הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ס"ע 32874-09-11

26 מאי 2016

לפני:
כב' השופטת מיכל לויט , שופטת בכירה

נציג ציבור (עובדים) גב' אורית הרצוג

התובע
עומאר קאדורה
ע"י ב"כ: עו"ד יקטרינה ברנגולץ
-
הנתבעת
מאץ-מור ניהול מסעדות בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד אסף אברמוביץ'

פסק דין

1. התביעה שלפנינו עניינה עתירתו של התובע לתשלום גמול בגין עבודה בשעות נוספות, פיצוי בגין אי הפרשה לגמל, דמי חגים, פדיון חופשה, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצוי בגין עגמת נפש.

2. הנתבעת הינה חברה הרשומה כדין בישראל אשר ניהלה בזמנים הרלוונטיים לתביעה את מסעדת "MEATOS" בתל אביב.

3. התובע עבד בנתבעת מחודש 4/2005 ועד לחודש 9/2011, כעובד נקיון ועובד כללי ובהמשך כקצב.

טענות הצדדים

4. לטענת התובע, הוא עבד כקצב במסעדה כבר מתחילת העסקתו בנתבעת.

לטענתו, הנתבעת לא נתנה לו הודעה בכתב על תנאי העבודה כנדרש על פי חוק ועל כן, עליה הנטל להוכיח את עמדתה בכל הסוגיות השנויות במחלוקת.

על פי הנטען, לאורך כל תקופת עבודתו, הוא נדרש לעבוד בצורה מאומצת ולחוצה, במשמרות של 14-15 שעות בכל יום ובשבתות בחודשי אוגוסט, וזאת חרף העובדה שמשרתו הוגדרה כמשרה בת 5 ימים בין השעות 9:00-18:00.

התובע טען כי תלושי השכר שהונפקו לו פיקטיביים וכי בפועל הוא לא קיבל כל גמול בגין עבודתו בשעות נוספות.

לטענתו, שכר הבסיס החודשי הממוצע שלו עמד על 6,138 ש"ח כמכפלה של שכרו השעתי (33 ש"ח) ב- 186 שעות ושכרו היומי עמד על 512 ש"ח.

לאור טענתו לפיה הוא עבד 14 שעות יומיות לכל הפחות, כפי שגם מצויין בכרטיסי העובד שצירף, הוא עתר לתשלום שעתיים נוספות בכל יום בתעריף 125% ו- 3 שעות נוספות יומיות בתעריף של 150%.

בנוסף עתר התובע לתשלום גמול בגין 9 שעות שבועיות שעבד בשבתות בחודשי אוגוסט מדי שנה בסך 85,536 ש"ח (33 ש"ח X 72 חודשים X 4 שבועות X 9 שעות).

כמו כן טען התובע לזכאותו לתשלום דמי חגים בגין 9 ימי חג בשנה ובסה"כ 54 ימי חג במהלך תקופת עבודתו.

מעבר לאמור טען התובע כי לא יצא כלל לחופשה במהלך תקופת עבודתו וכי הנתבעת פדתה את ימי חופשתו בכסף בניגוד לדין.
התובע עתר אפוא לתשלום פדיון 56 ימי חופשה בסך 28,672 ש"ח (56 ימים X 512 ש"ח שכר יומי) בכפוף לתקופת ההתיישנות.

בנוסף טען כי הנתבעת לא הפרישה עבורו כספים לפנסיה בהתאם להוראות צו ההרחבה הכללי במשק לביטוח פנסיוני ועל כן עתר לחייבה בתשלום פיצוי בגין אי הפרשה לגמל בסך 5,517 ש"ח ובנוסף להמציא לו מכתב לשחרור הכספים שהופקדו בקופה.

לטענת התובע, על אף שמאז ומעולם הוא היה עובד אהוב, מקצועי ומוערך, עבודתו הופסקה לאלתר בשיחה טלפונית ביום 5.9.11, בזמן שהוא שהה בחופשת מחלה, בלא שניתנה לו כל הודעה מוקדמת ומבלי שנערך לו שימוע.

לטענתו, בשל פיטוריו שלא כדין, מבלי שנערך לו שימוע, יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בשיעור 7 משכורות בסך 42,966 ש"ח (7 X 6,138 ש"ח).

בנוסף טען כי עקב סילוקו ממקום העבודה כסרח עודף נגרמה לו תחושת השפלה עמוקה ואכזבה קשה ועל כן עתר לתשלום פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב ועגמת הנפש שנגרמה לו בסך של 50,000 ש"ח.

מעבר לאמור, עקב פיטוריו לאלתר עתר לתשלום פיצויי פיטורים בסך 36,828 ש"ח (6 שנים X 6,138 ש"ח) ולתשלום דמי הודעה מוקדמת בסך 15,360 ש"ח.

כמו כן, עתר התובע לחייב את הנתבעת בתשלום כל הפרש מס שהוא יידרש לשלם עקב קבלת הסכומים הנתבעים בסכום חד פעמי.

5. לטענת הנתבעת, התובע אכן החל לעבוד אצלה בחודש 4/2005 אולם במרבית התקופה הוא עבד כעובד נקיון וכעובד כללי ורק בשנתיים האחרונות להעסקתו החל לעבוד כקצב.

בתקופה בה עבד כקצב, התובע עבד גם בשעות נוספות תמורתן קיבל את מלוא שכרו כמופיע בתלושי המשכורת ובתקופה בה עבד כעובד נקיון וכעובד כללי הוא עבד במסגרת עבודה קבועה של 12 שעות בימים א'-ה' (מ- 12:00 עד חצות) וקיבל שכרו בתוספת תשלום קבוע בגין השעות הנוספות.

הנתבעת לא הכחישה כי התובע עבד בחודשי אוגוסט בשנים 2010-2011 פעמיים בחודש במוצאי שבת, אולם לטענתה מדובר היה בשתי משמרות בלבד בשני חודשי אוגוסט שהחלו כשעה לאחר צאת השבת ונמשכו בסה"כ 3.5 שעות.

כמו כן הנתבעת אישרה כי שעות העבודה הבסיסיות של התובע היו 9:00-17:00 וכי לרוב עבד בכל יום מספר שעות נוספות עד ל- 14 שעות ביממה.
לטענתה, התובע מעולם לא דרש ממנה שכר עבודה נוסף מעבר לזה ששולם לו בגין שעות נוספות.
לאור האמור, לטענתה, התובע אינו זכאי לכל תשלום נוסף בגין שעות נוספות.

באשר לתביעה לדמי חגים, טענה הנתבעת כי התובע קיבל חופשות חגים הן בחגים היהודיים והן במוסלמיים.
בתקופת עבודתו כעובד כללי שולמה לתובע משכורת גלובאלית ולא קוזזו משכרו סכומים בגין אותם ימי חג בהם שהה בחופשה בבית.
בתקופת עבודתו כקצב שולמה לו משכורת בהתאם לשעות עבודתו בפועל וכשחלו חגים, הן יהודיים והן מוסלמיים, הוא קיבל שכר כאילו עבד במשך 8 שעות באותו יום.
משכך, התובע קיבל את מלוא התשלומים בגין דמי חגים ואף למעלה מכך, שכן זכה לחופשה ולתשלום הן בחגי ישראל והן בחגים המוסלמיים.

מעבר לאמור, לטענת הנתבעת, התובע קיבל בכל משמרת עבודה ארוחות בשריות במסעדה מבלי שחוייב על כך.

כמו כן, מפעם לפעם, לבקשתו, היא העמידה לו הלוואות וכספים בסכומים בלתי מבוטלים כשעם סיום עבודתו הוא נותר חייב לה סך של 26,000 ש"ח - 12,000 ש"ח בגין הלוואה שניתנה לו לתשלום שכר דירה והיתרה בגין חובות והלוואות שונות שניתנו לו.
כשבוע לפני התפטרותו ביקש התובע הלוואה נוספת ע"ס 4,000 ש"ח וזו ניתנה לו אולם סוכם כי הנתבעת תחל בקיזוז סכום של 4,000 ש"ח מכל אחת ממשכורותיו בגין ההלוואות.

הנתבעת טענה כי התובע הוא שהתפטר מעבודתו, כשהמניע לכך היה חובותיו הרבים לנתבעת והעובדה שהיא דחקה בו להחזיר את חובותיו.

על פי הנטען, החל מיום 25.8.11 התובע לא הופיע לעבודה כשבשיחות טלפוניות שנערכו עימו בימים 26.8.11, 29.8.11 ו- 31.8.11, לאחר נסיונות רבים להשיגו, התובע לא ציין שהוא חולה והבטיח להגיע ביום למחרת לעבודה אולם לא עשה כן, ורק ביום 6.9.11 הופיע לפתע במסעדה וביקש לקבל את משכורתו.
בשיחה שקיים עם מנהל הנתבעת במועד זה טען התובע לראשונה כי היה חולה ולא הסביר מדוע הבטיח בכל פעם שיגיע לעבודה.
לטענת הנתבעת, היא היתה זקוקה מאוד לתובע, שהיה עובד מיומן, ובכל השיחות שנערכו עימו הוא נתבקש לחזור לעבודה, אולם התובע לא הופיע לעבודה ובכך התפטר מעבודתו.
מאחר והתובע התפטר לא היה מקום לערוך לו שימוע והוא זה שהיה צריך ליתן הודעה מוקדמת טרם התפטרותו. משלא עשה כן, יש לקזז מכל סכום שייפסק לזכותו דמי הודעה מוקדמת בסכום שכרו החודשי בסך 6,138 ש"ח.

לטענת הנתבעת, שכרו היומי הקובע של התובע בתקופת עבודתו כקצב עמד על 264 ש"ח (8 שעות X 33 ש"ח) ובתקופת עבודתו הקודמת שכרו היה נמוך יותר.
כמו כן, לטענתה, היא נתנה לתובע הודעה על תנאי העבודה בהתאם לדין .

באשר לתביעה להפרשות לגמל ופיצויים, טענה הנתבעת כי החל מחודש ינואר 2008 היא הפרישה עבור התובע בהתאם לדין את ההפרשות הנדרשות לקופת גמל.

באשר לתביעה לפדיון חופשה, טענה הנתבעת כי התובע זכה לחופשה בפועל וכן לתשלום בחגי ישראל ובחגים המוסלמיים, כך שיצא לחופשות וקיבל תמורה בגינן הרבה מעבר לקבוע בדין.

מכל מקום, לטענתה, התובע זכאי היה לכל היותר ל- 36 ימי חופשה בתשלום בסך של 9,504 ש"ח (36 ימים X 264 ש"ח שכר יומי), בכפוף לתקופת ההתיישנות החלה בתביעות חופשה שנתית, בעוד שבשלוש השנים האחרונות לעבודתו שולם לו פדיון חופשה בסך של 12,851 ש"ח, כך שהתובע קיבל פדיון חופשה ביתר. בגין כל תקופת העסקתו זכאי היה התובע ל- 46 ימי חופשה בתשלום בסך של 12,144 ש"ח בעוד בפועל שולם לו סך של 21,142 ש"ח בגין ימי חופשה כך שהוא קיבל פדיון חופשה ביתר בסך של 8,998 ש"ח, אותו ביקשה הנתבעת לקזז מכל סכום שייפסק לזכותו.

באשר לטענות התובע לעניין תשלום הפרשי מס טענה הנתבעת כי שילמה עבור התובע את כל המיסים הנדרשים על פי דין והתובע לא הצביע על כל מקור חוקי לזכאותו לתשלום נוסף ברכיב זה כשממילא חובת תשלום המיסים חלה עליו ולא עליה.

לאור כל האמור, לטענת הנתבעת, התובע אינו זכאי לכל תשלום נוסף מעבר לתשלומים ששולמו לו וככל שייקבע כי הוא זכאי לסכום כלשהו ביקשה הנתבעת לקזז ממנו 26,000 ש"ח בגין ההלוואות שהוא חייב לה, 6,138 ש"ח בגין דמי הודעה מוקדמת ו- 8,998 ש"ח בגין דמי חופשה ששולמו לו ביתר.

תצהירים ועדויות

6. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו.

מטעם הנתבעת הוגש תצהיר של מר יעקב עבד, ששימש בתקופה הרלוונטית לתביעה כמנהל הנתבעת, תצהיר של מר ירון אהרון מצלאוי, ששימש כמנהל המסעדה ותצהיר של מר איברהים אבו אלקיעאן, בעל הזכויות בדירה ביפו בה התגורר התובע.

התובע והעדים מטעם הנתבעת נחקרו על תצהיריהם במסגרת דיוני ההוכחות שהתקיימו בפנינו.

דיון והכרעה

נסיבות סיום העסקת התובע

7. הצדדים חלוקים באשר לנסיבות סיום העסקת התובע.

התובע טען כי פוטר מעבודתו לאלתר על ידי מנהל הנתבעת בשיחה טלפונית שנערכה ביום 5.9.11, בעת ששהה בחופשת מחלה.
הנתבעת טענה, מנגד, כי התובע לא הופיע לעבודה מיום 25.8.11, כי כשמנהל הנתבעת הצליח להשיגו בטלפון בימים 27.8.11, 29.8.11 ו- 31.8.11 הוא לא אמר דבר באשר למחלה והבטיח להגיע למחרת לעבודה וכי רק ביום 6.9.11 הופיע במסעדה ודרש לקבל את משכורתו אז גם טען לראשונה כי היה חולה.

8. בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר קיימת מחלוקת עובדתית לגבי נסיבות הפסקת העבודה, מוטל נטל ההוכחה על הטוען לפיטורים ( דב"ע נו/201-3 שמש ירושלים בע"מ נ' מאיר ניסימיאן (25.6.97)) ואין לראות מעשה כאקט של פיטורים או של התפטרות אלא אם כן אלו נעשו באופן מפורש וחד משמעי - " היסוד הן של פיטורים והן של התפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד הקיימים בין השניים, לידי גמר" ( ר' דב"ע נא/3-1 מפעלי ים המלח בע"מ נ' דוד שיינין, פד"ע כב' עמ' 271).
עוד נקבע כי כאשר יש להכריע, מי מבין הצדדים הביא את היחסים לידי סיום, דהיינו אם מדובר בפיטורים או בהתפטרות, יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלוונטיות ומהן להסיק את המסקנה ( דב"ע ל/3-18 נוח בנצילוביץ נ' אתא בע"מ, פד"ע ב', 41).

9. הצדדים אינם חולקים על כך שיום 25.8.11, יום חמישי, היה יום עבודתו האחרון של התובע במסעדה, כשלמחרת, ביום שישי, התובע לא אמור היה לעבוד באופן רגיל בהתאם לגרסת שני הצדדים באשר לימי עבודתו.

בהתאם לאישורים הרפואיים שצורפו על ידי התובע, יום לאחר מכן, ביום שבת ה- 27.8.11, הוא פנה למרכז הרפואי ע"ש סוראסקי כשבמועד זה ניתנה לו חופשת מחלה בת 3 ימים ובהמשך ניתנו לו תעודות מחלה מקופת החולים לתאריכים 27.8.11 – 8.9.11 ו- 9.9.11 – 15.9.11 (האישורים צורפו כנספח ב' לתצהיר התובע).

הנתבעת טענה כי קיים ספק באשר לנכונות האמור באישורים וכי יש להניח כי מחלתו תוכננה על ידו לשם הגשת התביעה.
חזקה על אישור רפואי שניתן ממוסד מוסמך שמשקף את מצבו הרפואי של המבוטח ועל הטוען אחרת להוכיח זאת.
הנתבעת לא הוכיחה טענה זו בכל אופן ועל כן, אנו מקבלים את גרסת התובע לפיה היה חולה החל מיום 27.8.11 ועד ליום 15.9.11.

10. התובע טען כי עדכן את מנהל המסעדה, ירון, על מצבו הבריאותי עוד ביום 27.8.11:
"אני אחרי שהשתחררתי מבי"ח באותו יום בכח חזרתי למסעדה והסברתי למנהל שלנו ירון אמרתי לו שאני לא מרגיש טוב, הראיתי לו את המכתב של הבית חולים ואמרתי לו שאני לא מרגיש טוב אני הולך הביתה" (עמ' 11 לפרוט', ש' 26-28).

יש לציין כי מנהל המסעדה לא הכחיש בחקירתו הנגדית כי התובע יידע אותו על דבר מחלתו אלא טען שהתובע לא הציג בפניו אישור מחלה:

"ש. אני אומרת לך שבסיכום אשפוז שהתובע צירף לתצהירו ניתנה לו חופשה של 3 ימים וגם מעקב אח"כ. אתה רוצה לומר שהתובע לא אמר לך שהוא היה בחופשת מחלה גם ב-31.08?
ת. לא היה בפני שום אישור.
ש. יכול להיות שהוא אמר לך ובחרת שלא להאמין לו?
ת. לא היה בידיי שום אישור שמוכיח אחרת" (עמ' 19 לפרוט', ש' 24 – עמ' 20, ש' 1).

בנסיבות אלו אנו מקבלים את גרסת התובע לפיה יידע, לכל הפחות את מנהל המסעדה, עוד בתחילת ההיעדרות על כך שהוא נאלץ להיעדר בשל מחלה.

טענת הנתבעת לפיה נודע לה לראשונה כי התובע היה חולה רק ביום 6.9.11 אינה סבירה, שכן אין ספק כי בידי התובע היו אישורי מחלה מזמן אמת והנתבעת לא הצביעה על כל סיבה הגיונית להסתרת המידע ממנה.

11. מהעדויות עולה התמונה לפיה מנהל הנתבעת דרש מהתובע להגיע לעבודה ולאחר שזה לא הגיע במשך מספר ימים, הוחלט לקחת עובד אחר במקומו.
"... איך את מצפה ממני מסעדה בסדר גודל כזה עם חוסר ידיעה שהקצב נעלם ולא מופיע. מה ציפית ממני שאני אמשיך לחכות ואני אעבוד במקומו בינתיים? כמו שהוא בא ב- 6 הוא היה יכול לבוא גם חודשיים אחרי.
ש. ז"א שב-29 לחודש שלטענתך הוא לא נענה לדרישתך לחזור לעבודה...
ת. לא שהוא לא נענה. הוא אמר שהוא יגיע למחרת.
ש. ברגע שלא הגיע מבחינתך הוא סיים לעבוד וחיפשת לו מחליף?
ת. נכון" (עמ' 28 לפרוט, ש' 20-26).

הגם שמובן לנו תסכולו של מנהל הנתבעת מכך שעובד חיוני במסעדה נעדר במשך ימים רבים מהעבודה והגם שייתכן כי בימי היעדרות הראשונים, מנהל הנתבעת, ששהה בחו"ל בתאריכים 29.8.11-5.9.11, לא ידע על כך שהתובע חולה, כי אם רק מנהל המסעדה, מרגע שהתברר למנהל הנתבעת כי התובע אכן מצוי בחופשת מחלה, כשיש להניח כי גם הוצגו בפניו אישורים מתאימים, היה עליו להמשיך בהעסקתו עד לסיום חופשת המחלה ולנקוט בהליך הנדרש על מנת לפטרו, ככל שעדיין ביקש לעשות כן.

מכל מקום, מהמועד בו טען התובע בפני מנהל הנתבעת כי היה חולה, הנתבעת לא יכלה עוד להתעלם מכך ולהמשיך לטעון כי התובע זנח את עבודתו והתפטר ממניעיו שלו והחלטתה לא להמשיך את העסקתו משמעה פיטורים.

על כך יש להוסיף כי גרסת הנתבעת לפיה התובע הפסיק להופיע לעבודה על מנת להתחמק מתשלום חובותיו אינה סבירה ואינה מתיישבת עם הראיות והעדויות בתיק.

12. לאור האמור, אנו קובעים כי התובע פוטר מעבודתו ביום 5.9.11.

פיצויי פיטורים

13. הואיל והתובע פוטר מעבודתו, הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים.

מאחר ושכר היסוד של התובע במשך מרבית תקופת העסקתו השתנה באופן מהותי, יש לקבוע את שכרו הקובע לצורך תשלום זכויותיו בהתאם לשכר השעתי שלו בתקופה האחרונה לעבודתו שעמד על 33 ש"ח. לפיכך, שכרו הקובע של התובע הינו בסך 6,138 ש"ח (33 ש"ח X 186 שעות).

14. התובע עבד אצל הנתבעת במשך 6 שנים ועל כן, זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסך 36,828 ש"ח (6 X 6,138 ש"ח).
מסכום זה יש לקזז את הסכום שנצבר עבורו בקרנות הפנסיה ברכיב פיצויים בסך של 6,703 ש"ח, כך שהתובע זכאי בסך הכל לתשלום פיצויי פיטורים בסך 30,125 ש"ח.

15. באשר לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים – נוכח המחלוקת בדבר נסיבות סיום ההעסקה, מחלוקת אשר הוכרעה בפסק דין זה, מצאנו לנכון להעמידם על הפרשי הצמדה וריבית בלבד ממועד סיום ההעסקה (5.9.11) ועד למועד התשלום בפועל, וזאת, ככל שישולמו לתובע פיצויי הפיטורים תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת.
לא ישולמו פיצויי פיטורים תוך 30 יום כאמור – ישאו פיצויי הפיטורים הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום ההעסקה ועד למועד מתן פסק הדין, ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

תמורת הודעה מוקדמת

16. לאור קביעתנו לפיה התובע פוטר לאלתר ביום 5.9.11, ברי כי לא ניתנה לו הודעה מוקדמת טרם פיטוריו.
משכך, התובע זכאי לתשלום תמורת הודעה מוקדמת של חודש ימים בסך של 6,138 ש"ח.

אי מתן הודעה בכתב על תנאי העבודה

17. התובע טען כי לא ניתנה לו הודעה בכתב על תנאי העבודה.

עדי הנתבעת הצהירו כי לתובע ניתנה הודעה על תנאי העסקתו עם תחילת עבודתו ( ר' סעיף 14 לתצהיר מר עבד ותצהיר מר מצלאוי) אולם לא הוצג כל העתק של הודעה כאמור.

18. מכל מקום, התובע לא עתר לסעד כספי מכוח חוק הודעה לעובד אלא טען כי בשל מחדלה של הנתבעת יש להעביר אליה את הנטל להוכיח את הסוגיות השנויות במחלוקת.

19. מקום בו יימצא כי יש להעביר את הנטל לנתבעת – הוא יועבר.
מעבר לכך, הדיון ברכיב זה מתייתר.

גמול בגין עבודה בשעות נוספות

20. כידוע, בעבר נהג הכלל שהתובע גמול עבודה בשעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שעבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות הנוספות שעבד בפועל. אלא שבמשך השנים, הגמישה הפסיקה את הכללים בדבר נטל הראיה החלים על התובע גמול שעות נוספות עת קבעה כי כאשר מדובר בעובד שעבד במתכונת עבודה קבועה די בכך שהוכיח ענין זה ( והביא ראשית ראיה) ואין הוא נדרש להוכחה מדוייקת של כל אחת משעות עבודתו הנטענות ( ר' לדוגמא ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים ( 12.11.08)).
בחודש 2/2008, נכנס לתוקפו תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 המעביר את נטל ההוכחה בעניין זה למעסיק.
סעיף 26ב לחוק הגנת השכר שתוקן במסגרת תיקון 24 לחוק קובע כדלקמן:
"(א) בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו;
...
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות."

21. התובע טען כי עבד מתחילת העסקתו ( למעט חודשים בודדים) כקצב במשמרות בנות 14-15 שעות בכל יום ובנוסף עבד משמרות בנות 9 שעות בכל שבת בחודשי אוגוסט בגינן לא שולם לו שכר.

לטענתו, תלושי השכר שצורפו לתיק הינם פיקטיביים והנתבעת לא שילמה לו כלל שכר בעבור שעות נוספות ועל כן, עתר לתשלום סך של 104,544 ש"ח בגין שעות נוספות יומיות ו – 85,536 ש"ח בגין שעות העבודה בשבת בחודשי אוגוסט.

22. הנתבעת טענה כי התובע עבד בשני תפקידים שונים במהלך תקופת עבודתו. לטענתה, עד לחודש דצמבר 2009 עבד כעובד נקיון וכעובד כללי אז הועסק במסגרת קבועה של 12 שעות ביום בימים א'-ה' וקיבל שכר בתוספת תשלום קבוע בגין השעות הנוספות שביצע.
מחודש ינואר 2010 עבד התובע כקצב במסעדה כשבתקופה זו שעות העבודה הבסיסיות שלו היו בין השעות 9:00 – 17:00 ולרוב הוא עבד בכל יום מספר שעות נוספות עד ל- 14 שעות ביום וקיבל את מלוא התמורה בגינן.
באשר לשעות העבודה בחודשי אוגוסט טענה הנתבעת כי מדובר היה בסה"כ בארבע משמרות בנות 3.5 שעות לכל היותר במוצאי שבת בחודשי אוגוסט במשך השנתיים בהן עבד כקצב, וכי התובע קיבל שכר בגינן.

23. התובע טען כי תלושי השכר שנמסרו לו פיקטיביים אולם לא הוכיח טענה זו.

על פי הפסיקה "מקום שבו ניתן לעובד תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם כן הוכח, מעדויות אמינות, אחרת" (דב"ע מז/3-146 יוסף חוג'ירת - שלום גל והמוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ' 19).
על הטוען כי תלושי השכר אינם משקפים נאמנה את המציאות לשאת בנטל ההוכחה.

התובע לא הציג כל ראייה, כגון הצגת תדפיס מחשבון הבנק שלו בתקופה הרלוונטית לתביעה, שיש בה כדי לתמוך בטענתו כי שולמו לו סכומים שונים מאלו המצויינים בתלושי השכר.
משכך, אנו קובעים כי יש להסתמך על הנתונים המופיעים בתלושי השכר כמשקפים את ששולם לתובע בפועל במהלך תקופת עבודתו.

24. הנתבעת לא חלקה על כך שהתובע ביצע שעות נוספות אלא שלטענתה שולם לו מלוא הגמול בגין השעות שביצע, כמפורט בתלושי השכר.
משאין מחלוקת כי התובע עבד שעות נוספות, עלינו להכריע בשתי שאלות:
האחת, מה היתה מתכונת העסקתו של התובע במשך תקופת העסקתו?
השניה, האם שולם לו גמול בגין שעות העבודה הנוספות בהן עבד?

25. בכתב התביעה ובתצהיר טען התובע כי עבד מלכתחילה רק כקצב. עם זאת בחקירתו הנגדית הודה התובע כי עבד גם כעובד כללי וכעובד נקיון , אלא שלטענתו מדובר היה בתקופה קצרה של כמה חודשים ומכל מקום לטענתו, גם בתקופה זו עבד 14-15 שעות ולפעמים 18-20 שעות לפני פסח ( עמ' 14, ש' 16-18).

הנתבעת טענה, מנגד, כי התובע עבד עד לחודש 12/2009 כעובד נקיון ועובד כללי במתכונת העסקה קבועה של 12 שעות וכי מחודש 1/2010 עבד כקצב כששעות העבודה הבסיסיות שלו היו 9:00-17:00 ולרוב הוא עבד עד ל- 14 שעות ביום.

מאחר והצדדים חלוקים באשר למתכונת העסקתו של התובע במשך השנים, הצגת דוחות הנוכחות של התובע היתה יכולה לשפוך אור על המחלוקות ולהכריע בשאלות השנויות במחלוקת.

26. התובע הציג מספר כרטיסי עובד משנת 2011 המחזקים את גרסתו בדבר מתכונת העסקה של 14-15 שעות ביום.
הנתבעת, מנגד, לא הציגה דוחות נוכחות של התובע חרף חובותיה הרישומיות על פי חוק, וחרף העובדה שעל פי עדות נציגיה היא עורכת רישום של שעות העבודה.
מר ירון מצלאווי העיד לעניין זה:
"ש. תאשר לי שאתם מנהלים רישום של עבודה כרטיסים?
ת. נכון...
ש. למה לא צירפת דוחות נוכחות?
ת. הדוחות נוכחות רשומים אצלנו במערכת" (עמ' 16, ש' 17-22).

ובהמשך:
"ש. אתה גם מציין שהתובע עבד מספר שעות נוספות כל יום ועד ל- 14 שעות ביממה לטענתך? התובע טוען שעבד בשעות נוספות ושלא שולם לו מלוא המגיע. למה לא צירפתם דוחות נוכחות?
ת. לא רואה סיבה מיוחדת למה לא. הכל מופיע במערכת." (עמ' 17, ש' 5-8).

גם מר עבד נשאל מדוע לא צורפו דוחות הנוכחות והשיב:
"למה אני צריך לצרף? אנחנו לא מכחישים שהוא עבד שעות נוספות והוא קיבל עליהן כסף. המתמטיקה פשוטה" (עמ' 24, ש' 18-20).

27. אלא שהמתמטיקה אינה פשוטה כלל וכלל שכן שכרו של התובע השתנה בצורה דרסטית מתלוש לתלוש.
כך למשל מהתלושים עולה כי התובע השתכר תחילה שכר יסוד בסך 4,182 ש"ח שעלה בחודש 8/05 ל- 4,933 ש"ח, בחודש 1/2006 עלה ל- 5,523 ש"ח, בחודש 6/2006 ל- 7,038 ש"ח. במשך החודשים שלאחר מכן שכר היסוד לעיתים ירד מעט ולעיתים עלה מעט ונע בין 5,500 ש"ח ל- 7,010 (למעט חודש 2/2008 בו התובע עבד 3 ימים בלבד) עד לחודש 12/2008 אז עלה ל- 8,155 ש"ח ונותר באזור ה- 8,000 – 9,000 ש"ח עד לחודש 9/2009.

בחודש 10/2009 נערכה לראשונה הפרדה בין שכר היסוד של התובע לבין רכיב " שעות נוספות" אולם בחודשים שלאחר מכן שוב שולם לתובע שכר יסוד בלבד, בחודשים 2/2010 – 10/2010 שוב בוצעה הפרדה בין הרכיבים אולם שכר היסוד של התובע ירד דרסטית במחצית התקופה, בתקופה 11/2010-3/2011 שולם לתובע שכר יסוד גבוה מאוד ללא רכיב שעות נוספות ובחודשי ההעסקה האחרונים הופחת שכר היסוד בצורה משמעותית ושולם לתובע בנוסף רכיב " שעות נוספות" בתעריפים גבוהים.

לא ברור מדוע שכר התובע השתנה פעמים כה רבות, עלה, ירד ושוב עלה, כשלגרסת שני הצדדים התובע עבד במתכונת העסקה פחות או יותר קבועה.

28. משהנתבעת לא הציגה דוחות נוכחות או כל רישום אחר בדבר שעות עבודתו של התובע, לא בתקופה שעד לחודש 12/2009 ולא בתקופה שלאחר מכן, כשאף בתלושי המשכורת אין כל פירוט מסודר של שעות עבודתו של התובע, משכרטיסי העובד הבודדים שצורפו על ידי התובע תומכים בגרסתו בדבר מתכונת העסקתו ומשהנתבעת עצמה אינה חולקת על כך שהתובע ביצע שעות נוספות במרבית הימים, עד ל- 14 שעות ביום, אין לנו אלא לקבל את גרסת התובע בדבר מתכונת העסקתו, לאורך כל תקופת העבודה.

29. אין חולק כי עד לחודש 10/2009 התובע השתכר " שכר גלובאלי".

כידוע, סעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 אוסר על תשלום שכר הכולל תשלום עבור שעות נוספות, גמול עבודה במנוחה השבועית ודמי חופשה וסעיף 26 ב(ג) לחוק קובע כי:

"בתובענה של עובד שעילותיה השנויות במחלוקת הן אי-תשלום גמול שעות נוספות, גמול עבודה במנוחה השבועית, דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה, דמי הבראה או דמי נסיעות, והמעסיק שחייב במסירת תלוש שכר לפי הוראות סעיף 24, לא מסר לעובד תלוש שכר, או מסר לעובד תלוש שכר שלא נכללו בו הרכיבים האמורים, חזקה היא כי נקבע לעובד שכר כולל בניגוד להוראות סעיף 5, ככל שהוא חל עליו, ויראו בשכר ששולם לו כשכר רגיל, שהרכיבים האמורים אינם כלולים בו, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת."

הואיל וקבענו כי התובע הוכיח מתכונת העסקה קבועה ולא הוצג בפנינו כל רישום של שעות העבודה כשגם תלושי השכר של התובע עד לחודש 9/2009 לא שיקפו את שעות העבודה ולא נערכה בהם הפרדה בין שכר היסוד לבין תשלום שעות נוספות, יש להחיל את החזקה לפיה שולם לתובע שכר כולל שיש לראותו כשכר רגיל בלבד, שאינו כולל תשלום בגין שעות נוספות.

לאור האמור, בגין התקופה שמחודש 4/2005 עד לחודש 9/2009, יש לראות את השכר ששולם לתובע כשכר רגיל בלבד ולחייב את הנתבעת בתשלום 5 שעות נוספות מדי יום.

30. באשר לתקופה שמחודש 10/2009 ועד סיום ההעסקה - מאחר ובחודש 10/2009 החלה הנתבעת לשלם לתובע בנפרד רכיב "שעות נוספות" במרבית התלושים, כשבתלושים בהם שולם שכר יסוד בלבד מדובר היה בשכר יסוד גבוה משמעותית, אנו נוטים לקבל את גרסת הנתבעת לפיה בתלושים בהם לא נערכה הפרדה, מדובר היה בטעות חשבונאית, אולם בתחשיב הכולל שולם לתובע שכר בגין עבודתו בשעות נוספות.

משכך, אנו קובעים כי החל מחודש 10/2009 שולמו לתובע שעות נוספות גלובאליות, גם בתלושים בהם לא צויינה ההפרדה באופן ברור.

31. התובע טען כי שכרו השעתי עמד על 33 ש"ח ואף הנתבעת אישרה נתון זה, הגם שבנוגע לתקופה האחרונה להעסקתו.
משהנתבעת לא הציגה חוזה עבודה או כל מסמך אחר ממנו ניתן ללמוד על שכרו השעתי של התובע בשנים הראשונות להעסקתו, כשגם מתלושי השכר לא ניתן לחלץ נתון זה, אנו קובעים כי יש לערוך את התחשיב על בסיס שכר שעתי זה.

32. לפיכך, התובע זכאי לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות כדלקמן:

שעתיים נוספות X 22 ימים בחודש X 54 חודשים (4/2005 – 9/2009) X 33 ש"ח X 125% = 98,010 ש"ח.

3 שעות נוספות X 22 ימים בחודש X 54 חודשים X 33 ש"ח X 150% = 176,418 ש"ח.

משהתובע עתר ברכיבים אלו לתשלום 104,544 ש"ח ובית הדין אינו פוסק מעבר לסכום הנתבע אנו קובעים כי התובע זכאי לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות יומיות בסך של 104,544 ש"ח.

33. באשר לתביעה לתשלום בגין שעות שבת בחודשי אוגוסט – התובע טען, כאמור, כי נדרש לעבוד מדי חודש אוגוסט בשבתות במשמרות של 9 שעות, מבלי ששולם לא כל שכר בגין שעות עבודה אלו.

הנתבעת לא הכחישה כי התובע נדרש לעבוד בחודשי אוגוסט, אולם לטענתה, הוא נדרש לעשות כן רק בשנים 2010-2011 ואף אז פעמיים בלבד בחודש, כשעה לאחר צאת השבת, ובסה"כ 3.5 שעות במשמרת.

34. מאחר והנתבעת אישרה כי התובע נדרש לעבוד בשבתות בחודשי אוגוסט ( הגם שלטענתה באופן חלקי בלבד) ואף במקרה זה לא הציגה דוחות נוכחות או כל רישום אחר של שעות העבודה, אין לנו אלא לקבל את גרסת התובע לעניין זה, כשאף טענת הנתבעת לפיה מדובר במקום עבודה כשר, שלכאורה אינו פתוח בשבת, אינה מוכיחה כי שעות עבודתו של התובע במשמרת עמדו על 3.5 בלבד.

משכך, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 10,692 ש"ח (33 ש"ח X 9 שעות שבת (150%) X 4 משמרות בחודש X 6 שנים) בגין עבודתו בשבתות בחודשי אוגוסט.

פיצוי בגין אי הפרשה לגמל

35. התובע טען כי הנתבעת לא הפרישה עבורו כספים לפנסיית חובה בהתאם להוראות צו ההרחבה הכללי במשק לביטוח פנסיוני ועל כן עתר לחייבה בתשלום פיצוי בהתאם לשיעורים הקבועים בצו החל משנת 2008.

36. מעיון בתלושי המשכורת וטפסי 106 שצורפו לתצהירי הנתבעת ( נספח א' לתצהירים) עולה כי החל מחודש 1/08 החלה הנתבעת להפריש עבור התובע הפרשות ל"עתודות קרן פנסיה" בהתאם לשיעורי ההפרשות שנקבעו בצו ובהתאם להכנסותיו המבוטחות השנתיות.

הנתבעת צירפה גם תדפיסים של קרנות הפנסיה כלל פנסיה והראל גילעד פנסיה ( נספח ז' לתצהיר), מהם עולה כי הצטבר לזכות התובע סכום של 6548 ש"ח כתגמולי מעביד לפנסיה וסכום של 6,703 ש"ח כפיצויי פיטורים.

37. לאור האמור, הנתבעת הפרישה את הסכומים הנדרשים לפנסיה עבור התובע ועל כן, דין התביעה להידחות.

עם זאת, נוכח טענת התובע לפיה הנתבעת לא שחררה עבורו את הכספים שנצברו בקרנות, הנתבעת תעביר מכתב מתאים לקרנות לשחרור הכספים שנצברו בהן בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידיה.

דמי חגים

38. התובע טען לזכאותו לתשלום דמי חגים בגין 9 ימי חג בשנה ובסה"כ עתר לתשלום בגין 54 ימי חגים שחלו בשש שנות העסקתו.

בדיון שהתקיים ביום 7.6.12 הבהיר ב"כ התובע כי: "עד אוקטובר 2009, אין לנו תביעה לענין חגים כי התובע עבד בשכר גלובלי" (עמ' 1 לפרוט', ש' 11). על אף האמור, גם בסיכומים נטען לזכאות לדמי חגים בגין תקופת העבודה כולה.

39. באשר לתקופה שלאחר חודש 10/2009 - הנתבעת טענה כי התובע קיבל חופשה הן בחגים היהודיים והן בחגים המוסלמיים.
התובע אישר בחקירתו כי המסעדה הינה מסעדה כשרה, כך שמקובלת עלינו טענת הנתבעת לפיה המסעדה היתה סגורה בחגי ישראל.
באשר לחגים המוסלמיים - התובע העיד כי קיבל יום חופש אחד בחגים המוסלמיים (עמ' 6, ש' 28-31).
הנתבעת לא הציגה בפנינו ראיות כלשהן לתשלום דמי חגים ביתר ימי החג המוסלמיים.

משכך, התובע זכאי לתשלום ימי חג בגין התקופה 11/2009 - 9/2011, בקיזוז יום חג אחד לשנה, ובסה"כ ל- 14.5 ימי חג.

40. התובע טען כי שכרו היומי עמד על 512 ש"ח אולם תחשיב יום עבודה לצורך חישוב דמי חגים (כמו גם יתר הזכויות) נערך בהתאם ליום עבודה רגיל, ללא שעות נוספות.

יום עבודה רגיל של התובע היה בן 8 שעות ועל כן שכרו היומי של התובע עמד על 264 ש"ח (8 שעות X 33 ש"ח).

41. לאור האמור, התובע זכאי לדמי חגים בסך של 3,828 ש"ח (14.5 X 264 ש"ח).

פדיון חופשה

42. התובע טען כי במשך כל תקופת העסקתו לא יצא ולו ליום חופשה אחד וכי הנתבעת נהגה לשלם לו פדיון ימי חופשה במהלך עבודתו בניגוד לדין. משכך, טען לזכאותו לפדיון 56 ימי חופשה, בכפוף לתקופת התיישנות של 4 שנים.

הנתבעת טענה כי התובע יצא לחופשות וקיבל תמורתן הרבה מעבר לקבוע בדין. לטענתה, התובע זכאי לכל היותר לפדיון ימי חופשה בגין 3 שנים, בכפוף להתיישנות, ומכל מקום, בהתאם לתלושי השכר, שולם לו הרבה מעבר לכך ועל כן ביקשה לקזז את הסכומים ששולמו לו ביתר.

43. הלכה פסוקה היא, כי על המעביד מוטל הנטל להוכיח כמה ימי חופשה ניצל העובד ומה הייתה היתרה שנותרה עומדת לזכותו בתום תקופת עבודתו ועל המעביד לנהל פנקס חופשה אשר במסגרתו יירשמו באופן ברור מכסת הימים להם זכאי העובד ומכסת הימים אותם ניצל העובד (ר' דב"ע לא/22-3 צ'יק ליפוט – חיים קסטנר, פד"ע ג' 215).

44. במקרה שלפנינו, הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה או כל רישום אחר בדבר ימי החופשה שהתובע ניצל, כנטען על ידה.

בתלושי המשכורת מופיע אמנם לפחות אחת לשנה תשלום בגין "ימי חופשה" תוך ציון "ניצול" חופשה בטבלה המרכזת את ימי החופשה, אולם רישום ימי החופשה שנוצלו ושבגינם שולמו דמי החופשה אינו מתיישב עם ימי העבודה המפורטים באותם תלושים.

כך לדוגמא, בתלוש חודש 6/2008 מופיע ניצול 18 ימי חופשה לצד 26 ימי עבודה, בתלוש חודש 7/2009 מופיע ניצול 13 ימי חופשה לצד 26 ימי עבודה, בתלוש 6/2010 מופיע ניצול 11 ימי חופשה לצד 23 ימי עבודה ובתלוש 6/2011 מופיע ניצול 12 ימי חופשה לצד 20 ימי עבודה.
משכך, מדובר ברישום בלתי סביר של "ניצול" ימי חופשה שמחזק את טענת התובע לפיה הנתבעת שילמה לו פדיון חופשה במהלך תקופת העבודה מבלי להוציאו לחופשה בפועל.

יש לציין כי גם מר עבד אישר בעדותו כי "יכול להיות" שהתובע לא באמת יצא לחופש וכי "יכול להיות" שהתובע ביקש לפרוע ימי חופשה ועל כן, כך בוצע הרישום בתלושים (עמ' 31 לפרוט, ש' 20-24).

45. כידוע, לפי הפסיקה, תשלום פדיון חופשה במהלך תקופת העבודה אינו בא במקום מתן ימי חופשה בפועל, אפילו אם הדבר נעשה לבקשת העובד, שכן תכליתו של חוק חופשה שנתית הינה לאפשר לעובד לנוח מעבודתו, תוך שהוא מקבל תשלום בעבור ימי המנוחה (ר' ע"ע 1144/04 אברהם מרחיב נ' מוקד אמון סביון (1981) בע"מ ( 21.12.06)).

לאור האמור, משלא הוכח כי ניתנה לתובע חופשה שנתית בפועל במהלך תקופת העסקתו, התובע זכאי לפדיון חופשה שנתית עם סיום העסקתו, אף אם הנתבעת שילמה לו פדיון חופשה במהלך תקופת העבודה כמופיע בתלושי השכר.

46. על פי ההלכה הפסוקה, עובד יכול לתבוע בסיום עבודתו פדיון ימי חופשה שנתית בעבור 3 השנים האחרונות לעבודתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת:

"לפי העולה מהוראתו של סעיף 7, ניתן לצבור חופשה לכל היותר בגין שלוש שנים. לפיכך, ובהתאם להוראת סעיף 7 לחוק, בעת שנסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, נצברו לזכות המשיב לכל היותר ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת." (ע"ע (ארצי) 547/06 משה כהן - ויליאם אנויה (8.10.07)).
לפיכך, בהתאם לוותקו של התובע והיקף משרתו, עם סיום העסקתו הוא זכאי היה לפדיון 46 ימי חופשה (10 בגין השנה השלישית, 10 בגין השנה הרביעית, 12 בגין השנה החמישית ו- 14 בגין השנה השישית) בסך של 12,144 ש"ח.

47. לאור האמור, אנו מחייבים את הנתבעת בתשלום פדיון חופשה בסך 12,144 ש"ח.

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין

48. התובע טען כי פוטר שלא כדין, בשיחה טלפונית, מבלי שנערך לו שימוע לפני פיטוריו, ובעת ששהה בחופשת מחלה. לאור האמור עתר התובע לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בגובה 7 משכורות.

הנתבעת טענה כי התובע כלל לא פוטר כי אם התפטר, ועל כן, לטענתה, ממילא לא היה מקום לערוך לו שימוע.

49. מאחר ושוכנענו כי התובע פוטר מעבודתו בעת ששהה בחופשת מחלה, מבלי שניתנה לו התראה קודם לפיטוריו וללא שנערך לו שימוע, אכן מדובר בהליך בלתי תקין המצדיק תשלום בגין פיטורים שלא כדין.

עם זאת, בנסיבות העניין, מאחר ולא ברור מתי הציג התובע בפני הנתבעת את אישורי המחלה ומתי נודעה למנהל הנתבעת סיבת ההיעדרות האמתית, כך שייתכן וההחלטה על סיום ההעסקה וחיפוש עובד חלופי התבססה על סברה לא נכונה, אנו סבורים כי הפיצוי הראוי הינו בגובה 3 משכורות.

50. משכך, על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 18,414 ש"ח (3 X 6,138 ש"ח).

פיצויי הלנת שכר

51. התובע טען כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת שכר על הרכיבים המהווים שכר או חלף שכר.

נוכח המחלוקות בדבר שיעור הסכומים להם זכאי היה התובע, מחלוקות שהוכרעו בפסק דין זה, מצאנו לנכון לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי הצמדה וריבית על כל הסכומים שנפסקו לזכות התובע בפסק דין זה ממועד סיום ההעסקה (5.9.11) ועד למועד התשלום בפועל.

פיצוי בגין עגמת נפש

52. התובע טען כי עקב פיטוריו נגרמה לו תחושת השפלה עמוקה ואכזבה קשה ועל כן עתר לתשלום פיצוי בסך 50,000 ש"ח בגין עגמת הנפש שנגרמה לו.

53. הלכה פסוקה היא כי פיצויים בגין עגמת נפש יינתנו במקרים חריגים ובנסיבות קיצוניות.

לא מצאנו כי בנסיבות העניין שבפנינו יש משום הצדקה למתן סעד חריג זה.

54. משכך, התביעה לתשלום פיצוי בגין עגמת נפש - נדחית.

תשלום הפרשי מס

55. התובע טען עוד כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי המס שיידרש לשלם עקב קבלת הסכומים הנתבעים בסכום חד פעמי.
טענות התובע לפיהן הוא יידרש לשלם הפרשי מס טעונות הוכחה ומכל מקום, ראויות להתברר מול רשויות המס ולא בפני בית הדין.
משכך, מתייתר הדיון בטענות אלו.

טענת הקיזוז

56. הנתבעת טענה כי במהלך תקופת עבודתו של התובע ניתנו לו הלוואות שונות, כשעם סיום העסקתו הוא נותר חייב סך של 26,000 ש"ח אותו ביקשה לקזז מכל סכום שייפסק לזכותו, ככל שייפסק.
בנוסף עתרה לקיזוז סכומים שלטענתה שולמו לתובע ביתר בגין דמי חופשה וכן דמי הודעה מוקדמת, משלטענתה התובע התפטר מבלי שנתן לה הודעה מוקדמת להתפטרותו.

57. הואיל וקבענו כי התובע פוטר מעבודתו ולא התפטר, הנתבעת לא היתה זכאית לדמי הודעה מוקדמת ועל כן, אין מקום לקיזוז הסכום המבוקש ברכיב זה.

האמור נכון אף באשר לפדיון החופשה אשר כפי שפורט לעיל , שולם לתובע במהלך תקופת העסקתו בניגוד להוראות החוק ועל כן, אין מקום לקיזוזו.

58. באשר להלוואות הנטענות – מנהל הנתבעת טען כי בחודש יולי 2011 התובע חתם על הסכם שכירות להשכרת דירה ביפו וכי הוא ביקש שהנתבעת ( באמצעותו) תמסור עבורו המחאות לתשלום חלקו בשכר הדירה בסך 12,000 ש"ח, כשסוכם כי בכל חודש יבוצע קיזוז של 1,000 ש"ח מכל אחת ממשכורותיו.
בנוסף נטען כי ניתנו לתובע הלוואות במהלך תקופת עבודתו, לרבות שבוע בלבד לפני סיום ההעסקה, כך שעם סיום יחסי העבודה בין הצדדים נותר לו חוב בסך 16,000 ש"ח בגין ההלוואות.

59. באשר לחוב בגין ההלוואה לתשלום שכר הדירה – הנתבעת הציגה הסכם שכירות של דירה ביפו עליו חתום התובע ואדם נוסף.
התובע טען כי הנתבעת ניצלה את תמימותו והחתימה אותו על הסכם בעברית מבלי שידע מה תוכנו, שכן הוא אינו קורא עברית ( עמ' 6 לפרוט', ש' 24).

על פי עדותו של מר עבו אלקיעאן, משכיר הדירה אשר גם מספק למנהל הנתבעת עובדים זרים, מדובר היה בדירה שמנהל הנתבעת ביקש ממנו לשם מגורים של עובדי הנתבעת.
כמו כן על פי עדותו, ההסכם והתנאים נסגרו בינו לבין מנהל הנתבעת וגם התשלום נעשה על ידי מנהל הנתבעת, כשלא היה לו כל עניין מול העובדים עצמם ( ר' עמ' 21-22 לפרוט').

לעמדת התובע, עליו לשלם בגין חלקו בשכר הדירה כל עוד הוא גר בה ואכן, כעולה מהתלושים בחודשים 7/2011 – 8/2011 נוכה משכרו תשלום בגין " מגורים".

אף אנו סבורים כי לא היה מקום להמשיך ולחייב את התובע על שכר דירה בדירה שסופקה על ידי הנתבעת לעובדיה, בתקופה שלאחר הפסקת עבודתו, כשלא נטען וממילא לא הוכח כי התובע לא פינה את הדירה עם סיום העסקתו.

משכך, אין מקום לקיזוז יתרת ההלוואה שניתנה לתובע לצורך תשלום שכר הדירה בדירה ששימשה ומשמשת את הנתבעת להלנת עובדיה, מהמועד בו התובע הפסיק להתגורר בה.

60. באשר ליתר ההלוואות - הנתבעת צירפה לתצהירה צילומים של שיקים בגין הלוואות/מפרעות שניתנו לתובע על סך של 17,000 ש"ח – 10,000 ש"ח בחודש 10/2010, 3,000 ש"ח בחודש 2/2011 ו- 4,000 ש"ח בחודש 8/2011 ( נספח ד' לתצהירי הנתבעת).

אלא שמעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי קוזז משכרו סכום גבוה יותר מסך ההלוואות/מפרעות שהוכח כי הוענקו לו:
בתלוש 10/2010 – ניכוי רשות " מקדמה" בסך 500 ש"ח;
בתלוש 1/2011 – ניכוי רשות " מפרעה" בסך 4,400 ש"ח;
בתלוש 2/2011 – ניכוי רשות " מפרעה" בסך 1,000 ש"ח;
בתלוש 3/2011 – ניכוי רשות " מפרעה" בסך 1,200 ש"ח;
בתלוש 4/2011 – ניכוי רשות " מפרעה" בסך 1,850 ש"ח;
בתלוש 5/2011 – ניכוי רשות " מפרעה" בסך 3,600 ש"ח;
בתלוש 6/2011 – ניכוי רשות " מפרעה" בסך 4,040 ש"ח;
בתלוש 7/2011 – ניכוי רשות " מפרעה" בסך 1,800 ש"ח;
בתלוש 8/2011 – ניכוי רשות " מפרעה" בסך 2,200 ש"ח;
בסה"כ קוזז משכר התובע סך של 20,590 ש"ח.

לאור האמור, מהראיות שהוצגו בפנינו עולה כי התובע לא נותר חייב לנתבעת דבר בגין ההלוואות שהוכח כי ניתנו לו.

61. משכך, דין טענות הקיזוז – להידחות.

סוף דבר
 
62. התביעה מתקבלת ברובה.

63. בהתאם לכך, תשלם הנתבעת לתובע, בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה, את הסכומים הבאים:

סך של 30,125 ש"ח בגין פיצויי פיטורים.
סך של 6,138 ש"ח בגין תמורת הודעה מוקדמת.
סך של 104,544 ש"ח כגמול עבודה בשעות נוספות.
סך של 10,692 ש"ח בגין שעות עבודה בשבתות.
סך של 3,828 ש"ח בגין דמי חגים.
סך של 12,144 ש"ח בגין פדיון חופשה.

סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום ההעסקה (5.9.11) ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובע.

64. בנוסף תישא הנתבעת בתשלום סך של 18,414 ש"ח כפיצוי בגין פיטורים שלא כדין בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד המצאת פסק הדין לידיה ועד למועד התשלום בפועל.

65. כמו כן, הנתבעת תעביר, בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידיה, מכתב לקרנות הפנסיה אליהן הופרשו הכספים עבור התובע ותורה על שחרור הכספים שנצברו, בהתאם לאמור בסעיף 37 שלעיל.

66. בשים לב לתוצאה דלעיל תישא הנתבעת בהוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ש"ח לתשלום תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה.

בשולי פסק הדין:
דיון הוכחות אחד נשמע בפני ראש המותב ונציגת הציבור הגב' הרצוג ובנוסף קוים דיון הוכחות בפני ראש המותב בלבד . לפיכך ניתן פסק הדין בהרכב זה, בהתאמה
(דב"ע נו 2-2 לוג'יק בע"מ נ' אהרון וולנשטיין, פד"ע כט 560).

ניתן היום, 26 מאי 2016, בהעדר הצדדים.

גב' אורית הרצוג, נציגת ציבור עובדים

מיכל לויט, שופטת