הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו סע"ש 10887-02-13

לפני:

כב' השופטת דגית ויסמן
נציגת ציבור (עובדים) , גב' שולמית עתניאל שמואלי
נציג ציבור (מעסיקים), מר עודי שינטל

התובע
הרצל עוביד
ע"י ב"כ עו"ד בר און
-
הנתבעת
עיריית לוד
ע"י ב"כ עוה"ד שפיר ו רזיאל ברק

פסק דין

1. התובע מועסק אצל הנתבעת כ – 17 שנים ובמועד הגשת התובענה הוא שימש כמנהל מחלקת אבטחת מוסדות חינוך וציבור בנתבעת.
בתובענה זו התובע עותר להפרשי שכר בסכום של למעלה מ – 790,000 ₪, בגין הרכיבים הבאים: גמול השתלמות, תוספת ניהול, אחזקת רכב ודרגה. התביעה כוללת גם רכיב בגין " פנסיה תקציבית".
2. כתב התביעה בנוי מארבעה פרקים. בפרק א', פורטו טענות התובע לגבי אי תשלום מלוא שכרו והוא כולל את תיאור העובדות והטענות הנוגעות להפרשי השכר שצוינו לעיל. על פי הנטען בפרק זה של כתב התביעה, התובע החל לעבוד אצל הנתבעת כקב"ט מוסדות חינוך ביום 1.11.1999. לאחר חודשיים של עבודה, הועסק לעבוד ל"סטטוס של ' עובד צינור'" (כך במקור – ד.ו.). עם כניסתו לתפקיד הובטח לו על ידי הנתבעת שבתום תקופת ניסיון ולאחר הסכמת שני הצדדים על המשך ההעסקה, תיחשב לתובע תחילת עבודתו אצל הנתבעת החל מיום כניסתו לתפקיד ביום 1.11.1999, כי יקבל את תנאי ההעסקה אותם קיבל בעבודתו הקודמת ( במועצה המקומית מודיעין), כי אין בתנאים אלה כל חריגה מהנהלים המקובלים והמתחייבים מכוח החוק וכי התובע יקבל " מיום כניסתו לתפקיד אחזקת רכב, פיצוי בגין שעות נוספות, תוספת שיטור 20%, קופות גמל והשתלמות ועוד" (סעיף 7 לכתב התביעה).
לגבי אחזקת רכב נטען שהתובע זכאי לתוספת זו כיוון שקודמיו בתפקיד ומנהלי מחלקות אחרים בנתבעת קיבלו את התוספת וכיוון שהתובע עומד בתנאים שנקבעו בסעיף 30 לפסק הדין שניתן בס"ק ( ת"א)1165/02 הסתדרות הפקידים - עיריית לוד, מיום 9.11.05.
לגבי גמול השתלמות נטען שבעיריית מודיעין התובע היה זכאי לגמול א' וב' ולכן היה זכאי להם גם אצל הנתבעת, אשר במשך שנים דחתה את פניות התובע בנושא.
לגבי תוספת ניהול, נטען שהתובע עומד בתנאים שנפסקו בסעיף 30 לפסק הדין שניתן בס"ק ( ת"א)1165/02 הסתדרות הפקידים - עיריית לוד, מיום 9.11.05.
לגבי דרגה, נטען שהתובע סיים את עבודתו בעיריית מודיעין בדרגה 39 ואילו אצל הנתבעת החל לעבוד בדרגה 8, למרות שהובטח לו שיעבוד אצל הנתבעת באותם תנאים כמו בעירית מודיעין.
בנושא פנסיה תקציבית, נטען שהנתבעת הודיעה לתובע שאין כל אפשרות לקלוט עובדים בפנסיה תקציבית, למרות שלטענת התובע, באותה העת הדבר היה אפשרי.
פרק ב' בכתב התביעה מוקדש לתפקודו של התובע ופרק ג' מוקדש לטענות לפיהן בנתבעת קיימת " מדיניות עוצר תשלומים" ושיקולים זרים הביאו לכך שהתובע אינו מקבל את מלוא השכר המגיע לו.
3. בכתב ההגנה הנתבעת טענה להתיישנות, בכל הנוגע להפרשי שכר הנוגעים לתקופה שקדמה ללמעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה. נטענה גם טענת שיהוי, לפיה בפניותיו של התובע במהלך השנים, לא הלין על הנושאים המוזכרים בתביעתו לבית הדין. הנתבעת אף ביקשה לסלק את התביעה על הסף, לאור טענות שלטענתה מהוות השמצות נטולות בסיס ביחס אליה.
לגופם של הרכיבים שנתבעו, נטען כי התובע אינו זכאי לרכיבי השכר שנתבעו, הוכחשה הטענה להבטחה כלשהי בנושא תנאי השכר וכן נטען כי התובע נחשב כ"עובד חדש", לפי הוראות הסכם 3/99 העוסק בחריגות שכר בשלטון המקומי. ככזה, כך טענה הנתבעת, התובע אינו זכאי לתוספת ניהול או אחזקת רכב בשיעורים שנתבעו.
4. בישיבת קד"מ שהתקיימה בפני כב' הרשמת ריכטמן, הצדדים לא הצליחו לגשר על הפערים ביניהם והתיק נקבע להוכחות בפני מותב.

ההליך והעדים
5. ביום 30.10.14 התובע ביקש לזמן לעדות מטעמו את ראש העירייה, מר רביבו. הנתבעת נדרשה להגיב לבקשה, ומשלא עשתה כן, בקשת התובע התקבלה ( החלטה מיום 20.11.14). לאחר מכן, הנתבעת ביקשה לבטל את ההחלטה בדבר זימונו של מר רביבו להעיד. בהחלטה מיום 14.12.14 נקבע שנוכח בקשתה החלופית של הנתבעת, מר רביבו יתייצב כעד מטעם הנתבעת ותצהיר מטעמו יוגש כמקובל, במועדים שנקצבו להגשת תצהירי הנתבעת. בהתאם, בוטלה הזמנתו של מר רביבו כעד מטעם התובע.
6. ביום 10.3.15 הנתבעת ביקשה לעיין מחדש בהחלטה בנושא הזמנתו של מר רביבו להעיד. בקשה זו נדחתה ביום 12.3.15, כיוון שההחלטה בנושא ניתנה בעקבות הצעת הנתבעת שמר רביבו יעיד מטעמה.
7. בתום ישיבת ההוכחות הראשונה, הנתבעת שבה על בקשתה שלא לזמן את מר רביבו להעיד. בהחלטה מיום 16.3.15 בקשת הנתבעת התקבלה. נקבע כי לאחר שמיעת מרבית מעדויות התביעה, ספק אם יש בעדותו של מי שכיהן בתפקיד מנכ"ל העיריה החל משנת 2011 לתרום לבירור המחלוקות בהליך, במיוחד כאשר התובע הדגיש בעדותו ששני המועדים הרלוונטיים לשיטתו הם תחילת עבודתו בנובמבר 1999 וכן המועד בו מונה לתפקיד מנהל מחלקה, באוגוסט 2003. נימוק נוסף להחלטה זו היה העובדה שמעורבותו של מר רביבו בעניין תנאי שכרו של התובע לא הוזכרה בתצהיר התובע וגם לא בעדויות כל העדים מטעמו וכן כי בשלב זה נדמה שהמחלוקת העיקרית בין הצדדים היא משפטית ( תחולת הסכם 3/99).
8. התובע הגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו ואלה כללו מלבד תצהיר התובע, עוד שמונה תצהירים מעדים שונים וכן חוות דעת מומחה מטעמו. בהחלטה מיום 4.11.14, נקבע שמספר התצהירים שהוגש מטעם התובע חורג משמעותית מהמספר בו התובע נקב בישיבת הקד"מ והתובע התבקש לשקול שוב את מספר העדים מטעמו. התובע הודיע שהוא עומד על העדת כל העדים שנתנו תצהיר. ביום 20.11.14 נקבע שאם יתברר שקיים פער בין הזמן השיפוטי שנדרש לשמיעת העדים בתיק ובין מהות הסכסוך או תוצאתו, עניין זה ימצא ביטוי בפסיקת הוצאות משפט.
9. הנתבעת אחרה להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמה. בקשת התובע למתן פסק דין על יסוד ראיות התובע עקב מחדל זה, נדחתה ( החלטה מיום 2.3.15), אך הנתבעת חויבה בהוצאות בגין התנהלות זו ( החלטה מיום 3.3.15).
10. הצדדים הסכימו ששמיעת העדויות תפוצל, כך שעדי התובעת ישמעו בישיבת ההוכחות הראשונה שנקבעה ( לשלוש שעות) ויקבע מועד נוסף לשמיעת עדויות ההגנה.
11. בסופו של דבר, בית הדין הקדיש לתובענה זו שלוש ישיבות הוכחות.
בישיבה הראשונה, מיום 16.3.15, נחקרו המומחה מטעם התובע, עדי התובע והתובע עצמו. חקירתו הנגדית של התובע לא הסתיימה באותה ישיבה. כאמור, בתום הישיבה הנתבעת ביקשה שוב לשקול את ההחלטה בעניין עדותו של מר רביבו.
בישיבת הוכחות שניה, מיום 22.10.15, הסתיימה חקירתו הנגדית של התובע ועקב נסיבות אישיות של ב"כ התובע, הישיבה הסתיימה בשלב זה, ונקבע מועד חדש לשמיעת עדויות ההגנה.
בישיבת הוכחות שלישית, מיום 31.3.16, העידו שני עדי הנתבעת - הגזבר, מר ציון הדר וסמנכ"ל משאבי אנוש, מר אבי בוטראשווילי. ישיבת ההוכחות נקטעה לאחר שהמותב חש שהפרוטוקול המוקלד אינו משקף את כל האמירות באולם, לרבות רמיזות של ב"כ התובע לפיהן בית הדין פונה אליו בציניות או שבית הדין מטה את הדין, לאחר שבית הדין ניסה לכוון את השאלות בחקירה נגדית, כך שיתיישבו עם המחלוקות בתיק, בעוד שהתובע פירש את הדברים כניסיון להתאנות לו. לאור הפער בין הדברים שנאמרו באולם ובין הדברים שנרשמו בפרוטוקול, הוזמן מקליט שהקליט את המשך הדיון.
12. בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה, בית הדין העלה בפני הצדדים את השאלה אם לא ראוי שעמדת הממונה על השכר באוצר תוגש בתיק, לאור טענות ההגנה של הנתבעת.
בהחלטה מיום נקבע 19.3.15 נקבע כי על הממונה על שכר באוצר להגיש עמדתו.
עמדת הממונה על השכר הוגשה ביום 24.9.15.
על פי המפורט בה, דין התביעה להידחות בשל התיישנות והיא גם לוקה בשיהוי ניכר. לגבי תוספת ניהול, אחזקת רכב ופנסיה תקציבית, עמדת הממונה היתה שדין התביעה להידחות. הוסבר שהתובע החל לעבוד בנתבעת לאחר המועד הקובע על פי הסכם 3/99, היינו לאחר 1.4.99. על כן יש לראות בו כעובד חדש, שאינו זכאי לתוספות מקומיות שלא ניתן לגביהן אישור והוא אף אינו זכאי לזכויות שנקבעו לגבי עובדים ותיקים בלבד. עוד נטען כי תנאי השכר בעיריית מודיעין אינם רלוונטיים, כיוון שהתובע סיים לעבוד שם מספר חודשים לפני תחילת עבודתו אצל הנתבעת. כלומר, מדובר במעסיקים שונים ובצורות העסקה שונות.
בנושא פנסיה תקציבית, עמדת הממונה היתה שכיוון שהתובע לא היה עובד קבוע ולא היה מבוטח בפנסיה תקציבית במועד הקובע, לפי הסכם 3/99, בעניין המעבר מפנסיה תקציבית לצוברת, אין הוא זכאי לפנסיה תקציבית.
לגבי הדרישה לדרגה על פי הדירוג המנהלי וגמול השתלמות, נטען שטענות התובע צריכות להתברר על פי הממצאים העובדתיים שייקבעו בעניינו. הממונה הוסיף בנושאים אלה והעיר שהדרגה המקבילה לדרגה 7 בדירוג המנהלי היא דרגה 37 ולא דרגה 39 כפי שנטען על ידי התובע. לגבי גמול השתלמות, הזכאות נבחנת על ידי הוועדה הרלוונטית לדירוג בו מועסק העובד והתעודות שהוא מציג. לתובע אושר גמול השתלמות רטרואקטיבי משנת 2000, למרות שעבר לדירוג המח"ר במועד מאוחר יותר והאישור אף ניתן ליותר משבע שנים לאחור.
הממונה הוסיף וציין כי מבדיקת תלושי השכר של התובע עולה כי קיימות לכאורה חריגות שכר בלתי מאושרות, בנושא תחום שעות העבודה ותשלום כוננות גלובלית ובעניין זה הממונה שומר על זכותו על פי דין.
13. לאחר תיאור ההשתלשלות הדיונית, נפנה לבחינת התביעה לגופה. כבר בפתח הדיון נציין כי קיים פער משמעותי בין הטענות המפורטות בכתבי הטענות מטעם התובע ובין הסעדים הנתבעים.
לאחר ששקלנו את טיעוני התובע בנושא ובשים לב למערך ההוראות הנורמטיביות החלות על הצדדים, הפועלים במסגרת השלטון המקומי, אנו סבורים כי דין התביעה להידחות בעיקרה ( למעט קבלתה באופן חלקיי בנושא גמול ההשתלמות והפרשי שכר מסויימים).
14. כטענה מקדמית, יש לקבל את טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת. התביעה, שעיקרה להפרשי שכר שונים, הוגשה לבית הדין בחודש פברואר 2013. פשיטא, שכל תביעה הנוגעת לשכר או הפרשיו שהיו מגיעים לתובע שבע שנים לפני מועד זה, התיישנה. לא למותר לציין כי אין בפי התובע כל טענה המוכרת בדין כעוצרת את מירוץ ההתיישנות.
בחוות הדעת שצורפה כאחד מנספחי התביעה, פורטו הסכומים הנתבעים. על פי המפורט בטבלאות שבאותה חוות דעת, כל החישובים נערכו החל מיום 1.11.2000, למעלה מתריסר שנים לפני הגשת התביעה. המומחה מטעם התובע, מר דותן משולם, הסכים בחקירתו הנגדית שהסכומים שפורטו בחוות דעתו ננקבו בהתעלם מנושא ההתיישנות ואם היא תתקבל, יש לצמצמם בהתאם ( עמוד 24 לפרוטוקול, שורות 2-18).
הנובע מן האמור לעיל הוא שגם אם היה מקום לקבל את התביעה באחד מהרכיבים, הסכום שהיה נפסק לתובע היה נמוך משמעותית מזה הנקוב בכתב התביעה.
15. לא נדרשנו עד שלב זה בפסק הדין לתיאור עובדתי של נסיבות העסקתו של התובע או תיאור הרקע העובדתי לתובענה, מאחר שעיקר המחלוקת בין הצדדים היא משפטית ומצומצמת לשאלה אם התובע זכאי לחמשת הרכיבים שצוינו לעיל.
16. בקליפת אגוז, התשתית העובדתית הרלוונטית היא כדלקמן:
א. הנתבעת היא עירייה, הפועלת מכח פקודת העיריות [ נוסח חדש]. על עובדי הנתבעת חלות הוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות. כמו כן חלות על הצדדים הוראות ההסכם הקיבוצי ממרץ 99', שנחתם בין מרכז השלטון המקומי ובין הסתדרות העובדים הכללית החדשה, בנושא חריגות השכר בשלטון המקומי. בנוסף, חלות עליהם הוראות הסכם נוסף מאותו מועד, בנושא מעבר עובדי השלטון המקומי מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת.
ב. על פי סיכום פגישה מיום 28.10.1999 ( נספח ב' לתצהיר התובע), התובע התקבל לעבודה אצל הנתבעת כקב"ט מוסדות חינוך באגף הביטחון ושירותי החירום, לשלושה חודשי ניסיון.
ג. ביום 4.1.2000 נחתם מסמך, המופנה למנכ"ל רשת המתנ"סים וחתום על ידי גזבר הנתבעת וראש העיר דאז, לפיו התובע יועסק כקב"ט מוסדות חינוך, למשך שלושה חודשים.
ד. על פי מסמך מיום 16.4.2001 ( נספח ג' לתצהיר התובע), התובע התקבל לעבודה אצל הנתבעת ביום 1.11.1999, לאחר כחודשיים " הועבר לסטאטוס של עובד צינור ומשם הוחזר חזרה לעיריה ביולי 2000".
ה. בתלושי השכר של התובע נרשם שהוא החל לעבוד אצל הנתבעת ביולי 2000.
ו. בתחילת עבודתו אצל הנתבעת, שולם לתובע שכר על פי הדירוג המנהלי.
ז. ביום 5.8.2003 התובע נבחר במכרז לתפקיד מנהל מחלקת אבטחת מוסדות חינוך וציבור ( נספח ח' לתצהירי הנתבעת). עם קידומו לתפקיד זה, התובע קודם לדרגה 9 בדירוג המנהלי ( נספח ט'1 לתצהיר התובע).
ח. ביום 22.11.2006 פנה מנהל אגף משאבי אנוש בנתבעת, מר אבי בוטראשווילי, לממונה על תנאי השירות במרכז השלטון המקומי, בשאלה כיצד לנהוג בבקשות עובדים למעבר מדירוג לדירוג, לאחר סיום לימודיהם וקבלת אישור זכאות לתואר אקדמי. הבקשה התייחסה, בין השאר, גם לתובע.
ביום 5.12.2006 אישרה הממונה על תנאי שירות במרכז השלטון המקומי שההחלטה להעביר עובדים מדירוג לדירוג נתונה להחלטת הרשות המקומית ובתנאי שתחום השכלתו של העובד קשור לתחום עיסוקו הרחב בעבודה וכן אישרה כי במקרה דנן קיים קשר ישיר או עקיף בין תחום הלימודים ובין תחום העיסוק, ולכן אין מניעה להעסיק את העובדים לדירוג המח"ר ( נספחים ה לתצהירי הנתבעת).
בהתאם, החל מחודש יולי 2007, התובע הועבר לדירוג המח"ר, דרגה 40 ( תלושי השכר הרלוונטיים צורפו לתצהירי הנתבעת, כנספח ו'). מהשוואת תלוש יוני 2007 לתלוש יולי 2007, עולה כי ההפרש בשכר המשולב בין שני הדירוגים ( הדירוג המנהלי בו התובע שובץ מלכתחילה ודירוג המח"ר), עמד על 60.12 ₪ בחודש. בתלוש חודש יולי 2007, שולמו לתובע הפרשי שכר, החל מחודש אוקטובר 2006, היינו בגין תשעה חודשים לאחור.
17. המחלוקת העובדתית בשאלה אם התובע החל לעבוד אצל הנתבעת ביום 1.11.99 או רק ביום 1.7.2000 ( כפי טענת הנתבעת) היא חסרת נפקות בתובענה זו. זאת כיוון שכך או כך, על פי הוראות הסכם 3/99, התובע נחשב " עובד חדש".
בתמצית, הסכם 3/99 הוא " הסכם קיבוצי כללי שנחתם ביום 3.3.99 בין ההסתדרות לבין מרכז השלטון המקומי, שלוש הערים הגדולות ומעסיקים נוספים הקשורים לרשויות מקומיות ( מועצות אזוריות, מועצות דתיות ואיגודי ערים). ההסכם נחתם לאחר סכסוך ממושך לגבי דרך התערבותו של הממונה בהסדרי שכר חורגים שנהגו ברשויות המקומיות משך שנים רבות בניגוד להוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב ( דב"ע נז/4-16 מרכז השלטון המקומי - הסתדרות העובדים הכללית החדשה, פד"ע לב 1 (1998), ע"ע ( ארצי) 1842-05-14 עיריית ירושלים – קידר, 28.12.16, להלן – עניין קידר).

בעניין קידר הוסבר הראציונל העומד בבסיס ההסכם כדלקמן:
"הסכם 1999 יצר לפיכך ' קו פרשת מים' במסגרתו בוטלו, מהמועד הקובע ואילך, כל ההסכמים המקומיים ותוספות השכר הייחודיות ששולמו לקבוצות עובדים שונות ברשויות המקומיות, אך תשלומים שבוצעו בפועל לעובדים ותיקים במועד הקובע - המשיכו להשתלם והוכשרו על ידי הממונה באופן רטרואקטיבי, כפי שיושמו על כל עובד ועובד ערב חתימת ההסכם, כל עוד לא גרמו לשכרו להפוך ל'שכר גבוה' (לסקירת פסקי הדין שפירשו את ההסכם ראו למשל ב-ע"ע ( ארצי) 98/06 מדינת ישראל - שלמה אקווה (19.3.07); להלן: עניין אקווה). מטרת ההסכם היתה לאזן בין רציונל הריסון התקציבי המעוגן בחוק יסודות התקציב, לבין אינטרס ההסתמכות של העובדים הוותיקים אשר קיבלו במשך שנים תשלומים חורגים. בנוסף, המטרה היתה לשים קץ באופן יעיל לתופעה של הסדרים חורגים ברשויות המקומיות, באמצעות התייחסות גלובלית ומוסכמת, וללא צורך בטיפול ובדיקה פרטניים לגבי כל עובד ועובד.

ראוי לציין כי הסכם 1999 יצא מנקודת מוצא לפיה ' צילום' תמונת המצב ברגע נתון עלול לגרור עיוותים, ובהתאם קבע אפשרות פנייה לוועדת חריגים ככל שעובד ותיק אינו מקבל את התוספות החריגות שמקבל עובד ותיק אחר באותו תפקיד ( סעיף 7). עם זאת, ועדה זו הוגבלה לאשר עד 150 בקשות בלבד מכל הארץ, ובפסיקה לא אושרה הענקה של תוספת ייחודית למי שלא קיבל אותה בפועל טרם חתימת ההסכם - גם אם נגרם כתוצאה מכך עוול ספציפי ( עס"ק ( ארצי) 75/05 הסתדרות המעו"ף - עיריית רחובות (15.11.05); להלן: עניין עיריית רחובות)."

להשלמת התמונה וכיוון שהנושא יתעורר בהמשך פסק הדין ( במסגרת הדיון בזכאות התובע לפנסיה תקציבית), נציין כי באותו מועד נחתם בין הצדדים הסכם נוסף, העוסק במעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת. הסכם זה לא יושם בפועל ברשויות המקומיות עד ליום 1.11.2001 ( ר' בהרחבה עס"ק ( ארצי) 21/06 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – עיריית מודיעין, 13.05.2007, להלן – עניין מודיעין).
18. לענייננו – בסעיף 2 להסכם 3/99 ( צורף כנספח טו' לתצהירי הנתבעת) נקבעה אבחנה בין עובדים וותיקים לעובדים חדשים. בסעיף 2 להסכם עובדים ותיקים הוגדרו: "עובדים אשר בתום חודש ממועד חתימת ההסכם מועסקים אצל המעסיקים עליהם חל ההסכם", ואילו עובדים חדשים הוגדרו: "עובדים שיקלטו אצל המעסיקים עליהם חל הסכם זה לאחר תום חודש ממועד חתימת ההסכם".
כידוע, ההסכם נחתם במרץ 1999. בין שהתובע החל לעבוד אצל הנתבעת בנובמבר 1999 או בינואר 2000, כך או כך, מדובר במועדים מאוחרים בחודשים רבים למועד חתימת הסכם 3/99. כלומר, יש לראות בתובע כ"עובד חדש", בכל הנוגע ליישום הסכם 3/99.
19. מן האמור לעיל נובעת מסקנה נוספת – אין בסיס לטיעונו של התובע, המסתמך על הנפסק בפסק הדין ס"ק ( ת"א) 1165/02 אשר העתקו צורף לכתב התביעה. בסעיף 5 לאותו פסק דין נקבע במפורש כי המחלוקת בין הצדדים אשר נדונה באותו הליך היא פרשנות סעיף 6.1 להסכם 3/99 העוסק בקידום עובדים וותיקים.
20. מכאן נפנה לבחינת השאלה אם הובטחו לתובע תנאי השכר הנתבעים בהליך זה. טענת ההבטחה מפורטת החל מסעיף 7 לתצהיר התובע. בתמיכה לעדות זו, הוגש מטעם התובע תצהירו של מר סלומון אוחנה, ששימש לתקופה קצרה שהחלה בשנת 1999, כסמנכ"ל בנתבעת ( להלן – אוחנה). בסעיפים 10-13 לתצהירו, אוחנה תיאר שהתובע הציג בפניו את תלושי השכר מעיריית מודיעין, "שכללו שכר לפי דירוג אקדמאים, דרגה 39, הוצאות רכב 1,000 ק"מ, שעות נוספות ועוד" והוא התחייב בפני התובע שזה יקבל את אותם תנאים, החל מתחילת עבודתו וכן יקבל גמול השתלמות א' וב' מתחילת עבודתו.
21. מחקירתו הנגדית של אוחנה עולה כי גם אם הבטיח לתובע דבר כלשהו במועד קבלתו לעבודה, מדובר בהבטחה שניתנה ללא סמכות. אוחנה העיד שהוסמך על ידי ראש העירייה לטפל בנושאי כח אדם ( עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 28-31), אך לא הוצג כל מסמך התומך בטיעון זה. עדותו בעניין זה מעוררת תמיהה ואנו מתקשים לקבלה. על פי עדות זו, ראש העיריה והגזבר, שהם המוסמכים על פי פקודת העיריות לקבוע את תנאי שכרם של העובדים, התפרקו מסמכותם הסטאטוטורית והעבירו אותה - ללא כל תיעוד על כך בכתב – לידי אוחנה ( ר' כלל העדות בעמוד 11 לפרוטוקול). גרסה עובדתית זו אינה משכנעת, לא רק משום שאין לה כל גיבוי במסמכים, אלא גם לאור התרשמותנו מעדותו של אוחנה בנושאים אחרים הנוגעים לניהול משאבי אנוש ויחסי עבודה בשלטון המקומי, כגון יישום הסכם 3/99, לגביו אוחנה הפגין חוסר בקיאות ( עמודים 14 – 15 לפרוטוקול).
אוחנה המשיך והסביר שכאשר קבע את תנאי השכר לתובע, הוא לא התייעץ עם כל גורם המצוי בנושא משאבי אנוש בעירייה ולא התייעץ עם גזבר העיריה או יידע אותו ( עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 9-21). זאת למרות שעל פי עדותו, כאשר עבד בעירייה, כבר מונה לה חשב מלווה, שהוא הגורם הראשי המאשר הוצאות, לרבות הוצאות שכר ( עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 16-17). בהמשך העדות ריכך את הדברים והסביר שההבטחה לתנאי השכר שהבטיח לתובע היתה מותנית בכך שאלה יכנסו לתוקפם לאחר שהתובע יקבל קביעות ( שם, בשורות 18-26). אוחנה אישר שקביעת תנאי שכר לעובד קבוע מותנית באישור הגזבר, ובכך חזר בו מהדברים שאמר בראשית העדות. כאשר הועמד על הסתירה בעדותו, תשובתו היתה מתחמקת ובסופה חזר באופן בלתי משכנע על גרסתו הראשונית שבתצהיר ( ר' החל מעמוד 13, שורה 29):
"ש. אם זה טעון אישור גזבר, איך אתה יכול להבטיח לו ואיך זה מתיישב עם בטענה שלך שאתה הגורם היחיד להחליט עם תנאי שכר?
ת. בתוקף הסמכות שלי הייתי סוברני שאני יכול להבטיח כאלה דברים, ואם צריך להיאבק על כך, הייתי נאבק.
ש. אם אתה מודה בכך שבלי אישור הגזבר התנאים האלה לא יכולים להיות מאושרים, אז איך אתה יכול לטעון שההתחייבות הזו היא גמורה?
ת. איתי כסמנכ"ל העירייה ממונה על משאבי אנוש הוא היה צריך לשבת ולא עם הגזבר. הוא ישב איתי וראיתי את התנאים ואת שכרו במודיעין, והבטחתי לו גם בכתב וגם בע"פ שאת אותם תנאים הוא יקבל בבוא הזמן."

22. בחקירתו הנגדית של התובע, התברר כי מרבית התביעה כלל אינה נוגעת להבטחה לתנאי שכר כלשהם שניתנה לו בשנת 1999. התובע הדגיש שקיים מועד נוסף רלוונטי מבחינתו, והוא - אוגוסט 2003, מועד בו מונה לתפקיד מנהל מחלקה ( עמוד 26 לפרוטוקול, שורות 26-29, עמוד 28 שורה 30 עד עמוד 29, שורה 1).
למרות שהדברים לא נזכרו בתצהירו של התובע, הוא אישר שהתביעה ל – 1000 ק"מ רכב נוגעת רק לתקופה שממינויו כמנהל מחלקה, באוגוסט 2003 – עמוד 29 שורות 2-6, 15-23, 27-29).
כך גם לגבי תוספת 15% ( תוספת ניהול) – "זה בתוקף תפקידי כמנהל מחלקה" (עמוד 30, שורה 16) וגם דרגה 9 - " היתה צריכה להיות אוטומטית מרגע שקיבלתי מנהל מחלקה" (שם שורה 18).
עדות זו אינה מתיישבת עם הטיעון המבוסס על הבטחת לתנאי שכר במועד תחילת עבודתו של התובע ובמידה רבה מייתרת את הדיון בעניין הבטחה כלשהי שניתנה לתובע.
23. בחלקים הבאים בפסק דין נתייחס לכל אחד מרכיבי התביעה: גמול השתלמות, תוספת ניהול, אחזקת רכב, דרגה ופנסיה תקציבית.
תוספת ניהול
24. לטענת התובע ( סעיף 49 לסיכומיו), הוא זכאי לתוספת זו מכח הנפסק בס"ק ( ת"א) 1165/02 שהוזכר לעיל. כפי שכבר פורט, פסק הדין אינו רלוונטי לעניינו של התובע, שהוא בבחינת " עובד חדש" על פי הסכם 3/99. משכך, גם הטענה לפיה קודמו בתפקיד קיבל את התוספת, דינה להידחות. בעניין זה אין לנו אלא לשוב ולהפנות לאמור בסעיף 17 לפסק הדין.
באותו נושא ובהתייחס לתלוש השכר של מר רומנו ( נספח ט'2 לתצהיר התובע) והתלוש של מר גבי תבור ( נספח יט' לתצהירי הנתבעת) - שניהם קודמיו בתפקיד של התובע, יש להעיר כי על פי הנתונים שבתלוש, מדובר בעובדים ותיקים ( תחילת עבודתו של מר רומנו 11/1992 ומר תבור – 4/1997) ואף עובדה זו תומכת בדחיית התביעה ברכיב זה.
אחזקת רכב
25. גם בנושא זה, התובע נסמך על הנפסק בס"ק ( ת"א) 1165/02, אשר כאמור אינו חל על התובע ואינו עוסק בזכויות " עובדים חדשים" על פי הסכם 3/99. בנוסף, ככל שהתובע מסתמך על טענה לפיה קודמו בתפקיד (מר גבי תבור) קיבל את התוספת בשיעור של 1,000 ק"מ, עניין זה הוכח כלא נכון. מתלוש השכר של מר תבור עולה שקיבל אחזקת רכב לפי 750 ק"מ.
נוסיף ( בתשובה לנטען בסעיף לסיכומי התובע) שגם אם תשלום התוספת ושיעורה הם בשיקול דעת המעסיק, עניין זה כשלעצמו אינו מזכה את התובע בתוספת הנתבעת.
גמול השתלמות
26. על פי נספח יא' לתצהיר התובע, ביום 4.4.12 הוועדה לגמול השתלמות בדירוג המח"ר אישרה לתובע גמול השתלמות החל מיום 1.7.00.
הנתבעת לא הכחישה את זכאותו של התובע לגמול השתלמות, אלא טענה שהזכאות נבחנת על ידי הוועדה לגמול השתלמות וכי למדה על האישור שניתן לתובע רק מהאישור שצורף לכתב התביעה ( זהה לנספח יא' לתצהיר התובע).
27. גמול השתלמות הוא גמול כספי שמקורו בהסכמים או הסדרים קיבוציים. גמול ההשתלמות קיים בצורות כאלה ואחרות במיגוון של דירוגים הקיימים בשרות הציבורי ( ע"ע ( ארצי) 1367/04 שיראזי – רשות השידור, 15.2.2006). הזכאות לגמול נקבעת על ידי ועדה חיצונית למעסיק, הפועלת מכח הסכמים קיבוציים והסדרים קיבוציים על פי הדירוגים השונים במגזר הציבורי. בע"ע ( ארצי) 108/99 פרינץ – מדינת ישראל, פד"ע לה 595 (2000) נדונה זכאות עובדי הוראה לגמול השתלמות על פי דירוג המח"ר, והעקרונות שנפסקו שם יפים גם לעניינו של התובע ( הגם שהנתבעת הפנתה בראיותיה להסכמים החלים על הדירוג המנהלי ולהוראות הסתדרות המעו"ף בנושא). בעניין פרינץ תוארו תנאי הזכאות כך:
יסודה של התביעה לגמול השתלמות בהסכם הקיבוצי של עובדי המח"ר, ובשמו המלא: דירוג מח"ר – הסכם קיבוצי – נוסח משולב (להלן – ההסכם הקיבוצי).
בסעיף 16(ב) להסכם (סעיף 16א(ב) דהיום), שכותרתו קריטריונים לזכאות לגמול השתלמות, נאמר:
'אקדמאי במדעי הרוח והחברה שעבר השתלמות, אשר אושרה כהשתלמות המזכה לגמול, זכאי לגמול רק אם הוא עונה על הקריטריונים שנקבעו ע"י הועדה המשותפת וימציא אישור כמפורט בהחלטותיה'.
בסעיף 16( ג) להסכם הקיבוצי מפורטים התנאים המזכים בהכרה בהשתלמות ( להלן – התנאים המזכים)...."
מדברים אלה ואף מאופן ניתוח הסוגייה במסגרת פסק הדין שצוטט לעיל, עולה כי הזכאות נבחנת על ידי ועדה חיצונית למעסיק והתשלום נעשה לאחר שהתובע מציג את האישור לידי המעסיק ( ר' גם בנספח כב' לתצהירי הנתבעת).
28. בסיכומי התובע נטען שבמקום עבודתו הקודם, נבדקה זכאותו לגמול השתלמות וכי הובטח לו בעת קבלתו לעבודה אצל הנתבעת, שיקבל את אותם תנאים, ובכלל זה, גם גמול השתלמות. לנושא ההבטחה בתחילת העבודה התייחסנו לעיל. מעבר לכך, הוצג תלוש שכר לחודש 12/98 של התובע מעיריית מודיעין ( נספח כח' לתצהירי הנתבעת) ולא מצאנו בו תשלום של גמולי השתלמות. על כן, מבחינה עובדתית, ככל שהתובע מבקש להסתמך על תנאי עבודתו במודיעין, אפילו אם היה מקום להשוואת התנאים בין שני המעסיקים, לא הוכח שגמולי השתלמות שולמו לתובע בעבודתו בעיריית מודיעין.
29. מטיעוני התובע בסיכומיו ( החל מסעיף 47, פסקה שלישית) עולה שלדעתו, היה על הנתבעת לפעול לקבלת אישור גמול ההשתלמות. ברם על פי ההוראות ההסכמיות שהוצגו, ואף על פי ידיעתו השיפוטית של בית הדין לעבודה, כערכאה המקצועית הדנה בסוגיות אלה, אשר נקבעו בהסכמים קיבוציים כלליים המצויים בידיעתו השיפוטית של בית הדין, תשלום גמול השתלמות מותנה בהצגת אישור מוועדה שהיא חיצונית למעסיק והיא הבוחנת את התעודות השונות ואת כלל התנאים לקבלת גמול ההשתלמות.
30. מעדות התובע עולה כי סבר שהוא זכאי אוטומטית לגמול השתלמות, על יסוד שירותו בצבא הקבע או על סמך תנאי עבודתו במודיעין ( עניין שהוכח כשגוי, כמפורט לעיל). עוד העיד שדרש את תשלום גמול ההשתלמות מהנתבעת, אך בפועל לא הציג כל אישור מהוועדה, שהיא הגוף המוסמך לאשר את הזכאות לגמול השתלמות ( ר' כלל העדות בנושא, החל מעמוד 35, שורה 32 ועד עמוד 39, שורה 20). מכלל עדותו של התובע עולה כי אם פנה לנתבעת, עשה זאת בעל פה ואין לכך כל תיעוד בכתב וכי התובע מבלבל בין פניותיו לוועד העובדים ובין פניותיו לנתבעת (" הוועד זה לא העירייה?" – עמוד 39, שורה 1). למעשה, אין כל ראיה לכך שהתובע פנה למי מהנתבעת והוטעה על ידה לחשוב שאינו זכאי לגמול השתלמות. לעניין זה עדותו של התובע, המבלבל בין הפנייה לוועד העובדים ובין הפניה לנתבעת, מדברת בעד עצמה ( עמוד 39, שורות 6-8):
"ש. האם בעל מוניטין ורקורד, האם אתה ברצינות עומד כאן וטוען שאתה סברת שדרך המסננת של הוועד יבקש עבורך גמל השתלמות אבי בוטראשווילי חייב לדעת שביקשת, זה נשמע לך רציני?
ת. בהחלט, בשביל מה קיים וועד?"

31. לסיכום, טענות התובע לפיהן הוא זכאי לגמול השתלמות בהתעלם מהאישור שניתן לו על ידי הוועדה המוסמכת לעניין נדחות. זכאותו של התובע לגמול השתלמות היא רק על פי האישור שניתן לו ואשר צורף לכתב התביעה.

32. בשלב זה מתעוררת השאלה אם התובע זכאי לתשלום גמול השתלמות באופן רטרואקטיבי, ויוזכר שעל פי האישור שהוצג, הוכרה זכאותו של התובע החל מיולי 2000. כפי שפורט לעיל, אין התובע זכאי לתשלום כלשהו מהנתבעת, לתקופה שקדמה לשבע שנים להגשת התביעה ( פברואר 2006). בנוסף, הממונה על השכר באוצר הפנה לכך שהאישור ניתן על ידי הוועדה העוסקת בגמול השתלמות לעובדים המשובצים בדירוג המח"ר, והתובע שובץ לדירוג זה רק החל מאוקטובר 2006.
הנתבעת הוסיפה וטענה שהתובע הציג את האישור רק במצורף לכתב התביעה, בפברואר 2013 ועל פי הוראות אוגדן תנאי השירות החלות על עובדי הרשויות המקומיות, הנתבעת אינה רשאית לשלם לעובד תשלומים רטרואקטיביים בהתבסס על אישורי זכאות שלא הוצגו בזמן אמת ( סעיף 4.5.2 לאוגדן, נספח כג' לתצהיריה).
33. בסוגית התשלום הרטרואקטיבי של גמול ההשתלמות לתובע, אנו סבורים שיש לנהוג על פי עמדת הממונה על השכר באוצר, המתיישבת עם הדין הכללי הן לגבי מהות התשלום ( שאמור להיות תואם לדירוג בו העובד משובץ) והן בנושא ההתיישנות. מהות ההוראות שבאוגדן לא הובהרה. בכלל זה לא הוכח אם ההוראה עליה הנתבעת מסתמכת מהווה הוראת נוהל פנימית או שהיא פרי הסכמות קיבוציות או מקור נורמטיבי אחר שלא ניתן לסטות ממנו, אלא בתנאים מצומצמים ומסויימים. לעומת זאת, לפי עמדת הממונה על השכר באוצר ( סעיף 44), " על פי הכללים בדבר תשלום גמול השתלמות אין מאשרים תשלום רטרואקטיבי לתקופה העולה על 7 שנים". לדעתנו, הן נוכח אי הבהירות לגבי מהות הוראות האוגדן והן מאחר שהרגולטור ( הממונה על השכר) הציג עמדה מקלה יותר, יש לנהוג על פי עמדתו.
בהתאם, התביעה זכאי לגמול השתלמות על פי האישור מתקבלת חלקית. נדחית טענת התובע לפיה על הנתבעת לשלם לו גמול השתלמות א' וב'. עם זאת, מובהר כי על הנתבעת לפעול על פי אישור ועדת גמול ההשתלמות, שניתן ביום 4.4.12 , ולשלם לתובע גמול השתלמות על פי אותו אישור, בזכאות החל מאוקטובר 2006 (מועד בו הוכר, רטרואקטיבית, כנמנה על דירוג המח"ר) .
הסכומים שישולמו לתובע ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה ( דצמבר 20 09) ועד התשלום בפועל.
הפרשי דרגה
34. בנושא זה נתייחס רק לטענות הנוגעות להפרשי דרגה החל מפברואר 2006. נזכיר שעל פי תלושי השכר של התובע, כאשר הועבר לדירוג המח"ר, ביולי 2007, שולמו לו הפרשי שכר רטרואקטיבית, החל מאוקטובר 2006. היינו, הדיון ברכיב זה מתייחס לשמונה חודשים. עוד נזכיר, שעל פי תלושי השכר, הפרשי השכר לחודש אחד, בגין המעבר מהדירוג המנהלי לדירוג המח"ר בשנת 2007 , עומדים על 60.12 ₪ (סעיף 16(ח) לפסק הדין) . היינו לכל היותר, התובע זכאי ברכיב זה להפרשים בסך 480.96 ₪.
35. טענות התובע בנושא זה מסתמכות על הבטחה שניתנה לו בתחילת עבודתו ונושא זה כבר נדון במקום אחר בפסק הדין ( סעיפים 20-22 לעיל) והן אינן מהוות עיגון לתביעה להפרשי שכר.
36. התובע טען בסיכומיו ( סעיף 57), שלא ברור מדוע לא הוזן דירוג אקדמאים כבר עם קבלתו לעבודה, ולכל המאוחר - כאשר מונה להיות מנהל מחלקה.
37. אין יסוד לטענה לפיה בתחילת עבודתו, היה על הנתבעת לשבץ את התובע בדירוג המח"ר. הדירוג המקצועי נקבע בהתאמה למהות העיסוק בפועל והגדרת התפקיד. התובע התקבל לעבודה כקב"ט. על פי מהות התפקיד, אין חובה שעובד המוצב לתפקיד זה יהיה דווקא בעל השכלה אקדמית. בעמדה זו נקטה הנתבעת, כעולה מתנאי מכרז לתפקיד קב"ט, שהוצגו בנספח כ'2 לתצהירי הנתבעת. שם נקבע שתנאי ההעסקה והשכר לתפקיד היו: "38/8 בדירוג המנהלי/ מח"ר בהתאמה". אמנם מדובר במכרז משנת 2012, אך כיוון שעסקינן במהות התפקיד, אין סיבה לחשוב שאותם תנאים לא חלו גם במועד קבלתו של התובע.
38. עם זאת, על פי עדותו של מר בוטראשווילי, "מרגע התמנותו למנהל מחלקה, אני חייב לתת לו את הדירוג מח"ר" (עמוד 31 לפרוטוקול המתומלל, שורה 35, עמוד 32, שורה1). הנה כי כן, על פי עדות זו, התובע היה זכאי לשכר על פי דירוג המח"ר, ממינויו כמנהל מחלקה, היינו מאוגוסט 2003. על כן ובכפוף לנושא ההתיישנות, דין התביעה להפרשי שכר, בין פברואר לספטמבר 2006, להתקבל.
39. הנתבעת הציגה סימולציית שכר, נכון לפברואר 2015, ולשיטתה הפרשי השכר אינם עולים על 100 ₪ לכל התקופה הרלוונטית (סעיף 39 לתצהירו של בוטראשווילי ונספחים כא' לתצהירו). עיינו בסימולציה ולא מצאנו שנפלה בה טעות וחישובה של הנתבעת גם לא נסתר בחקירה הנגדית של העדים מטעמה.
יובהר שלגבי הסכום שננקב בסעיף 34 לפסק הדין, מדובר בהשוואת השכר ששולם לתובע בשנת 2007, על פי דרגה 10 בדירוג המח"ר ודרגה 40 בדירוג המנהלי, בעוד שהסימולציה שביצעה הנתבעת היא על פי דירוג/ דרגה לשנת 2006, היא השנה לגביה נפסקים הפרשי השכר.
לסיכום האמור בנושא הפרשי השכר, התובע זכאי להפרשי שכר בסך 100 ₪, כפי הודאת הנתבעת וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1. 2.2015 ועד התשלום בפועל.
פנסיה תקציבית
40. לטענת התובע ( סעיף 62 לסיכומיו), בעת קבלתו לעבודה, נאמר לו שאין אפשרות לקלוט עובדים חדשים בפנסיה תקציבית וכי בדיעבד התברר שלא כך היה הדבר. התובע הוסיף וטען שהוא דרש לאורך השנים להעביר אותו לפנסיה תקציבית ( התובע הפנה למכתבים החל משנת 2002).
באופן תמוה ובניגוד לטיעון בכל הנוגע לתנאי השכר, בעניין זה, התובע טען שתלושי השכר שלו ממודיעין, שם בוטח בפנסיה צוברת, אינם רלוונטיים ( סעיף 63 לסיכומי התובע).
41. לדעתנו, דין התביעה ברכיב זה להידחות וזאת בשל מספר טעמים.
ראשית, בית הדין הארצי עמד על כך ששיטת הפנסיה התקציבית ( קודם להסכם 3/99 בנושא המעבר לפנסיה צוברת), אינה שיטת הפנסיה הבלבדית בשלטון המקומי. לעניין זה נפסק בעס"ק ( ארצי)1007/01 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – מדינת ישראל, משרד הפנים, 18.3.03:
"בחוקת העבודה נקבעו שתי הוראות משלימות: דרך המלך הינה פנסיה תקציבית (סעיף 80 לחוקת העבודה), ובהסכמת ועד העובדים, ניתן לבטח את העובדים בקרן פנסיה צוברת.ב
 
למרות שדרך המלך הינה פנסיה תקציבית, חוקת העבודה מאפשרת לצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים להבטיח את זכויות הפנסיה של העובדים בקרנות פנסיה, כלומר כי זכויות הפנסיה יקבעו בשיטה הצוברת ולא רק בשיטה התקציבית."
כלומר, על התובע להצביע על מקור נורמטיבי המחייב את הנתבעת לבטחו בפנסיה תקציבית ולא בפנסיה צוברת. התובע לא עמד בנטל זה. למעט טענה כללית לפיה במועד קבלתו לעיריה, עובדי הנתבעת בוטחו בפנסיה תקציבית, אין כל ראיה בנושא.
שנית, במסמך מיום 22.8.2000 ( עמוד 2 בנספח ב' לתצהירי הנתבעת), שנרשם על ידי מר בוטראשווילי ומופנה למחלקת משכר, הועלו על הכתב תנאי השכר של התובע ובסעיף 5 בו נרשם: "מבטחים".
בהתאם, כעולה מתלושי השכר של התובע, הוא בוטח בקרן הפנסיה מבטחים. גם כאשר התובע עבד בעיריית מודיעין, הוא בוטח בקרן פנסיה צוברת ( כעולה מתלוש השכר, נספח כח' לתצהירי הנתבעת). כלל עדותו של התובע בנושא זה, לא היתה משכנעת. לשם המחשה, נזכיר שהתובע העיד שלא הבין שכאשר נרשם שהוא זכאי ל"מבטחים", הכוונה לקרן פנסיה צוברת וזאת למרות שאישר שמדובר באותה קרן בה היה מבוטח גם בתקופת עבודתו במודיעין ( עמוד 39 לפרוטוקול, שורה 39 עד עמוד 40, שורה 21).
42. זאת ועוד, על פי הוראות הסכם 3/99 בנושא המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת ( נספח כו' לתצהירי הנתבעת), קיימת אבחנה בין " עובד קבוע", המועסק במועד הקובע ברשות מקומית שלא על פי הסכם בכירים ( וזכאי לפנסיה תקציבית), "עובד קיים", שהוא עובד המועסק ברשות המקומית ומבוטח בקרן פנסיה צוברת ו"עובד חדש" שהתקבל לעבודה לאחר המועד הקובע. בהסכם קיבוצי מיום 26.7.2001 ( נספח כז' לתצהירי הנתבעת), הוסכם שהמועד הקובע הוא 1.11.2001.

ולענייננו – במועד הקובע, התובע היה " עובד קיים", על פי ההגדרות שבהסכם הקיבוצי, וכיוון שהיה מבוטח בקרן פנסיה צוברת, היה על הנתבעת להמשיך ולבטחו באותה מסגרת והוא לא היה זכאי עוד לפנסיה תקציבית, גם אם על פי המצב שנהג קודם להסכם 3/99 ותיקוניו, היה זכאי לה.

בעניין מודיעין שהוזכר לעיל, נדון עניינם של עובדים קיימים, דוגמת התובע, ושם נפסקו הדברים הבאים, אשר תומכים בדחיית התביעה בנושא הפנסיה:

"'עובדים קיימים' כמשמעם בהסכם המעבר. עובדים אלה, אשר ב'מועד הקובע' החדש יום ה - 01.11.2001, היו מבוטחים בפנסיה צוברת, ימשיכו על פי הוראות הסכם המעבר להיות מבוטחים על פי אותה מתכונת. והדברים שרירים, קיימים וכתובים עלי הסכם.
פירוש זה להסכם המעבר עולה מלשונו הברורה של ההסכם, ואף תואם את תכליתו, הלא היא המעבר לפנסיה צוברת. מעבר זה יש להבין, בין השאר, על רקע החוב הציבורי הלא ממומן והחבויות האקטואריות אדירות המימדים שנגרמו בשל הפנסיה התקציבית, כאשר הפנסיה הצוברת מפחיתה עלויות אלה ומאפשרת השקעת כספים בשוק ההון.
הצדדים להסכם המעבר היו מודעים לכך שעובדים רבים במגזר הציבורי בוטחו בפנסיה צוברת ולא בפנסיה תקציבית, לרבות עובדים בעלי ותק של מספר שנות עבודה. עם זאת, כיוון שהגיעו לכלל מסקנה שהמעבר לפנסיה צוברת הינו חיוני למשק בבחינת ' צו השעה', סברו וקיבלו על עצמם לצמצם את מספר העובדים המבוטחים בפנסיה תקציבית, ואף התנו בהסכם המעבר ובהסכם 2001, שלא להוסיף על העובדים שהיו בתוכנית פנסיה תקציבית במועד הקובע, עובדים נוספים.
אילו רצו הצדדים להסכם המעבר להתנות אחרת, יכלו להסתפק בקביעה כי רק עובדים חדשים או עובדים שהחלו עבודתם לאחר מועד קובע זה או אחר, יבוטחו בפנסיה צוברת. אולם, כפי שקבע בית הדין קמא, תניה כזו לא נקבעה בהסכם."

לא למותר לציין שעל פי עדותו של מר בוטראשווילי ( עמוד 51 לפרוטוקול המתומלל, שורות 25 – 28), " עיריית לוד החליטה בהתאם להסכם שנחתם במרץ 1999 והיו מספר רשויות לא, עיריית לוד היא לא היחידה, שמימשו את הסכם המעבר בהתאם להנחיות גזבר העירייה באפריל 1999 . כל עובד שנקלט מאפריל 1999 בעיריית לוד מבוטח בפנסיה צוברת".

42. לאור הדיון המפורט לעיל בכל רכיבי התביעה שנזכרו בכתבי הטענות, אנו סבורים שלא נדרשת הכרעתנו לגבי טענות התובע בנושא איכות עבודתו או טענות לגבי מדיניות אי תשלום שכר או העדפת עובדים. לדעתנו, מלכתחילה לא היה מקום לשרבב טענות אלה בכתב התביעה העוסק כל כולו בזכויות מכח הסכמים קיבוציים, במקום עבודה מאורגן ובו מתנהלת מערכת יחסי עבודה קיבוצית ארוכת שנים. ממילא, מקום התובע לא הוכיח את זכאותו על פי הדין, אפילו היה מוכח שמץ מטענותיו לגבי התנהלותה של הנתבעת, אין בכך להקים לו זכאות לרכיבי השכר שנתבעו.

43. סוף דבר –

א. דין התביעה להידחות בעיקרה, וזאת למעט בשני עניינים:

(1) בנושא גמול השתלמות, על הנתבעת לפעול על פי האישור של הוועדה לאישור גמול השתלמות, מיום 4.4.12 ולשלם לתובע הפרשי גמול השתלמות החל מפברואר 2006, ובהתייחס להפרשים הנוגעים לתקופה שמפברואר 2006 ועד פברואר 2013, הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מדצמבר 20 09 ועד התשלום בפועל.
(2) בנוסף, התובע זכאי להפרשי שכר בגין המעבר לדירוג המח"ר, בסך 100 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1. 2.15 ועד התשלום בפועל.

ב. לאור התוצאה, לפיה עיקר התביעה נדחתה, כאשר בית הדין נדרש לשורה ארוכה של עדים שלא היה בעדותם לתרום דבר לבירור הסוגיות שבמחלוקת, עניין שהביא לכך שהוקדשו לבירור התובענה שעות רבות של דיונים, ובהתחשב בכך שהתובע הוא עובד הנתבעת, התובע ישא בהוצאות הנתבעת בהליך זה בסך 10,000 ₪, שאם לא ישולמו תוך 30 ימים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ח אדר תשע"ז, (16 מרץ 2017), בהעדר הצדדים.

שולמית עתניאל שמואלי, נציגת ציבור (ע)

דגית ויסמן, שופטת

עודי שינטל, נציג ציבור (מ)