הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ס"ע 46277-08-16

02 אוקטובר 2018

לפני:

כב' הרשמת מרב חבקין

התובע
מוחמד עבדאלפתאח עאזם
ת.ז. XXXXXX652
ע"י ב"כ: עו"ד עקל ואיל
-
הנתבעת
ח. מיתר לבנין בע"מ
ח.פ. 511056335
ע"י ב"כ: עו"ד אורון מאירי

פסק דין

עניינה של תביעה זו הוא שאלת זכאות התובע להשלמת פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, הוצאות נסיעה וזכויו ת סוציאליות נוספות.

העובדות וגדר המחלוקת
התובע תושב הרשות הפלשתינאית עבד אצל הנתבעת, חברה העוסקת בבנייה , וזאת מיום 1/5/14 עד ליום 12/4/16.

על מערכת יחסי העבודה בין הצדדים חל צו ההרחבה בענף הבנייה שהרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי שנחתם בשנת 2010 ובהמשך צו ההרחבה אשר הרחיב את הוראות ההסכם משנת 2015 .

לטענת התובע, תלושי השכר אינם משקפים את ימי עבודתו בפועל ואת השכר ששולם. התובע עתר לתשלום הפרשים בגין זכויותיו הסוציאליות וכן להוצאות נסיעה. כמו כן טען התובע כי הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת לנוכח נסיבות סיום עבודתו בנתבעת.

לטענת הנתבעת, השכר המופיע בתלושי השכר משקף נאמנה את הסכומים והרכיבים ששולמו. לגבי סיום יחסי העבודה נטען, כי עבודת התובע הופסקה לאחר שבוטל אישור העבודה שלו מסיבות ביטחוניות ולא קמה לו זכאות לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת .

מטעם התובע העיד התובע עצמו ומטעם הנתבעת העיד מר עופר שוורץ, סמנכ"ל בנתבעת (להלן – שוורץ).

אדון תחילה במחלוקת הנוגעת לשכר היומי ולהיקף העבודה בפועל. בהמשך אבחן את שאלת הזכאות לרכיבי התביעה השונים .

השכר היומי והיקף המשרה בפועל
לטענת התובע בתצהירו, הוא עבד אצל הנתבעת 24 ימים בחודש בשכר יומי של 300 ₪ נטו. עוד ציין התובע, כי קיבל שכרו מדי שבועיים במזומן או בהמחאות (סעיף 6). התובע טען גם, כי הנתבעת דיווחה לשירות התעסוקה נתונים שגויים בנוגע לשכרו היומי (סעיף 5).

טענתו העקרונית של התובע לפיה תלושי השכר שהונפקו על ידי שירות התעסוקה לא משקפים את היקף העסקתו בפועל ואת שכר העבודה היומי אינה יכולה להתקבל.

מתכונת העבודה לה טען התובע אינה מתיישבת עם תלושי השכר. על התובע הנטל להוכיח את טענתו כי הרישומים בתלושי השכר אינם נכונים. כאן המקום לציין, כי איש מהצדדים לא הגיש העתק המחאות שאין מחלוקת שניתנו לתובע, או העתק דפי בנק המתעדים פירעון ההמחאות . שני הצדדים העידו כי השכר שולם בהמחאות, כאשר לפי גרסת התובע לעיתים שולם כך , ולפי עדות נציג הנתבעת בחקירה נגדית , שולם השכר באופן קבוע בהמחאות.

ידוע כי תלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראייה (דב"ע (ארצי) מז/146 – 3 יוסף חוג'ירת – שלום גל והמוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 19). יתירה מכך, במקרה זה, מדובר בתלושים שהופקו על ידי שירות התעסוקה, ולעניין זה נפסק, כי במערכת היחסים בין תושב שטחים לבין המעסיק, המוסדרת בחוק שירות התעסוקה, רישומי שירות התעסוקה משקפים נכונה את מערכת יחסי העבודה ועל המבקש לסתור את נתונים הללו, מוטל נטל כבד (ע"ע (ארצי) 660/05 חברת אביסרור משה ובניו בע"מ – אסמאעיל קיסיה, מיום 19/3/07).

הנה כי כן, לא די בטענה כללית לפיה התלושים אינם משקפים את תנאי העבודה בפועל , אלא יש להצביע על ראיות נוספות על מנת להרים את נטל הראייה המוטל על העובד המבקש לסתור את הנתונים בתלושי השכר ובדיווחים לשירות התעסוקה (ראו בשינויים המחויבים ע"ע 2635-01-15 מחמוד מוחמד נ' אליהו שורי, מיום 23/1/18, סעיפים 31 - 33 לפסק הדין). התובע לא הביא עדים שיוכלו לתמוך בטענותיו, לא הציג כל ראייה חיצונית לחיזוק הגרסה, וכאמור אף לא צירף העתק המחאות, הגם שהודה בתצהיר, כי שכרו שולם גם באמצעות המחאות. מחדל זה פועל לרעתו של התובע אשר עליו הנטל לסתור את הנתונים הרשומים בתלושי השכר.

אכן, כפי שטען ב"כ התובע בסיכומיו, עדות נציג הנתבעת לא הייתה חפה מקשיים, כאשר העד מטעמה לא ידע מידיעה אישית פרטים לגבי השכר והיקף המשרה של התובע (עמ' 10 ש' 30, עמ' 13 ש' 2), נמנע מהצגת דוחות נוכחות , הגם שלפי עדותו אלה נמצאים ברשות הנתבעת (עמ' 12 ש' 20) וגם שינה את גרסתו לגבי אופן תשלום השכר (עמ' 12 ש' 6). עם זאת , ובכל הנוגע לשינוי הגרסה, יש לזכור כי התובע עצמו טען בתצהיר שהשכר שולם לעיתים בשיקים , הגם שבחקירתו ציין רק את שיטת התשלום במזומן (עמ' 6 ש' 7). לנוכח האמור לא ראיתי לנכון לייחס לסתירה שעלתה בעדות הנתבעת לעניין אופן התשלום משמעות מכרעת. כמו כן, וזה העיקר, בהתחשב בעובדה כי נטל השכנוע מוטל על התובע, לא די בקשיים בעדות הנתבעת על מנת להרים את הנטל, שהוא כאמור נטל כבד.

לסיכום, הגרסה בדבר תשלום שכר בסך 300 ₪ ליום עבודה סותרת את הנתונים בתלושי השכר, אינה נתמכת בראיות נוספות ונשענת על עדות כללית של התובע, אשר בסיכומו של דבר ביסס את טענתו על כך ש זהו הסכום שקיבל לכיסו במזומן , הגם שבתצהירו טען , כי קיבל המחאות, ולא טרח להציג אותן.
הואיל והתובע לא הרים את הנטל לסתור את האמור בתלושי השכר, נדחית טענתו לגבי ימי עבודתו בפועל וגובה השכר היומי.
לנוכח מסקנה זו אבחן את רכיבי התביעה כסדרם.

נסיבות סיום יחסי העבודה - פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת
בכתב התביעה ובתצהיר נטען, כי התובע פוטר על ידי מנהל העבודה של הנתבעת (שלא צוינה זהותו) בחודש 4/2016 מסיבה של צמצום בעבודה ( סעיף 10 לתצהיר וסעיף 9 לכתב התביעה). עוד נטען , כי הנתבעת ביטלה את רישיון העבודה של התובע (סעיף 11 לתצהיר וסעיף 10 לכתב התביעה).

בעדותו בחקירה נגדית לא חזר התובע על גרסה זו, אלא טען כי חדל לעבוד משום שהכניסה במעבר הגבול נאסרה עליו. התובע העיד כי אינו יודע מדוע בוטל אישור הכניסה שלו ( עמ' 6 ש' 20 – 23, עמ' 7 ש' 12). עוד יש לציין, כי לפי ריכוז נתונים חודשיים שהופק ביום 7/8/16 והוגש כראייה מטעם התובע (ת/1) התובע לא עבד בישראל בתקופה שלאחר 4/2016 ו עד למועד הוצאת המסמך.

לפי גרסת הנתבעת בכתב ההגנה ובתצהיר, יחסי העבודה הסתיימו לאחר שבוטל אישור העבודה של התובע מטעמי ביטחון (סעיף 5 לתצהיר שוורץ, נ/1). גרסה זו מתיישבת עם גרסת התובע בחקירה נגדית לפיה לא הותר לו להיכנס לתחומי ישראל עקב ביטול אישור העבודה. ויובהר, התובע לא חזר על הנטען בתצהיר לפיו ביטול האישור נעשה על ידי הנתבעת, ואף כמפורט לעיל טען, כי אינו יודע מדוע בוטל האישור.

גרסת הנתבעת, לפי ה האישור בוטל מטעמי ביטחון נתמכת במסמך (נ/1), אשר אמנם הוגש באיחור לתיק בית הדין אך התקבל כראייה (פרו' עמ' 11). צודק ב"כ התובע בטענה כי המסמך אינו נושא חותמת רשמית, אך המסמך נחזה להיות על פני הדברים ככזה שהנתונים בו הופקו במנהלת התיאום והקישור ולא ראיתי סיבה לחשוד במהימנות המסמך או במקורו .

המסקנה העולה מהאמור היא, כי עבודת התובע הופסקה לאחר שאישור העבודה שלו בוטל מסיבה שאינה קשורה למעסיק , אלא לרשויות המדינה.

אשר לזכאות לפיצויי פיטורים, מקום בו הפסקת העבודה נבעה ממניעות ביטחונית, יש לבחון , האם המעסיק עשה ככל שביכולתו על מנת להמשיך את העסקת העובדים . ככל כשכך אמנם פעל אין מדובר במצב המזכה את העובד בפיצויי הפיטורים ( ד"ר י. לובוצקי, סיום יחסי עבודה, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין מהדורת 2013, פרק 9 עמ' 22).

בעניין ע"ע (ארצי) 450/08 סולל בונה פיתוח וכבישים בע"מ – נצרי אלחאג' ואח' ( 10/1/11), נקבע כך:
"הפסיקה, כפי שהובהר לעיל, קובעת באופן חד משמעי כי מקום בו הסיבה היחידה לסיום עבודתו של העובד הינה בשל מניעה אובייקטיבית אמיתית – הסגר בשטחים, הרי שאין לחייב את המעביד לשאת באחריות כלשהי כלפי העובד. זאת שעה שהמעביד (בענייננו סולל בונה) עשה את כל המאמצים על מנת לאפשר לעובד לחזור לעבודה".

הגם שבתצהיר הנתבעת (ובכתב ההגנה) נטען, כי הנתבעת פנתה לרשויות וביקשה לאפשר לתובע לשוב לעבודתו (סעיף 5 לתצהיר שוורץ), בחקירה נגדית נסתרה גרסה זו . שוורץ העיד , כי לא עשה דבר לאחר ביטול אישור העבודה של התובע, שכן אין לנתבעת דרך לפעול בעניין (עמ' 13 ש' 4).

כאמור, בנסיבות שלפנינו, בהן אישור העבודה של התובע בוטל על ידי הרשויות, היה על הנתבעת לה ראות כי ניסתה לפעול לחידוש האישור על מנת לאפשר לתובע להמשיך בעבודתו. הנתבעת על פי עדות נציגה לא עשתה דבר לאחר ביטול אישור העבודה של התובע, ואף לא טרחה לברר אודות החלטת הביטול. אשר על כן, הגם שהפסקת העבודה לא הייתה ביוזמת המעסיקה – הנתבעת , מחדלה של האחרונה לעשות פעולה כלשהי מצדה לחידוש אישור העבודה מצדיק לראות את התובע כמי שפוטר מעבודתו, ו משכך זכאי הוא הן לפיצויי פיטורים והן לחלף הודעה מוקדמת.

אשר לפיצויי פיטורים, הואיל ונדחתה טענת התובע בסוגיית גובה השכר, הנתבעת יצאה ידי חובתה בהפרשות בשיעור מלא לשירות התעסוקה כפי שעולה מריכוז נתונים שצירף התובע לתצהיר. ידוע, כי בענף הבנייה (בשנים מושא הליך זה) בוצעה הפרשה בגין פיצויי פיטורים מלאים בעבור גובה השכר המדווח. על כן נדחית טענת התובע להפרש.

אשר לתשלום חלף הודעה מוקדמת, מתקבלת תביעתו של התובע עקרונית ברכיב זה אולם על פי תחשיב שונה.

התובע הועסק כעובד בשכר משך כשנתיים אצל הנתבעת . על פי סעיף 4(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א – 2001 היה אמור התובע להיות זכאי ל-20 ימי הודעה מוקדמת. משנפסק כאמור כי התובע זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת יש לחשב את הסכום על פי השכר הרגיל שהיה אמור התובע לקבל בתקופת ההודעה המוקדמת.

טענת התובע לגבי היקף המשרה ובסיס השכר נדחתה. מקובלת עליי טענת הנתבעת לגבי היקף המשרה הממוצע של התובע, משזו מבוססת על תלושי השכר (סעיף 18 לכתב ההגנה). לפי תחשיב הנתבעת התובע עבד בממוצע 19.5 ימים בחודש. שכרו היומי של התובע עמד על 230 ₪ ליום . משכך, שכרו הממוצע של התובע הוא בסך של 4,485 ₪. בגין תקופת הודעה מוקדמת בת 20 ימים זכאי התובע לסך של 2,990 ₪ (4,485 ₪ X 2/3).

לסיכום, הנתבעת תשלם לתובע סך 2,990 ₪ כפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

דמי הבראה
התובע טען, כי הוא זכאי ל-7 ימי הבראה בגין כל שנת עבודה . הנתבעת טענה , כי התובע זכאי לתשלום בגין דמי הבראה על פי היקף משרתו וקיבל בפועל את המגיע ברכיב זה המופיע בתלושי השכר.

ולהכרעתי – התובע בגין שנתיים עבודה זכאי לתשלום עבור 12 ימי הבראה על פי הוראות צו ההרחבה בענף הבנייה (6 ימים לכל שנה) . תחשיב התובע מבוסס על היקף משרה מלא ועל הנחת יסוד כי הזכאות היא ל-14 ימי הבראה ולכן אין לקבלו .

יש לקבוע את היקף המשרה על יסוד הנתונים בתלושי השכר ועל כן אני מקבלת את טענת הנתבעת כי התובע עבד בהיקף משרה של 89% (סעיף 18 לתצהיר שוורץ). כמו כן יש לקזז מהסכום לו זכאי התובע את הסכום ששולם על פי תלושי השכר אשר מהימנותם לא נסתרה ( סך של 3,402 ₪ ).

התובע זכאי להפרש דמי הבראה לפי היקף המשרה שצוין ועל יסוד התחשיב הבא: 12 ימים כפול 378 ₪ ליום כפול 89% כלומר סך של 4,037 ₪ בקיזוז של 3,402 ₪ הסכום ששולם בתקופת העבודה .

לסיכום, הנתבעת תשלם לתובע הפרש דמי הבראה בסך 635 ₪.

פדיון חופשה
התובע טען כי הוא זכאי להשלמת פדיון חופשה משום שהנתבעת שילמה לו עבור 12 ימי חופשה ולא על פי שנות הוותק בשירותה. טענה זו אינה ברורה ולא מובן מדוע עותר התובע לתשלום עבור 6 ימי חופשה נוספים.

משנדחתה טענת התובע לגבי נתונים פיקטיביים בתלושים והתקבלה עמדת הנתבעת, כי הרישום בתלושים לגבי מספר ימי עבודה ותעריף יומי מבטא את הנתונים האמתיים, נדחית טענת התובע להשלמת רכיב פדיון חופשה.

הנתבעת יצאה ידי חובתה בתשלום רכיב זה באמצעות ביצוע הפרשות בשיעור הקבוע בנהלי שירות התעסוקה לנוכח תקופת העבודה שאין מחלוקת כי עמדה על שנתיים בלבד . אף לא נטען על ידי התובע בכתב התביעה לוותק בענף הבנייה אשר הצדיק תשלום סכומים גבוהים יותר ברכיב זה .

דמי חגים
בנושא דמי חגים נטען בתצהיר התובע כך (סעיף 17) :
"א. ... לא קיבלתי ולא שולם לי מאומה בעבור דמי חגים וזאת בניגוד להסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה.
ב. ...הנני בזאת זכאי בעבור 9 חגים לשנה שחלים אצל העדה המוסלמית, עבדתי יום לפני החג ויום אחרי החג".

לפי צו ההרחבה בענף הבנייה, לעובד שאינו יהודי נתונה הזכות לבחור את ימי החגים שלפי דתו, או את ימי החגים היהודיים, כאשר בכל מקרה הזכאות לתשלום לא תעלה על תשעה ימי חג בשנה ויום בחירה.

אמנם, על פי הלכה פסוקה, הנטל להוכיח היעדרות התובע יום לפני החג ויום לאחריו מוטל על המעסיק, וכך גם לגבי הנטל בשאלה האם מדובר בהיעדרות שאינה בהסכמת המעסיק ( ע"ע (ארצי) 44382-04-13 יוסף מנצור נ' גז חיש בע"מ, מיום 4/5/15). עם זאת, עלולות להיות נסיבות בהן כאשר התובע לא פירט כדבעי את תביעתו ברכיב דמי חגים, עלולה תביעתו להידחות במלואה.

לאחרונה, בעניין ע"ע (ארצי) 47268-07-13‏ ‏ אלכסנדר איליאסייב נ' כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ, מיום 19/2/17, קבע כב' השופט איטח (בסעיף 45 לפסה"ד) כך:
"בתביעה לדמי חגים יש לבחון קיומה של זכאות לדמי חגים לגבי כל חג וחג, בשים לב להוראות המקור הנורמטיבי שחל [17]. משכך, הנטל המוטל על העובד התובע דמי חגים הוא לפרט את ימי החג שבגינם הוא תובע, על מנת להראות כי מדובר ביום חג שעשויה לקום לו זכאות בגינו – למשל כי החג לא חל בשלושת חודשי העבודה הראשונים או ביום שבת (במקרים אלה, הן לפי ההסדר הכללי לדמי חגים והן לפי הסכם 2008, אין זכאות לדמי חגים). אין מקום לנקוט תביעה גורפת שהיא מכפלה של הוותק במספר ימי החג השנתיים, אלא יש לפרט במדויק את ימי החג המזכים".

אמנם באותו מקרה, נדונה לגופה התביעה לדמי חגים חרף המחדל שבניסוח התביעה, וזאת נוכח העובדה כי העובד לא היה מיוצג. בענייננו, התובע מיוצג מראשית ההליך. משכך, בהיעדר פירוט לאילו ימי חג מתייחסת התביעה, ובפרט בהתחשב בעובדה, כי התובע לא עבד בהיקף משרה מלא על פי תלושי השכר , נדחית התביעה ברכיב זה .

הוצאות נסיעה
נטל ההוכחה בעניין הזכאות להחזר הוצאות נסיעה מוטל על העובד. כאשר הוכח, כי מקום העבודה מרוחק ממקום מגורי העובד וברור שהעובד נזקק לאמצעי תחבורה לצורך הגעה לעבודה וחזרה ממנה, מקובל להסתפק באמירה כללית בנוגע לאי תשלום דמי הנסיעה ( ד"ר י. לובוצקי, "חוזה עבודה וזכויות העובד", הוצאת ניצן מהדורת 2008, פרק 16 עמ' 7).

לפי גרסת התובע בתביעה ו בתצהיר, מידי יום היו לו הוצאות בסך 35 ₪ בגין נסיעות ממקום מגוריו למקום העבודה . את תחשיבו ברכיב זה ערך התובע על יסוד 24 ימי עבודה בחודש ב- 24 חודשי עבודה.

בגין הוצאות נסיעה שולם לתובע סך של 200 ₪ בחודש בחלק מהחודשים כעולה מתלושי שכר שהוגשו. כמו כן, בהתאם לתצהיר מטעם הנתבעת התובע הוסע מכפר ביתא שהוא כפר סמוך לכפר מגוריו ועד למקום העבודה (סעיף 13).

בחקירה נגדית הודה התובע, כי הנתבעת דאגה להסעה בחלק מהדרך , וזאת מכפר חוררה ועד למקום העבודה . לטענת התובע, הוא נדרש לשלם עבור נסיעה מכפרו ועד לנקודת האיסוף בחוררה (עמ' 5 ש' 23 – 29). כמו כן, בעדותו טען התובע, כי נדרש לשלם הוצאות נסיעה בסך של 20 ₪ ליום עבודה . סכום זה נמוך משמעותית מהסכום הנטען בתצהיר (עמ' 9 ש' 28).

ולהכרעתי - במקרה בו הוכח, כי המעסיק סיפק לעובד הסעה הוא פטור מתשלום הוצאות הנסיעה (ד"ר י. לובוצקי, שם, פרק 16 עמ' 5). במקרה זה, ניתנה הסעה לחלק מהדרך אולם ה נתבעת שילמה הוצאות נסיעה בחלק מהחודשים וזאת בנוסף להסעה שסופקה.
לגבי החודשים בהם קיים רכיב הוצאות נסיעה בתלושים, אין הצדקה לפסוק תשלום נוסף מהסיבות שאפרט להלן . כאמור, נדחתה טענת התובע, כי הרישומים בתלושי השכר פיקטיביים, ויש לקחת בחשבון את הסכומים ששולמו לו ברכיב זה. בנוסף וכמצוין לעיל, התובע שינה בעדותו בחקירה נגדית את הסכום הנתבע על ידו בגין ההוצאה היומית. כמו כן, התובע לא הציג כל אסמכתא לגבי תשלום הוצאות נסיעה ואל נוכח הסתירות המשמעותיות בעדות כמו גם היעדר תחשיב מבוסס בעניין, אין לפסוק לתובע הפרשים בגין חודשים בהם הוסע וגם שולמו הוצאות נסיעה בתלושים.

לגבי תלושים בהם חסר רכיב הנסיעות, שוורץ העיד בחקירה נגדית כי באותם חודשים התובע הוסע למקום העבודה ישירות מכפרו (עמ' 13 ש' 32 – עמ' 14 ש' 8). ואולם, לא הובאו ראיות לגבי הסעה שסופקה על חשבון המעסיק מכפרו של התובע למקום העבודה באותם חודשים. בנוסף, וזה העיקר, בתצהיר שוורץ לא מופיעה גרסה זו , אלא נטען כי בכל יום הוסע התובע מכפר סמוך לכפרו (סעיף 13 לתצהיר שוורץ ). נוכח האמור, אין אפשרות לקבל את גרסת הנתבעת לגבי הסעה לאורך כל מסלול הנסיעה על בסיס טענה כבושה, שנשמעה רק בחקירה נגדית . לנוכח מסקנה זו יש לפסוק לתובע הוצאות נסיעה בגין חודשים בהם לא שולמו הוצאות אלה בתלושים.

אשר לסכום ההוצאות, אין מקום לקבל את תחשיב התובע המבוסס על מספר ימי עבודה שאינו נכון (24 ימי עבודה) ועל תעריפי נסיעה , אשר נסתרו בעדות ו בחקירה נגדית .

משכך, מצאתי לנכון לקבוע כי בעבור החודשים המדוברים, התובע זכאי לתשלום הוצאות נסיעה באותו תעריף ששולם על ידי הנתבעת בחודשים אחרים כלומר סך של 200 ₪. על פי תלושי השכר לא שולם לתובע רכיב הוצאות נסיעה ב- 8 חודשים מתוך תקופת העבודה (פרו' עמ' 13 ש' 27) ועל כן התובע זכאי להפרש לפי התחשיב: 200 ₪ כפול 8 חודשים.

הנתבעת תשלם לתובע הוצאות נסיעה בסך של 1,600 ₪.

סוף דבר
בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצלה הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ( 18/8/16) ועד התשלום המלא בפועל:

א. חלף הודעה מוקדמת בסך של 2,990 ₪.

ב. השלמת דמי הבראה בסך של 635 ₪.

ג. הוצאות נסיעה בסך 1,600 ₪.
5129371
54678משזכה התובע בסכום קטן משמעותית מסכום התביעה, היה ניתן אף לפסוק הוצאות לטובת הנתבעת ולקזז את סכום ההוצאות מהסכום לו זכאי התובע. עם זאת, בהתחשב בכך שמדובר בזכויות מגן בסיסיות, כמו גם לנוכח מחדלים דיוניים מסוימים מצד הנתבעת, דוגמת אי המצאת דוחות נוכחות ו כן הגשת ראייה בדיון שלא הוצגה בשלב גילוי מסמכים , מצאתי לנכון לקבוע כי במקרה הנדון יישא כל צד בהוצאותיו.

יובהר כי לא נעלמה מעיני גם טענת הנתבעת לגבי הוצאותיה בגין דיון אליו התייצבה לחינם. בהחלטתי הקודמת נקבע שהנושא יוכרע בפסק הדין. לעניין האמור, נאמנים עליי דברי ב"כ התובע כי מאורע שאינו בשליטתו הביא לכך שלא עלה בידו להתייצב לדיון בשעה היעודה. בנסיבות אלה, לא ראיתי הצדקה לפסוק הוצאות לנתבעת בפרט לנוכח המחדלים ש צוינו לעיל.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ט, (02 אוקטובר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .