הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ס"ע 48849-04-15

16 אוקטובר 2017

לפני:

כב' השופטת כרמית פלד
נציג ציבור (עובדים) מר שמחה לב
נציג ציבור (מעסיקים) מר זאב בירנבוים

התובע
1. SALOMON GIDI 4628/97629
ע"י ב"כ: עו"ד דוד בר חוה
-
הנתבע
1. ששון לוי ת.ז. XXXXXX529
ע"י ב"כ: עו"ד דוד דנינו

פסק דין

מבוא
לפנינו תביעת התובע, אזרח אריתראה, לזכויות שונות מכוח משפט העבודה המגן.
המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לתקופת העסקתו של התובע אצל הנתבע. בעוד שהתובע טוען כי בתקופת העבודה מושא תביעה זו הוא הועסק אצל הנתבע כ – 13.5 חודשים, טוען הנתבע מנגד כי התובע הועסק בתקופה הרלבנטית כ- 5 ימים בלבד.
הנתבע הינו בעל חנות לממכר פירות וירקות בפתח תקווה (להלן – החנות). הצדדים חלוקים בשאלה האם מדובר בחנות אחת מתוך רשת חנויות, באופן אשר מחיל לטענת התובע על הצדדים את צו ההרחבה בענף רשתות שווק מזון (להלן – צו ההרחבה), או שמא כטענת הנתבע אין תחולה לצו ההרחבה בנסיבות ענייננו.
התובע עבד אצל הנתבע כסדרן בחנות בתקופה שבין 6/2010 או סמוך לכך לבין 12/2013 או בסמוך לכך (להלן – תקופת העסקה הראשונה).
בקשר עם תקופת העסקה הראשונה הגיש התובע תביעה כנגד הנתבע (סע"ש 45799-12-13 להלן – התביעה הקודמת). התביעה הקודמת הוגשה לבית הדין ביום 23/12/13. ביום 20/1/14 הוגשה בקשה לדחות את התביעה הקודמת וליתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה אשר נחתם בין התובע לבין הנתבע (להלן – הסכם הפשרה). ביום 23/1/14 ניתן פסק דין אשר דוחה את התביעה הקודמת.
להשלמת התמונה נציין כי ב"כ אשר ייצג את התובע בתביעה הקודמת, ייצג את הנתבע בראשית ההליך שלפנינו. לאחר קדם המשפט, הוגשה ביום 26/3/16 בקשה להחלפת ייצוג הנתבע. עוד נציין כי אין חולק שהתביעה דנן אינה מתייחסת לתקופת ההעסקה הראשונה, אשר הזכויות בגינה נתבעו במסגרת התביעה הקודמת.
לטענת התובע הוא החל לעבוד שוב אצל הנתבע ביום 27/12/13, וזאת כשבועיים ימים לאחר שקיבל את הכספים מכוח הסכם הפשרה. הנתבע טוען מנגד כי התובע שב לעבוד אצלו לאחר סיום תקופת העסקה הראשונה רק בחודש ינואר 2014. תקופת העבודה מושא תביעה זו, קרי התקופה שבה החל התובע בשנית לעבוד אצל הנתבע, לאחר סיום תקופת ההעסקה הראשונה, תכונה להלן – תקופת העבודה השניה.
כאמור, בין הצדדים נטושה מחלוקת של ממש בדבר תקופת העבודה השניה - האם זו השתרעה על פני למעלה מ 13 חודשים או שמא ארכה כ- 5 ימים בלבד.
הילוכו של פסק הדין יהיה כדלקמן. ראשית נפנה לבחון את שאלת תקופת העסקתו של התובע ונסיבות סיום העסקה. כפועל יוצא מקביעותינו בעניינים אלה נבחן את זכאות התובע לכל אחת מהזכויות הנתבעות.
עדים וראיות
ישיבת הוכחות התקיימה ביום 19/3/17. במהלך ישיבת ההוכחות נחקר התובע על תצהירו. מטעם הנתבע נחקר הנתבע בעצמו וכן גב' לימור יחזקאל (להלן – לימור), אשר הועסקה ע"י הנתבע כקופאית בחנות כ-15 שנים.
לתצהיר התובע צורף כנספח א' פלט שיחות שהתקבל מהחברה הסלולרית פרטנר, אשר מתעד, לכאורה, שיחות שנעשו בין מנוי הטלפון הנייד ששימש את התובע לבין מנוי הטלפון הנייד ששימש את הנתבע [ר' פרוטוקול דיון קדם המשפט מיום 29/2/16, עמ' 1 ש' 22-24] (להלן – פלט השיחות). פלט השיחות מציין תאריכי שיחות טלפון, שעת השיחה, זמן השיחה והאם השיחה נכנסה או יצאה מ/אל מספר הטלפון הנייד של התובע/הנתבע.
עוד צורף לתצהיר התובע כנספח ב' דף נייר עליו נכתבו בכתב יד הדברים הבאים (להלן – הפתק):
"חוב – 12,500
כל שישי=500 ₪.
[חתימה]
[חתימה] – 500 – 16/1
[חתימה] – 500 – 23/1
[חתימה] – 500 – 30/1
[חתימה] – 500 – 6/2
[חתימה] – 500 – 13/2"
לתצהיר הנתבע צורפו כתב התביעה שהוגש בתביעה הקודמת, הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים בשעתו ופסק הדין מיום 23/1/14 אשר דחה את התביעה.
טענות הצדדים
גרסת התובע בתמצית
לטענת התובע, כאמור, הוא שב לעבודה אצל הנתבע, לאחר סיום תקופת ההעסקה הראשונה, ביום 27/12/13, וזאת כשבועיים ימים לאחר שקיבל את הסכום מכוח הסכם הפשרה [עמ' 3 ש' 19, ש' 23]. עוד טוען התובע כי הועסק ברצף ע"י הנתבע עד יום 13/2/15, וזאת במשרה מלאה, שבעה ימים בשבוע תוך ביצוע שעות נוספות רבות.
נטען כי התובע השתכר שכר חודשי קבוע בסך של כ- 12,000 ₪ נטו, אשר שולם לו במזומן, מבלי שהונפקו לו תלושי שכר ומבלי שנמסרה לו הודעה לעובד על תנאי העסקה.
מוסיף התובע וטוען כי שכרו לחודשים דצמבר 2014, ינואר 2015 ופברואר 2015 לא שולם לו. עוד טוען התובע כי פנה מספר פעמים לנתבע בבקשה לתשלום שכרו, אולם זה האחרון הפנה אותו ללימור, אשר הפליאה, לכאורה, בתירוצים שונים, אולם שכרו לא שולם.
נטען כי בסופו של דבר שילמה לימור לתובע 5 תשלומים שווים בסך 500 ₪, על חשבון החוב, במועדים המצויינים על גבי הפתק. התובע המשיך לדרוש את יתרת משכורותיו מהנתבע וזה האחרון שב והפנה אותו ללימור, אשר התעלמה מפניותיו והזמינה משטרה על מנת לסלקו מהחנות.
לטענת התובע הוא התפטר ביום 13/2/15 בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים. מלבד פיצויי הפיטורים נתבעים במסגרת התביעה אף שכר העבודה לחודשים דצמבר 2014-פברואר 2015, דמי הבראה, פדיון חופשה, חלף הפרשות לפנסיה ושי לחגים. התובע ויתר על תביעתו לדמי חגים (סעיף 36 לתצהירו).
גרסת הנתבע בתמצית
לטענת הנתבע התובע שב לעבודה בחנות לאחר החתימה על הסכם הפשרה, בחודש ינואר 2014 ועבד כחמישה ימים בלבד.
מוסיף הנתבע וטוען כי בימים הספורים בהם עבד התובע בתקופת העבודה השניה הוא ניהל ויכוחים עזים עם לימור. לטענת הנתבע, התובע אמר לו כי הוא נתן ללימור הלוואה בסך 12,500 ₪ (להלן – ההלוואה) אולם היא מתקשה או מסרבת להחזיר לתובע את ההלוואה. הנתבע טען כי התובע ניסה לערב אותו בסכסוך שהתגלע בינו לבין לימור וניסה ללחוץ באמצעותו על לימור שתשיב את סכום ההלוואה, אולם הנתבע הודיע לתובע שאינו מוכן להתערב בסכסוך.
עוד טוען הנתבע כי בעקבות דברים אלה, התובע פשוט חדל להגיע לעבודה, לאחר 5 ימים מהיום בו החלה תקופת ההעסקה השניה. מוסיף הנתבע וטוען כי התובע המשיך להטרידו טלפונית במשך חודשים רבים וניסה לשכנעו כי יפעיל לחץ על לימור, על מנת שזו תשיב לתובע את ההלוואה. בשיחות טלפון אלה הבהיר הנתבע לתובע בקצרה כי אין לו כוונה להתערב בסכסוך האמור, וקטע את השיחה. לעיתים הנתבע ניתק את השיחה, ברגע שזיהה את קולו של התובע בטלפון.
התובע קיבל את מלוא שכרו עבור חמשת ימי עבודתו בתקופת העבודה השניה, וממילא מעולם לא השתכר שכר חודשי בסך 12,500 ₪. מכל מקום, נוכח תקופת ההעסקה הקצרה והעובדה שהתובע קיבל את שכרו המלא בגינה, הרי שאינו זכאי לסכומים נוספים.
דיון והכרעה
נקדים ונציין כי לאחר ששקלנו את מלוא טענות הצדדים ועיינו בכל המסמכים שהוגשו לתיק בית הדין מצאנו כי דין התביעה להתקבל ברובה. נפרט טעמיי מסקנתנו.
א. תקופת העבודה
ככלל נקבע בפסיקה כי נטל ההוכחה ביחס לתקופת עבודה רובץ על העובד-התובע (ר' דב"ע נד/3-23 חיים פרינץ נ. נתי גפן ואח').
לאחר חקיקת חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב – 2002 (להלן - חוק הודעה לעובד), עבר נטל ההוכחה ביחס לסוגיות שונות אל כתפי המעסיק (ר' בשינויים המחוייבים ע"ע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ- וואיל סנדוקה ומאהד סנדוקה (1/6/04), ע"ע (ארצי) 154-10 שניידר נגד ניצנים אבטחה בע"מ (3/5/11)). זאת, מאחר ש סעיף 2(א)(2) לחוק הודעה לעובד מחייב את המעסיק למסור לעובד פרטים בדבר "תאריך תחילת העבודה" ואילו סעיף 5א' לחוק קובע כי בתובענה של עובד נגד מעבידו, בה שנוי במחלוקת "עניין מהעניינים לפי סעיף 2", והמעביד לא מסר לעובד הודעה בה הוא חייב לפי סעיפים 1 או 3 לחוק "תהיה חובת ההוכחה על המעביד בדבר העניין השנוי במחלוקת , ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין...".
אלא שבענייננו המחלוקת העיקרית נוגעת למועד סיום ההעסקה - האם לאחר 5 ימי עבודה, או שמא לאחר למעלה מ- 13 חודשי עבודה. מועד סיום העסקה ממילא אינו מצויין בהודעה לעובד על תנאי העסקה (למעט במקרים של תקופה קצובה) ומשכך בהקשר זה לא עובר נטל ההוכחה אל המעסיק, הנתבע.
למען לא תצא פסיקתנו חסרה, נציין עוד כי החובה למסור לעובד הודעה על תנאי העסקה קמה בתוך 30 ימים ממועד התחלת העבודה [סעיף 1 לחוק הודעה לעובד]. על כן, לכאורה, בתקופת העסקה בת חמישה ימים בלבד (כטענת הנתבע) עדיין לא קמה למעסיק חובה זו. אמנם יתכן שחרף תקופת העסקה הנטענת היה מקום להטיל את נטל ההוכחה בעניינים מסויימים על הנתבע, שכן התובע הועסק אצלו גם בתקופת העסקה הראשונה, אשר היתה סמוכה בעיקרה לתקופת העסקה השניה, מבלי שנמסרה לו הודעה על תנאי העסקה [עמ' 11 ש' 17-18, עמ' 15 ש' 16-17], אולם מאחר ומועד סיום העסקה ככלל אינו אמור להיות מצויין בהודעה לעובד, הרי שאין אנו נדרשים להכריע בשאלה זו.
אם כן, מצאנו לקבוע כי הנטל בכל הנוגע למועד סיום העסקה מוטל על כתפי התובע. הדברים נכונים מקל וחומר שעה שאין מחלוקת כי התובע התפטר מיוזמתו, כך שעליו מוטל הנטל להוכחת נסיבות ההתפטרות. לאחר ששקלנו את מלוא העדויות שנשמעו ואת הראיות שהוגשו, סבורים אנו כי התובע הרים את הנטל בהקשר זה. נפרט.
מועד סיום העסקה
עיון בפלט השיחות מעלה כי בתקופה שבין פברואר 2014 לנובמבר 2014 - תקופה אשר ביחס אליה טוען הנתבע כי כלל לא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים - התבצעו 91 שיחות בין הטלפון הנייד של התובע לבין הטלפון הנייד של הנתבע.
בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע על מה שוחח עם התובע בשיחות אלה והשיב כי השיחות בינו לבין התובע נסובו רק על ענין ההלוואה [עמ' 13 ש' 3-8].
כאשר נאמר לנתבע כי תשובה זו אינה יכולה להסביר את עצם ביצוע השיחות ממכשיר הנייד שלו עצמו אל מכשירו של התובע, הכחיש תחילה כי הוא התקשר אל התובע [עמ' 13 ש' 9-10]. בהמשך החקירה, עת עומת הנתבע עם העובדה שמתדפיס השיחות עולה כי התקיימו שיחות רבות אשר בוצעו מהנתבע אל התובע השיב "לפעמים אתה בעבודה. אתה לא עונה. אתה חוזר לשיחה. נגיד עכשיו אנחנו בדיון, יש שיחת טלפון, כשאנחנו יוצאים אנחנו חוזרים לשיחה לשאול מה רצו" [עמ' 13 ש' 11-13]. לאחר מכן שב הנתבע וחזר על גרסתו כי הוא רק חזר בשיחות אל התובע, שהתקשר אליו ראשון "82 שיחות שהוא נדנד לי והתקשר אלי" [עמ' 13 ש' 27].
גרסתו זו של הנתבע אינה עולה בקנה אחד עם פלט השיחות. מפלט השיחות עולה כי בין פברואר 2014 לנובמבר 2014 בוצעו רק 19 שיחות טלפון מהתובע אל הנתבע, בעוד שהנתבע התקשר לתובע 72 פעמים. כלומר, מרבית השיחות נערכו ביוזמת הנתבע ולא ביוזמת התובע.
עיון בתאריכים המופיעים בפלט השיחות מעלה כי מרבית השיחות שביצע הנתבע אל התובע כלל לא היו במועדים בהם התובע התקשר אל הנתבע. הלכה למעשה רק שיחות מעטות מאוד מתוך 72 השיחות שביצע הנתבע אל התובע באותה תקופה, בוצעו בתאריכים בהם קיים גם תיעוד של שיחות שביצע התובע אל הנתבע (בתאריכים 1/2, 8/3, 1/5, 26/6, 28/6, 3/7). כלומר, הנתבע ביצע 64 שיחות טלפון אל התובע בימים בהם התובע כלל לא התקשר אליו.
עוד מעלה פלט השיחות כי מרבית השיחות מהנתבע אל התובע כלל לא בוצעו בסמיכות כלשהי (אף לא של מספר ימים) לשיחות שביצע התובע אל הנתבע, באופן ששומט את הקרקע תחת טענת הנתבע לפיה השיחות אותן ביצע אל התובע היו רק בבחינת "החזרת שיחה" אל התובע אשר התקשר אליו. כך למשל התובע כלל לא התקשר אל הנתבע בחודש אפריל 2014 ואילו הנתבע התקשר בחודש זה אל התובע 13 פעמים. כך גם בחודשים אוגוסט 2014 וספטמבר 2014 במהלכם התובע כלל לא התקשר לנתבע, בעוד שהנתבע התקשר אל התובע 17 פעמים.
איננו נותנים אמון בגרסת הנתבע לפיה הקשר הטלפוני שהתקיים בינו לבין התובע בתקופה שביחס אליה נטען על ידו כי לא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, היה ביוזמת התובע בלבד, בעוד שהנתבע רק התקשר חזרה אל התובע. פלט השיחות מעלה תמונה הפוכה. אף שורת ההיגיון אינה תומכת בגרסה זו, שכן לא ברור מדוע היה על הנתבע לטרוח ולחזור לתובע טלפונית אם לא רצה לשוחח עימו וסירב, לכאורה, להתערב בוויכוח הנטען בנוגע להלוואה. סביר כי אם הנתבע אכן ביקש לנתק עצמו מהתובע, כפי שטען, לא היה טורח לענות לשיחותיו של התובע, לא כל שכן לחזור אליו מיוזמתו, לעיתים בחלוף שבועות רבים מהמועד שבו התקשר התובע אליו.
עוד תמוהה הטענה כי הצדדים ניהלו 91 שיחות טלפון, אשר לכאורה נסובו כולן על ענין ההלוואה.
לא נעלמה מעינינו טענת הנתבע לפיה משכי השיחות הקצרים מעידים על כך שלא ניתן להעביר מסרים הנוגעים לעבודה במהלך אותן שיחות [עמ' 13 ש' 4-8]. לא מצאנו לקבל טענה זו. חלק ממשכי הזמן המתוארים בפלט השיחות מאפשרים לנהל שיחת עבודה קצרה הנוגעת למתן הוראה ספציפית לתובע. הדברים מקבלים משנה תוקף בהתחשב בשפתו העברית הדלה של התובע, אשר אינה מאפשרת קיום שיחות ארוכות ומורכבות ובהנחיות הפשוטות הנדרשות מאופי העבודה של סדרן ירקות בחנות [ר' חקירת התובע בעמ' 7 ש' 13-28, עמ' 8 ש' 2-8].
לסיכומה של נקודה זו נציין כי פלט השיחות תומך בגרסת התובע לפיה עבד אצל הנתבע חודשים רבים, ולא חמישה ימים בלבד. קיים טעם נוסף שבגינו העדפנו לבכר את גרסת התובע בנקודה זו על פני גרסת הנתבע. טעם זה נעוץ בגרסת הנתבע הנוגעת להלוואה. לאחר ששקלנו את העדויות שנשמעו סבורים אנו כי לא הוכח שהתובע נתן ללימור הלוואה. זאת, ממספר טעמים.
הגרסה לפיה התובע נתן ללימור הלוואה בת 12,500 ₪, הינה תמוהה כשלעצמה, כפי שמציינת אף לימור בסעיף 4 לתצהירה. נפרט.
סכום בסך 12,500 ₪ הינו סכום גבוה יחסית, ככל שהוא נוגע לתובע, שכן הוא משקף משכורת חודשית שלמה לטענתו. עוד תמוה כי התובע הציע את מתן ההלוואה, כבר בימים הראשונים לאחר שובו לעבודה אצל הנתבע, מיד כאשר שמע לראשונה - כך לגרסת לימור [סעיף 4 לתצהירה] – על חובותיה [עמ' 17 ש' 32, עמ' 18 ש' 1-7]. בנוסף מוקשית בעינינו ההסכמה למתן הלוואה בסכום שכזה מבלי להסכים על מועדי החזרים סדורים [עמ' 18 ש' 9]. כמו כן, לא ברור מדוע התובע הלווה ללימור דווקא 12,500 ₪, שעה שחובה עמד על כ 20,000 ₪ ויותר [עמ' 17 ש' 26-27] וחרף העובדה שהתובע, לכאורה, הציע סכום גבוה יותר [עמ' 18 ש' 10].
לימור לא פנתה בעת מצוקה למעסיקה, הנתבע, אצלו הועסקה כ 15 שנים תוך שהיא זוכה ליחס של אמון מוחלט, אשר נלמד בין היתר מכך שכספי החזר ההלוואה נלקחו על ידה מהקופה [עמ' 19 ש' 13-14, עמ' 21 ש' 27-28], אולם בחרה, לכאורה, לשתף במצוקתה את התובע, עימו לא היו ללימור כל יחסי חברות מיוחדים [עמ' 18 ש' 18-19]. הדבר מעורר תמיהה לטעמנו. איננו נותנים אמון בתשובת לימור בהקשר זה לפיה, לכאורה, "התביישה" מהנתבע [עמ' 20 ש' 24-27], אשר ממילא – כך לגרסת לימור – ידע על ההלוואה, שהוחזרה מכספים שניטלו לטענתה מקופת העסק.
גרסת לימור בנוגע לנסיבות מסירת הפתק והכתוב בפתק לוקה בחסר, עמומה ובלתי בהירה. מחד גיסא טוענת לימור כי סיימה להשיב לתובע את מלוא ההלוואה או רובה וזאת בחמישה תשלומים של 500 ₪ (כמפורט בפתק) ובתשלומים רבים נוספים בסכומים נמוכים יותר, כך שבפועל ההלוואה הוחזרה לאחר כשנה [סעיף 10 לתצהיר לימור; עמ' 21 ש' 6]. מאידך גיסא, לימור אינה מפרטת מתי בדיוק נפגשה עם התובע, באיזה אופן תואמו הפגישות לצורך החזר מלוא ההלוואה ומתי בדיוק סיימה להשיב את מלוא ההלוואה. מדובר, כאמור, בעשרות פגישות נטענות ומשכך תמוה כי לא נמסרה כל גרסה ברורה ביחס אליהן [עמ' 21 לחקירתה]. לא ניתן בהקשר זה לקבל את גרסת לימור, כאשר נשאלה כיצד היתה יודעת מתי מגיע התובע לצורך קבלת החזר ההלוואה והשיבה "הוא היה יודע שמגיע לו כסף והוא היה מגיע. לא היה לי מה לקבוע איתו" [עמ' 21 ש' 25-26] .
בנוסף לא ברור מדוע לימור חתמה על הפתק רק חמש פעמים (בהן הוחזרו לתובע 500 ₪ בכל פעם) ומדוע לא המשיכה לחתום על הפתק, או לערוך תיעוד של החזר ההלוואה במסמך אחר. נזכיר כי מדובר בסכום גבוה של כ 12,500 ₪ אשר לפי טענת לימור הוחזר ברובו בתשלומים נמוכים של כ 200- 300 ₪ [עמ' 21 ש' 7-8] ומשכך בלתי סביר כי לא יהיה תיעוד כתוב כלשהו לסכומים אשר הוחזרו ואלה שנותרו עומדים לפירעון, שכן בנסיבות כאלה קשה להניח שהתובע ולימור נשענו על זיכרונם בלבד. לא מצאנו בנקודה זו לקבל את עדות לימור אשר אישרה כי אין בידה כל אסמכתא לכך שהחזירה את ההלוואה "כי הוא לא חתם ולא הביא את הפתק. מה שהוא הביא אני חתמתי לו" [עמ' 21 ש' 1-2].
ערים אנו לעובדה שבמהלך דיון ההוכחות העיד התובע כי החתימות המופיעות על גבי הפתק בצד ימין בסמוך לסכומים הרשומים בסך 500 ₪ הינן חתימות שלו [עמ' 8 ש' 27-31]. בית הדין אינו מומחה לכתבי יד, אולם על פניו החתימה אותה חתם התובע במהלך דיון ההוכחות על גבי הפתק [סומן כמוצג 1] אינה דומה לחתימות אשר מופיעות על גבי הפתק. חתימות אלה, אשר מופיעות על גבי הפתק, נחזות לכאורה לחתימתה של לימור, שכן הן דומות יותר לחתימת לימור על תצהירה בהשוואת לחתימת התובע על תצהירו. הדברים נכתבים בזהירות הנדרשת שכן, כאמור, בית הדין אינו מומחה לכתבי יד והדברים אינם חד משמעיים.
יחד עם זאת, נבהיר כי אפילו בהנחה שאכן כך הם פני הדברים, קרי חתימות התובע לא מופיעות על גבי הפתק בניגוד לעדותו בענין זה, הרי שאין בכך לטעמנו כדי לשמוט את הקרקע תחת עדותו כולה, באופן שיביא לדחיית התביעה.
עוד נציין כי לא נעלמה מעינינו העובדה שעדות התובע אינה מתיישבת באופן מדוייק גם עם המועדים המצויינים בתביעה הקודמת (בענין זה יורחב בהמשך). יחד עם זאת, מדובר על אי דיוקים בין עדות התובע בהליך הנוכחי לבין דברים שנכתבו ע"י בא כוח התובע (אשר התחלף) בהליך קודם, אשר לא נתמכו בתצהיר התובע או בעדותו.
בנוסף, ולמען לא תצא פסיקתנו חסרה נבהיר כי לא מצאנו לקבל את טענת הנתבע בסעיף 31 לסיכומיו לפיה העובדה שעל גבי הפתק מצויין חוב בסך 12,500 ₪, בעוד שהתובע טוען כי חוב הנתבע כלפיו בגין משכורות עומד על סך של 35,000₪, מעידה, לכאורה, על העדר מהימנות התובע.
בהקשר זה נציין, ביחס להערכת מהימנות העדויות, את ההערות הבאות:
הן התובע, הן הנתבע והן לימור לא הציגו בפנינו עדות קוהרנטית ונטולת רבב, סדורה ועקבית שאין להטיל בה כל דופי. לא התרשמנו באופן מוחלט מאף אחת מהעדויות וסבורים אנו כי בכל העדויות שנשמעו נפלו אי דיוקים שונים, וזאת בלשון המעטה.
יחד עם זאת, שוכנענו כי בעדותו של הנתבע ובעדותה של לימור נפלו בקיעים רבים יותר בהשוואה לעדות התובע. עדויות הנתבע והעדה מטעמו העלו תהיות משמעותיות, באופן שלא מצאנו ליתן בהן אמון ולאחר ששקלנו את כל העדויות מצאנו לבכר את עדות התובע ככלל, על פני עדות הנתבע ועדותה של לימור. זאת חרף העובדה שחלק ניכר מנטלי ההוכחה מוטל על כתפי התובע דווקא. לאחר ששקלנו בכובד ראש את העדויות שנשמעו בפנינו ואת המשקל שיש לייחס להן, מצאנו לקבוע כי גרסאות הנתבע והעדה מטעמו הינן מעוררות תמיהה באופן שפוגע ממשית במהימנותן.
מהטעמים שפורטו לעיל מצאנו להעדיף את גרסת התובע בכל הנוגע למועד סיום עבודתו ביום 13/2/15.
מועד התחלת העבודה
בכתב התביעה טען התובע כי החל לעבוד שנית אצל הנתבע ביום 10/12/13. בתצהירו תיקן התובע את גרסתו וטען כי הוא החל לעבוד אצל הנתבע בשנית ביום 27/12/13, כשבועיים ימים לאחר שקיבל את סכום הכסף, בהתאם להסכם הפשרה אשר נחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין במסגרת התביעה הקודמת. על גרסתו זו שב התובע ועמד בחקירתו הנגדית [עמ' 3 ש' 17, 19 ו-23, עמ' 5 ש' 3 ו-9].
מנגד טען הנתבע בכתב ההגנה ובתצהירו כי החל להעסיק את התובע במסגרת תקופת העסקה השניה רק בינואר 2014 (ולמשך 5 ימים בלבד). הנתבע לא ציין תאריך מסויים בחודש ינואר 2014.
בחקירתו הנגדית חזר בו הנתבע מגרסתו זו וטען כי התובע עבד אצלו 5 ימים "בערך 4 חודשים- חצי שנה אחרי התביעה" [עמ' 14 ש' 24-25].
כתב התביעה בתביעה הקודמת הוגש לתיק בית הדין ביום 23/12/13 ובו צויין כי התובע סיים עבודתה אצל הנתבע (בתקופה הראשונה) ביום 13/12/13. כתב התביעה, מן הסתם, לא נתמך בתצהיר התובע ונזכיר כי זה האחרון היה מיוצג ע"י עו"ד שונה מעוה"ד אשר ייצג אותו בהליך הנוכחי אשר בפנינו.
ביום 20/1/14 הוגשה לבית הדין במסגרת ההליך הקודם בקשה ליתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה אשר נחתם בין הצדדים, ואשר אינו נושא תאריך.
בהתאם לחוק הודעה לעובד על תנאי העסקה, בנסיבות בהן לא נמסרה לעובד הודעה על תנאי העסקה מוטל על כתפי המעסיק הנטל להוכיח את מועד התחלת העבודה (כמפורט בסעיף 5א לחוק הודעה לעובד).
אכן, לטענת הנתבע תקופת העסקה בענייננו נמשכה 5 ימים בלבד, באופן שאינו מקים לכאורה חובה למעסיק למסירת הודעה על תנאי העסקה. יחד עם זאת, הנתבע אשר העיד כי לא נמסרה לתובע כל הודעה על תנאי העסקה ביחס לתקופה מושא התביעה דנן, אישר בעדותו כי גם בתקופת העסקה הראשונה לא מסר לתובע כל הודעה על תנאי העסקה. בנסיבות אלה ומשברור כי הנתבע אינו מקפיד על קיום חובתו זו [ר' עדות הנתבע בעמ' 11 ש' 18, עמ' 15 ש' 16-17, ש' 20-21] יתכן שיש מקום להטיל על הנתבע את נטל ההוכחה. יחד עם זאת, איננו נדרשים לשאלה זו מאחר וסבורים אנו כי אפילו הנטל המוטל על כתפי התובע, הרי שזה הרים את הנטל והוכיח כי החל לעבוד אצל הנתבע שנית ביום 27/12/13. נבאר.
אכן, בכתב התביעה ציין התובע כי החל לעבוד ביום 10/12/13 ואילו בתצהיר עדות ראשית מטעמו צויין כי מועד התחלת העבודה היה ביום 27/12/13. יחד עם זאת, המועד המצויין בכתב התביעה נכתב ע"י ב"כ התובע ולא נתמך בתצהיר התובע. התובע חזר בחקירתו הנגדית על המועד המצויין בתצהירו והבהיר כי שב לעבודה אצל הנתבע, לאחר שבועיים ממועד קבלת כספי הסכם הפשרה. עוד חזר התובע והעיד כי כספי הסכם הפשרה התקבלו אצלו ביום 13/12/13. ערים אנו לכך שבכתב התביעה צויין, לכאורה, כי מועד זה (קרי 13/12/13) הינו מועד הפסקת העבודה בתקופת העסקה הראשונה, ולא מועד קבלת כספי הפשרה. יחד עם זאת, סבורים אנו כי יש ליתן משקל נמוך לכל המצויין בכתב התביעה במסגרת ההליך הקודם. זאת הן מהטעם שהדברים כלל אינם נתמכים בתצהיר כלשהו, הן מהטעם שלא ברורה ההתנהלות במסגרת התביעה הקודמת, בה היה התובע מיוצג ע"י בא כוחו הקודם (אשר ייצג את הנתבע בתחילתו של הליך זה) והן מהטעם שעדותו של התובע במהלך חקירתו הנגדית היתה נחרצת וברורה בענין זה.
הנתבע, לעומת זאת, כלל לא נקב בתאריך מסויים כלשהו שבו החל התובע לעבוד אצלו בשנית. בתצהירו ציין כי היה זה בחודש ינואר 2014, אולם במהלך חקירתו הנגדית נסתרה באופן מוחלט גרסתו של הנתבע בהקשר זה, עת ציין כי התובע שב לעבודה אצלו לאחר כארבעה חודשים או חצי שנה ממועד הגשת התביעה הקודמת [עמ' 14 ש' 23-24], קרי בחודש אפריל 2014 או יוני 2014.
עוד ציין הנתבע בחקירתו הנגדית כי במסגרת התביעה הקודמת ובטרם נחתם הסכם הפשרה נערך בין הצדדים משא ומתן בין כחודשיים ימים [עמ' 12 ש' 22-28]. גרסה זו סותרת את העובדה שהתביעה הקודמת הוגשה ביום 23/12/13, ביחס לתקופה עבודה שהסתיימה גם היא לכאורה בדצמבר 2013 וכי הסכם הפשרה הוגש לתיק בית הדין ביום 20/1/14, פחות מחודש ימים לאחר שהוגשה התביעה.
נזכיר כי הנתבע אישר בחקירתו הנגדית שלתובע לא נמסרה הודעה על תנאי העסקתו, לא במהלך התקופה הראשונה ולא במהלך התקופה השניה, כי בחנות אין שעון נוכחות [עמ' 11 ש' 1] אשר דיווחיו עשויים היו להאיר את המחלוקת בנוגע לתקופת העבודה, כי לא הוצאו לתובע תלושי שכר "כי הוא רצה את זה שחור" [עמ' 10 ש' 331 עמ' 15 ש' 18-19] וכי אין כל תיעוד אחר ביחס לתקופת ההעסקה או אף עצם העסקתו של התובע אצל הנתבע – הן בתקופת ההעסקה הראשונה והן בתקופת ההעסקה השניה.
נוכח הודאת הנתבע כי בפועל לא התנהל ביחס לתובע בהתאם לחובותיו הרישומיות כמעסיק – הן בהתייחס לתלושי שכר, הן בהתייחס לדוחות נוכחות והן בהתייחס להודעה לעובד על תנאי העסקה (בשתי תקופות ההעסקה) ובשים לב לעובדה שהנתבע אף לא ציין מועד התחלת עבודה מדוייק של התובע וגם החודש שצויין על ידו נסתר בחקירתו הנגדית – מצאנו לקבל את גרסת התובע בהקשר זה ולקבוע כי התובע החל עבודתו אצל הנתבע בשנית ביום 27/12/13.
משקבענו כי התובע עבד אצל הנתבע מיום 27/12/13 ועד יום 13/2/15, קרי כ-13.5 חודשים נפנה לבחון את הזכויות הנטענות.
ב. שכר עבודה
כאמור, מצאנו לקבל את גרסת התובע לפיה עבד אצל הנתבע עד יום 13/2/15.
התובע טען כי שכרו החודשי עמד על סך של 12,000 ₪ [סעיף 9 לתצהיר התובע]. הנתבע מנגד טען כי לא שילם לתובע שכר חודשי בסכום זה, אשר לטענתו אינו הולם את התפקיד הפשוט שביצע התובע [סעיף 10 לתצהיר הנתבע]. גם לימור הצהירה כי "לא שמעתי שיש עובד כל שהוא בחנות שמשתכר שכר חודשי בסכום כזה גדול" [סעיף 12 לתצהיר לימור]. הנתבע לא ציין דבר ביחס לשכר אותו השתכר התובע בפועל והלכה למעשה לא העמיד כל גרסה נגדית ביחס לשכר העבודה הנתבע.
כאמור, אין חולק כי השכר שולם במזומן, כי לא הונפק לתובע תלוש שכר, לא נערך רישום כלשהו ביחס לשכר ששולם לתובע ו/או לעצם עבודתו (לרבות דווחי נוכחות וכיוצ"ב) ולא ניתנה לתובע הודעה לעובד על תנאי העסקה.
בנסיבות אלה ובהעדר כל גרסה נגדית מטעם הנתבע מצאנו לקבל את גרסת התובע בדבר שכרו החודשי. נציין בהקשר זה, ומבלי לקבוע מסמרות בענין, כי לטענת התובע מדובר בשכר ששולם לו עבור כ- 397 שעות חודשיות [סעיף 8 לתצהיר התובע].
התובע טען בסעיף 19 לתצהירו כי לא שולם לו שכרו לחודשים דצמבר 2014, ינואר 2015 ו-בפברואר 2015. בחקירתו הנגדית שב התובע על גרסתו זו [עמ' 6 ש' 20-32, עמ' 7 ש' 1-6].
לא נעלמה מעינינו העובדה שבתחילת חקירתו הנגדית ציין התובע כי לא קיבל משכורת בגין חודש ינואר 2014 [עמ' 5 ש' 20]. יחד עם זאת, ניכר מהעדות שמדובר בבלבול שנובע כתוצאה מהשנים (קרי האם 2014 או 2015), שכן בהמשך עדותו שב התובע והסביר באופן ברור שקיבל את כל משכורותיו עד לחודש דצמבר 2014 [עמ' 6 ש' 6-19].
הנתבע טען, כאמור, כי התובע עבד רק כחמישה ימים וקיבל את מלוא משכורתו. הנתבע לא הציג כל אסמכתא בדבר תשלום השכר. כפי שפורט לעיל לא מצאנו לקבל את הגרסה באשר לתקופת העבודה ומשכך אף את הגרסה בדבר תשלום משכורת מלאה.
בנסיבות אלה מצאנו לקבוע כי הוכח שהתובע לא קיבל שכר מלא עבור חודשים דצמבר 2014, ינואר 2015 ופברואר 2015 (עד יום 13/2/15, מועד סיום העבודה).
על יסוד משכורת חודשית בסך 12,000 ₪ נטו לחודש, הרי שהתובע היה אמור לקבל עבור תקופה זו בת כחודשיים וחצי כ-30,000 ₪.
התובע טען שקיבל על חשבון שכר העבודה סכום בסך 2,500 ₪, אשר שולם לו לשיעורין ע"י לימור, כמצויין בפתק. כאמור, מצאנו לבכר גרסתו זו של התובע על פני גרסת הנתבע.
על כן, מצאנו לקבוע כי התובע זכאי לשכר עבודה בסך 27,500 ₪ נטו (30,000-2,500) בגין עבודתו בחודשים דצמבר 2014-פברואר 2015.
ג. פיצויי פיטורים
לטענת התובע הוא זכאי לפיצויי פיטורים, שכן נאלץ להתפטר לאחר שלא שולם לו שכרו במשך מספר חודשים. הנתבע טוען מנגד כי התובע חד ל להגיע לעבודה לאחר כ- 5 ימי עבודה ולאחר שהנתבע העיר לו בדבר הוויכוחים עם לימור בנוגע להלוואה. אין מחלוקת, אם כן, כי התובע הוא אשר עזב את העבודה מיוזמתו. המחלוקת נוגעת לשאלה האם נסיבות סיום העבודה מזכות את התובע בפיצויי פיטורים אם לאו.
סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג 1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) קובע כדלקמן:
"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים".
על עובד הטוען לזכאות לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים לעבור שלוש משוכות שונות בטרם תקום זכאותו. ראשית, על העובד להוכיח כי אכן היתה "הרעה מוחשית" בתנאי עבודתו או נסיבות אחרות שבעטיין לא ניתן לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו. שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל אלה ולא מטעם אחר, קרי עליו להוכיח קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה המוחשית או הנסיבות האמורות. שלישית, על העובד להוכיח כי נתן למעסיקו התראה על כוונתו להתפטר בשל כך, באופן שאפשר למעסיק לתקן את ההפרה או את הנסיבות, ככל שאלה ניתנות לתיקון (ע"ע (ארצי) 26706-05-11 חיים שבתאי נגד טכנובר בע"מ (10/6/13)).
כאמור, מצאנו לקבל את גרסת התובע בדבר העסקתו כ 13.5 חודש ואי תשלום שכרו המלא בחודשיים וחצי האחרונים להעסקתו.
בנסיבות בהן לא משולם לעובד שכר עבודתו, ואין מדובר באיחור חד פעמי בתשלום השכר, באיחור זניח וכיוצ"ב עולה הדבר, במרבית המקרים, כדי נסיבות בהן "אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו" (ר' ע"ע (ארצי) 563/05 אלי אסיסקוביץ נגד עמותת מכבי ראשון לציון לתרבות וספורט (8/11/06), דב"ע נג/210-3 אהרון רביוב נגד נאקו שילוק בע"מ ואח' (14/11/94); דב"ע נו/299-3 אריה לוי נגד גונזגה, (3/6/97)).
בענייננו הוכחה טענת התובע לפיה לא שולם לו שכר עבודתו בגין חודשיים וחצי אחרונים להעסקה. אי תשלום שכר עבודה, שלא בנסיבות של איחורים זניחים, תשלום חלקי בנסיבות מסויימות או פיגור חד פעמי בתשלום, מהווה הפרה יסודית ובסיסית של הסכם העבודה. התנהלות כזו אף מסבה לעובד נזק כלכלי משמעותי, אשר בגינו לא ניתן לדרוש מהתובע כי ימשיך בעבודתו.
לא נסתרה גרסתו של התובע בדבר פניות חוזרות ונשנות אל הנתבע, לצורך תיקון ההפרה ותשלום השכר [סעיף 20 לתצהיר התובע]. בנוסף, מצאנו לקבל את טענת התובע לפיה התפטר מעבודתו בסופו של יום בשל העובדה ששכרו לא שולם ולאחר שלימור "הזמינה משטרה על מנת לסלק אותי מהחנות" [סעיף 22 לתצהיר התובע וכן עמ' 7 ש' 3-6] בעקבות פניותיו החוזרות לקבלת שכרו.
בנסיבות אלה, שעה שקבענו כי התובע אכן לא קיבל את שכרו לחודשים דצמבר 2014-פברואר 2015 (זולת הסכום בסך 2,500 ₪ אותו קיבל לשיעורין), חרף פניות חוזרות ונשנות בהקשר זה אל הנתבע ושמצאנו לקבל את טענת התובע כי עזב את עבודתו בשל כך, סבורים אנו כי מתקיימות נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו, כך שהתפטרותו של התובע על הרקע האמור מזכה אותו בפיצויי פיטורים.
על יסוד משכורת חודשית בסך 12,500 ₪ נטו ובגין 13.5 חודשי העסקה זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך של 13,500 ₪.
ד. דמי הבראה
התובע טוען לתחולת צו ההרחבה בענף רשתות שווק מזון. צו ההרחבה מיום 2/2/10 [פורסם בילקוט הפרסומים 6065 תש"ע] מגדיר רשת שווק מזון, כרשת המפעילה לפחות שתי חנויות לממכר מזון, או חנות לממכר מזון ששטח המכירה שלה עולה על 500 מ"ר (ר' ההגדרה המלאה בצו ההרחבה).
נטל ההוכחה בכל הנוגע לתחולת צו ההרחבה מוטל על התובע. סבורים אנו כי נטל זה לא הורם. התובע אך טען בלקוניות לתחולת צו ההרחבה. זאת, מבלי להביא כל נתון בהקשר זה ואף מבלי שהנתבע נשאל, ולו שאלה אחת, בכל הנוגע לסוגיית הסווג הענפי ותחולת צו ההרחבה. בנסיבות אלה לא הוכחתה תחולתו של צו ההרחבה.
כאמור, הוכח כי התובע הועסק כ- 13.5 חודשים.
התובע בסעיף 28 לתצהירו טען כי לא שולמו לו דמי הבראה במשך כל תקופת העסקה. טענה זו לא הופרכה.
על כן, בשים לב לתקופת העסקה, התובע זכאי לדמי הבראה בגין 5.75 ימי הבראה (5 ימים עבור שנה ראשונה, ו-0.75 ימים עבור 1.2 חודשי העסקה בשנה השניה) ובסך של 378 ₪ ליום הבראה.
בסך הכל זכאי התובע לסכום בסך 2,173 ₪ בגין דמי הבראה.
ה. פדיון חופשה
הנטל להוכחת תשלום פדיון חופשה מוטל על המעסיק (ע"ע (ארצי) 665/09 מנרב הנדסה ובנין בע"מ נגד ארפצ'י (1/11/11)).
התובע טען בסעיף 32 לתצהירו כי במהלך כל תקופת עבודתו לא שולמו לו דמי חופשה. טענתו זו לא נסתרה.
בשים לב לטענה בדבר היקף המשרה (7 ימים בשבוע, ר' סעיף 8 לתצהיר התובע) אשר לא נסתרה אף היא התובע זכאי ל 15 ימי חופשה בגין כל תקופת העסקתו. על יסוד שכר התובע בסך 12,000 ₪ לחודש (קרי, שכר יומי בסך 400 ₪ בהתחשב ב 7 ימי עבודה בשבוע) זכאי התובע לפדיון חופשה בסך 6,000 ₪ לתקופה.
ו. חלף הפרשות לפנסיה
לטענת התובע בסעיף 37 לתצהירו לא הופרשו עבורו כספים כלשהם לקרן פנסיה משך כל תקופת עבודתו. טענה זו לא נסתרה.
כאמור, מצאנו לקבוע כי לא הוכחה תחולתו של צו ההרחבה בענף רשתות שווק המזון ומשכך זכאי התובע להפרשות לפי צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיית חובה. סעיף 6(ה) לצו ההרחבה לפנסיית חובה קובע חובת ביצוע הפרשות בתום 6 חודשי העסקה (למעט במקרה של קיום ביטוח פנסיוני קודם, שלא נטען וממילא הוכח בענייננו).
בהתחשב בתקופת העבודה הרי שהתובע זכאי לחלף הפרשות לפנסיה בגין 6 חודשים בשנת 2014 ו-1.5 חודשים בשנת 2015. בתקופה הרלבנטית שיעורי הפרשות מעסיק לפנסיה עמדו על 6% ומשכך זכאי התובע לחלף הפרשות בסך של 5,400 ₪ (7.5 חודשיםX 12,000 ₪ לחודש X 6%).
ז. שי לחג
התובע טען לזכאות לשי לחג מכוח תחולת צו ההרחבה בענף רשתות שווק מזון. משלא הוכחה תחולתו של צו הרחבה זה ממילא נדחה רכיב תביעה זה, אף מבלי להידרש לשאלה האם זכות זו היא בבחינת זכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון, אם לאו.
סוף דבר
מהטעמים שמפורטים לעיל תביעת התובע מתקבלת ברובה. הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים. מאחר ואין חולק כי התובע השתכר סכומי נטו, הסכומים שלהלן נקובים בערכי נטו:
שכר עבודה בסך 27,500 ₪.
פיצויי פיטורים בסך 13,500 ₪.
דמי הבראה בסך 2,173 ₪.
פדיון חופשה בסך 6,000 ₪.
חלף הפרשות לפנסיה בסך 5,400 ₪.
בנוסף, מצאנו לחייב את הנתבע בהלנת שכר עבודה בסך של 5,500 ₪ ובהלנת פיצויי פיטורים בסך 3,000 ₪. מובהר כי סכומי ההלנה נפסקים בהתחשב בכלל נסיבות הענין הספציפי אשר לפנינו. בין השאר הובאה בחשבון העובדה שלא שולמו לתובע למעלה משתי משכורות אחרונות, באופן שמהווה הפרה יסודית ובסיסית של חבות המעסיק כלפי העובד, המסב נזק כבד לעובד ומחייב פיצוי העובד מחד גיסא והרתעת המעסיק מאידך גיסא (למלוא השיקולים בהקשר זה ר' ע"ע (ארצי) 43694-12-11 ו – 53128-12-11 חברת אפי שמירה ואבטחה בע"מ נגד יעקוב מרדכי (28/8/17)).
הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידי הנתבע. הסכומים הנקובים בסעיפים קטנים (א) ו- (ב), אשר נפסקו בגין שכר עבודה ובגין פיצויי פיטורים יישאו כאמור פיצויי הלנה כמפורט לעיל. ככל שלא ישולמו הסכומים בתוך 30 ימים ממועד מסירת פסק הדין, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.
הסכומים הנקובים בסעיפים ג, ד' ו-ה' (דמי הבראה, פדיון חופשה וחלף הפרשות לפנסיה) ישולמו בתוך 30 ימים ממועד מסירת פסק הדין ויישאו ריבית והפרשי הצמדה מיום 1/3/15 ועד מועד התשלום בפועל.
בנוסף יישא הנתבע בשכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידי הנתבע, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ו תשרי תשע"ח, (16 אוקטובר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר שמחה לב, נציג ציבור עובדים

כרמית פלד, שופטת אב"ד

מר זאב בירנבוים, נציג ציבור מעסיקים