הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ס"ע 38335-03-15

לפני:

כב' השופטת שרה מאירי - אב"ד
נציגת ציבור (עובדים) גב' גב' הילה ידיד ברזילי
נציג ציבור (מעסיקים) מר יוסף רובינשטיין

התובעים:

  1. IYOB KIFLETSION -דרכון 4628/100702
  2. MIKAELE HAILE - ד רכון 4628/139940
  3. WALDAGABRIEL BREANA-דרכון 4628/131852

ע"י ב"כ: עו"ד דניאל ועקנין

-
הנתבעים:

  1. אומגה שבע כח אדם בע"מ-מ.ח. 51-3380212
  2. טטיאנה נוביצקי-ת.ז.XXXXX158
  3. אלכסנדר סבצ'נקו-ת.ז.XXXXXX358

ע"י ב"כ: עו"ד שלמה בכור
4. רם- אדרת הנדסה אזרחית בע"מ-מ.ח.51-2947185
ע"י ב"כ עו"ד עופר רוזנבלום

-

צדדי ג':
1. אומגה שבע כח אדם בע"מ – בפירוק

2. טטיאנה נוביצקי
3. אלכסנדר סבצ'נקו
ע"י ב"כ עו"ד שלמה בכור ואח'

פסק דין

מונחת בפנינו תביעה לתשלום זכויותיהם הנטענות של התובעים, בשל תקופת העסקתם אצל הנתבעת 4, באמצעות הנתבעת 1.
עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגע לשאלה האם במועדים הרלוונטיים לתביעה, התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובעים לבין הנתבעת 4 והאם בשל כך, יש לחייב את הנתבעת 4 בתשלום הסכומים הנתבעים.

רקע עובדתי

1. התובעים, נתיני אריתריאה, שהועסקו משך תקופה של פחות משנה, כעובדי בניין באתר בניה במכון ויצמן שברחובות (להלן: "אתר הבניה"), בפיקוחה ובניהולה של הנתבעת 4.

2. הנתבעת 4 התקשרה עם הנתבעת 1 בהסכם קבלנות מִשנֶה, לצורך אספקת כוח אדם (נספח 1 לתצהיר הנתבעת 4 – להלן גם: "ההסכם").

3. הנתבעים 2 ו-3, הם בעלי המניות והבעלים של הנתבעת 1 ובמועדים הרלוונטיים לתובענה, שימשו כמנהלי הנתבעת 1 (ראו תעודת התאגדות של הנתבעת 1 ופרטיכל מישיבת מועצת המנהלים של הנתבעת 1 מיום 12/2/03 – נספח 1 לתצהיר הנתבעת 4 ונספח ב' לכתב התביעה – מידע מרשם החברות על פרטי חברה מיום 15.3.15).

4. אין מחלוקת, שלפחות בחלק מהמועדים הרלוונטיים לתביעה, היה לנתבעת 1 רישיון לעסוק כקבלן כוח אדם (נספח 1 לתצהיר הנתבעת 4 – רישיון עיסוק לפעול כקבלן כח אדם החל מיום 28.8.12 ועד ליום 31.8.14), בהתאם לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק קבלני כוח אדם").

5. נתבעת 1 היא זו ששילמה לתובעים את שכר עבודתם והיא זו שהנפיקה להם את תלושי המשכורת שניתנו להם (נספחים ג1-ג2 לכתב התביעה).

6. נציגי הנתבעת 4, הם שנתנו לתובעים הוראות בנוגע לעבודתם, סיפקו להם כלי עבודה לצורך ביצוע העבודה וביצעו מעקב ופיקוח אחר שעות עבודתם של התובעים באתר הבניה.

ההליך המשפטי

7. ביום 5.8.15, ניתנה החלטה ע"י כבוד הרשמת עדי ריכטמן, המתירה לנתבעת 4 לשלוח הודעת צד ג' כנגד הנתבעים 1-3. לא הוגשו כתבי הגנה מטעם צדדי ג'.

8. ביום 28.2.16 ניתן צו פירוק לנתבעת 1 (נספח 2 לתצהיר הנתבעת 4), בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (מפי סגן הנשיאה, כתוארו דאז, כבוד השופט איתן אורנשטיין, במסגרת תיק פר"ק 52416-11-15 סולקבלידזה נ' אומגה שבע כח אדם בע"מ ואח' ; 28.2.16).

9. ביום 7.7.16 ניתנה במסגרת ההליך דנא, החלטה המורה על עיכוב ההליכים כנגד הנתבעת 1. עוד יודגש, כי בהתאם להחלטת כבוד הרשמת ע. ריכטמן מיום 15.10.15, שוחרר ב"כ הנתבעת 1 מייצוג הנתבעת 1, ומשכך, הנתבעת 1 לא הייתה מיוצגת בהמשך ההלי ך.

10. ביום 25.12.15 הגישו התובעים תצהירי עדות ראשית מטעמם וביום 1.11.16 הגישה הנתבעת 4 תצהיר עדות ראשית מטעמה. הנתבעים 1-3 וצדדי ג' 1-3 לא הגישו תצהירי עדות ראשית והנתבעים 2-3 אף לא העידו בפנינו.

11. התובעים נחקרו על תצהיריהם בדיון ההוכחות שהתקיים בפנינו ביום 31.10.16 ונציג הנתבעת 4, מר רוני נפתלי (להלן: "נפתלי"), העיד בפנינו בדיון ההוכחות הנוסף שהתקיים ביום 19.1.17.

12. התובעים, הנתבעת 4 והנתבעים 2 ו-3 סיכמו טענותיהם בכתב.
לצערנו, יוצא פסה"ד רק עתה, עם שוב האב"ד משבתון.

טענות התובעים

13. טוענים התובעים כי תקופות העסקתם היו כדלקמן:
התובע 1 הועסק במשך חצי שנה, החל מחודש 9/14 ועד לחודש 2/15.
התובע 2 הועסק במשך 11 חודשים, החל מחודש 4/14 ועד לחודש 2/15.
התובע 3 הועסק במשך 10 חודשים, החל מחודש 5/14 ועד לחודש 2/15.

14. התובעים הועסקו בימים א'-ה', החל מהשעה 07:00/06:00 ועד לשעה 18:00 ובימי ו' עבדו החל מהשעה 07:00 ועד לשעה 16:00.

15. התובעים קיבלו שכר קבוע בסך 27 ₪ עבור כל שעת עבודה (עדות התובע 1 עמוד 13 שורות 26-27; עדות התובע 2 עמוד 23 שור ות 17-18 וסעיף 7 לכתב התביעה), בלי ששולם להם תשלום נוסף בגין זכויות סוציאליות נלוות כגון: דמי חופשה, דמי חגים, דמי נסיעות והפרשות לגמל ולפיצויים. כמו כן לא שולם להם עבור ביצוע עבודה בשעות נוספות.

16. על התובעים חל צו ההרחבה שהרחיב את ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הבנייה, משנת 2010.

17. התובעים לא קיבלו טופס הודעה לעובד עת התחילו לעבוד אצל הנתבעות ולא ניתנו להם כל חודש תלושי שכר , כשהדיווח בתלושים הינו דיווח פיקטיבי למראית עין והם לא קיבלו בפועל תשלום עבור ביצוע עבודה בשעות נוספות, דמי חגים ודמי נסיעות, כפי שנכתב בתלושים.

18. התובעים נאלצו לסיים העסקתם אצל הנתבעת 4 ביום 17.2.15, מאחר שעד למועד זה לא שולם שכר עבודתם לחודש ינואר 2015. התובעים התריעו בפני נציגי הנתבעת 1 על כך שהשכר מתעכב וגם בפני נציג הנתבעת 4 בשם גיא. גיא ביקש מהתובעים שימשיכו לעבוד, והבטיח שיטפל בנושא. עוד הבטיח להם, כי ככל שהנתבעת 1 לא תשלם להם את השכר, הוא ידאג לשלם להם אותו.
עם זאת, עד היום, לא שולם לתובעים השכר עבור החודשים ינואר-פברואר 2015. התובעים דורשים, בנוסף לתשלום השכר המולן בתוספת תשלום עבור גמול שעות נוספות, כי ישולמו להם פיצויי הלנת שכר בשיעור המירבי.

19. את עזיבתם של התובעים מעבודתם אצל הנתבעת 4, יש לראות כהתפטרות בדין מפוטר, בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, כשלא ניתן היה לדרוש מהתובעים שימשיכו בעבודתם עת לא משולמת להם משכורת. על כן, על הנתבעים לשלם לתובעים בגין ימי ההודעה המוקדמת, בהתאם לקבוע בחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התש"ס-2001.

20. התובעים זכאים לקבל פיצוי בהתאם לקבוע בחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002, לאור העובדה שלא ניתנה להם הודעה ע"י הנתבעים בדבר תנאי העבודה שלהם, עם תחילת העסקתם.

21. כן זכאים התובעים לפיצוי בהתאם לקבוע בסעיף 26א לחוק הגנת השכר, הת שי"ח-1958, לאור העובדה שלא קיבלו באופן קבוע תלושי שכר ומשהמפורט בתלושי השכר שקיבלו, הינו פיקטיבי ולא נכון.

22. בידי התובעים לא מצויים דוחות הנוכחות לתקופת עבודתם. התובעים צירפו דוח נוכחות אחד לכתב התביעה (דוח נוכחות לחודש 11/14 של עובד בשם Oldu ; סומן כנספח ג3 לכתב התביעה). לשיטתם, מדובר בדוח נוכחות של התובע 3. עוד טוענים התובעים, כי נטל ההוכחה לעניין זה מוטל על המעסיק ועל כן, יש לראות את מחדלי הנתבעים בעניין זה, עת לא טרחו להמציא עותק מדוחות הנוכחות של התובעים בתקופת העסקתם, כמחדל שצריך לעמוד לחובתם ועל כן, יש לקבל את גרסת התובעים בכל הנוגע לימים ולשעות העבודה הנטענים על ידם.

23. התובעים הציגו עותק של שני תלושי שכר בלבד (תלוש שכר של התובע 1 לחודש 10/14 - סומן כנספח ג1 לכתב התביעה; ותלוש שכר של התובע 2 לחודש 11/14 - סומן כנספח ג2 לכתב התביעה), כשלטענתם, לא בכל חודש ניתן להם תלוש שכר ואלה התלושים היחידים שהצליחו לאתר.

24. יש לראות את הנתבעת 1 ואת הנתבעת 4 כמעסיקות במשותף, בהתבסס על המבחנים שנקבעו לעניין זה בפסיקת בתי הדין לעבודה. [התובעים מפנים לעניין זה לפסקי הדין: ע"ע (ארצי) 273/03 שוואב - מדינת ישראל, משרד החקלאות ופיתוח הכפר (2.11.06); דנג"צ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נב(4) 817; דב"ע (ארצי) נה 02-109 לוין – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט, 326 (1996)].

25. חל החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב-2011 (להלן: "החוק להגברת האכיפה") וכי מהחשבון הסופי שצורף ע"י הנתבעת 4 בנוגע להתחשבנות בינה לנתבעת 1, באשר לתשלום עבור שעות העבודה ששולמו בפועל לנתבעת 1 (נספח 5 לתצהיר הנתבעת 4), עולה כי הנתבעת 4 העסיקה, באמצעות הנתבעת 1 , יותר מארבעה עובדים כנדרש בסעיף 25(א)(1) לחוק, ועל כן יש להטיל אחריות אזרחית על הנתבעת 4, שהינה "מזמינת שירות" , שפעלה בניגוד להוראותיו של החוק להגברת האכיפה.

26. הנתבעת 4 התקשרה עם הנתבעת 1 בחוזה "הפסד", שלפיו תשלם לנתבעת 1 ( קבלן המשנה שלה), תשלום שעתי בסך 40 ₪ לכל שעת עבודה של התובעים. בתשלום זה, לא היה כדי לכסות את תשלום השכר הבסיסי של התובעים, בתוספת מלוא הזכויות הסוציאליות אשר להם הם זכאים, לרבות תשלום עבור שעות נוספות. יש לקבוע כי הנתבעת 4 פעלה מתוך ידיעה שהתובעים לא יקבלו את מל וא התשלומים אשר להם הם זכאים עפ"י דין ועל כן, יש להטיל עליה אחריות ולראות אותה כמעסיקה במשותף של התובעים , יחד עם הנתבעת 1.

27. הנתבעת 4 אף לא דאגה לכך שהנתבעת 1 תערוך ביטוח כנדרש ובהתאם להסכם הקבלנות שנחתם בינה לבין הנתבעת 1 (סעיף 16 לנספח 1 לתצהיר הנתבעת 4), ועל כן אף בכך התרשלה, בדומה ליתר מחדליה בדבר הדאגה לזכויותיהם של התובעים.

28. הנתבעת 4 נמנעה מלזמן עדים רלוונטיים שהינם בשליטתה, נמנעה מלזמן את העובדים שפיקחו על עבודת התובעים ועל שעות עבודתם (גיא וליאור; עמוד 35 שורות 27-14 עד עמוד 36 שורות 26-1). כן נמנעה מלהציג ראיות שבנקל הייתה יכולה להמציאם, כגון דוחות נוכחות, חשבוניות תשלום וצ'קים, שהיה בהם כדי לשפוך אור בדבר הסכומים שהועברו בפועל לנתבעת 1, עבור שעות עבודתם של התובעים.

29. באשר לתובעים 2 ו-3, שעבדו אצל הנתבעת 4 במשך תקופה העולה על 9 חודשים, בהתאם לסעיף 12א(ג) לחוק קבלני כוח אדם, יש לראות בתובעים אלה כעובדי הנתבעת 4 ואף בהקשר לכך, פעלה הנתבעת 4 בניגוד לדין, עת לא דאגה לתשלום שכרם בחודשים ינואר-פברואר 2015.

30. יש להטיל אחריות אישית על הנתבעים 2 ו-3, שהינם בעלי השליטה בנתבעת 1 ויש להורות על הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת 1, היות והנתבעים 2 ו-3 עשו שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן המצדיק הרמת מסך [ בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ובהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקת בתי הדין לעבודה. לעניין זה מפנים התובעים לפסקי הדין: ע"ע (ארצי) 1201/00 זילברשטיין – ערב חדש (עיתונות) – אילת בע"מ (17.12.02); ע"ע (ארצי) 1192/02 חברת סברס שירותי קייטרינג בע"מ –עבדל רחמן (27.7.03) וס"ע (נצ')
16852-08-11 בס – חברה לפיתוח תעשיות (1996) אי די סי בע"מ ואח' (9.2.15) ].

31. התובעים עותרים לסעדים הבאים, כמפורט בטבלאות התחשיב (נספחים ד1-ד3 לכתב התביעה):

א. הפרשות לפיצויי פיטורים – 7,740 ₪ (תובע 1 – 1,676 ₪; תובע 2 – 3,183 ₪; תובע 3 – 2,881 ₪).
ב. הודעה מוקדמת – 5,616 ₪ (תובע 1 – 1,080 ₪; תובע 2 – 2,376 ₪; תובע 3 – 2,160 ₪).
ג. שכר עבודה – 23,571 ₪ (תובע 1 – 7,857 ₪; תובע 2 – 7,857 ₪; תובע 3 – 7,857 ₪).
ד. שעות נוספות – 28,276 ₪ (תובע 1 – 5,756 ₪ ; תובע 2 – 11,777 ₪; תובע 3 – 10,743 ₪).
ה. חופשה – 5,616 ₪ (תובע 1 – 1,080 ₪; תובע 2 – 2,376 ₪; תובע 3 – 2,460 ₪).
ו. נסיעות – 5,642 ₪ (תובע 1 – 1,476 ₪; תובע 2 – 2,706 ₪; תובע 3 – 2,460 ₪).
ז. פנסיה -7,740 ₪ (תובע 1 – 1,676 ₪; תובע 2 – 3,183 ₪; תובע 3 – 2,881 ₪).
ח. חגים – 1,728 ₪ (תובע 2 – 864 ש"ח ; תובע 3 – 864 ₪).
ט. עבירה על הוראת סעיף 24 לחוק הגנת השכר – 18,000 ₪ (פיצוי בסך 6,000 ₪ לכל אחד מהתובעים 1-3).
י. העסקה ללא הסכם וללא מתן הודעה בכתב בדבר תנאי העסקה – 6,000 ₪ (פיצוי בסך 2,000 ₪ לכל אחד מהתובעים 1-3).
יא. סה"כ – 110,993 ₪ (תובע 1 – 28,602 ₪; תובע 2 – 42,323 ₪; תובע 3 –
40,008 ₪).

טענות הנתבעים 2-3

32. הנתבעים 2 ו-3 מעולם לא העסיקו את התובעים ולא התקיימו בינם לבין התובעים יחסי עובד מעביד. מי שהעסיקה את התובעים הינה הנתבעת 1 בלבד.

33. התובעים קיבלו מדי חודש תלושי שכר כדין, המפורט בתלושים מהווה את התשלומים ששולמו לתובעים בפועל ואין מדובר בפירוט פיקטיבי ושיקרי. מהתלושים עולה כי שולמו לתובעים מלוא הזכויות הסוציאליות כנדרש ע"פ דין כגון דמי חגים, דמי נסיעות ואף שולם להם עבור ביצוע עבודה בשעות נוספות, בניגוד לנטען על ידם.

34. ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הבנייה משנת 2010, איננו חל על הצדדים, כמו גם צו ההרחבה לפנסיה חובה, מה גם שמאחר שמדובר בעובדים שנכנסו לארץ באופן בלתי חוקי, הם אינם זכאים לפיצוי בגין הפרשות פנסיוניות. לעניין זה מפנים הנתבעים 2 ו-3 לנפסק במסגרת ד"מ (ת"א) 58678-01-13 KIYTE ADAMS – קצת אחרת פתרונות בע"מ (25.5.14).

35. מוכחש כי התובעים קיבלו שכר בסך 27 ₪ לשעה, או כי הובטח להם שכר כזה וכן מוכחשת טענתם כי הם זכאים לתשלום בגין אי מתן הודעה מוקדמת. התובעים התפטרו מעבודתם במפגיע, בלי ליתן הודעה מוקדמת עפ"י דין ויתרת חופשתם קוזזה כנגד אי מתן הודעה מוקדמת (סעיף 27 לכתב ההגנה).

36. לתובעים ניתנה הודעה בכתב על תנאי העסקתם, בסמוך למועד תחילת עבודתם ועל כן הם אינם זכאים לפיצוי בגין אי מתן הודעה בכתב. כן מוכחשת זכאות התובעים לקבלת פיצוי בהתאם לחוק הגנת השכר, בגין אי מתן תלושים, או דיווח כוזב בתלושי המשכורת.

37. האחראית הבלעדית לתשלום שכר התובעים עבור החודשים ינואר ופברואר 2015, הינה הנתבעת 4, שנציגה (נפתלי), הודה בחקירתו כי עבור חודשים אלה לא הועבר תשלום שכר התובעים לידי הנתבעת 1 (עמוד 45 שורות 24-15).
על כן, הנתבעת 4, שאף התחייבה בפני התובעים כי תשלם להם את שכר עבודתם ככל שזה לא ישולם להם ע"י הנתבעת 1 (עמוד 13 שורות 4-2 ועמוד 18 שורות 16-12), היא זו שצריכה לשאת בתשלום שכר התובעים עבור חודשים אלה.

38. לא הוכח כי התקיימה עילה כלשהי אשר מצדיקה חיוב אישי של הנתבעים 2 ו-3 ולא הובאה בפני בית הדין תשתית ראייתית, אשר לאורה ניתן להצדיק חיוב אישי של הנתבעים 2 ו-3. לעניין זה מפנים הנתבעים 2 ו-3 לנפסק בבר"ע (ארצי)
52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ – NEGOUSE(13.11.16).

39. יש לדחות את הטענה בדבר חיובם האישי של הנתבעים 2 ו-3, אף לאור העובדה שהתובעים זנחו את הטענות בנוגע לכך בתצהיר מטעמם ובסיכומיהם. בנוסף לכך, התובעים נמנעו מלזמן לעדות את הנתבעים 2 ו-3 ואף עובדה זו עומדת לחובתם. על כן, יש לדחות את התביעה האישית שהוגשה כנגד הנתבעים 2 ו-3 ובהתאם לכך גם את הודעת צד ג' שהוגשה נגדם.

טענות הנתבעת 4

40. הנתבעת 4 מעולם לא העסיקה את התובעים ומעסיקתם היחידה הינה הנתבעת 1, ששילמה להם את משכורתם ואת מלוא הזכויות הסוציאליות להם הם זכאים, לרבות עבור עבודה בשעות נוספות. בין הנתבעת 4 לתובעים לא מתקיימים יחסי עובד מעביד.

41. הנתבעת 4 התקשרה עם הנתבעת 1 בהסכם קבלנות משנה (נספח 1 לתצהיר נפתלי), לפיו הנתבעת 4 שילמה לנתבעת 1 סך 40 שקלים לכל שעת עבודה של עובדי הנתבעת 1 (עמוד 41 שורות 26-23).

42. בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים, בין היתר בסעיפים 11 ו-17 להסכם, הנתבעת 1 התחייבה לשלם את מלוא התשלומים המתחייבים עפ"י חוק לעובדיה, לרבות עבור ביצוע עבודה בשעות נוספות, עבור זכויות סוציאליות ותשלומים נוספים בהתאם להסכמים קיבוציים או צווי הרחבה, ככל שאמורים לחול בנסיבות העניין.

43. למיטב ידיעתה של הנתבעת 4, שולמו לתובעים מלוא התשלומים אשר להם הם זכאים וטענותיהם כי לא קיבלו תלושי שכר ולא קיבלו את מלוא התשלומים אשר להם הם זכאים מכוח חוק, אינן נכונות ואף לא גובו באסמכתאות שיכולות להעיד על כך, כי לא קיבלו את מלוא התשלומים אשר להם הם זכאים.

44. התובעים קיבלו תלושי שכר באופן סדור מדי חודש, תוכן תלושי השכר המפורט הינו נכון ונוסף על כך, על התובעים לא חל ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הבנייה והם אינם זכאים להפרשות פנסיוניות, לאור העובדה שמדובר בעובדים שנכנסו לארץ באופן בלתי חוקי.
45. התובעים לא הציגו את מלוא תלושי השכר ואת דוחות הנוכחות שלהם ואף לא טרחו לשלוח לנתבעת 1 או לנתבעים 2 ו-3 מכתב דרישה לגילוי המסמכים הנ"ל, וטענת התובעים בעניין זה אינה נכונה. זאת ועוד, הנתבעת 4 לא ביצעה פיקוח פרטני אחר שעות העבודה של כל אחד מעובדי הנתבעת 1, אלא ביצעה מעקב גלובלי של כלל השעות שבוצעו בכל יום עבודה (סעיף 28 לתצהיר נפתלי), בכדי שתוכל לבדוק האם השעות שדווחו לה ע"י הנתבעת 1 לתשלום, הינן נכונות. על כן, אין בידי הנתבעת 4 מידע שאותו היא הייתה יכולה לחשוף ולהציג בהליך זה, שממנו ניתן ללמוד באיזה תקופה הועסקו התובעים אצלה ובאיזה שעות הועסקו מדי יום.

46. הנתבעים 1-3 טענו בכתב הגנתם כי לתובעים ניתנה הודעה בכתב בדבר תנאי העסקתם עם תחילת העסקתם אצל הנתבעת 1 ועל כן, יש לדחות את טענת התובעים כי הינם זכאים לפיצוי בגין אי מתן הודעה בכתב. אף טענת התובעים כי הינם זכאים לתשלום בגין אי מתן הודעה מוקדמת, לאור העובדה שיש לראות את התפטרותם כהתפטרות בדין מפוטר, דינה להדחות, שכן הם אלה שעזבו את עבודתם אצל הנתבעת 1 והם לא פוטרו.

47. מוכחשת טענת התובעים כי פנו לנציג הנתבעת 4, לאחר שלא שולמה להם משכורת חודש ינואר 2015. התובעים פנו בעניין זה רק לנציג הנתבעת 1, כאשר לעניין זה נציג נפתלי, טען בחקירתו כי גם בנתבעת 1 היה עובד בשם "גיא" (עמוד 51 שורות 10-7). התובעים ראו רק בנתבעת 1 כמעסיקתם בפועל והעובדה היא שאף בדיון התובע 1 טען כי תנאי העסקתו סוכמו מול הנתבע 3 ("סאשה") ואף זיהה את הנתבעת 2 כמעסיקתו בפועל והצביע עליה (עמוד 19 שורות 31-30 עד עמוד 20 שורות 20-1).

48. התובעים לא רק שלא דרשו את תלושי השכר ודוחות הנוכחות מהנתבעים 1-3, הגדילו לעשות ואף לא טרחו לזמן לעדות את הנתבעים 2 ו-3. עובדה זו מחזקת את העובדה שהתובעים מנסים לקבל תשלומים אשר להם הם לא זכאים, תוך שהציגו באופן מופגן מצג חלקי ביותר של תלושי השכר שקיבלו בתקופת עבודתם ושל דוחות הנוכחות.
49. למיטב ידיעתה של הנתבעת 4, התובעים עבדו אצלה באמצעות הנתבעת 1 בתקופות שאינן רצופות במשך מספר חודשים בודדים ויש לדחות את טענת התובעים לעניין חובתה של הנתבעת 4 לקלוט את התובעים 2 ו-3 כעובדים מן המניין בתום 9 חודשי העסקה, בין היתר גם לאור העובדה שטענה זו נטענה בסיכומי התובעים בלבד, ומהווה הרחבת חזית אסורה. זאת ועוד, לאור העובדה שלא קיימת אף ראייה שממנה ניתן להסיק מהי תקופת העסקתם של התובעים, לרבות מספר שעות העבודה שבהן עבדו מדי חודש, יש לדחות טענתם זו.

50. התובעים מנסים להפרע מהנתבעת 4, תוך שהם מנסים לתור אחר "כיס עמוק", משידוע להם כי כנגד הנתבעת 1 ניתן צו פירוק ותחת הגשת תביעת חוב למפרק, כפי שהורה להם בית הדין בהחלטתו מיום 6.7.16 (נספח 3 לתצהירה), התובעים בוחרים לעצמם בדרך הקלה יותר, תוך שהם גורמים בכך להוצאות מיותרות לנתבעת 4.

51. הנתבעים 2 ו-3 לא רק שלא הגישו כתב הגנה להודעת צד ג' שהוגשה נגדם, הם אף לא טרחו להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמם. לאור התנהלותם חסרת תום הלב של הנתבעים 2 ו-3 והעובדה שהם ניהלו את הנתבעת 1, תוך ידיעה שהם לא יוכלו לעמוד בהתחייבויותיה הכספיות אל מול התובעים, יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ולחייב את הנתבעים 2 ו-3 בתביעה זו באופן אישי.

52. התובעים אף לא טרחו לזמן לעדות את אותו גיא, שלטענתם הבטיח להם כי ידאג לשלם להם את משכורתם לחודש ינואר 2015, ככל שזו לא תשולם להם ע"י הנתבעת 1. בשים לב שהנ"ל כבר לא עובד בנתבעת 4, אי העדת עד זה, עומדת לחובת התובעים ועל כן יש לדחות את טענותיהם בנוגע למחדלי הנתבעת 4 באשר לאי תשלום שכרם, שהיה אמור להיות משולם להם ע "י הנתבעת 1, שהינה מעסיקתם.

53. הנתבעת 4 וידאה באופן שוטף כי שכרם של עובדי הנתבעת 1 משולם להם כסדרו ולאחר שנודע לה בתחילת חודש פברואר 2015 כי הנתבעת 1 לא משלמת לעובדיה את שכרם, הפסיקה להעביר לנתבעת 1 תשלומים עבור שכר העובדים ועל כן עבור חודשים ינואר-פברואר 2015, לא הועברו לנתבעת 1 תשלומים מהנתבעת 4 עבור שכר העובדים (עמוד 45 שורות 24-20).

54. יש לדחות את תביעת התובעים כנגד הנתבעת 4 בשל העדר יחסי עובד מעביד ולחייב את הנתבעים 2 ו-3 וצדדי ג' 2 ו-3, שהינם מנהלי הנתבעת 1. הם אלה שהלכה למעשה העסיקו את התובעים וצריכים לשאת במלוא התשלומים אשר להם הם זכאים, ככל שיקבע כי קיימת זכאות כזו.

דיון והכרעה

הנתבעים 2 ו-3
55. כאמור לעיל, הנתבעים 2 ו-3 הינם הבעלים של הנתבעת 1, אשר ניתן נגדה צו פירוק ועוכבו נגדה ההליכים בתיק זה.

56. התובעים והנתבעת 4 טענו כי ראוי לבצע "הרמת מסך" ולהורות על חיובם האישי של הנתבעים 2 ו-3, שהם גם צדדי ג' 2 ו-3, זאת לאור התנהלותם בכל הנוגע לניהול הנתבעת 1 ובהסתמך על הכללים שנקבעו בפסיקה לעניין זה.

57. בבר"ע (ארצי) 52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ – NEGOUSE (13.11.16), נדונה השאלה אימתי ראויה "הרמת מסך", לצורך חיוב אישי של בעלי המניות של התאגיד, כשבאותו עניין נקבע כדלקמן (ראו שם בפסקאות 18-16):

"בדיני תאגידים חל הכלל שלפיו התאגיד הוא אישיות משפטית נפרדת מבעלי המניות שלו. עם זאת בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ניתנת תרופה קיצונית למצב שבו בעלי המניות בחברה עושים שימוש לרעה באישיות הנפרדת של החברה. תרופה זו ניתנת במקרים חריגים בהם הוכח כי השימוש באישיות המשפטית הנפרד של החברה נעשה "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה" או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור...". דעתנו היא כי אין די בעובדות שעולות מפסק דינו של בית הדין האזורי כדי לנקוט בתרופה קיצונית זו... מעבר לכך שלא הוברר מדוע יש לחייב דווקא את המבקש בחיובי החברה, דעתנו היא שלא הוכח כי לפנינו מקרה חריג של שימוש לרעה באישיות הנפרדת של התאגיד כנדרש בסעיף 6 לחוק החברות...".

58. בענייננו, לא הוצגו בפנינו ראיות כלשהן, מהן ניתן ללמוד על התנהלותם של הנתבעים 2 ו-3 בכל הנוגע לניהול הנתבעת 1. התובעים (גם לא הנתבעת 4) לא חקרו את הנתבעים 2 ו-3 ואף אחד מהם לא הציג בפנינו מסמכים או ראיות אחרות, המעידות על התנהלותם של הנתבעים 2 ו-3. טענת העובדים כי הנתבע קיבל אותם לעבודה וכיוצ"ב – אין בה לכשעצמה, כדי להצדיק התביעה האישית!!

59. על כן, לא הוכח בפנינו כי התקיימו ה חריגים המצדיקים הרמת מסך ומשכך , אנו מורים על דחיית התביעה כנגד נתבעים 2 ו-3, כמו גם על דחיית ההודעה לצדדים שלישיים, שהוגשו נגד צדדי ג' 2 ו-3.

60. עוד נוסיף לעניין זה, כי לעניין שאלת ההוצאות בגין ניהול ההליך נתייחס בהמשך, זאת משעוד בדיון המקדמי שהתקיים בתיק ביום 27.10.15, הומלץ לתובעים לשקול מחיקתם של הנתבעים 2 ו-3, אולם הנ"ל עמדו על תביעתם נגד נתבעים אלה (עמוד 3 שורה 29).

מהימנות עדים וראיות
61. באשר לעדות התובעים, לא השתכנענו כי התובעים העידו אמת בנוגע לתקופת העסקתם אצל הנתבעות, או פרטי העסקתם. תצהיריהם היו סכמטיים, אחידים, כמעט העתקה. התובע 3 אף לא טען בעדותו כי כרטיס הנוכחות שצורף לתביעה – שלו הוא; התובעים 1 ו-2 אף לא הסבירו, הכיצד אינם מגישים את התלושים הבודדים, שלטענתם קיבלו. כך, גם עדותם נדמתה אוטומטית, "מדקלמת" את העדות שהוכנה , עד כי לכל שאלה שהוצגה חזרו על אותה תשובה ו בלא קשר לשאלה עצמה, בבחינת לומר את דברם – אך לא ליתן תשובה לשאלה קונקרטי ת.

62. כך, עדותו של נפתלי, הייתה מתחמקת, התגלו בה סתירות פנימיות, כמו גם פעמים רבות העיד כי א ינו זוכר או יודע פרטים מסויימים. (לגבי אי זכירת פרטים מהותיים בעדותו ראו: עמוד 36 שורה 6; עמוד 37 שורות 15-14; עמוד 38 שורה 15, שורה 19; עמוד 45 שורה 24; לגבי סתירות פנימיות בעדותו ראו: עמוד 40 שורות 2-1 ו 9-8 בהשוואה לעדותו בעמוד 39 שורות 21-20).

63. עד זה גם סתר את האמור בתצהירו ובעוד שבתצהירו נטען כי הטענה בדבר העובדה שהעובדים פנו לעובד הנתבעת 4 והלינו בפניו כי לא משולמת להם משכורתם לא הוכחה (סעיפים 48-47 לתצהירו), בעדותו בפנינו הודה כי לאור העובדה שהתובעים טענו כי לא משולמת להם המשכורת, הופסקה העברת הכספים לנתבעת 1, בכדי שיוותר בידי הנתבעת 4 כסף לצורך העברת המשכורת לתובעים (עמוד 45 שורות 22-20).

64. נוסף לכך, הנתבעת 4 נמנעה מלהמציא מסמכים ולזמן עדים הרלוונטיים לנושאים השנויים במחלוקת ואנו סבורים כי יש לזקוף זאת לחובתה (לעניין זה ראו: ע"א 465/88 הבנק למימון סחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4), 651 (12.9.91)).

65. עת נשאל נפתלי מדוע לא המציא מסמכים רלוונטיים כגון דוחות נוכחות, צ'קים, חשבוניות ומדוע לא זימן לעדות את גיא, שעבד בתקופה הרלוונטית אצל הנתבעת 4 ויכול היה לשפוך אור על הסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים, ענה לעניין זה באופן מתחמק (עמוד 36 שורות 6, 12-11, 20-18; עמוד 41 שורות 10-4, 19-17; עמוד 44 שורות 10-1), ומכל מקום, באופן שאינו מניח את הדעת כנציג הנתבעת 4 ועל כן לאור האמור לעיל, אנו דוחים את טענותיה ואת גרסתה של הנתבעת 4.
נציין כי משעסקינן בקבלן(ב"משתמש") ניתן היה לצפות כי תוגש עדות מאיש שטח בנתבעת, מהאחראי באתר בו עבדו התובעים, עדות מי שיוכל ליתן פרטי עובדה רלוונטיים. בל נשכח כי המעסיקה בפועל,משעוכבו ההליכים כנגדה, לא הציגה כל עדות והנתבעים 2-3 בהגנתם(יחד עם הנתבעת 1) –הכחישו כל טענות התובעים וטענו סתמית כי הכל שולם כדין , כמשתקף בתלושי השכר – אך לא הציגו ראייה כלשהי.

לאור כל האמור – נדרש להכרעה בכל רכיב ורכיב עפ"י הנטל הרלוונטי לו וכמתחייב מההלכה, כמפורט לעיל(ביחס לנתבעת 4)

הנתבעת 4
66. לאחר שקילת הראיות וטענות הצדדים, מצאנו כי יש לחייב את הנתבעת 4 בתשלום לתובעים, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה, כפי שיפורט להלן.

67. עוד נבהיר, כי עצם העובדה שכנגד הנתבעת 1 ניתן צו פירוק, אינה מונעת את קביעתנו כי לנתבעת 4 אחריות כלפי התובעים בגין תשלום זכויותיהם הנטענות. התובעים זכאים להפרע מהנתבעות 1 ו-4 (ובלבד , כמובן, שלא יקבלו יותר מתביעתם) .קביעה כאמור, עפ"י ההלכה היא ואין בה לייתר אחריות הנתבעת 1 כמעסיקה!!

68. סוגיית זיהוי המעביד ביחסי עבודה מורכבים, משולשים ומרובעים, נדונה בפסיקה בהרחבה, ויפים הדברים שנקבעו בפסק הדין המנחה בסוגייה, בעניין דב"ע (ארצי) נב/ 142- 3 חסן אלהרינאת – כפר רות פד"ע כד 535 (1992), (להלן: "עניין כפר רות") כדלקמן:

"סוגיית זיהוי המעביד מבין מעבידים נטענים עשויה להיות בעייתית בנסיבות העסקה בלתי שגרתיות, שבהן מעורב צד שלישי בנוסף לעובד ולמשתמש בעבודתו.
כך, יהא סבוך לעיתים זיהוי המעביד, כל אימת שנחזית העסקה באמצעות " קבלני משנה"; או על ידי הצבת עובדי גוף אחד לביצוע עבודה עבור גוף אחר, או השאלתם..
בהסדרי העסקה בלתי שגרתיים, בהם מעורב צד שלישי בנוסף לעובד ולמשתמש בעבודתו, עשויה להתעורר במלוא חריפותה שאלת זיהוי המעביד " המשפטי" בשל השלכותיה בתחומים שונים: סימני ההיכר המצביעים עליו לא תמיד יהיו נחרצים, בלעדיים, או הכרחיים, ולעיתים ניתן לגלות בהם פנים לכאן ולכאן, אולם בהצטברם כולם או חלקם - הם יטו את הכף לעבר המעביד הנכון הנושא בחובות המוטלים עליו כלפי העובד".

69. מבחני העזר שנקבעו בעניין כפר רות לצורך זיהוי המעביד במסגרת יחסי עבודה משולשים, עומדים על כנם גם בפסיקה מאוחרת יותר של בית הדין הארצי.
כך למשל, בע"ע ( ארצי) 478/09 חסידים- עיריית ירושלים, (13.1.2011) נפסק כי יש לבחון בבחינה מהותית, שאינה טכנית גרידא, את מערכת היחסים המשולשת בין הצדדים. בהתאם לכך יש לבחון, האם קיימת התקשרות אותנטית בין המשתמש לבין הקבלן, ובין הקבלן לעובד, והאם מטרת ההתקשרויות אינה מנוגדת לתקנת הציבור, ולא נועדה להתחמק מחובות המשתמש כמעסיק ובלשון בית הדין הארצי:
"בעניין כפר רות נקבעה שורת מבחני עזר לקביעת זהות המעסיק, אשר נועדו לסייע לבית הדין להגיע למהותה של ההתקשרות בהתחשב בכלל הנסיבות. מבחני עזר אלה עדיין עומדים על כנם בפסיקה הנוכחית, וביניהם השאלות מי קיבל את העובד לעבודה ומי הסדיר את תנאי קבלתו אליה; מי משבץ את העובד במקום העבודה; מי קובע את מכלול תנאי עבודתו לרבות תנאי שכרו והתנאים הנלווים; מי חייב לשאת בתשלום שכרו של העובד; בידי מי הכוח לפטרו; ועוד.
....
מבחני העזר אינם עומדים לפיכך בפני עצמם, ואין ליישמם באופן טכני, אלא מטרתם לחשוף את זהותו האמיתית של המעסיק על מנת לממש את תכליתם של דיני העבודה, תוך התחשבות במאפייניהם הייחודיים של יחסי עבודה מורכבים...

ככל שלפנינו הסדר פיקטיבי, שמטרתו התחמקות ממחויבויות המעסיק, הגם שמרבית המבחנים הרלוונטיים מצביעים על המשתמש כמעסיק – יש לקלף את קליפתה של ההעסקה העקיפה, ולהכיר ביחסי עובד – מעביד בין המשתמש לבין עובדיו ( ע"ע 300245/97 משה אסולין – רשות השידור, פד"ע לו 689 (2001); ע"ע 1189/00 אילנה לוינגר – מדינת ישראל, מיום 2.10.2000; להלן – עניין לוינגר; ע"ע 326/03 מדינת ישראל, משרד הבריאות – ילנה צ'פקוב, מיום 20.2.2006)... ההבחנה בין מיקור חוץ אותנטי לבין הסדר פיקטיבי תיעשה בהתבסס על כלל נסיבות העניין, ותוך העמדת תכליתם של דיני העבודה מול עינינו – וביתר ספציפיות, התכלית של הכרה ב"מעסיק" ככזה ( דב"ע נד/96-3 מ.ב מחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי בע"מ – חליל עבד אלרחמן עאבד, פד"ע כט 151 (1995)). מנקודת המבט של התכלית, לא די להבטיח את תשלום השכר וזכויות המגן הבסיסיות, אלא השאלה הינה " האם העסקת העובד נגועה ב"פיקציה" והאם מתכונת העסקתו, כפי שהייתה בפועל, פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו או גורעת מהן" (פסק דינה של השופטת ורדה וירט-ליבנה בע"א 467/08 פימה פאק פרימוזה טריידינג בע"מ – הרבנות הראשית לישראל, מיום 12.7.2010; להלן – עניין פימה פאק; וראו גם את המבחן שנקבע על ידי השופט צור בעניין פאהום, לפיו יש לשאול אם העסקת העובד באמצעות הצד השלישי אינה נגועה בניצולו או בפגיעה בלתי סבירה בתנאי העסקתו)... להשלמת התשתית המשפטית נוסיף כי במקרים המתאימים ניתן לקבוע כי המשתמש וקבלן המשנה אחראים יחד ולחוד כלפי העובדים כמעסיקים במשותף ( ע"ע 1218/02 Xue Bin ואח' – א.דורי בע"מ, פד"ע לח 650 (2003); ע"ע 1363/02 דינה חזין – תנופה שירותים כ"א ואחזקות בע"מ, מיום 5.11.2006".

70. זאת ועוד, בפסיקת בית הדין הארצי, הוטלה אחריות משותפת על המשתמש והצד השלישי כלפי העובד, בנימוק שתכליתם של דיני העבודה היא לוודא כי העובדים הזקוקים להגנה, יזכו לה (ראו, בין היתר: ע"ע (ארצי) 326/03 מדינת ישראל-משרד הבריאות, המרכז לבריאות הנפש – צ'פקוב, (20.2.2006); ע"ע (ארצי) 273/03 שוואב – מדינת ישראל-משרד החקלאות ופיתוח הכפר , (2.11.2006); ע"ע (ארצי) 1362/02 חזין – תנופה שירותי כוח אדם , (5.11.2006)).

71. כך בין היתר, במקרה דומה למקרה שבפנינו, נפסק כי על קבלן ראשי מוטלת החובה לדאוג שעובדי קבלן המשנה המועסקים באתרי הבנייה שלו יקבלו את שכרם ובלשון בית הדין הארצי:

"על מעסיק מוטלת החובה לדאוג שעובדיו לא ינוצלו על ידי חברת כוח-אדם, קבלן משנה או מעסיק במשותף. כך על קבלן ראשי מוטלת החובה לדאוג שעובדי קבלן המשנה המועסקים באתרי הבנייה שלו יקבלו את שכרם. אחריות המעסיק ואחריות הקבלן הראשי כוללת בחובה את הדאגה לכך שהעובדים יקבלו את שכרם. אחריות זו זוכה למשנה תוקף מקום שבו מדובר בעובדים זרים הסובלים מקשיי תקשורת, ושידיעותיהם לגבי שוק העבודה המקומי וחוקי העבודה מוגבלות" (ע"ע ( ארצי) 1218/02 Xue Bin א. דורי – חברה לעבודות הנדסיים בע"מ, (20.3.03)).

נבחן איפוא את הראיות והעדויות שהוצגו בפנינו, לצורך הכרעה בשאלת אחריותה של הנתבעת 4 כלפי התובעים:

72. בענייננו, הנתבעת 4 התקשרה עם הנתבעת 1 בהסכם "קבלנות משנה" לאספקת עובדים בתחום הבנייה, לאחר שהנתבעת 1 הציגה בפני הנתבעת 4, רישיון לפעול כקבלן כוח אדם (נספח 1 לתצהיר הנתבעת 4). ההסכם קובע, כי הנתבעת 4 תעביר לנתבעת 1 תשלום בסך 40 ₪ לכל שעת עבודה, בגין עובדי הנתבעת 1 שיסופקו לנת בעת 4 (עמוד 1 להסכם; עמוד 41 שורות 26-23).

73. אמנם, ההסכם גם קובע כי הנתבעת 1 הינה האחראית הבלעדית לתשלום מלוא זכויות העובדים בהתאם לחוק ובהתאם להסכמים קיבוציים וצווי הרחבה, ככ ל שיחולו בנסיבות העניין, אולם לא הוכח כי הנתבעת 4 ביצעה פיקוח, או דאגה שהתובעים יקבלו את שכרם כנדרש ואף לא וידאה כי התובעים יקבלו את מלוא הזכויות הסוציאליות והתנאים הנלווים אשר להם הם זכאים, כאשר אמור היה להיות ברור לנתבעת 4, כי שכר שעתי בסך 40 ₪, לכל שעה, אין בו כדי ל כסות כל התשלומים (עבודה בשעות נוספות והזכויות הסוציאליות), לרבות רווח.

74. זאת ועוד, נפתלי הודה בעדותו, כי משנודע לנתבעת 4 בתחילת פברואר 20 15, כי הנתבעת 1 לא שילמה לתובעים את שכרם לחודש 1/15, הפסיקה את העברת התשלומים לנתבעת 1, ע"מ שיהיה לנתבעת 4 כסף לשלם לתובעים עבור עבודתם אצלה(עמוד 45, שורות 24-15). עם זאת, בתצהירו ובעדותו, לא טען כי הנתבעת 4 שילמה , בסופו של יום, לתובעים את שכרם לחודשים ינואר-פברואר 2015(ולו לפברואר, כשברור מעדותו כי הנתבעת 4 לא שילמה לנתבעת 1) , למרות שידעה כי השכר לחודש/ים אלה לא שולם לתובעים, כשבתצהירו אף נטען כי היה על התובעים לפנות בעניין קבלת השכר לנתבעת 1 בלבד ולא לנתבעת 4 שאיננה מעסיקתם בפועל (סעיף 29).

75. מכל האמור לעיל, הגענו למסקנה כי הנתבעת 4, למרות שנהנתה מעבודת התובעים, למצער, "עצמה את עיניה", לכך שלא משולמות לתובעים מלוא זכויותיהם וכי בחלק מחודשי עבודתם(ינואר?/פברואר) אף לא שולם להם שכר כלל וחרף זאת, לא רק שעצרה את העברת התשלומים לנתבעת 1, אף לא דאגה לשלם לתובעים את שכר ם באופן ישיר.

לא נעלם מעינינו כי התובעים טוענים כי פנו רק בחודש פברואר לנתבעת 4 וטענו כי לא קיבלו שכר ינואר 2014. אין הם טוענים כי קדמה לפנייתם זו פנייה כלשהי על חוסר כלשהו בתשלומים/בתשלום זכויותיהם.

76. על כן, בהתאם למבחני הפסיקה, ניתן לראות בנתבעת 4 כאחראית לתשלום זכויותיהם הנטענות של התובעים, בין אם באמצעות הקביעה שהינה "מעסיקה במשותף" עם הנתבעת 1 ובין לנוכח מחדליה לעניין זה, עת לא דאגה לתשלום שכרם ומלוא זכויותיהם בגין עבודתם עבורה וכקביעותינו שלהלן .

החוק להגברת האכיפה
77. איננו מקבלים כי יש להחיל בענייננו את החוק להגברת האכיפה, הן מהטעם שחוק זה הוחל בכפוף למונח "שירות" כמוגדר בסעיף 2 לחוק, על סוגי השירותים המפורטים בתוספת הראשונה לחוק בלבד, שהינם מתן שירותים בתחומי השמירה, הניקיון וההסעדה בלבד – משהנתבעת 4, שהינה "מזמינת השירות" בהתאם לחוק, התקשרה עם הנתבעת 1 כקבלנית משנה לאספקת עובדים בענף הבנייה.

78. זאת ועוד, אף לו תחום השירות שבו עסקינן היה אחד מהתחומים המפורטים בתוספת הראשונה לחוק להגברת האכיפה, לא הובאו בפנינו די ראיות, שיוכלו להצביע על ולהוכיח את מספר העובדים שהועסקו בפועל אצל הנתבעת 4, באמצעות הנתבעת 1, כשבהתאם לסעיף 25(א)(1) לחוק להגברת האכיפה, נדרש כי יועסקו אצל מזמינת השירות באמצעות הקבלן לפחות ארבעה עובדים, ולפחות כי השירות ינתן במשך 6 חודשים(ותניות נוספות), כדי שניתן יהיה לחייב את מזמינת השירות באחריות אזרחית.
אין בפנינו ראיות מספיקות להוכחת הנטען, או התנאים המחוייבים לתחולת החוק ומכל מקום, לא שוכנענו בקיומם . [הראייה הנסיבתית עליה נסמכים התובעים, אין בה די, משניתן להעלות הסברים כמה לנתונים העולים ממנה].
הנה כי כן – נדחית טענת התובעים ברכיב זה.

חבות כמעסיקה
79. כאמור לעיל וכפי שפורט בהרחבה עד כה, די במבחנים השונים שנקבעו בפסיקתו של בית הדין הארצי, בכדי להטיל אחריות על הנתבעת 4 . משקבענו כי יש להטיל על הנתבעת 4 אחריות כקבלן/ מזמין שירות/מעסיק במשותף , נעבור עתה לבחינת הרכיבים השונים .

תקופת העסקה, ימי עבודה ושעות עבודה
80. בכל הנוגע לתקופת העבודה הנטענת ע"י התובעים ובאשר לשעות ולימי העבודה הנטענים על ידם, אנו מקבלים חלקית (מאד!) את גרסת התובעים.

יצויין כי באשר לתקופת העבודה – הנטל על התובעים , ודאי כך משהנתבעת 1 (שאין חולק כי היא היתה ה מעסיקה בפועל ובזמן אמת) בהגנתה, הכחישה טענתם (הגם, הכחשה כללית ובלא פירוט עובדתי וללא כל אסמכתא) – אלא, שנטל זה לא ממש הורם, לכשעצמו.
יתר על כן, התובעים טענו כי כרטיסי הנוכחות היו בידיהם חודש בחודשו, כי הם רשמו שעות עבודתם וכך אף גיא באתר. עם זאת, לא הוצג בפנינו אלא כרטיס נוכחות אחד – של התובע 3. בתביעתם טענו כי הונפקו להם תלושי שכר, אך נשתמרו בידיהם רק 2 אלה שצֵרפו.
כך, הגם שהתובע 3 טען בתצהירו כי לא קיבל תלושי שכר, טענו התובעים 2,3 בתצהיריהם כי קיבלו תלושי שכר בודדים, אך אינם מסבירים מדוע לא הוגשו!! – רק בעדותם, משנדרשו לענין זה , השיבו כי אין להם אותם.
לא נעלם מעינינו כי התובעים צרפו לתביעתם את כרטיס הנוכחות של התובע 3 ותלוש שכר אחד של התובע 1 ותלוש שכר אחד של התובע 2 – אך לא נתנו כל גרסה (בתצהירם) להעדרם של כל המסמכים האחרים – כשעלה מעדותם כי היו בידיהם!!
כך גם, הגם שנטען בעדותם כי קיבלו שכרם במזומן או בהמחאה – לא הוצגה כל ראייה בהקשר האמור!!

81. עם כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 ( 01.02.2009 ), הועבר נטל ההוכחה לעניין מספר השעות והשעות הנוספות שבהן עבד העובד בכל חודש, אל כתפי המעסיק [ראו: ע"ע (ארצי)15546-05-11 בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב בע"מ (24.02.2015) ]. בהתאם לסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, מעסיק שאינו מציג רישומי נוכחות, מתוך פנקס עבודה אותו הוא מחו ייב לנהל, מוטל על כתפיו נטל ההוכחה, להפריך את גרסת העובד וזאת עד להיקף של 15 שעות עבודה נוספות לשבוע או 60 שעות עבודה נוספות לחודש (ראו סעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר).

82. בענייננו, הנתבעים לא הציג ו תלושי שכר ודוחות נוכחות של התובעים.
אמנם טענו כי מדי חודש הונפקו לתובעים תלושי שכר וכי תוכן תלושי השכר תואם את שעות עבודתם והשכר ששולם לתובעים בפועל (סעיפים 67 ו-86 לכתב ההגנה של הנתבעת 4 וסעיף 13 לכתב ההגנה מטעם הנתבעים 1-3), אולם הלכה למעשה, לא טרחו להמציא דוחות נוכחות , או את תלושי השכר של התובעים.
ונבהיר: כתב הגנה הוגש ע"י הנתבעת 1, כשנה בטרם עוכבו ההליכים נגדה.
היה איפוא סיפק בידי הנתבעים כולם, ודאי הנתבעת 4, לדאוג לקבלת כל מס מך, שיכול היה לסייע לה בהגנתה (ובפועל, שיוכיח כי אינה חבה דבר לתובעים, שעבדו בחצריה) – וכזאת לא נעשה.
נזכיר עוד כי אין בפנינו כי הנתבעת 1 החזיקה ברישיון לחלק מתקופת העבודה הנטענ ת בתביעה (החל מ-1.9.14).

83. כאשר נשאל נפתלי בנוגע למעקב אחר דוחות הנוכחות של התובעים ומדוע לא דאג להמציא עותק מהם כחלק מחומר הראיות שברשותו, העיד לעניין זה באופן מתחמק (עמוד 35 שורות 27-14 עד עמוד 36 שורות 12-1) ועל כן הלכה למעשה, אנו זוקפים מחדל זה של הנתבעת 4, לחובתה. נציין כי עסקינן אליבא ד'צדדים באתר בניה – משמע, ודאי ידעה הנתבעת 4 מי נכנס לאתר בו עבדה(באמצעות מנהל העבודה/האחראי מטעמה בשטח).
84. הנתבעת 4 אף יכלה להמציא עותק של חשבוניות התשלום שהועברו לה מהנתבעת 1, שמא , ניתן היה ללמוד מהן על מספר השעות שבהן עבדה הנתבעת 1 באתר (שמא, כל אחד מהתובעים, מדי חודש ); כמו גם רישומי מי מעובדיה, כאלה ששימשו לבדיקת חשבוניות שהגישה הנתבעת 1. ודאי יכלה להעיד עובד שלה, שניהל רישומים אלה.
לא בכדי הצגנו לנפתלי שאלה בהקשר להוראות חוק הבטוח הלאומי – שמא משם ניתן יהא ללמוד, אלא, שנפתלי לא ידע ליתן כל מידע בהקשר הנדון.

85. לאחר ששקלנו כל האמור, לא שוכנענו בטענות התובעים, משלא הוּכחו כדבעי, (לא לעניין תקופת עבודתם, ולא לעניין הימים והשעות הנטע נים על ידם בכתב התביעה) ומנגד, הגם שהוּכחה אחריות הנתבעת 4, כ"משתמש"/כמזמין שירות
– לא הרימה הנטל שעליה, ככזו.

התובעים לא הרימו, ולו נטל ראשוני, להוכיח תקופת העבודה הנטענת. נבהיר כי עולה מטענותיהם כי קיבלו תלושי שכר בתקופת עבודתם (לפחות עד ינואר 2015), אלא שכאלה לא הוצגו. מחדל זה עומד ולו חלקית, לפתחם.

יתר על כן, עיון בכרטיס הנוכחות ובשני התלושים שהגישו התובעים 1,2 מוביל למסקנות הבאות:

ראשית, ברי כי אין ללמוד מהתלושים דבר, גם לא לכאורה, על תקופת העבודה של התובע 3. ביחס לתובע 3 – אין בפנינו כל ראייה לעבודתו, או ראייה כלשהי לתקופת עבודתו, ואין די לכך בטענה סתמית (וב"תילי תילים" של חישובים עליה, תוך צפי כי הצד האחר יתאמץ להפריכה!!).
לגביו, נוכל רק להניח כי עמדתה הכללית של הנתבעת 4, כי הודיעו העובדים על אי קבלת שכר ינואר, כוללת אף אותו.
שנית, התובע 1 שהגיש תלוש לחודש אוקטובר 2014, מוכיח תקופת עבודה בת חודשיים בלבד (ספטמבר, אוקטובר 2014) הן משצוין בתלוש מועד התחלת עבודה/וותק 01/09/2014 והן כעולה ממשבצת "מספר חודשי העבודה".
שלישית, עולה עם זאת, כי בחודש ספטמבר לא עבד חודש מלא, כפי שניתן ללמוד מ משבצת "תשלומים מצטבר".
ברי, כי אין בתלוש כל אינדיקציה לעבודה בחודשים שאח"כ. מוכנים היינו להניח, כי משנשלח בראשית דצמבר ע"י רו"ח שהפיק התלושים, שמא, הועסק גם בנובמבר ואולי אף בדצמבר – אלא שאין כל אסמכתא לכך, מש כאמור עסקינן ב "הנחה" בלבד (ואף לא נטען כך) ואנו נדרשים ל הוכחות.
רביעית, התובע 2 הציג תלוש שכר לחודש נובמבר 2014, בו נרשם כי החל עבודתו בספטמבר 2011, אלא שבמשבצת "מספר חודשי העבודה" צויינו 5 חודשי עבודה בלבד (בשנת 2014). גם כאן, אין כל אסמכתא לתקופת העבודה הנטענת כשאין לשכוח כי משמעות הנתונים כאמור, גם כי אין רצף תעסוקתי(התובע 2 כזכור טען כי עבד מ-4/14, והגם שהציג תלוש זה – לא התייחס כלל לנתוניו!!) .

ובאשר לסיים יחסי העבודה – גם כאן אין בפנינו אסמכתאות רבות:
טוענים התובעים כי עבדו עד 17.2.15, עת הפסיקו עבודתם משלא שולם שכרם לחודש ינואר.
הנתבעים 1-3 הכחישו טענת התובעים. הנתבעת 4 הכחישה טענות התובעים בתביעתם.
מעדויות הצדדים עלה כי הנתבעת 4 אישרה כי עובדי הנתבעת 1 (התובעים ?) פנו בתלונה כי לא קיבלו שכר ינואר 2015 ובסופו של דבר הפסיקו עבודתם.
במשתמע, מאשרת הנתבעת 4 כי התובעים (הגם שגרסתה כללית ולא אישית-ספציפית לכ"א מהם) עבדו לפחו ת בחודש ינואר ועד הפסקת עבודתם ב-17.2.15.
עוד יש לציין, בהתייחס לכרטיס הנוכחות שצורף לתביעה: התובע 3 לא נתן כל גרסת עובדה בתצהירו, בהתייחס לכרטיס זה; אף לא טען כי זהו כרטיס הנוכחות שלו, שהוא רשם הפרטים בו, שנושא הוא את שמו/מספר העובד שלו/ שמאן דהוא רשם אותם לגביו/ שבמקרה נשתמר אצלו הכרטיס וכיוצ"ב...

אלא, שלא רק שלא נתן כל גרסה בתצהירו – בתצהירו דווקא טען ( סעיף 11): "נוהלו לי דוחות נוכחות אך הם אינם בידי" – מה ששולל, על פניו, קשר כלשהו בינו לכרטיס (שבתביעה נטען ששלו הוא!!).
לכך נוסיף עוד: שמו של התובע לא מצויין ע"ג כרטיס הנוכחות, אלא נרשם ע"ג הכרטיס במשבצת "שם הפועל" : "Oldu" – ולא נדע איפוא מה בין כרטיס זה(והשם הרשום עליו), לתובע 3 .
בפועל, אין בפנינו עדות כלשהי ביחס לכ"א מהרישומים בכרטיס זה!!

לא נתעלם אף מכך כי גרסת התובעים בתביעתם ביחס לתקופת עבודתם, אף היא לא ממש "מדוייקת", ודאי בשים לב לעיתוי הגשת התביעה מול תקופת העבודה הנטענת: התובעים מציינים חודשים ולא תאריכים ובהתייחסם לסה"כ התקופה, נטען כ- 10/11 חודשים.

הנה כי כן – כל ש הוכח בפנינו ראייתית הוא כדלקמן:
התובע 1 עבד במהלך חדשיים(ספטמבר-אוקטובר) וכן במהלך חודשיים(ינואר-פברואר);
התובע 2 עבד במהלך שנת 2014 בחודש נובמבר ועוד 4 חודשים(בלא שנדע באלו חודשים או כמה עבד בכ"א) וכן במהלך חודשיים בינואר ופברואר 2015;
התובע 3 – לא הו כח חודש כלשהו ובמירב, ניתן להניח כי עבד ב במהלך חודשיים, ינואר פברואר 2015.

שוכנענו כי אלו תקופות העבודה היחידות בהן עבדו התובעים, עפ"י כל הראיות שהוצגו בפנינו.

על בסיס זה נבחן איפוא להלן את רכיבי התביעה.

שכר העבודה וזכויות סוציאליות
86. לטענת התובעים, הם קיבלו לכל שעת עבודה סך 27 ₪, בלי ששולמו להם תשלומים נוספים עבור שעות נוספות וזכויות סוציאליות. התובעים טענו לעניין זה בעדותם ( עמוד 13 שורות 26-27; עמוד 23 שורות 17-18 וסעיף 7 לכתב התביעה), כי הכפילו את מספר השעות שבהן עבדו ב-27 ₪ וזהו התשלום שאותו קיבלו בפועל. לא נסתרה עדותם לעניין זה (כזכור אין בפנינו דוחות נוכחות ואף לא תלושים רבים ע"מ לבחון הטענות ומנגד, אף לא ראייה כלשהי לסכום כלשהו שקיבל מי מהתובעים בחודש נתון!!

87. דא עקא, אין בכך כדי להוכיח דבר, שהרי מתלושי השכר שהציגו, עולה כי עסקינן בשכר מינימום שעתי ובתשלום רכיב נסיעות וגמול שעות נוספות (ולתובע 1 גם תשלום בגין 2 ימי חג בחודש אוקטובר).

עוד יש לציין כי אף לו הוכח כי כרטיס הנוכחות שהוגש מתייחס אכן לתובע 3 בעבודתו באתר – עולה דווקא ממנו, ובאופן ברור, כי אין בפנינו "מתכונת עבודה" כלשהי!! (למעלה מן הצורך נוסיף כי אם טען התובע 1 כי היה חותם להם המנהל על הכרטיס – בכרטיס שהוגש אין כל ראייה לכך).

כך עולה גם מ-2 תלושי השכר שהוצגו, כי עסקינן לאחד ב-268 שעות חודשיות סה"כ ולשני ב-346 שעות חודשיות!! מה שוודאי לא מתיישב עם טענת "מתכונת".
הטענה כי אם מחלקים השכר שקיבלו בשעות עבודתם, וזוהי ההוכחה לשכר 27 ₪ לשעה – לאו הוכחה היא!!
עוד יש להבהיר כי בחישובינו את הסכומים, בכ"א מ-2 התלושים שהוצגו לנו , ( בכל דרך של חישוב) , לא הגענו לתוצאה, כטענתם, לפיה שולם להם לפי מכפלת שעות עבודתם בכל חודש ב-27 ₪ לשעה(כמובטח להם). הטענה כי אם מחלקים השכר שקיבלו בשעות עבודתם, וזוהי ההוכחה לשכר 27 ₪ לשעה – לאו הוכחה היא!!
אין בפנינו כי זה היה שכרם נטו לשעה(לא בחלוקת השכר ברוטו/נטו/שכר שעות, במספר שעות העבודה של התובע 1; וכך אף לא בשכר התובע 2; ממילא, אין כל אסמכתא באשר לשכר התובע 3 ונוכל אך להניח כי אף הוא קיבל שכר מינימום לשעה).

ונזכיר – התובעים טוענים כי מדי חודש קיבלו סכום המשקף חישוב כאמור. אלא, שמכך, נגזר שניים: האחד, שלא מדובר במתכונת ברורה וקבועה, שאחרת היו טוענים לסכום אחד חודשי ,שקיבלו מדי חודש בחודשו(ולו הכולל שעות נוספות עבורן, ג"כ קיבלו 27 ₪) ומנגד, ברור מטענתם כי קיבלו את התשלום בפועל, המכסה מכפלה כאמור(משאינם טוענים כי לא קיבלו שכרם עד ינואר 2015 ).
מנגד, ברור מתלושי השכר כי התובעים לא השתכרו באופן זהה בכל חודש(ודי לכך בפער בין החישוב לחודש התלוש, לבין הסכום המצטבר ביחס לתקופת העבודה הקודמת(חודש/4 חודשים..).

לכך נוסיף כי בתביעתם טענו כי מעבר למתכונת השעות, הועמסו עליהם ש"נ מרובות!! מה שוודאי שולל מתכונת ברורה...
די בסכמטיות טענתם למתכונת, מחד , ומאידך, מול 2 התלושים שהציגו(והשעות הנוספות הנזכרות בהם), כדי להצביע נחרצות – כי לא עבדו במתכונת זהה(חרף טענתם הזהה)!! הוסף לכך את העולה מכרטיס הנוכחות שאף הוא מלמד כי אין מדובר ב"מתכונת".

88. כאמור, הנתבעים לא המציאו מסמכים כלשהם שיכולים להעיד על התשלום ששולם לתובעים בפועל. נפתלי אף לא ידע לומר/להוכיח/לא הציג אסמכתא כי בחודשים הנטענים שולם שכרם , ואף לא כי הוכיח כי הנתבעת 1 קיבלה תשלום בהקשר להליך דנא.

89. זאת ועוד, כאשר נשאל לעניין גובה השכר, השיב כי הוא מודע לכך ששכר המינימום הענפי בענף הבנייה עומד על סך של 27 ₪ לשעה החל משנת 2011 (עמוד 41 שורות 22-20), כי הלכה למעשה הוא העביר לנתבעת 1 תשלום בסך 40 ₪ לכל שעת עבודה של התובעים (עמוד 41 שורות 26-23) וכאשר נשאל כיצד העביר לנתבעת 1 סכום זה, כאשר הלכה למעשה מדובר בסכום שאין בו כדי לכסות את תשלום הזכויות הסוציאליות לתובעים בתוספת רווח לנתבעת 1, השיב לעניין זה כדלקמן:

"נחתם חוזה מול אומגה שבע, החוזה נחתם 40 שקל לשעה, חוזה קבלני.."

90. מכל האמור לעיל, עולה כי התובעים לא הוכיחו מתכונת כאמור, וממילא, לא הוכיחו עבודה בשעות נוספות בהיקף מסויים(וזהה ביניהם) מדי חודש בחודשו, תהא תקופת העבודה אשר תהא!!
ומנגד, הנתבעים לא הוכיחו את גובה התשלומים שהועברו לתובעים בפועל ועולה כי הנתבעת 4 "עצמה עיניה " מכך , שהלכה למעשה משולם לנתבעת 1 תשלום שכר שעתי, ש ספק אם יש בו כדי לכסות את מלוא זכויותיהם הסוציאליות של התובעים ( ודאי ב תוספת רווח לנתבעת 1 ).

91. משכך, אנו מקבלים את טענת התובעים כי זכאים הם לשכר לפי 27 ₪ לשעה(שכר ענפי), משחל על יחסי הצדדים ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הבנייה משנת 2010, זאת משהוכח כי הנתבעת 4 הינה חברת בניה (עמוד 52 שורות 10-9) ולאחר שה וכח כי התובעים ביצעו עבור הנתבעת 4 עבודות בתחום הבניה (סעיף 2 לתצהיר יהם; עמוד 14 שורות 20-15).

92. איננו מקבלים טענת התובעים כי הנטל על הנתבעים(ובענייננו, הנתבעת 4) משלא הציגה רישומים כמתחייב מהדין. אין לשכוח כי בפועל, לא היתה המעסיקה, אלא חלה עליה חבות לאור ההלכה, כ כזו. אלא שאין בהוראות החוק שבבסיס טענתם של התובעים כדי לאיין לחלוטין!! הנטל הראשוני של התובעים להוכיח כי עבדו במתכונת קבועה או כי עבדו שעות נוספות!!
בענייננו, נטל ראשוני למתכונת – כלל לא הוכח ולא שוכנענו בכזה. מנגד, שוכנענו כי עבדו שעות נוספות, כעולה כאמור באופן ברור מתלושי השכר שהגישו. לא נעלם מעיני נו כי אין בפנינו איזשהי ראייה לשעות העבודה בחודש עבודה כלשהו, (לבד מהחודש שמגוּבה בתלוש השכר)!!

לאחר ששקלנו כל אלה – ומששני הצדדים חדלו בהרמת הנטל הראייתי המוטל עליהם, מצאנו לקבוע זכאות התובעים באומדנא בלבד, שאחרת, היה ראוי לדחות התביעה ברכיב השכר, ומששקלנו גם היותם עו"ז שהשפה והדין אינם נהירים להם.
לאחר כל אלה אנו קובעים כי הנתבעת 4 תשא בסכומים הבאים: שכר ינואר ומחצית פברואר 2015; 100 שעות נוספות לחודש כ אומדנא (בשקלול טענתם/העדר ראיות להוכחת טענתם/מנגד, מספר השעות הנוספות העולה מהתלושים/ הפער בין הנתונים העולים מהסכום המצטבר לשעות העבודה בחודש/ים הקודמים שבתלושים) ולתקופת העבודה כפי שקבענו לעיל לכ"א מהתובעים(בנכוי חודש התלוש לתובעים 1,2);השלמת שכר ש"נ לחודשים בגינם הוגשו התלושים (מששולמו בפועל, לפי עדות התובעים, לפי 27 ₪).

הפרשות לפיצויי פיטורים ופנסיה
93. הנתבעת 4 טוענת כי לאור העובדה שהתובעים נכנסו לארץ באופן בלתי חוקי, הם אינם זכאים להפרשות לגמל ולפיצויים.
דוחים אנו טענה זו של הנתבעת 4 ובהתבסס על הקבוע בבר"ע (ארצי) 51823-10-14 י.ב שיא משאבים בע"מ ואח' – ABAKER ואח' ; 6.2.15).
מנגד, הנתבעת 4 תשלם ההפרשות המתחייבות ב-2 רכיבים אלה לפי השכר הקובע ולתקופת העבודה בהתייחס לכ"א מהתובעים, כקביעתנו לעיל(ולא כחישובי התובעים בתביעתם), כמתחייב מהוראות צו ההרחבה הענפי(12%).
משכך, זכאי התובע 1 ל- 2,109.24 ₪ ; התובע 2 ל- 3,917.16 והתובע 3 ל-903.96 ₪.
[למעלה מן הצורך יוער כי התפטרות התובעים, כטענתם, אין בה לזכותם בתשלום פ"פ, אף לו קיבלנו טענתם לתקופת העבודה, משלא השלימו תקופת עבודה של שנה].

הודעה מוקדמת
94. חרף העובדה שהשתכנענו כי התובעים עזבו את עבודתם אצל הנתבעת 4, משלא שולם שכרם ע "י הנתבעת 1 , הרי משהתפטרו מעבודתם בנסיבות הנטענות, אין הם זכאים להודעה מוקדמת מהנתבעת .

תשלום עבור שכר עבודה ושעות נוספות
95. אנו פוסקים כי על הנתבעת 4 לשלם לתובעים עפ"י חישוב שערכנו עפ"י הקריטריונים שקבענו לעיל כדלקמן:
התובע 1 זכאי לשכר ינואר ופברואר(7,533₪) כולל ש"נ באומדנא הנ"ל
( 1,687.5+2,025 וסה"כ 3,712. 5₪), וסה"כ לסך של 11,245.5 ₪ .
התובע 2 זכאי לשכר ינואר ופברואר כולל ש"נ באומדנא הנ"ל וסה"כ לסך של
11,245.5 ₪
התובע 3 זכאי לשכר ינואר ופברואר (לא כולל ש"נ, משלא הוכחו כלל לגביו!!) לסך של 7,533 ₪.
כן זכאי התובע 1 ל-25%X 27 ₪ X50 ש"נ X 2 חודשים + 50% X 27 ₪ X 2 X50 ש"נ/חודשים (הגם שברור מהתלוש כי לא עבד באופן מלא בספטמבר) וסה"כ 2,025 ₪.
כן זכאי התובע 2 ל- 25%X 27 ₪ X50 ש"נ X 5 חודשים + 50% X27 ₪X50 X 5 חודשי ם וסה"כ 5,062.5 ₪.

חופשה שנתית
96. על הנתבעת 4 לשלם ברכיב זה לפי התקופה שהוכחה ולפי ערך יום של 216 ₪ ליו ם: לתובע 1- 756 ₪ ; לתובע 2- 1,404 ₪; לתובע 3- 324 ₪.

דמי נסיעות
97. ברכיב זה על התובעים להוכיח כי הוציאו לנסיעותיהם. גם בענין זה אין בפנינו נתונים כלשהם. התובעים אף לא טענו טענת עובדה(חיונית-מהותית!!). ממילא, לא נטען כביכול, הוסעו לעבודתם וודאי לא הוכח כך.
נציין רק כי בתלושי השכר צויינה כתובתם בת"א(באופן זהה לשניהם) ומנגד, אין חולק כי הועסקו ברחובות.
משכך, על הנתבעת 4 לשלם לתובע 1 –861₪; לתובע 2 –1,599 ₪; לתובע 3 – 369 ₪).
דמי חגים
98. אין בפנינו ראייה כלשהי לחגים הרלוונטיים לתקופת העבודה המוכח ת:
לתובע 1 אין קמה זכאות לתקופת העבודה שקבענו , משעולה כי עבד בספטמבר ובאוקטובר (כחודשי העבודה הראשונים ולפיכך, אינו זכאי) ובינואר ובפברואר אין חגי ישראל.
לתובע 2 – ספק אם קמה זכאות, שהרי מתוך 4 החודשים שעבד טרם תלוש נובמבר, אין לדעת אם היו רצופים/אם עבד 3 חודשים בטרם חודש ראשון בו חל חג, או עבד ב-3 חודשים ראשונים בהם חלו חגים וכו'. עם זאת, משהוכחה תקופת עבודה של 5 חודשים בשנת 2014, מצאנו לזכותו ב-1.5 יום, כעובד שעתי לאחר 3 חודשי עבודה ראשונים ומשכך, זכאותו הי חסית היא כאמור ולפיכך,
תשלם לו הנתבעת 4 סך של 324₪.
פיצוי בהתאם לסעיף 26א לחוק הגנת השכר
99. כאמור לעיל, שוכנענו כי התובעים זכאים לשכר שעתי בסך 27 ₪ לכל שעת עבודה. שוכנענו כי לא שולמו להם זכויות סוציאליות כמתחייב .
לא שוכנענו כי הקבוע בתלושי השכר שהועברו לידי התובעים, הינו למראית עין בלבד.
מנגד, קבענו כי הנתבעת 4 לא קיימה חובתה כמזמין העבודה/השירות מהנתבעת 1 ומשכך, מצאנו לחייבה בפיצוי בסך 2,000 ₪ לכל אחד מהתובעים, בעיקר לאור החומרה הטמונה בהתנהלותה.

הודעה בכתב בדבר תנאי העסקה
100. לאור העובדה שלא הוצג בפנינו מסמך בכתב שהוצג לתובעים או שעליו חתמו עת התחילו לעבוד אצל הנתבעת 1 , אנו קובעים כי לתובעים לא ניתנה הודעה בכתב בשפתם בנוגע לתנאי העסקתם.
עם זאת, משסבורים אנו כי הנטל בענין לא היה על הנתבעת 4 אנו דוחים התביעה ברכיב זה, בהתייחס לנתבעת 4 .

סיכום

101. התביעה מתקבלת בחלקה כמפורט לעיל.
הנתבעת 4 תשלם לתובעים את הסכומים שנקבעו לעיל בתוך 30 יום ובצירוף
הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה, 18.3.15, ועד למועד התשלום
המלא בפועל.
בנסיבות שפורטו לעיל אך ברי כי לא היה מקום לפסיקת פיצויי הלנה.
התובעים יחדיו ישאו בהוצאות הנתבעים 2-3 , משנדחתה התביעה כנגדם ומשלא הי תה כל הנמקה להגשתה, ומשאף לא בוססה כלל בראיות (ומשלא השכילו למוחקה בטרם הליך ההוכחות) – בסך 3,500 ₪ ,סכום שישולם בתוך 30 יום אחרת ישא ה"ה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

לאור תוצאת ההליך ומשנקבעה החבות על הנתבעת 4 (שנקבעה בגין הוראות הדין ולא בשל ראיות התובעים) תישא הנתבעת 4 בהוצאות התובעים בסך 1,500 ₪, סכום שישולם בתוך 30 יום אחרת ישא ה"ה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ז, (06 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נ.צ. גב' הילה ידיד -ברזילי

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

נ.צ. מר יוסף רובינשטיין
נחתם ע"י נ.צ. ביום 18.8.17.