חובת הפקדת ערובה, אלא במקרים החריגים והנדירים, בהם הנתבע, המבקש את הטלת הערובה, יוכיח כי התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה וכי לא יהיה לו מהיכן לגבות את הוצאותיו" [ההדגשה אינה במקור ס.ק.].
למותר לציין, כי הלכה זו ופסיקות בית המשפט העליון בעניין פרשנות תקנה 519(א) המשיכה לחול אף לאחר התיקון ואומצו על-ידי בתי הדין לעבודה בשורה ארוכה של פסקי דין, לאור הנוסח הכמעט זהה של תקנה 519(א) ותקנה 116א(א).
ניתן לחלק את השיקולים המנחים להחלת תקנה 519(א), ביסוד פסיקת בית המשפט העליון, לשניים: האחד, תושבות חוץ ואי-ציון מען עדכני בכתב התביעה; השני, סיכויי תביעה קלושים ומצב כלכלי ירוד של התובע.
באשר לתושבי חוץ כבר נפסק, כי אין לזקוף לחובת תובע את עובדת היותו תושב חוץ כשיקול בלעדי בקשר לבקשה להפקדת ערובה , וזאת נוכח הוראת סעיף 17 לאמנת האג בדבר סדר דין אזרחי (1954) ( להלן: "אמנת האג"), אשר חלה בענייננו מכוח סעיף 28(א) לתקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר-הדין האזרחי), התשכ"ט-1968 (ראו: רע"א 2795/10 פיטוסי נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (ניתן ביום 17.3.2011)). עם זאת, יחד עם שיקול זה, יש לבחון אם התובע צירף מען מדויק בחו"ל או בארץ, שאם לא כן הדבר יפעל לחובתו (ראו רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין (ניתן ביום 13.11.14) (להלן: " עניין נעמאת"), פסקה 7 וכן רע"א 8575/14 חאמד נ' חברת אלוואטן בע"מ, (ניתן ביום 30.12.2014), פסקה 13).
אשר לשיקול בדבר סיכויי התביעה, כך נפסק ב עניין נעמאת:
"במסגרת בקשה כאמור, נדרש בית המשפט לבחון על פניו את סיכויי התביעה בשלב מקדמי זה של ההליך, ואינו נדרש לניתוח מעמיק שלהם. נפסק כי אף שיקול זה אינו מצדיק לבדו חיוב בערובה, 'אלא במקרים שניתן להגדירו כהליך סרק מובהק' (רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן [פורסם בנבו] (16.1.2013) [להלן: פרשת יגרמן]; וראו גם: רע"א 5738/13 אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית [פורסם בנבו] (14.11.2013)). במקרה שכזה יגבר אינטרס הנתבע שלא להיות מוטרד מההליך והאינטרס הציבורי שלא לבזבז את זמנו של בית המשפט לריק. לצד זאת יש לזכור את 'המגמה שלא לפגוע בזכות הגישה לערכאות אלא במקרי קיצון.'"
עוד נפסק, כי בגדר השיקולים הרלבנטיים יש לכלול את מורכבות ההליך, השלב שבו מצוי ההליך, זהות הצדדים, התנהלותם ותום ליבם ומצבו הכלכלי של התובע (וראו: רע"א 5868/18 ‏ צבי יעקב נ' עדית הוכהאוזר (ניתן ביום 23.12.18)).
בהתייחס לשיקול של מצב כלכלי דחוק נפסק בעניין נעמאת, כי הכלל הוא כי אין מטילים על תובע חיוב בהפקדת ערובה מחמת עוניו בלבד (ראו עוד את רע"א 1572/14 עזר נ' אמריקה – ישראל רמת אביב החדשה השקעות בע"מ (ניתן ביום 14.7.14)). עם זאת, ב רע"א 5488/16 ‏ אבנר נתנאל נ' רישן בנין והשקעות בע"מ (ניתן ביום 17.7.16) נקבע כדלקמן:
" ככלל, ככל שסיכויי התביעה להתקבל נמוכים יותר, ומצבו הכלכלי של התובע ירוד יותר, כי אז תגבר נטייתו של בית המשפט לצוות על מתן ערובה".
במילים אחרות, מקום בו הסיכויים להוכחת התביעה נראים נמוכים, אולם אין מדובר בהליך סרק מופרך מיסודו, יש לקחת בחשבון את השיקול הנוסף, והוא מצבו הכלכלי של התובע.

מן הכלל אל הפרט
לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה, בתשובה המשלימה ובחומר המצוי בתיק ובחנתי את הבקשה בהתאם למסגרת המשפטית כפי שהובאה לעיל מצאתי, כי יש לקבל את הבקשה ואפרט נימוקיי בקצרה.
אשר למבחן של סיכויי תביעה, שהוא המבחן המרכזי, אני סבורה כי אין מדובר במקרה קיצוני שניתן להגדירו כ"הליך סרק מובהק" לגבי מלוא רכיבי התביעה. כך, לכתב התביעה צורפו ראיות לכאורה מטעם התובע ואף לטענת הנתבעת, הצדדים קשורים זה בזה באמצעות מערכת הסכמית מורכבת. בחינת נפקותה המשפטית של מערכת זו תצריך בירור עובדתי ועל כן, לא ניתן לומר כי מדובר בתביעה מופרכת על פניה. אבהיר, כי אין בקביעה זו משום הבעת דעה בדבר סיכויי הליך זה.
עם זאת, משאין שאלה, כאמור, כי התובע אינו תושב ישראל (ראו למשל "בקשה לפטור מהתייצבות" אותה הגיש התובע ביום 15.2.19) , הרי שהעובדה כי לא צירף כתובת עדכנית מקבלת משנה חשיבות ( ראו למשל רע"א 3255/18 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון ( ניתן ביום 10.7.19) , פסקה 11).
יוער בהקשר הזה, כי טענות התובע כי הוא מחזיק בנכסים בישראל, מהם ניתן יהיה להיפרע לשם תשלום הוצאות, לא נתמכה באסמכתאות למעט דו"ח הביטוח והתלוש. באשר לדו"ח הביטוח, לא הובאה כל אינדיקציה בדבר נזילות הקופה ואם הסכום המצוי בו ניתן לעיקול, זאת לצד העובדה כי מדובר בדו"ח אשר אינו עדכני ומשקף תמונת מצב מלפני כשנה.
באשר לתלוש, לאור החזקה כי תובע סביר יביא את הראיה הטובה ביותר המצויה בידיו, הרי שצירוף אסמכתא לכאורה בדבר ביצוע הפרשות לפני שבע שנים מלמדת דווקא, כי אין בידיו נכסים נזילים בישראל.
על כן, לא מצאתי, כי התובע הצביע על נכסים בישראל מהם ניתן יהיה להיפרע.
זאת ועוד, כלל לא הובאו ראיות בדבר יכולתו הכלכלית ובהקשר הזה אין די בתצהירו של התובע עצמו , בהעדר חיזוק של ראיה חיצונית . התנהלות התובע בתיק, לרבות בקשות לפטור מהתייצבות שהגיש מלמדת, כי הוא עצמו טוען כי קשיים כלכליים ומצבו הרפואי מקשים עליו להגיע לישראל לדיונים. במאמר מוסגר יצוין, כי הטענות בדבר זיקות משפחיות לישראל, אשר נטענו בכלליות, אין בהן כדי להועיל אף לו היו מוכחות, כל עוד בני המשפחה אינם מובאים כערבים אפשריים , שכן השאלה המונחת בפניי הינה בדבר יכולת כלכלית גרידא.
כאן המקום לציין, כי טענת התובע בדבר קיומם של טעמים מיוחדים לדחיית הבקשה, הלקוחה ככל הנראה מהסיפא של תקנה 116א(ב) לתקנות, דינה להידחות. כפי שכבר נאמר, בקשה זו דרה תחת סעיף-קטן (א) בשים לב להיות התובע אזרח ישראל ועל כן, סיפא זו אינה רלבנטית. סעיף-קטן (א) אמנם מעניק שיקול דעת רחב ברם לא מצאתי כי הובאו נימוקים משכנעים מדוע אין לקבל את הבקשה.
כך, העובדה כי התובע גם נתבע בתביעה שכנגד, אינה ממן העניין שכן כבר נפסק, כי תביעה שעומדת עומדת בפני עצמה (ראו למשל דב"ע (ארצי) נז//3-58 מדינת ישראל נ' אורי ארמוני (ניתן ביום 27.2.97), סעיף 11 וכן דב"ע (ארצי) נה/3-97 חיים עמר נ' רמות שפירא, פד"ע כח 54, 60. לצורך המחשה, מחיקת התביעה העיקרית, אין בה כשלעצמה כדי להביא לידי מחיקת התביעה שכנגד (ראו דב"ע (ארצי) נה/3-180 יודפת מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' חדרה מחמוד מחמד סאלח חג'יראת, פד"ע כט 130 (ניתן ביום 10.9.95), סעיף 6). לא מן הנמנע, כי גם תובע וגם תובע שכנגד יחויבו בהפקדת ערובה (ראו החלטת כב' השופטת ר' סלע בת"א 26897-04-19 ליאן כח אדם לחקלאות וסיעוד ואח' נ' ג.מ.נ. שיווק לבנייה ואח' (ניתנה ביום 2.10.19, והשוו: ת"א (מחוזי ת"א) 1593/09 מיטרוניקס בע"מ נ' GEFG –NEKAR Antriebssysteme GmbH (ניתנה ביום 27.12.10).
בדומה, טענת התובע כי הדיון מתקיים בישראל מכוח תניית שיפוט אינה רלבנטית לבחינת הבקשה להפקדת ערובה.
בשולי הדברים יצוין, כי לא מצאתי לנכון לדון בטענת התובע בדבר חובת הנתבעת להפקיד ערובה לפי סעיף 353א לחוק החברות, מש התרשמתי, כי זו הובאה על דרך של המחשה בלבד. התובע הצהיר בדיון מיום 4.3.19, כי יגיש בקשה בעניין אולם לא עשה כן. הנתבעת הביאה טענות לכאורה כבדות משקול מדוע דין הבקשה להידחות, לו הייתה מוגשת, אולם לאור ההשלכות האפשריות של הדבר במישור ההוצאות ולאור הצהרת התובע בדיון מיום 4.3.19 , בקשה כאמור תידון אך אם תוגש בנפרד ובהתאם לדין.
לפיכך, הבקשה מתקבלת.
אשר לסכום הערובה: באיזון שבין זכות הגישה לערכאות, בפרט בעת הגשת תביעה למימוש זכויות סוציאליות מכוח חקיקת המגן לבין זכותם של נתבעים שלא להיגרר להליכי סרק שאף יקשה עליהם להיפרע את הוצאותיהם בגינם, בהתחשב בגובה התביעה הלא מבוטל ובהתאם לשיעורים המקובלים בפסיקת בתי הדין לעבודה, תופקד בקופת בית הדין ערובה בסך כולל של 4,500 ₪, בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו.
לא תופקד הערובה במועד – תימחק התביעה ללא התראה נוספת.
לאור חיוב התובע בהפקדת ערובה, ועל מנת להימנע מהכבדה יתירה, אינני עושה צו להוצאות בגין בקשה זו, והן תילקחנה בחשבון עם סיום ההליך.
התיק יועבר לכבוד השופט א' שביון להמשך טיפול.

ניתנה היום, ט' כסלו תש"פ, (07 דצמבר 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.