הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 11789-09-14

13 יוני 2018
לפני:

כב' השופט אורן שגב

התובע

והנתבעים שכנגד
1. אלעד מנשה ת.ז. XXXXX627

2. מאיר מנשה
ע"י ב"כ: עו"ד רענן קריב ואח'
-
הנתבעת
והתובעת שכנגד
1. קרסו מוטורס בע"מ ח.פ. 514065283
ע"י ב"כ: עוה"ד אורנה לין, ורד כינר ואח'

פסק דין

לפניי תביעתו של מר אלעד מנשה (להלן – "התובע" או "אלעד") כנגד חברת קרסו מוטורס בע"מ (להלן – "הנתבעת" או "החברה") ותביעתה של החברה כנגד אלעד וכנגד אביו, מר מאיר מנשה (להלן – "מאיר").

הרקע העובדתי וטענות הצדדים
הנתבעת היא יבואנית רכב ועוסקת ביבוא והפצה של כלי רכב, מתן שירותים נלווים לתחום הרכב ושירותי ליסינג; והתובע עבד בשירותה במשך 4 שנים החל מיום 08.05.11 ועד למועד פיטוריו ביום 28.04.15.
הורתו של הסכסוך בין הצדדים בבדיקה אקראית של אחד מתלושי השכר, שערך התובע במהלך שנת 2014. בדיקתו העלתה, כי הנתבעת לא משלמת לו גמול מלא בגין עבודה בשעות נוספות ואף לא מפרישה עבורו הפרשות לקרן פנסיה בגין עמלות מכירה המהוות חלק בלתי נפרד משכרו כנציג מכירות. עוד גילה, לדבריו, כי ניהול צבירת החופשה השנתית – שגוי.
לטענתו, פנייתו אל החברה בדרישה לבדוק את המחדל ולתקנו, לא נענתה במשך 4 חודשים, עד שלא נותרה בידיו ברירה אלא להגיש כנגדה תביעה לתשלום זכויותיו.
אין חולק, כי בעקבות הגשת כתב התביעה, החברה שילמה לתובע סכום של 30,000 ₪ ביום 12.10.14 ואף התנהל משא ומתן בין הצדדים במסגרת הליך גישור, אשר במהלכו התובע התבקש שלא להגיע למקום העבודה מיום 06.02.15 ועד ליום 28.02.15. בסופו של דבר, הליך הגישור לא הניב תוצאות והתובע שב למקום העבודה ביום 02.03.15.
כשבועיים לאחר מכן, במוצאי שבת, 14.03.15, קיבל התובע הודעה כי הוא מושעה מעבודתו עד להודעה חדשה בשל מה שהוגדר כהוצאת מסמכים מהחברה שלא כדין. הנתבעת אף הגישה תלונה במשטרה (נספח 5 לכתב התביעה) ואולם, לטענת התובע, הוא מעולם לא זומן למשטרה וממילא לא נחקר בעניין ובסופו של דבר התלונה נסגרה. להשלמת התמונה יצוין, כי גם התובע מצדו הגיש תלונה כנגד הנתבעת למשרד הכלכלה בגין מה שהגדיר "הפרות בדיני עבודה".
ביום 26.03.15 זומן התובע לשימוע בשל חשד להוצאת מסמכים שלא כדין מהנתבעת וביום 22.04.15 נערכה ישיבת השימוע בפני סמנכ"לית משאבי אנוש בנתבעת, הגב' דליה קוטאי ובנוכחות ב"כ דאז של הנתבעת. בישיבה נכח מטעם התובע, אביו, שלימים נתבע בהליך זה ביחד עם התובע עצמו במסגרת התביעה שכנגד. שבוע ימים לאחר מכן, ביום 28.04.15, פוטר התובע בעילה של הוצאת מסמכים שלא כדין מהנתבעת וביום 04.05.15 הגיש התובע בקשה בהולה במעמד צד אחד לקבלת סעד זמני למניעת פיטוריו.
הבקשה נדונה בפני כב' השופטת דגן-טוכמכר ונדחתה ובהמלצת בית הדין, תוקן כתב התביעה, באופן שהתווספו אליו סעדים כספיים בגין פיטורים שלא כדין לכאורה. הנתבעת הגישה מצידה כתב תביעה שכנגד, אשר לימים תוקן, על דרך הפחתת סכום התביעה.
בכתב הסיכומים מטעמו, תבע אפוא התובע פיצוי כספי בסך 470,628 ₪, כדלקמן:
פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בגובה 7 משכורות בסך 65,730 ₪;
פיצוי בגין עגמת נפש בסך 10,000 ₪;
פיצוי מכוח חוק הגנה על עובדים בסך 50,000 ₪;
פיצוי בגין הלנת תשלום בסך 34,131 ₪ בגין שעות נוספות בסך של 274,266 ₪;
פיצוי בגין הלנת תשלום עמלות מכירה באיחור של חודש בסך 68,998 ₪;
הפרש בגין תשלום פיצויי פיטורים בסך 1,634 ₪.
ביחס לטענה על אודות פיטוריו שלא כדין, טען התובע, כי הסיבה שבגינה זומן לשימוע לפני פיטוריו – חשד להוצאת מסמכים שלא כדין מהנתבעת – היתה חסרת בסיס ולמעשה, הסיבה האמתית לזמנו לשימוע שתוצאתו ידועה מראש, היתה העובדה שהגיש כנגד הנתבעת תלונה במשרד הכלכלה בגין הפרה לכאורה של חוקי העבודה, תלונה שבעקבותיה הוחלט לתת שתי התראות מנהליות כנגד הנתבעת (סעיף 30 לסיכומי התובע).
התובע הוסיף, כי בכל הקשור למסמכים שלגביהם נטען כי הוצאו על ידו מהנתבעת שלא כדין לכאורה, הרי שמדובר במסמכים שאינם חוסים בצלו של "סוד מסחרי", כי אם בשלדי טפסים סטנדרטיים שלא מולאו בהם כל פרטים מסחריים, שהתובע שלח לעצמו; בקובץ אקסל שהכיל נתוני מכירות אישיים של התובע לאורך השנים עם מידע בסיסי בנוגע ללקוח, רשימת טלפונים פרטנית של הנתבעת וספר טלפונים של מספרים שימושיים וספקים רלוונטיים לסניף באר שבע, בו עבד; טפסים לשימוש משרדי כגון: ייפוי כוח של משרד הרישוי, טפסי הפניה לבנק לקבלת מימון וכיוצא באלה. התובע הטעים, כי קובץ האקסל סייע בידיו לערוך מעקב אחרי עמלות המכירה שלו עצמו וכי חלק מהטפסים נערכו על ידו או ע"י שאר העובדים, לרבות מנהל הסניף, שהשתמשו בהם באופן שוטף במסגרת העבודה (סעיף 37 לסיכומי התובע).
התובע טען עוד, כי כפי שעלה בחקירתה הנגדית של נציגת הנתבעת, הוא הוציא רק את קובץ מעקב מכירות שערך ביחס למכירותיו שלו ולא ביחס לנתוני מכירות של אחרים; מעולם לא שלח את המסמכים ל"גורם עוין" ועם שובו לעבודה, "ולאחר שעמדת העבודה הקבועה שלו נלקחה ממנו, הוא רצה להעביר את הקבצים שאיתם עבד על בסיס יומי מהמחשב שעליו עבד למחשב אחר שמא חלילה יימחקו" (סעיף 38 לסיכומי התובע).
התובע הדגיש כי לא היתה זו הפעם הראשונה בה העביר לעצמו אסופת מסמכים שאתם עבד ואף דאג מעת לעת לערוך גיבוי במייל האישי שלו או בהתקן אחסון נייד (DISK-ON-KEY), וזאת לאור העובדה שלא אחת המחשבים של הנתבעת נפלו, לדבריו, והוא לא רצה שעבודתו תרד לטמיון. בהקשר זה הוסיף, כי הנתבעת מעולם לא אסרה עליו, או על מי מעובדי החברה , לבצע גיבויים יזומים , ולא עדכנה אותם כי הם צריכים אישור מאגף מערכות מידע. עוד הוסיף, כי לא אחת עשה שימוש במייל הפרטי שלו לצורכי עבודה, בעיקר לצורך העברת תמונות של כלי רכב שעמדו למכירה, שלא הצליח להעביר דרך תיבת הדוא"ל של הנתבעת בשל גודל הקבצים.
התובע טען עוד בהקשר זה, כי מעולם לא הסתיר את העובדה שפעל כאמור לעיל. הדבר נעשה בגלוי במטרה טובה של שמירה על הקבצים ולא על מנת לעשות בהם שימוש כנגד הנתבעת, כדי לחתור תחתיה או כדי להפיק תועלת אישית כלשהי. התובע הדגיש כי העביר את המסמכים לאביו, המסייע לו בהליך המשפטי ואביו אינו קשור בצורה כלשהי למי ממתחריה של הנתבעת. התובע הטעים כי העברת הקבצים לאביו נולדה מתוך הצורך להגן על עצמו אל מול האיום שאיימה הנתבעת, כהגדרתו, כי תגיש נגדו תלונה במשטרה.
התובע טען כי הנתבעת יודעת היטב, והדבר אף הוסבר לה ע"י מומחה בתחום מטעמה, כי התובע או אביו לא העבירו סודות מסחריים או עסקיים שלה לצד שלישי כלשהו ולמעשה לא הציגה כל ראיה לשלל טענותיה כלפיו או כלפי אביו. מכאן, ביקש הוא להסיק כי פיטוריו לא נבעו אלא מחמת העובדה שהגיש כנגדה תלונה במשרד הכלכלה ומכאן מתבקשות 2 מסקנות: האחת, בנוגע לעילה הכוזבת לפיטוריו והליך השימוע שנעשה לו באמתלה כוזבת; והשנייה – הנתבעת הפרה את הוראות חוק ההגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או המינהל התקין), השתנ"ז-1997 (להלן – "חוק הגנה על עובדים") ועל כן הוא זכאי לפיצוי כספי מכוח סעיף 3 לחוק גם אם לא נגרם לו נזק ממוני.
כאמור, התובע תבע גם פיצויי הלנת שכר בגין אי תשלום גמול שעות נוספות בסך 34,131 ₪ במועד במשך 4 חודשים ופיצויי הלנה בגין אי תשלום עמלות מכירה באיחור של חודש ימים.
עוד טען, כי מבדיקת תלושי השכר ודוחות הנוכחות שלו מחודש אפריל 2014 ועד למועד סיום העסקתו, עולה כי הנתבעת חייבת לו סכום של 1,634 ₪ בגין הפרשות לפיצויי פיטורים, וזאת לאור העובדה ששכרו הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים צריך לעמוד על 5,618 ₪, ולא כפי שחושב ע"י הנתבעת.
הנתבעת הקדימה ותיארה את ההליך המשפטי כמחול שדים שנוהל ע"י התובע ואביו והחל בתביעה כספית מנופחת שהסתיימה בקול ענות חלושה, תוך זניחת טענות בכתב הסיכומים, וכהגדרתה בפתח כתב הסיכומים: "ההר הוליד עכבר". הנתבעת טענה כי לאחר קבלת מכתבי התובע אליה מיום 16.02.14 ו- 15.06.14 החלה לבדוק את טענותיו, אלא שמשך הבירור הושפע מפגרת הקיץ וממבצע צוק איתן בשל מקום מושבה של החברה במושב בני עייש, שספג ירי תדיר (סע' 8 לסיכומי הנתבעת).
עוד הוסיפה, כי תביעת התובע הוגשה ביום 03.09.14, עוד בטרם היה סיפק בידיה להשיב לו ואולם היא נטלה אחריות מלאה על שגיאותיה וערכה תיקונים מידיים צופי פני עתיד למניעת הישנות המקרה בעתיד. כמו כן, פעלה לביצוע השלמות כספיות, כולל ריבית והצמדה, ושילמה ביום 12.10.14 סך של 30,000 ₪ לתובע, כפי שסוכם עמו. בנוסף, שולמו הפרשי שעות נוספות בסך של 36,763.31 ₪, לרבות ריבית והצמדה, בגין גמול עבודה בשעות נוספות. הנתבעת אף שילמה לתובע את שעות החופשה שהגיעו לו, כפי שבא לידי ביטוי בתלוש 10/2014.
חרף האמור לעיל וחרף העובדה שהתובע התחייב לבדוק את הסכומים ששולמו לו, אך לא עשה כן, הוא הגיש כתב תביעה מתוקן הכולל את הרכיבים ששולמו לו, ולא זנח אותם אלא בכתב הסיכומים מטעמו. לפיכך, טענה הנתבעת, יש להביא התנהלות זו במסגרת פסיקת ההוצאות.
באשר לסיבת הפיטורים, טענה הנתבעת, כי לאחר שהגיש כנגדה את כתב התביעה, החלה התנהגותו של התובע במקום העבודה להידרדר: הוא הרבה להיעדר מעבודתו, לא שעה להוראות הממונים עליו, לא מכר כלי רכב וישב בעמדתו ושיחק במשחקי מחשב.
הנתבעת הוסיפה בסיכומיה, כי התובע לא התכחש לכך וטען לראשונה להגנתו, תוך הרחבת חזית אסורה, כי היעדרויותיו נובעות מכדורים שהוא נוטל לגמילה מעישון. למעשה, טענה, הוא חש מוגן מעצם הידיעה שהגיש כנגדה תביעה והיא מצדה לא פעלה לפיטוריו כדי להימנע מהעמקת המחלוקת בין הצדדים ובמטרה שלא לחבל בהליך הגישור שהתנהל במקביל. לסיום חלק זה, פירטה את השתלשלות האירועים עד למועד פיטוריו הלכה למעשה, ובכלל זה, טענה כי סוכם בהליך הגישור, שהתובע ישהה בחופשה על חשבון החברה עד תום הליך הגישור; אביו של התובע החל ב מסכת מכתבי איומים (ביום 25.02.15 וביום 01.03.15). עוד טענה, כי כל אותה עת, התובע עבד ולא הלין על כך שאין לו עמדה משלו ואף הודה כי התקבל בסבר פנים יפות.
במהלך הימים 12.03.15 ו- 13.05.15 הוציא התובע, כך לטענת הנתבעת, מסמכים שונים השייכים לה. את חלקם העביר לאביו – הנתבע 2. ולפיכך, עם היוודע לה העניין, הודיעה לו נציגת החברה במוצאי שבת 14.03.15 על החשדות נגדו והוא התבקש להישאר בביתו עד לבירור העניין, על חשבון החברה.
ביום 19.03.15 פנתה הנתבעת למומחה מחשבים, אשר מצא כי התובע שלח לעצמו בדוא"ל, תוך שימוש בשם המשתמש של מר שוורץ, 23 מסמכים המהווים את שדרת תהליך המכירה בחברה וכן פרטים כלכליים ומסחריים וסודות מסחר. בנוסף לכל אלה, הוציא התובע ספר טלפונים מקודד, שלח ספר טלפונים ישן לאביו, הנתבע 2. התובע ניסה לטשטש ולהסתיר את מעשיו באמצעות פעולת מחיקה מתקדמת. בחקירתו הנגדית, הטעימה הנתבעת, ש התובע הודה כי אין לו מושג מדוע מחק את המסמכים ורק בשלב מאוחר יותר אימץ גרסה חדשה, לפיה לא היה מקום בתיבת הדוא"ל; עוד טענה, כי התובע לא קיבל התראות, לא מחק מיילים אחרים באותה התקופה וגודל הקבצים שמחק היה זניח. לפיכך, אין לתת אמון בגרסתו ומחומר הראיות עולה כי סביר יותר שהתובע ביצע את המחיקה כדי לטשטש את עקבותיו משום שידע, בזמן אמת, כי מעשיו פסולים.
בגין האמור לעיל, הגישה התובעת תביעה שכנגד ובה תבעה את התובע ואת אביו, שאליו הועברו חלק מהמסמכים. כל אותה עת, המשיך הנתבע 2 לשלוח אליה מכתבי איומים כי יפגע בה (מכתב שלישי מיום 24.04.15). אירועים אלה הובילו את החברה להגיש בקשה לקבלת צו מניעה זמני כנגד השניים, ובעקבות הדיון שהתקיים בפני כב' השופטת דגן-טוכמכר, התחייבו התובע ואביו שלא להעביר לצד ג' כלשהו את המסמכים שברשותם. הנתבעת הוסיפה, כי פנתה לתובע מספר פעמים על מנת שישיב לה את המסמכים, ולמצער, ימחק אותם, אך הוא התנה זאת בהסכם כולל בתיק.
הנתבעת טענה, כי דרישת התובע לתשלום השלמת פיצויי פיטורים לא נזכרה בכתב התביעה המתוקן מטעמו ולכן מדובר בהרחבת חזית אסורה.
בנוגע לחלק הארי בתביעה – פיצויי הלנה – הפנתה הנתבעת להוראות סעיף 18 לחוק הגנת השכר וטענה כי מעבר לעובדה שמדובר בטעות כנה מצדה, הרי שמרגע שנודע לה העניין, היא פעלה ללא דיחוי לתקן את המחדל והעבירה לתובע סכום שלא היה שנוי במחלוקת. מעבר לכך, טענה כי חלק מרכיב התביעה הנ"ל התיישן (סעיפים 76 עד 79 לסיכומי הנתבעת).
עוד טענה בנושא זה, כי התנהלותם של התובע ואביו צריכה להילקח בחשבון במסגרת השיקולים להטלת פיצויי הלנה והפנתה לפסיקה רלוונטית (סעיף 86 ואילך לסיכומי הנתבעת). לגופו של עניין טענה, כי בנסיבות המקרה דנן, לא מתקיים הרציונל שעומד מאחורי השתת פיצויי הלנה, שכן לא מתקיימת התכלית ההרתעתית כלפי החברה.
ביחס לרכיב פיצויי ההלנה בגין האיחור לכאורה בתשלום העמלה, טענה הנתבעת כי שכרו של התובע היה מעורב במובן זה שהורכב משכר יסוד ומתשלום עמלות בגין מכירות. ביחס לעמלה, זו שולמה חודש לאחר ביצוע העסקה בשל הצורך לוודא כי אכן מדובר בעסקה חלוטה, וזאת במטרה להימנע ממצב בו היא נאלצת להשיב לעצמה על דרך קיזוז סכומי עמלות ששולמו בגין עסקה שבסופו של דבר לא השתכללה.
עוד הוסיפה, כי מנגנון התשלום המתואר לעיל היה מוכר וידוע לתובע מיומו הראשון בעבודה והוא מצדו, אף הודה בחקירתו כי יצר לעצמו דף רישום לצורך מעקב שוטף. בשולי הדברים הוסיפה, כי בדיקת משרד הכלכלה בנושא זה לא מצאה ליקוי כלשהו (סעיף 96 לסיכומי הנתבעת). לאור האמור לעיל, טענה כי אין להשית עליה פיצויי הלנה בגין רכיב זה, ולמצער, יש להתייחס רק לתקופה שמיום 03.09.2011 ועד ליום 13.04.2014.
הנתבעת הדגישה כי בניגוד לטענת התובע, העסקתו הסתיימה בשל סיבות ענייניות וסבירות, שכן, הוא הלין בפניה לראשונה 14 חודשים לפני שקיבל זימון לשימוע; הגיש את תביעתו 7 חודשים לפני הזימון לשימוע ; הגיש את התלונה למשרד הכלכלה 3 ימים לאחר הזימון ולחברה נודע עליה התלונה הנ"ל רק לאחר ישיבת השימוע; חקירת משרד הכלכלה החלה שבועיים לאחר קבלת ההחלטה בעניינו. לפיכך, סיכמה, הזימון לשימוע לא היה קשור לאיזה מהאירועים הנ"ל ואין מדובר בפיטורים בנסיבות המצדיקות תשלום פיצויים בגין עוגמת נפש.
ביחס לסעדים שנתבעו על ידה בתביעה שכנגד, טענה הנתבעת כי התובע הפר את כתב הסודיות עליו היה חתום, לא השיב את המסמכים שבידיו, ולמצער, לא מחק את העותקים האלקטרוניים שהיו בחזקתו; עוד הוסיפה, כי גם אין חולק שהתובע העביר את המסמכים לצד ג' - אביו, בניגוד לאותה התחייבות.
כפועל יוצא מכך, התובע אף הפר, לטענתה, את חובת תום הלב, האמון והנאמנות שהוא חב לה. הנתבעת הוסיפה, כי הפרת חובות אלה היא ראש נזק עצמאי ובר פיצוי ללא צורך בהוכחת נזק. לפיכך, דרשה לחייב את התובע לשלם לה פיצוי בגובה 3 משכורות ובסה"כ 16,854 ₪.
הנתבעת הוסיפה כי התובע הבריח סודות מסחריים, שכן אחדים מהמסמכים הכילו מידע עסקי, שאינו נחלת הרבים, אשר על שמירתו שקדה באמצעים סבירים. עוד טענה, כי רשימת הלקוחות היא כשלעצמה סוד מסחרי וכך גם רשימת הספקים ומסמכים שעניינם תהליך מכירה. בהקשר זה הוסיפה כי העוולה של גזל סוד מסחרי התקיימה בעניינינו שכן אין צורך להוכיח כי התובע התכוון לעשות במידע זה שימוש, אם לאו.
הנתבעת הדגישה, כי אין לקבל את טענת התובע כי העביר את המסמכים לאביו רק בניסיון להתגונן בפני טענות החברה כלפיו, שכן מבחינה כרונולוגית אלה הועברו כהיערכות לקראת מימוש האיומים לפגוע בחברה, ניסיון שנבלם עם פניית החברה לבית הדין בבקשה לסעד זמני. בגין כל האמור לעיל, תבעה מהתובע ומאביו פיצוי בסך 30,000 ₪.
לבסוף, דרשה הנתבעת כי בית הדין יורה לתובע להשיב 30% מפיצויי הפיטורים ששולמו לו וסכום נוסף בסך 5,618 ₪ - דמי ההודעה המוקדמת שקיבל ממנה. הנתבעת הצדיקה את דרישתה בכך שהתובע עשה כל שלאל ידו כדי להביא לפיטוריו, זאת שעה שהחברה עצמה עשתה כל שיכלה על מנת לתקן את המחדל בתשלום הכספים שמגיעים לו. התנהלותו, טענה, מצדיקה הפחתה של פיצוי הפיטורים וזאת לאור חומרת מעשיו ובמטרה ליצור הרתעה ביחס ליתר העובדים לבל יבצעו מעשים דומים לאלה שביצע התובע.
שני הצדדים התייחסו בסיכומיהם לעניין ההוצאות וטענו, כל אחד מטעמיו, כי זהו המקרה להשית הוצאות מוגדלות על הצד שכנגד, בין היתר בשל התנהלותו במהלך ההליך השיפוטי.
בסיכומי התשובה שהגישו, טענו התובע ואביו ביחס לתביעה שכנגד, כי דינה להידחות וכי לאור היות התביעה הנגדית מופרכת כטענתם, יש להשית על החברה התובעת שכנגד הוצאות משפט ריאליות.
הנתבעים שכנגד טענו, כי אילו היה ממש בבקשת החברה לצו מניעה זמני להשבת המסמכים, חזקה עליה שהיתה מגישה את הבקשה כבר ביום 15.03.15, מיד לאחר הוצאתם לכאורה והשיהוי מצביע על כך שמדובר במהלך טקטי בלבד. לגופו של עניין טענו, כי אלעד לא הפר את חובת הסודיות המוטלת עליו ולא פגע בכל אינטרס לגיטימי של החברה. אלעד הטעים, כי העביר את המסמכים בגלוי, דבר שאינו מאפיין אדם המבקש לעשות שימוש לרעה במסמכים שאינם שייכים לו, ושהיה מוכן להשיבם לחברה, אלמלא זו התעקשה לקבל פיצוי כספי. עוד נטען, כי העובדה שאלעד מעולם לא זומן לחקירה במשטרה, מעידה על מופרכות הטענות כלפיו והוסיף ופירט שאילו רצה להסב לחברה נזק, היה עושה זאת ע"י החדרת סוס טרויאני – וירוס כופרה – שאינו ניתן לאיתור (סעיף 17 לסיכומי התשובה).
עוד טענו, כי מדובר באסופת מסמכים המורכבת מקובץ אקסל אחד, שנערך ע"י אלעד ושמכיל נתונים על מכירותיו האישיות לאורך השנים עם מידע לקוח בסיסי ואילו יתר המסמכים הם טפסים סטנדרטיים לשימוש משרדי. כל אלה, טען, אינם עונים על ההגדרה של "סוד מסחרי" וממילא הוכח כי לכל העובדים היתה נגישות לטפסים הנ"ל.

דיון והכרעה
לשאלת פיטורי התובע
האם התובע פוטר שלא כדין? לאחר שבחנתי את הראיות שהוצגו בפניי, באתי לכלל מסקנה כי התשובה לכך שלילית, ולהלן נימוקיי.
כזכור, התובע טען, כי ההחלטה לפטרו נבעה מעמידתו על זכויותיו ולא, כדברי הנתבעת, בשל חוסר שביעות מתפקודו, או בשל העובדה שהוציא ממנה מסמכים ללא רשות והעבירם לאביו. אין בידי לקבל טענה זו, ובמה דברים אמורים? אין חולק, כי התובע זומן לישיבת שימוע ביום 26.03.15 וכי כשבועיים קודם לכן ביום 14.03.15 החברה הודיעה לו על החשדות כלפיו בנוגע להוצאת מסמכים (עדות התובע בעמ' 18 לפרוטוקול הדיון מול שורה 3 ואילך). עוד אין חולק, כי תלונתו של התובע הוגשה למשרד הכלכלה 3 ימים לאחר שזומן לשימוע, ומכאן שלא ניתן להלום את הטענה כי העובדה שהלין על קיפוח זכויותיו, היא זו שהובילה את החברה להחליט לפטרו. בחקירתו הנגדית, לרבות לשאלות שהופנו אליו מטעם בית הדין, התובע לא הצליח לתת לסדר האירועים הכרונולוגי הסבר מניח את הדעת והשיב, בין היתר: "...אני מתעלם כרגע מתאריכים..." (עמ' 19 לפרוטוקול מול שורה 1).
דא עקא, שלא ניתן להתעלם מרצף האירועים הכרונולוגי שעה שבודקים האם ההחלטה לפטר את התובע נבעה, כדבריו, מכך שעמד על זכויותיו. רצף האירועים חשוב לצורך ההכרעה ואין חולק, כי התובע הגיש את תביעתו בחודש 09/2014; התלונה למשרד הכלכלה הוגשה כאמור 3 ימים לאחר הזימון לשימוע , מבלי שהחברה תדע במהלך השימוע כי הוגשה כנגדה תלונה וחקירת הנתבעת החלה כשבועיים לאחר שהתקבלה ההחלטה לפטרו.
זאת ועוד. בחקירתו הנגדית, הודה התובע כי הרבה להיעדר מעבודתו בחודשים ינואר ופברואר 2015 וזאת מבלי שהציג בזמן אמת אישורים רפואיים כנדרש ממנו, למעט בגין יומיים (25 ו- 26 בפברואר 2015). ההסבר שנתן לכך היה כי באותה עת הוא עבר הליך של גמילה מעישון אשר השפיע עליו בשל תופעות לוואי מהן סבל (עמ' 55 לפרוטוקול מול שורה 29 ואילך). בחקירתו הנגדית, לא הצליח אלעד לספק הסבר מניח את הדעת להתנהלותו (ראו תשובתו בעמ' 57 לפרוטוקול מול שורה 16 עד 20). כשבית הדין הקשה ודרש לקבל תשובה ברורה, מדוע על יומיים מסוימים הומצא אישור רפואי ואילו ביחס למרבית ימי ההיעדרות – לא, השיב כי היתה אי הבנה בסניף וכי הוא לא התבקש ולא היה צורך (עמ' 58 לפרוטוקול מול שורה 11 עד 14).
מן המקובץ לעיל מצטיירת תמונה שעולה בקנה אחד עם טענת ההגנה של החברה, לפיה חלה הדרדרות בתפקודו המקצועי של התובע, דבר שהצדיק את זימונו לשימוע. יוזכר, כי על התובע מוטל נטל השכנוע להראות כי פוטר מסיבות לא ענייניות, ובמקרה זה, הוא לא עמד בנטל. אפרט להלן מה הובילני למסקנה זו.
התובע הודה בחקירתו כי הרבה להיעדר ללא מתן אישורים רפואיים כנדרש (למעט ביחס ליומיים);
התובע הודה הוציא מסמכים מהנתבעת;
התובע הודה כי מסמכים אלה כללו גם מסמכים שהכילו מידע מסחרי שעשוי היה להיות רלוונטי למתחרות של הנתבעת;
התובע הודה כי העביר את המסמכים לאביו (ולו בלבד), ואביו, בחקירתו הנגדית, הודה כי קיבלם (עמ' 66 לפרוטוקול מול שורה 27 ואילך) ולא שלל את האפשרות שהם מאוחסנים על התקני זיכרון נוספים זולת המחשב שלו ושל אלעד (עמ' 72 לפרוטוקול מול שורות 5 עד 8);
התובע הסכים כי ביחס למסמכים מסוימים, העברתם לאביו פגעה בפרטיותם של עובדים אחרים.
זאת ועוד. אין חולק, כי במסגרת התביעה שכנגד, בה הועלו, בין היתר, טענות ביחס להתנהלותו המקצועית של אלעד, בחרו הוא ואביו, ושיקוליהם עמם, להגיש רק את תצהירו של האב בלבד ולא של אלעד עצמו, אשר יכול היה להעיד על הדברים ממקור ראשון. כשאביו נשאל על כך בחקירתו, השיב "אין לי מושג, תשאל את עורכי הדין. בהתאם לעצות שלהם ככה פעלנו" (עמ' 68 לפרוטוקול מול שורה 3).
הנתבעת מצדה הוכיחה כי אותם אירועים, שלטענת התובע היו הגורם לפיטוריו, קרי, הגשת התביעה והגשת התלונה למשרד הכלכלה, אירעו, מבחינת ציר הזמן, ללא קשר למועד הזימון לשימוע וההחלטה לפטר את התובע שבאה לאחר מכן.
הנה כי כן, בהיעדר ראיה לסתור, אני מקבל את טענת הנתבעת, לפיה ההחלטה לזמנו לשימוע נבעה לראשונה מחוסר שביעות רצון מתפקודו המקצועי ומהמידע שהתקבל, לפיו התובע הוציא מסמכים השייכים לחברה ובין היתר, העבירם לאביו.
לא נעלמה מעיני העובדה, שלא הוצגה כל ראיה שתתמוך בחשד שהמידע זלג מאלעד או מאביו לגורם שלישי אחר כלשהו, ולפיכך, לא נגרם ככל הנראה נזק מוחשי לחברה. יחד עם זאת, אין להתעלם מחומרת המעשה עצמו ומכך, שבהעבירו את המסמכים לאביו, התובע הפר את חובת הסודיות כלפי החברה כמו גם את חובת הנאמנות שלו כלפיה. כמו כן, העובדה שעד היום לא מצאו הוא ואביו לנכון למחוק את המסמכים ממחשביהם ולהצהיר על כך, מעידה בעיניי על חוסר תום לבם.
לאור המסקנה דלעיל, ומשמצאתי את גרסת הנתבעת הגיונית יותר ועולה בקנה אחד עם הראיות שהוצגו בפניי, אני קובע כי פיטוריו של התובע היו כדין ולא דבק בהם רבב.
לאור מסקנתי זו, ומשהובהר, כי במבחן רצף האירועים הכרונולוגי לא היה קשר סיבתי בין הגשת התלונה למשרד הכלכלה לבין ההחלטה לזמן את אלעד לשימוע, אני דוחה את הטענה כי הנתבעת הפרה את חוק ההגנה על עובדים ולפיכך, התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו בגין העילה של פיטורים שלא כדין.
סיכומו של דבר - תביעתו של התובע לקבלת פיצויים בגין פיטורים שלא כדין נדחית אפוא על כל ראשה וחלקיה.

לשאלת פיצויי הלנה
אין חולק, כי הנתבעת שילמה לתובע באיחור של 4 חודשים גמול עבודה בשעות נוספות בסך כולל של 34,131 ₪. הנתבעת טענה, וטענותיה לא נסתרו, כי הדבר נבע מטעות, אשר תוקנה בסמוך לאחר שהתובע הסב את תשומת לבה לכך. עוד אין חולק, כי תיקנה את המחדל ביחס לתובע והעבירה לו את סכומי הכסף החסרים.
טענתה של הנתבעת כי העיכוב בבירור תלונתו של התובע נבע מפגרת הקיץ ומהעובדה שהתנהלה מלחמת צוק איתן, אינה מקובלת עלי, וזאת ממספר טעמים: הנחת המוצא היא כי שכרו של עובד והזכויות המגיעות לו, צריכות להשתלם לו במועד הקבוע בדין. הנחת עבודה נוספת נוגעת לכך שעם היוודע לנתבעת כי נפלה טעות במערכת חישוב השכר והעברתו לעובדים, חובה עליה לפעול בשקידה ראויה לתיקון המחדל, וזאת על מנת לצמצם למינימום את הפגיעה בעובד, ששכרו שולם באופן חלקי.
הנתבעת לא הציגה בפניי ראיות לכך שהיתה מניעה אובייקטיבית כלשהי במהלך פגרת הקיץ או בזמן המערכה הצבאית שהתנהלה במקביל, לבדוק את תלונותיו של התובע ולפעול לתיקונן בפרק זמן קצר יותר. אין לי אלא להניח (בהיעדר כל ראיה לסתור), כי במהלך 4 החודשים הנ"ל, החברה המשיכה לעבוד, שילמה שכר לעובדיה ועמדה בהתחייבויותיה השונות כלפי צדדי ג'. מכאן, שהתקשיתי להלום את הטענה כי הטיפול בתלונתו של אלעד סוכל ע"י כוח עליון או ע"י גורם זר מתערב כלשהו. מן הראוי היה כי תלונתו תיבדק בסמוך לאחר הגשתה, באופן שבחודש העוקב, ישולמו לו הפרשי השכר וההפרשות לגמל. למעשה, העניין טופל ביעילות רק משהוגשה על ידו התביעה לבית הדין. לפיכך, סבורני, כי התובע זכאי עקרונית לפיצויי הלנה ועלי לפסוק כעת מהו הפיצוי הראוי בנסיבות העניין.
כידוע, המקור הנורמטיבי לפסיקת פיצויי הלנה מצוי בחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – "חוק הגנת השכר"). שתי הוראות בחוק הנ"ל רלוונטיות לענייננו: האחת – נוגעת לתקופת התיישנות; והשנייה – נוגעת לסמכותו של בית הדין להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו כליל, אם נוכח כי מדובר בעיכוב בתשלום שמקורו בטעות כנה או בנסיבות שלמעסיק לא היתה שלשיטה עליהן או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת, שולם במועדו.
באשר לתקופת ההתיישנות, צודקת הנתבעת כי יש לקחת בחשבון את העובדה שכתב התביעה, אשר הוגש ביום 03.09.14, ואשר כלל רכיב של פיצויי הלנה, עצר את מרוץ ההתיישנות וכי תקופת ההתיישנות הרלוונטית, בהתאם לסעיף 17א(א) לחוק הגנת השכר, מוגבלת לשנה.
לטענת הנתבעת, היא לקחה אחריות ושילמה בסמוך לאחר הגשת התביעה, את סכום הקרן. מקובלת עלי בהקשר זה טענתה, כי אין בעובדה שמקץ שנה הוגש כתב תביעה מתוקן, כדי להחיות זכות שהופקעה במועד הגשת כתב התביעה המקורי. המסקנה המתבקשת מכך, היא כי התביעה לפיצוי הלנת שעות נוספות התיישנה לגבי התקופה שמיום 08.05.2011, הוא מועד תחילת עבודת התובע, ועד ליום 03.09.13, היינו, שנה לפני הגשת כתב התביעה הראשון. זאת ועוד. הרציונל העומד בבסיס השתת פיצויי הלנה, נוגע לצורך להרתיע מעסיקים מלהלין את שכר עובדיהם (ע"ע (ארצי) 43694-12-11 חברת אפי אבטחה בע"מ נ' יעקוב (קובי) מרדכי (28.08.17). סעיף 18 לחוק הגנת השכר קובע מנגנון איזון בין גובה פיצויי ההלנה לבין הנסיבות שגרמו להלנת השכר.
לאחר בחינת הראיות שהוצגו בפניי ובשים לב להתנהלותה של הנתבעת לאחר שנודע לה דבר המחדל, וכן בשים לב לגובה התשלום שהולן ולמשך תקופת ההלנה , סבורני כי הפיצוי המתאים בנסיבות תיק זה צריך לעמוד על 5,000 ₪. להלן נימוקיי.
לאורך כל ההליך המשפטי, הנתבעת הודתה כי שגתה והביעה נכונותה כבר בישיבת קדם המשפט לייתר את ההליך המשפטי באופן שבית הדין יוסמך לפסוק פיצויי הלנה לטובת התובע על סמך החומר הקיים בתיק, וזאת במטרה לחסוך בתשומות מיותרות; הנתבעת לא הסתפקה בהצהרות שטעתה והעבירה לתובע סכום של 30,000 ₪, שלא היה שנוי במחלוקת.
התנהלות זו הובילתני למסקנה, כי הנתבעת פעלה בתום לב , הגם שבאיחור, לתיקון המחדל ולצמצום הנזק הכספי שנגרם לתובע בשל מחדלה. לעומתה, התובע ואביו, וסיבותיהם עמם, החליטו לממש את זכותם לנהל את ההליך המשפטי מא' ועד ת', למרות הצעות חוזרות ונשנות הן מצד הנתבעת והן מצד בית הדין לצמצם את גדר המחלוקת ולחסוך בהתדיינות מיותרת.
סבורני, כי יש לכך משקל שעה שבית הדין בא לשקול מהו הפיצוי הראוי, וזאת בהתאם לעיקרון לפיו נסיבות המקרה ותום לבם של הצדדים צריכים אף הם לבוא במסגרת השיקולים. סבורני, כי זוהי הפריזמה הנכונה דרכה בית הדין צריך לעשות שימוש מושכל בסמכות שניתנה לו לפסוק את גובה פיצויי ההלנה, להפחיתם או לבטלם כליל.
בהקשר זה, מקובלת עלי טענת הנתבעת, כי בנסיבות העניין ולאור האופן בו התנהלה מול התובע לתיקון המחדל, אין צורך בפסיקת פיצוי גבוה לצורכי הרתעה. כל אלה הובילו אותי למסקנה, כי מן הראוי שהפיצוי בגין הלנת שכרו של התובע ישקף מחד גיסא את העובדה כי משך ההלנה היה ארוך מהנדרש, אך מאידך גיסא, ישקף את העובדה שראשיתו של המחדל בטעות כנה ואחריתו, בהסרת המחדל ע"י הנתבעת ואופן התנהלותה לקיצור ההליך המשפטי וייעולו. בהקשר זה מן הראוי לציין, כי לא הונחה בפניי ע"י התובע תשתית ראייתית ממנה ניתן להסיק כי מחדלה של הנתבעת נבע מכוונת זדון או מרצון לקפח באופן מודע את זכויותיו של התובע.
ביחס לפיצויי הלנה ביחס לעמלות, אין חולק כי מדובר על איחור של חודש אחד. בנוסף, הנתבעת טענה, וטענתה לא נסתרה, כי בשל מבנה שכרו של התובע, רכיב העמלה שולם לו רק לאחר שהיה ברור לחברה כי העסקה שבגינה הוא זכאי לעמלה, היא עסקה חלוטה. הנתבעת טענה כי זה היה הנוהג עם התובע מהיום הראשון לעבודתו והתובע לא הכחיש זאת. בנוסף, הוכח כי בזמן אמת לא פנה אי פעם למנהליו או לגורם מוסמך בנתבעת והלין על כך.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לאמץ את טענת הנתבעת, שכן מעבר לעובדה שמדובר על מקרה חד פעמי ועל תשלום העמלה בחודש העוקב, ההסבר שהנתבעת נתנה, לפיו העדיפה להשהות את התשלום בפועל עד אשר העסקה הפכה לסופית מאשר לדרוש השבה מעובדיה לאחר שכבר קיבלו את הכסף, מניחה את הדעת בהקשר התעשייתי שלה.
באשר לרכיב התביעה המתייחס להשלמת פיצויי פיטורים בסך של 1,634 ₪, דין טענה זו להידחות באשר היא מהווה הרחבת חזית אסורה. הטענה לא הופיעה בכתב התביעה (המקורי או המתוקן) ולנתבעת לא ניתנה כל אפשרות להתגונן בפניה. מעבר לכך, ממילא התובע ואביו, בחקירתם הנגדית, לא הצליחו לתת כל הסבר לסכומים שנתבעו ולא ידעו אם לאחר שהנתבעת שילמה לתובע סכומים שונים, עדיין נותרה יתרה לתשלום.
לסיכום, התובע דרש פיצויי הלנה בסך של 274,266 ₪ בגין האיחור בתשלום גמול עבודה בשעות נוספות. סבורני כי סכום זה אינו נמצא בהלימה כלשהי, ולו בקירוב, לנסיבותיו של המקרה שהובא בפניי, והכל מהטעמים שפרטתי לעיל. בשים לב למכלול השיקולים שנזכרו לעיל, סבורני אפוא כי הפיצוי הראוי צריך לעמוד על 5,000 ₪, וכך אני פוסק.

התביעה שכנגד
האם כדברי התובע, התביעה הנגדית הוגשה מטעמים טקטיים וללא כל צידוק אמיתי? סבורני כי התשובה לכך בשלילה, ולהלן נימוקיי.
התובע ואביו טענו כי המסמכים שהוצאו ע"י אלעד ושחלקם הועבר לאביו לא היו בעלי משמעות כלשהי, כי אם טפסים סטנדרטיים, שאין בהם כל מידע קונפידנציאלי או ערך מסחרי כלשהו, אלא שמחקירתו הנגדית של התובע, התקבלה תמונה שונה , ואבהיר.
כשנשאל האם הוא מסכים כי העברת פרטים מסוימים בנוגע ללקוחות החברה והעברתם לאביו, שאינו חלק מהחברה, מהווה פגיעה בפרטיותם של אותם עובדים, השיב בחיוב (עמ' 28 לפרוטוקול מול שורה 31) ;
אלעד הודה כי המידע שהוציא היה בעל פוטנציאל מסחרי עבור מתחריה של החברה (עמ' 29 לפרוטוקול מול שורה 8 וגם עמ' 30 מול שורה 1 עד 5);
אלעד הסכים כי מסמכים אחרים שהוצגו בפניו במהלך החקירה הנגדית, מכילים נתונים מסחריים של החברה (עמ' 29 לפרוטוקול מול שורה 27) ;
אלעד אישר שחלק מהמסכמים מהותי להליך המכירה בחברה (עמ' 31 לפרוטוקול מול שורה 8) ;
אלעד אף הודה בחקירתו כי ביום 12.03.15 הוציא את ספר הטלפונים המקודד והמאובטח של החברה (עמ' 34 לפרוטוקול מול שורה 28 ואילך) אך טען, כי לא פרץ את מסד הנתונים. בהמשך חקירתו הודה כי על מנת לפתוח את הקובץ, הוא ניסה להקיש כל מיני סיסמאות על מנת לראות אם הוא יכול להוציא את האינפורמציה שאצורה בו וגילה כי אינו יכול, שכן נדרשת סיסמא, שלא הייתה בידיעתו (עמ' 36 לפרוטוקול מול שורה 31 ואילך ועמ' 37 מול שורה 27 ואילך);
אלעד לא הצליח להסביר בחקירתו מה הצורך והצידוק שראה במשלוח הנתונים לדוא"ל של אביו ביום 13.03.15, יום לפני שהחברה הטיחה בו לראשונה האשמות על אודות הוצאת חומר השייך לה. בחקירתו השיב כי אינו זוכר וכי הוא לא זוכר שעשה את המיוחס לו (עמ' 40 לפרוטוקול מול שורה 26 ואילך) ובהמשך טען: "אני לא זוכר תאריכים" (עמ' 41 לפרוטוקול מול שורה 11) ולנוכח עימותו עם פרטי האירוע השיב כי הדבר נראה לו מוזר (עמ' 41 לפרוטוקול מול שורה 23) וכי יתכן כי יש טעות בתאריכים שצוינו בתכתובת הדוא"ל (עמ' 42 לפרוטוקול מול שורה 1 ואילך).
יש לציין, כי בשלב זה, וכפי שהדבר משתקף בפרוטוקול בניסיונותיהם של ב"כ החברה ושל האב"ד לחלץ תשובות ברורות מהתובע, היתה עדותו של אלעד מגמתית ומחושבת ולעיתים לא עלתה בקנה אחד עם הנתונים העובדתיים שהוצגו בפניו באמצעות מסמכים ותאריכים.
כך, לשם דוגמה, כשעומת עם דוא"ל ששלח לאביו ביום 13.03.15, השיב כי עבר זמן והוא אינו זוכר. כשנשאל ע"י האב"ד מדוע מצא לנכון לשלוח לאביו דוא"ל המכיל נתונים שונים הקשורים לעבודתו, ובלשון בית הדין: "למה שתרצה לשלוח לו, מה זה רלוונטי?", השיב, בין היתר "יכול להיות אפילו ששלחתי לו בטעות שרציתי לצרף לו משהו אחר ושלחתי לו משהו בטעות" (עמ' 43 מול שורה 32 ואילך). באותה נשימה הוסיף: "היו הרבה תכתובות והרבה קבצים ביום יום, גם היום" (עמ' 44 לפרוטוקול מול שורה 9). בהמשך עדותו שב וטען שיכול להיות שהעביר לו את המסמכים בטעות (עמ' 45 לפרוטוקול מול שורה 1). כשנשאל ע"י האב"ד מה ציפה שאביו יעשה במסמכים ששלח אליו, השיב שאביו שאל אותו במה המדובר ומה החברה רוצה ממנו (עמ' 45 לפרוטוקול מול שורה 31 ואילך).
אלעד אף הודה כי נכון למועד ישיבת ההוכחות, כל המסמכים שהעביר לתיבת הדוא"ל הפרטית שלו ואל אביו לא נמחקו והם שמורים אצלם (עמ' 46 לפרוטוקול מול שורה 24) ואישר כי נדרש ע"י החברה למחוק אותם אך לא עשה כן, שכן מחיקתם היתה בעיניו חלק מהסדר כולל בין הצדדים, שבסופו של דבר לא השתכלל לכדי הסכם פשרה.
חרף תשובתו הנ"ל, אישר אלעד, כי הדרישה כי המסמכים יימחקו הועלתה ע"י החברה כבר בפרוטוקול השימוע (עמ' 51 לפרוטוקול מול שורה 12 ואילך).
לא נעלמה מעיני טענתו של אלעד בעמ' 31 לפרוטוקול מול שורה 24, לפיה הוא פעל כפי שפעל לצורך גיבוי, יחד עם זאת, מעבר לכך שלא הובאה כל עדות, זולת עדותו של אלעד, לכך שאכן היתה תקלה כלשהי במערכת המחשוב או אחסון המידע של הנתבעת, אשר הכחישה זאת, לא הונח כל הסבר מניח את הדעת מדוע הליך הגיבוי לכאורה הצריך העברת המסמכים גם לאביו במועד בו הועברו.
לסיכום חלק זה, אני קובע כי אלעד הפר את חובת הנאמנות ואת חובת תום הלב שהוא חב לחברה, ובצוותא חדא עם אביו, פגע באינטרס לגיטימי של החברה, שמסמכים הקשורים לענייניה המסחריים, יישמרו בסודיות ולא יגיעו למי שאינו מוסמך לראותם. לא נעלמו מעיניי טענותיו של אלעד כי לא פעל בכוונת זדון להעביר את המידע לגורם עסקי מתחרה וכמובן שלא נעלמה מעיני העובדה שאין עליה חולק כי לא הוכח שסודות מסחריים או מידע קונפידנציאלי כלשהו עבר לידיים זרות זולת אביו של אלעד. יחד עם זאת, אין בכך כדי להקהות את חומרת המעשה. כמו כן, אין בידי לקבל את הסבריהם של אלעד ואביו מדוע עד עצם היום הזה לא טרחו למחוק את המידע שברשותם.
התמונה שהצטיירה בפניי מהאופן בו בחרו אלעד ואביו לנהל את תביעתם, היא של תובע שזועק חמס ומנהל מלחמת גוג ומגוג בגין פגיעה בזכות לגיטימית שלו – קבלת שכר במועד, ובה בעת, טובל ושרץ בידו.
העובדה שהנתבעת חדלה מלשלם לו את הגמול הכספי המגיע לו במועד, לא הקנתה לו בשום אופן את הזכות להפר את חובות האמונים, את חובת תום הלב ואת חובת הסודיות שהוא חב לה ובוודאי שלא הקנתה לאביו את הזכות להחזיק מידע שאינו שייך לו, ושהוכח בחקירת אלעד כי הוא מכיל פרטים הנוגעים להלכות המסחר בנתבעת.

הסעדים שנתבקשו
הנתבעת תבעה פיצוי כספי בגין הפרת חובת תום הלב, האמון והנאמנות מצדו של התובע כלפיה והעמידה אותו על גובה 3 משכורות. בנוסף, תבעה פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק עוולות מסחריות בסך 30,000 ₪, וזאת לאור העובדה שהנתבע 2 נחשף לסודות מסחריים ומידע קונפידנציאלי השייך לה, בניגוד להוראות סעיף 6(ב)(3) לחוק הנ"ל. עוד תבעה להשיב לה את הסכום ששילמה לתובע בגין חלף הודעה מוקדמת בסך 5,618 ₪ וסכום נוסף בגובה 30% מפיצויי הפיטורים שקיבל בסך של 6,703.28 ₪. הנתבעת גם טענה כי מן הראוי להשית על התובעים הוצאות משפט ריאליות, וזאת לאור התנהלותם הדיונית והעובדה שהגישו תביעה מנופחת והרחיבו את יריעת הדיון שלא לצורך, בחוסר תום לב.

אשר להכרעתי
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, סבורני כי יש לדחות את דרישת התובעת שכנגד להשיב לה את דמי ההודעה המוקדמת ובנוסף 30% מפיצויי הפיטורים ששילמה לתובע. להלן נימוקיי.
שלילת דמי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים תיעשה במקרים חריגים. ראו ע"ע (ארצי ) 659/08 טוליפ תעשיות הנדסה בע"מ נ' אלכסנדר פסחוביץ (פורסם בנבו, 20.12.2009), ש ם פסק בית הארצי כדלקמן:

"המסגרת הנורמטיבית - סמכותו של בית הדין לעבודה לפסוק פיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 מכילה את הסמכות לשלול פיצויי פיטורים או להפחיתם[2] בכפוף לתנאים המיוחדים שבסעיפים 16 ו- 17 לחוק[3]. ככלל, הפיטורים עצמם הם עונש לעובד גם אם שולמו לו פיצויי פיטורים[4]. על כן, שלילת פיצויי פיטורים ושלילת הודעה מוקדמת ייעשו במשורה ו"במקרים הקיצוניים ביותר"[5] כ"גבול עליון לסמכות הענישה"[6]. שלילת פיצויי פיטורים ושיעורה מסורה "בראש ובראשונה למעסיק אשר ראוי לו לשקול את מידתיות הפעלת הסנקציה וכמובן מסור הדבר לבית הדין המעביר ביקורת על החלטות המעסיק"[7]. כאשר מועלית על ידי המעסיק טענה בדבר שלילת פיצויי פיטורים מן העובד, או הפחתתם, יקח בית הדין בחשבון שיקוליו את מכלול נסיבות יחסי --- סוף עמוד 9 --- העבודה בין הצדדים, ולא רק את מעשיו של העובד, אשר לטענת מעסיקו מהווים עילה לשלילת פיצויי הפיטורים.[8] על השיקולים לחומרה ולקולא בהפעלת הסנקציה של שלילת פיצויי פיטורים, ועל האיזון הנדרש להיעשות ביניהם, לאור תכלית החוק ונסיבות המקרה הנדון, עמדתי בעניין צ'רניאקוב תוך שציינתי כך: "השיקולים לחומרה - חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שנגרם למעביד או שעלול היה להיגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון - המוּעצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והיקף ההרתעה בנסיבות המקרה; השיקולים לקולא – אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו". לבסוף יצוין, כי ככלל לא יתערב בית דין שלערעור בשיקולי הערכאה הדיונית אם ובכלל ועד כמה יופחתו פיצויי פיטורים בשל עבירות משמעת[9], למעט מקרים חריגים בהם נמצאה טעות קיצונית בשיעור גבוה מדי של ההפחתה, או בשיעור נמוך מאד או שלא נעשתה הפחתה כלל".

במקרה דנן, סבורני כי חרף העובדה שהתובע הוציא מסמכים שונים השייכים לנתבעת והעבירם לאביו, ללא קבלת היתר ממנה, יש לקחת בחשבון שלא הוכח כי מסמכים אלה מצאו את דרכם לצד שלישי כלשהו, זולת התובע ואביו. סבורני כי מדובר בעבירת משמעת חמורה מצדו של התובע, המצדיקה, בין היתר, זימון לשימוע לפני פיטורים, אך אינה מצדיקה סעד כה דרסטי כמו שלילת דמי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים.
החלטתי לקבל את דרישת החברה לחייב את התובע בפיצוי בגין הפרת חובת תום הלב, חובת הנאמנות וחובת הסודיות בגין השימוש שעשה במסמכי החברה, ללא קבלת היתר לכך. בניגוד לתחזית של אבי התובע, לא מצאתי שום דבר משעשע בהוצאת המסמכים והעברתם אליו.
אין להשלים עם התנהגות זו, שלא מצאתי לה כל צידוק בעדויותיהם של אלעד ושל אביו. חמורה בעיני לא פחות העובדה שאלעד ואביו לא מצאו עד עצם היום הזה למחוק את המסמכים וכפי שעלה מעדותו של אלעד, ראו בהם מעין קלף מיקוח במסגרת הסדר כולל בתיק. כך או כך, סבורני, כי אין חולק, כי לא הוכח שהיתה ל אלעד או לאביו סיבה עניינית לשמור אותם בחזקתם זמן כה רב.
אלעד הפר אפוא את חובות תום הלב, הנאמנות והסודיות שהוא חב לנתבעת ואף פגע בפרטיותם של העובדים שפרטים על אודות מכירותיהם, הגיעו לאביו, ללא כל צידוק של ממש. לאור כל האמור לעיל, סבורני, כי מן הראוי לתת לכך ביטוי בפסיקת פיצוי לטובת החברה, ואני מחייב את התובע לשלם לנתבעת פיצוי בגין כל האמור לעיל בסך של 5,000 ₪.
ער אני לכך, שעשויה לעלות טענה כי גובה הפיצוי הנ"ל נמוך ביחס למעשיו של אלעד ואכן, סבורני, כי באופן עקרוני, שעה שהוכח שעובד הפר את חובת הנאמנות שהוא חב למעסיקו, כמו גם את חובת הסודיות וממילא את חובת תום הלב, מן הראוי להשית עליו פיצוי הולם שיישא מסר מרתיע לעובדים אחרים לבל ילכו באותה דרך.
מחדליו של מעסיק בנוגע לתשלום רכיבי שכר שונים באיחור, אינם מצדיקים ביצוע "עוולות שכנגד" מצדו של העובד הנפגע כלפי מעסיקו. חרף האמור לעיל, אציין, כי החלטתי במקרה שלפניי לפסוק פיצוי על הצד הנמוך, מתוך התחשבות בגילו הצעיר של אלעד ומתוך כך שהתרשמתי כי נגרר לניהול מערכה משפטית מיותרת, שלא בטובתו.
ביחס לפיצוי הכספי שנתבע מאביו של אלעד, החלטתי כי בנסיבות העניין יהיה זה נכון להסתפק בהשתת הוצאות על אלעד בלבד, וזאת מן הטעם שייחסתי למעשיו ומחדליו של אלעד, כעובד החברה, חומרה גדולה יותר.

אחרית דבר
תביעת התובע כנגד הנתבעת מתקבלת בחלקה והנתבעת תשלם לתובע פיצויי בגין הלנת תשלום שעות נוספות בסך של 5,000 ₪.
הנתבע שכנגד ישלם לתובעת שכנגד סך של 5,000 ₪ בגין הפרת חובת תום הלב וחובת הנאמנות, והכל כמפורט לעיל.
בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, כל צד יישא בהוצאותיו בכל אחת משתי התביעות.

ניתן היום, ל' סיוון תשע"ח, ( 13 יוני 2018 ), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

חתימה