הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ס"ע 30116-02-12

12 ינואר 2017
לפני:

כב' השופטת חנה טרכטינגוט
נציג ציבור (עובדים) מר משה כהנא
נציג ציבור (מעסיקים) מר דוד פריד

התובעות:

  1. מרים שקד
  2. ארזה קריזה
  3. רחל עמר
  4. איילה דדוש

ע"י ב"כ עו"ד מרדכי לוין
-
הנתבעות:
1. הועדה המרחבית לתכנון ולבניה "מצפה אפק"
ע"י ב"כ עו"ד נאווה סנדר

.2 מדינת ישראל – משרד הפנים
.3 מדינת ישראל – משרד האוצר הממונה על השכר

ע"י ב"כ מפרקליטות המדינה

פסק - דין

1. התובעות עותרות למתן סעד הצהרתי הקובע את זכאותן לקבל מאת הנתבעת 1 (להלן: "הוועדה") פנסיה תקציבית ממועד תחילת עבודתן ועד למועד פרישתן לגמלאות בעתיד.
כמו כן מבקשות התובעות כי בית הדין יצהיר כי הן זכאיות להכללת רכיב השעות הנוספות הגלובליות בחישוב משכורתן הקובעת לגמלאות.

2. אלה העובדות הצריכות לענין -
א. התובעות החלו את עבודתן בוועדה כמפורט להלן:
גב' מרים שקד (להלן: "גב' שקד") ביום 1.5.73; גב' ארזה קרי-זה (להלן: "גב' קרי-זה") ביום 1.10.72; גב' איילה דדוש (להלן: "גב' דדוש") ביום 1.9.76 ; גב' רחל עמר (להלן: "גב' עמר") ביום 1.5.84.
ב. הוועדה הינה ועדה מקומית לתכנון ובניה, אשר הוקמה בהתאם לסעיף 19(א) לחוק התכנון והבניה תשנ"ה-1965 (להלן: " חוק התכנון והבניה") ומרחב התכנון שלה השתנה במהלך השנים וכולל יותר מרשות אחת. בעבר כונתה הוועדה "הוועדה המקומית לתכנון ובניה מרכז" וכללה 14 רשויות מקומיות.
במועד הדיון כללה הוועדה את הרשויות הבאות: בית דגן, גני תקוה, באר יעקב, סביון, גני יהודה וכוכב יאיר-צור יגאל.
ג. עם תחילת עבודתן של התובעות בוועדה, בוצעו עבורן הפרשות לקופת הגמל "תעוז" (להלן: "תעוז").
ד. ביום ה- 10.4.80 הוציא יו"ר הועדה דאז, מר גלזנר, חוזר לכל עובדי הועדה בו צוין כי:
"הנהלת הועדה החליטה כי החל מ- 1.4.1980 ישולבו העובדים במסגרת פנסיה תקציבית.
קופת התגמולים "תעוז" תבוטל ובפני העובדים יועמדו 2 אלטרנטיבות לבחירה:
א. קבלת כספי הקופה (בשלמות או בחלקה) וע"י כך יתחיל העובד מ- 1.4.80 עבודתו בועדה מ- 0 שנות ותק.
ב. להחזיר את כספי הקופה לועדה וע"י כך יישמרו זכויות העובדים בהתאם לשנות עבודתם בועדה.
פרטים נוספים על האפשרויות שהוזכרו לעיל יבואו בחוזר נפרד".

(נספח א' לתצהיר גב' עמר).
ה. ביום 22.6.80 נערכה ישיבה של הנהלת הוועדה בה הוחלט כי:
"בהמשך להחלטה קודמת של הנהלת הועדה ולאחר פניות העובדים בנושא זכויותיהם נבדק נושא הפרשות הועדה והעובדים לקופת"ג "תעוז" ע"י ה' זהבי (קצין המחו ז לענייני תקציבים) ולאחר הבדיקה הועברו המסקנות ע"י ה' שיש סגן הממונה על המחוז והן כלהלן:
1. החלטת הועדה להעביר את עובדי הועדה לפנסיה תקציבית תאושר ע"י משרד הפנים וזאת בהתאם לשיחה שקיים ה' איצקוביץ עם מינהל שרות העובדים בירושלים.
2. ...
3. עם העברת העובדים לפנסיה תקציבית...".

(נספח ב' לתצהיר גב' עמר).
ו. בחודש מרץ 1981 שולמו לגב' שקד, לגבי קרי-זה ולגב' דדוש סכומי כסף שונים עבור פיצויי פיטורים, כל אחת בהתאם לותק אותו צברה ממועד תחילת עבודתה ועד לחודש אפריל 1980.
(נספח ג' 1 לתצהיר גב' עמר).
התובעות המשיכו להיות מועסקות בוועדה ללא כל שינוי.
הצדדים חלוקים בדבר הסיבה לתשלום פיצויי הפיטורים.
לטענת התובעות התשלום בוצע בעקבות החלטות שהתקבלו בישיבות הנהלת הוועדה מיום 15.7.80 ומיום 21.8.80, לפיהן יש לשלם פיצויים לכל עובדי הוועדה עקב העברתם לפנסיה תקציבית.
(נספח ג' לתצהיר גב' עמר).
לטענת המדינה תשלום פיצויי הפיטורים נבע מכך שהחל מיום 1.4.80 שונה שטח מרחב התכנון של הוועדה.
(סעיף 3 לתצהיר מר פת, עדות מר פת, פרוטוקול מיום 21.3.16 עמ' 14 ש' 28-30).
כך או כך, עובדי הוועדה לא הועברו לפנסיה תקציבית.
ז. בשנת 1981 או בסמוך לכך עמדה הוועדה להתקשר עם קרן מקפת, אולם ההתקשרות לא יצאה לפועל.
ביום 2.7.81 חתמו עובדי הוועדה (וביניהם גב' שקד, גב' קרי-זה וגב' דדוש) על מכתב להנהלת הוועדה, לפיו הם מוותרים על פנסיה מקיפה ומבקשים לחדש את ההתקשרות עם קופת הגמל תעוז תמורת הגדלת שיעור ההפרשות כדלקמן: 0.2% נוספים למרכיב תגמולים ופנסיה ו- 2.3% נוספים למרכיב הפיצויים.
(מ/2 לתצהיר מר פת).
ח. החל מחודש אוגוסט 1997 החלה הוועדה לבטח את עובדיה בביטוח מנהלים והופסקו ההפרשות לתעוז.
התובעות מבוטחות בביטוח מנהלים מסוג "עתיד מנהלים" אצל "המגן חברה לביטוח בע"מ".
ט. במהלך שנת 2011 זומנו גב' שקד וגב' עמר לשימוע לפני פיטורים במסגרת בקשת הוועדה לתכנית הבראה. הסיבות לפיטורים הן: עלות השכר, הזכאות לפנסיה תקציבית, מועד הפרישה הצפוי והאפשרות להטבה בתנאי הפרישה. (ההדגשה לא במקור – ח.ט.).
(נספח י' לתצהיר גב' עמר).
הוועדה חזרה בה מכונתה במסגרת הליך משפטי בתיק עב' 45788-03-11.
(נספח י"א לתצהיר גב' עמר).
י. ביום 1.6.00 חתמה גב' קרי-זה על חוזה בכירים.
יא. שכרן של התובעות כלל מרכיב של שעות נוספות גלובליות אשר שולם לפני חודש אוגוסט 1998.
לטענת התובעות הן לא נדרשו לבצע שעות נוספות ולא ביצעו שעות נוספות.
החל משנת 2006, בעקבות פניות העובדים והנחיית משרד הפנים, מפרישה הוועדה הפרשות בשיעור 14.33% גם על רכיב השעות הנוספות.
לתובעות שולם בשנת 2007 פיצוי חד פעמי בגין תקופה של 7 שנים אחרונות בגין היעדר הפרשות בגין רכיב שנ"ג.
3. ביום 21.3.16 התקיימה ישיבת הוכחות.
גב' עמר הגישה תצהיר מטעם כל התובעות, ובהתאם נחקרה על תצהירה.
מטעם הנתבעות 2 ו- 3 העיד מר פת.
הנתבעת 1 לא הגישה תצהיר ולא התייצבה לדיון ההוכחות.
לבקשת הצדדים, ניתנה החלטה כי משמדובר בתיק שבעיקרו מעורר שאלות משפטיות ולא עובדתיות, יתקיים הדיון בהעדרה של הנתבעת 1.

4. השאלות הטענות הכרעה –
א. האם התביעה התיישנה.
ב. האם זכאיות התובעות לפנסיה תקציבית, ובאם התשובה חיובית - בגין אלו תקופות.
ג. האם יש לכלול בשכרן הקובע של התובעות לגמלה רכיב שעות נוספות גלובלי.

א. התיישנות -

5. טענות המדינה –
א. התובעות חתמו עוד בשנת 1981 על בקשה מפורשת להמשיך את ההפרשות לתעוז תוך הגדלת שיעורן. הסדר זה נהג בהסכמה לאורך שנים ארוכות , עד שבשנת 1997 חתמו התובעות ושאר עובדי הוועדה על הסכמה למעבר לביטוח מנהלים.
בית הדין מעניק משקל לידיעתו והסכמתו של עובד למצב דברים מסוים. מדובר בבחירה מודעת, מפורשת ומוסכמת למסלול הפנסיוני.
ב. על פי הפסיקה יש להבחין בין תביעה לתיקון חישוב גמלה, שעילתה מתחדשת מדי חודש בחודשו, לבין מועד בחירת מסלול הביטוח הפנסיוני או מועד הפרישה שהינו מועד קבוע. בענייננו עילת התביעה התגבשה בעת בחירת מסלול הביטוח הפנסיוני.
ג. התובעות מבקשות להסתמך על הנפסק בע"ע 109/09 בן ציון פרחי – בזק (11.7.10) (להלן: " ענין פרחי"), לפיו המועד הרלבנטי לענין תביעה לשינוי הבחירה במסלול הוא מועד הבחירה או מועד הפרישה.
מכיוון שהתובעות טרם פרשו, התביעה טרם התיישנה.
לטענת המדינה ענייננו שונה. בענין פרחי בחר הגמלאי במסלול ביטוחו הפנסיוני סמוך למועד הפרישה וכן המסלולים עוגנו בהסכם קיבוצי.
בענייננו מדובר בבחירת ביטוח פנסיוני בשני מועדים שונים: 1981 ו- 1997.
קביעת בית הדין הארצי, לפיו המועד הרלבנטי הוא מו עד הבחירה או מועד הפרישה, נובעת מנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה.
(ע"ע 46001-05-11 מוחמד חושאן ואח' – המועצה המקומית כפר מנדא ואח' ( 5.2.14) (להלן: "ענין חושאן").
ד. אין לקבל את טענת התובעות, לפיה עד לשנת 1997 לא נבחר על ידן כל מסלול, משלא בוטחו בכל ביטוח פנסיוני. מכל מקום מרוץ ההתיישנות מתחיל , לכל המאוחר , בשנת 1997 , עם המעבר לביטוח מנהלים שהיה ידוע ומוסכם.
ה. יש לדחות את טענת התובעות, לפיה המדינה לא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, בבקשה ראשונה לארכה להגשת כתב הגנה. מדובר בבקשה טכנית , לפני שהפרקליט המטפל נדרש לתיק.
הטענה הועלתה לראשונה בבקשה הנוספת לארכה להגשת כתב הגנה ויש לראות בה כהזדמנות הראשונה.
ו. אין ללמוד מענין של עובדות אחרות לגביהן לא הועלתה טענת התיישנות.
תביעתה של עו"ד בתיה לחובר ז"ל , שהוגשה על ידי שאריה בשנת 1998 , בהיותה עובדת פעילה (בשנת 199 6), לא עוררה שאלה של התיישנות.
תביעה של גב' מרים ינפולסקי הוגשה לאחר פרישתה לגמלאות ובתוך תקופת ההתיישנות. אף מקרה זה לא עורר טענת התיישנות.

6. טענות התובעות –
א. טענת ההתיישנות לא נטענה בהזדמנות הראשונה.
הוגשה בקשה לארכה להגשת כתב הגנה ובה מצויין כי התביעה התקבלה בפרקליטות למעלה מחודש ימים טרם הגשתה, ועל אף האמור לא הועלתה טענת התיישנות אלא רק בבקשה הנוספת למתן ארכה.
ב. המדינה מושתקת מהעלאת טענת התיישנות כאשר במקרים דומים לא העלתה טענה זו ואף הגיעה לפשרה עם עובדת נוספת של הוועדה, גב' מרים ינפולסקי.
ג. קבלת טענת ההתיישנות תיצור אפליה פסולה ואסורה של התובעות ביחס לעובדות אחרות של הוועדה שקיבלו פנסיה תקציבית.
ד. הוועדה בדיוניה סברה כי יש להחיל את ענין הפנסיה על יתר הפנסיונרים של הועדה. ענין זה אף עלה בישיבת הוועדה מיום 26.1.11, לאחר פרישת עיריית גבעת שמואל ממרחב התכנון של הוועדה.
ה. קבלת טענת ההתיישנות תפגע אנושות בזכויות התובעות כגמלאיות.
התובעות מסתמכות על הנפסק בסע"ש 14636-08-14 שלמה בנק – מועצה אזורית חוף השרון (29.2.16) (להלן: " פסק דין שלמה בנק").
ו. אין ללמוד מענין חושאן, שם בוטחו התובעים מיומם הראשון באמצעות פנסיה תקציבית ובשלב כלשהו עברו לפנסיה צוברת. בענייננו התובעות לא בוטחו בב יטוח פנסיוני כלשהו עד לשנת 1997 ובשנת 1997 בוטחו במסגרת ביטוח מנהלים.
עד לשנת 1997 אין עסקינן ב"בחירת מסלול פנסיה", שכן לא נבחר כל מסלול.
אף הוועדה בכתב ההגנה ובסיכומיה הודתה בזכאותן של התובעות לפנסיה תקציבית עד לחודש אוגוסט 1997.
כך אף עולה מחוזר שהוציא יו"ר הוועדה ביום 10.4.80 ומפרוטוקולים של ישיבת הוועדה.
על אף ההחלטות והאישורים שניתנו על ידי משרד הפנים לצורך העברת עובדי הוועדה לפנסיה תקציבית נמנעה הוועדה מלעשות כן.

ההכרעה בשאלת ההתיישנות –

7. לאחר שבחנו את טענות הצדדים בענין זה, מסקנתנו הינה כי דין טענת המדינה להידחות.
חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע בסעיף 5 את תקופת ההתיישנות כדלקמן:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן- תקופת ההתיישנות) היא –
(1) בשאינו במקרקעין – שבע שנים;
(2) במקרקעין – חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות הקנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה".

ובסעיף 6 לחוק ההתיישנות נקבע המועד ממנו מונים את תקופת ההתיישנות:
"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדת עילת התובענה".

8. על תכליתם של דיני ההתיישנות נאמרו הדברים הבאים:
"תכליתו של מוסד ההתיישנות היא "לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאינטרס התובע הפוטנציאלי ושמירה על עניינו של הציבור" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים - הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים , פ"ד נז(5) 433 (2003); להלן – עניין תלמוד תורה), וליצור שיווי משקל" בין פתיחת שערי בית המשפט בפני תובע לממש את זכותו המהותית, לבין הצורך החברתי לברר תביעות תוך זמן סביר ולהציב מחסום בפני תביעות שחלף זמנן" (ע"ע 393/05 זוהיר טהה - מקיאס בע"מ , מיום 10.1.05; להלן – עניין טהה).
...
זכות הגישה לערכאות אף הוכרה כזכות בעלת אופי חוקתי...
מצידו השני של המטבע ניצבת זכותו של הנתבע, שלא להיות חשוף ללא מגבלת זמן לסיכון להיתבע. לזכות זו שלושה אדנים – "הראשון, עניינו בשיקולים ראייתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן. השני, עניינו בצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהבטיח כי יוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות צפויות... השלישי נעוץ בהנחה לפיה תובע אשר 'ישן על זכויותיו' ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו" (שם; לדיון באינטרסים השונים ראו גם את ע"ע 300431/97 פרופ' רות נויברגר – גלעד גמלאות לעובדים דתיים בע"מ, פד"ע לח 97 (2002); ע"ע 210/99 מיכאל לוטן – מדאינווסט מרכז רפואי הרצליה בע"מ, מיום 22.1.02; ע"ע 346/05 שלמה שלום – אלה קוזמינוב, מיום 15.6.06).
לכך יש להוסיף את האינטרס הציבורי, "שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק" (ע"א 1254/99 המאירי נ. הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535 (2000); להלן – עניין המאירי). לאינטרס הציבורי היבט נוסף, המכיר בכך שלהסדרי ההתיישנות השפעה החורגת מהצדדים הישירים להתדיינות (עניין גיא-ליפל)".

[ע"ע (ארצי) 533/09 עופרה אילן ו- 24 אח' – שירותי בריאות כללית (15.6.11) להלן: " פרשת עופרה אילן].

9. בפרשת עופרה אילן נקבע כי במקרים מתאימים יהיה צד מנוע מלעשות שימוש בטענת התיישנות ככל שהעלאת הטענה בנסיבות העניין תיחשב כשימוש בזכותו הדיונית בחוסר תום לב.
בפסק דין זה ראה בית הדין הארצי לעבודה בשילוב הנסיבות שהתקיים באותו ענין משום הצדקה לקביעה כי יש למנוע משירותי בריאות כללית להתגונן מפני התביעה בטענת התיישנות: הודעת שירותי בריאות כללית במסגרת התדיינות בענין איתנה ניב וגב' אורטל כי מדובר במקרה מבחן שיהיה צורך להחיל את הפסיקה בו על כלל הנשים המופלות באותו עניין, העובדה שמדובר בהפלייה מחמת מין, ידיעתה של שירותי בריאות כללית, תוך כדי תהליך גיבוש הסכמי פרישה מפלים, כי נטענת כלפיהם טענת הפליה.

10. אף בתביעתם לפנסיה תקציבית של כבאי איגוד רשויות לכיבוי והצלה באיו"ש, אשר הועברו בשנת 2013 להיות עובדי מדינה , קבע בית הדין האזורי לעבודה בירושלים כי מתקיימות נסיבות יוצאות דופן וחריגות המצדיקות החלת מניעות על העלאת טענת התיישנות מצד המדינה. [פ"ה (י-ם) 20709-10-13 אלכס זורחוב ואח' – מדינת ישראל רשות הכבאות וההצלה (25.8.16 )].
הנסיבות החריגות היו נעוצות באופן שבו פרט לאיגוד רשויות איו"ש, היה איגוד ערים עמק יזרעאל המעסיק היחיד מבין הרשויות המקומיות ואיגודי הערים שהפעילו שירותי כבאות והצלה והעסיקו כבאים שלא הסדיר את הזכויות הפנסיוניות של עובדיו בפנסיה תקציבית או בקרן פנסיה אלא הוציא לכבאים פוליסת ביטוח מנהלים.
בענין כבאי איגוד ערים עמק יזרעאל ניתן פסק דין בהסכמת המדינה אשר הצהירה על הזכאות לפנסיה תקציבית של עובדים אלה. לפיכך התוצאה היתה כי התובעים יהיו הכבאים היחידים בישראל שלא יהיו זכאים לפנסיה תקציבית או לפנסיה צוברת. על המדינה חלה חובה לנהוג בשוויון כלפי קבוצות עובדים דומות ולפיכך נקבע כי יש מקום להיזקק לתביעה לגופה.

11. ישום עקרונות אלה בענייננו מביא למסקנה כי אף בענייננו מנועה המדינה מלהעלות טענת התיישנות, וזאת בשל כל אחד מהטעמים הבאים:
ראשית הוועדה הודתה בזכותן של התובעות לגבי חלק מהתקופה בכתב ההגנה ואף בסיכומיה, ולפיכך מתקיים סעיף 9 לחוק ההתיישנות תשנ"ה-1995.
שנית, וזה העיקר, התנהלותה של הוועדה מנוגדת לתכלית שמוסד ההתיישנות נועד להגן עליו. לנתבע לא היתה כל וודאות בדבר הביטוח הפנסיוני של התובעות, ההפך הוא הנכון.
מהראיות אשר הונחו בפנינו עולה כי לפחות עד שנת 2011 סברה הוועדה כי התובעות מבוטחות בפנסיה תקציבית או לפחות זכאיות לכך.
כך למשל ניתן ללמוד מישיבת הנהלת הוועדה, שנערכה ביום 26.1.11 , שעניינה היה דיון בהסכם עקרונות בעניין פרי שת עיריית גבעת שמואל ממרחב התכנון של הוועדה, שם נאמר כי הוועדה תיקח בחשבון התחייבות לפנסיה תקציבית במסגרת הדיונים לתקציב.
(פרוטוקול הוועדה, נספח ז' לתצהיר גב' עמר).
כמו כן זומנו, כאמור , ביום 16.3.11 שתי ים מהתובעות לשימוע לפני פיטורים כאשר בין הסיבות המפורטות מצויינת אף הזכאות לפנסיה תקציבית.
המסקנה איפוא כי לוועדה לא היתה כל וודאות באשר לביטוח הפנסיוני של התובעות ולפחות עד שנת 2011 (כשנה לפני הגשת התביעה) היתה מודעת לזכאותן של התובעות או למעצר לדרישתן של התובעות לפנסיה תקציבית, לפיכך לא מתקיימת התכלית שבהחלה של דיני ההתיישנות.

12. יתירה מכך, מקום בו עובדות נוספות של הוועדה זכו בפנסיה תקציבית, כפי שיפורט להלן, אין לקבל את טענת ההתיישנות.
נדחית טענת המדינה כי לא היה מקום לטענת התיישנות בעניינן של עו"ד לחובר ז"ל וגב' ינפולסקי.
נעיר כי לכל הפחות בעניינה של גב' ינפולסקי מדובר בתביעה אשר הוגשה בשנת 2007 ונקבעה בהסכמה זכאותה של גב' ינפולסקי לפנסיה תקציבית, כשהתקופה הרלבנטית היא מיום 1.4.80 ואף גב' ינפולסקי חתמה ביום 2.7.81 על המכתב ביחד עם עובדי הוועדה לפי ו היא מבקשת לחדש את ההתק שרות עם תעוז (מ/2 לתצהיר מר פת).

13. בפסק דין שלמה בנק עמדה חברתי, השופטת ד"ר אריאלה גילצר כץ, על נסיבות בהן מצופה מהמדינה כי לא תעמוד על טענת התיישנות, כך:
"בבג"ץ 853/10 שדמות הדרום בע"מ - פרקליט מחוז דרום (27.7.10 ) נקבע כי המדינה איננה צריכה לוותר על טענת ההתיישנות אלא שהיא נתונה לשיקול דעתה המלאה. המדינה יכולה לוותר על טענת ההתיישנות "כמעשה של חסד ולא כמעשה של חובה", בנסיבות מיוחדות שבהן מוצדק לוותר על טענת ההתיישנות (שם עמ' 9). אין מניעה כי המדינה והנתבעת יעלו טענת התיישנות אולם עליהן להעלות טענה זו בזהירות ובתום לב, בכפוף לביקורת שיפוטית ובשים לב כי עסקינן בזכויות המוקנות לעובד. במקרה דנא, בשל מעשיה של הנתבעת נגרם לתובע נזק ופגיעה בזכויותיו הפנסיוניות והן אינן יכולו ת להסתתר מאחורי טענת ההתיישנות".

קבלת טענת ההתיישנות תותיר את התובעות ללא גמלה עבור חלק ניכר מתקופת עבודתן בוועדה.
דחיית התביעה על הסף בטרם בירורה לגופה תהווה, בנסיבות הענין , בלתי סבירה ובלתי מידתית.

14. לטענות המדינה בכל הקשור להסכם המעבר והשפעתו על זכויות התובעות נתייחס בפרק הדן בזכאות לפנסיה תקציבית לגופו של ענין.

15. משזו מסקנתנו, מתיי תרת ההכרעה בטענות הנוגעות למועד היווצרות העילה ולטענת התובעות לפיה לא הועלתה טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה.
אלא שפטור בלא כלום לא ניתן, ולפיכך נתייחס בקצרה לטענות אלה.

16. הצדדים חלוקים בשאלה מהו המועד בו נוצרה עילת התביעה של התובעות.
המדינה טוענת כי המועד בו נולדה העילה הינו המועד בו בחרו התובעות במסלול הביטוח הפנסיוני, שהוא 2.7.81 ולכל המאוחר אוגוסט 1997.
המדינה מבקשת להסתמך על הפסיקה הקובעת כי עילת התביעה בתביעה לפנסיה תקציבית מתגבשת בעת בחירת המסלול הפנסיוני.
בענין חושאן (אשר אושר בבית הדין הארצי ע"ע 35352-03-14 מוחמד חושאן ואח' – המועצה המקומית כפר מנדא ואח' (23.12.14) נקבע כי עילת התביעה נולדה במועד בו בחרו התובעים לעבור מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת.
בית הדין הבחין בין עילה לתיקון חישוב שיעור הגמלה המתחדשת מדי חודש בחודשו לבין בחירת מסלול פנסיה, שכן בחירת מסלול פנסיה מכתיבה את צבירת הזכויות, שיעורי ההפרשות, הצורך בניכוי מהשכר וכיוצא באלו, עניינים שאינם ניתנים לשינוי מדי חודש בחודשו.
כך אף פסקתי אני בת.א. 4621/08 רחל דינור – עיריית אור יהודה (8.9.15) (להלן: " עניין רחל דינור").
עוד מבקשת המדינה להסתמך על הנפסק בתיק עב' (ת"א) 2127/02 חיים כהן – המועצה המקומית רמת השרון (5.5.05) (להלן: " פסק דין חיים כהן"):
"אין לאפשר לתובע, לאחר שחלף פרק זמן בן כ- 16 שנה מתחילת עבודתו ולאחר שנוצרה סיטואציה בה הסדר של פנסיה תקציבית עדיף על הסדר של ביטוח מנהלים, לדרוש את שינוי המצב בדיעבד. לענין זה קבע בית הדין הארצי לעבודה בעניין אופשר, כי יש לתת משקל להחלטתו של העובד ולהתחשב בכך שהעובד היה מבוטח בביטוח מנהלים מרצונו החופשי.
לאור כל האמור לעיל נראה לנו כי בחירתו של התובע בביטו ח מנהלים מחייבת אותו, והוא אינו מנוע לדרוש בדיעבד מהמועצה לשנות את תנאי עבודתו ולהמיר את ביטוח המנהלים ש נעשה לו בהסדר של פנסיה תקציבית".

17. בענין חושאן הוסיף בית הדין כי קבלת טענת התובעים, לפיה עילת התביעה מתגבשת במועד הפרישה , אינה מתיישבת עם תכליתו של הסכם המעבר , לפיו לאחר המועד הקובע לא יתווספו עובדים נוספים לתכנית הפנסיה התקציבית וזאת בשל החבויות האקטואריות העצומות בגין הפנסיה התקציבית.

18. התובעות מבקשות להסתמך על פרשת פרחי, שם נקבע כי " המועד הרלבנטי לענין תביעה לשינוי הבחירה במסלול הוא מועד הבחירה או מועד הפרישה" (הדגשה לא במקור – ח.ט. ).

19. לטעמנו מועד היווצרות העילה על פי הפסיקה העקבית הוא מועד הבחירה ובענייננו לכל המאוחר אוגוסט 1997.
את הנפסק בענין פרחי יש לייחס לנסיבות הקונקרטיות של מקרה זה כפי שאף נקבע בפרשת חושאן.

20. ערים אנו לכך כי המקרים אשר פורטו בסיכומי המדינה עוסקים בעובדים אשר היו מבוטחים בפנסיה תקציבית והועברו על דעתם ובהסכמתם לפנסיה צוברת, תוך שהם מודעים להבדלים בין המסלולים ו לאחר מכן ביקשו לחזור בהם או שלכל הפחות הוצגה בעיניהם האפשרות לבחור בפנסיה תקציבית.
אף בענין דינור, בו לא הוצגה לתובעת אפשרות בחירה, היתה זו עובדת א שר בוטחה במקביל בפנסיה תקציבית והסכימה לעבוד בפנסיה צוברת אצל מעסיקים אחרים, חלקם בתקופה מקבילה, תוך שהיא מודעת להבדלים בין שני המסלולים.
ערים אנו לכך כי לתובעות לא ניתנה מעולם זכות בחירה במסלול הפנסיוני אליו ישתייכו.
עד לשנת 1997 הופרשו עבורן כספים לתעוז וחתימתן ביום 2.7.81 על בקשתן לחדש את ההתקשרות עם תעוז, תוך הגדלת שיעור ה הפרשות, נעשתה לאחר שנכשל הניסיון להתקשרות עם קרן מקפת , וכאשר מסלול הביטוח אשר נדון בוועדה ובאישור משרד הפנים הוא פנסיה תקציבית.

21. אלא שאין באבחנה זו כדי לחרוג מההלכה, לפיה עילת התביעה נולדה עם עריכת הביטוח ובעניינ נו לכל המאוחר אוגוסט 1997.
יחד עם זאת לטעמנו העובדה, כי בעת עריכת ביטוח המנהלים בשנת 1997 לא ניתנה לתובעות זכות לבחור את מסלול ביטוחן , מצטרפת לנימוקים לפיהן מנועה המדינה בנסיבות הענין להעלות את טענת ההתיישנות.

22. אשר לטענת התובעות כי המדינה החמיצה את ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות נעיר כי טענה זו נדחית ואין לומר כי בבקשה ראשונה להארכת מועד מבלי שנלמד התיק, החמיץ נתבע את ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת התיישנות.

23. התוצאה איפוא כי נדחית טענת ההתיישנות.

ב. האם זכאיות התובעות לפנסיה תקציבית ובגין אלו תקופות?

המסגרת הנורמטיבית והעובדות –

24. חוק התכנון והבניה מבחין בין שני סוגי ועדות מקומיות לתכנון ולבנייה:
ועדות לתכנון ולבנייה אשר מרחב התכנון שלהן כולל רשות מקומית אחת וועדות לתכנון ולבנייה אשר מרחב התכנון שלהן כולל יותר מרשות מקומית אחת.
(סעיפים 18-19 לחוק).
25. בענייננו מרחב התכנון של הוועדה כולל , כאמור , יותר מרשות מקומ ית אחת.
סעיף 263 לחוק התכנון והבניה קובע:
"(א) ועדה מקומית שמרחב התכנון שלה כולל יותר מרשות מקומית אחת רשאית, באישור שר הפנים, לרכוש נכסים לצורך מילוי תפקידה ולמכרם, וכן רשאית היא באישור השר להעסיק עובדים; תנאי העסקת העובדים יהיו כתנאי העסקת עובדים במועצה מקומית.
(ב) נשתנה תחומו של מרחב התכנון, רשאי שר הפנים לקבוע בצו מה ייעשה בנכסים שרכשה הוועדה המקומית לפי סעיף קטן (א).
(ג) ועדה מקומית כאמור בסעיף קטן (א) רשאית, באישור הוועדה המחוזית, לבוא לידי הסכם עם המדינה או עם רשות מקומית שבתחומה נמצא מרחב התכנון, שלפיו ישרתו עובדים של הרשות המקומית או של המדינה גם את הועדה המקומית, ויועמדו נכסים של המדינה או של הרשות המקומית לרשות הועדה המקומית למילוי תפקיד יה, הכל בתמורה ולפי תנאים שייקבעו בהסכם; בביצוע תפקידיה של הוועדה המקומית יהיו עובדים כאמור כפופים להוראותיה בלבד".

תנאי עבודתם של עובדי המועצות המקומיות מעוגנים בין היתר, בצווים שונים, כגון צו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950, צו המועצות המקומית (נוהל קבלת עובדים לעבודה), תשל"ז-1977 וכן בחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות (להלן - חוקת העבודה).

26. ההוראות הרלוונטיות בחוקת העבודה נקבעו בסעיף 79 ובסעיף 80, אשר זו לשונם:
"79. תשלום פנסיה –
בעניין פנסיה לעת זקנה, לנכות, לאלמנה, וכיו"ב, תנהג הרשות לגבי העובדים על פי חוק הגמלאות של עובדי המדינה, עד לחקיקת חוק גמלאות מיוחד לעובדי הרשויות.

80. קופת תגמולים –
הרשות והעובדים יקיימו קופת תגמולים של עובדי הרשות. העובדים יפרישו לקופה 2% (שני אחוזים) ממשכורתם המלאה, והרשות תפריש לקופה 1% (אחוז אחד) ממשכורתם המלאה של העובדים.
אין סעיף זה מונע מרשות זו או אחרת לקיים קופת תגמולים על מנת להבטיח לעובדים פנסיה מצטברת כפי שיוסכם בין הרשות המקומית וועד העובדים".

27. ביום 18.3.03 ניתן פסק דין על ידי בית הדין הארצי בעס"ק 1007/01 הסתדרות העובדים הכללית החדשה, הסתדרות הפקידים – מדינת ישראל ואח' (להלן: " פרשת מעלה חרמון"), בו נקבע ה זכאות לפנסיה תקציבית של עובדי וועדות מקומיות לתכנון ובניה אשר מרחב התכנון שלהן כולל יותר מרשות מקומית אחת כדלקמן:
א. אין לפרש את סעיף 263 לחוק התכנון והבניה כמחייב פנסיה תקציבית לעובדי הוועדות המקומיות לתכנון ולבניה אשר מרחב התכנון שלהן כולל יותר מרשות מקומית אחת.
ב. יחד עם זאת עובדים אשר לא הצטרפו לקרן פנסיה צוברת והחלו לעבוד לפני שנת 1995 זכאים לפנסיה תקציבית ובלבד שהפקדות הצדדים לביטוח מנהלים יפסקו ואילו הסכומים שהופרשו על ידי הוועדה ונצברו בפוליסות ביטוח מנהלים יועברו לזכות הוועדה.

28. ביום 26.8.04 ניתן פסק דין בענין שאריה של עו"ד בתיה לחובר ז"ל, אשר היתה יועצת משפטית של הוועדה מיום 1.4.78 ועד לפטירתה ביום 20.6.96 (עב' 3035/96 יצחק לחובר – הוועדה המרכזית לתכנון ובניה מרכז, להלן: "עניין לחובר").
עו"ד לחובר ז"ל חתמה על הסכם אישי אשר העניק לה זכאות לפנסיה תקציבית בנוסף להפרשות לתעוז.
במהלך הדיון שונתה עמדת הממונה על השכר אשר קבע כי שארי עו"ד לחובר ז"ל זכאים לפנסיה תקציבית.
נפסק כי השאירים זכאים לפנסיה תקציבית כאשר המשכורת הקובעת לחישוב הפנסיה תהיה בהתאם להחלטת הממונה ועל השאירים להשיב למועצה את הכספים שהצטברו בתעוז מתשלומי הוועדה (תגמולים ופיצויים), למעט תשלומי הוועדה בגין תגמולים בשיעור 1%.

29. ביום 31.1.08 ניתן פסק דין בעניינה של גב' מרים ינפולסקי (עב' 3412/07 מרים ינפולסקי – הוועדה המרחבית לתכנון ובניה מצפה אפק ), לפיו היא זכאית לפנסיה תקציבית ובקיזוז הסכומים אשר הופקדו על ידי הוועדה כולל פיצויי פיטורים.
גב' ינפולסקי פרשה לגמלה ביום 18.2.00 ועם סיום עבודתה שוחרר לה מקופת תעוז סכום חד פעמי שכלל תגמולי עובד, תגמולי מעביד ופיצויים. מדובר בסכום כסף שלא הניח את הדעת כמאפשר חיים בכבוד לפורש.
המדינה הדגישה בסיכומיה כי גב' ינפולסקי, בשונה מהתובעות, לא בוטחה בשנת 1997 בקופת גמל שכן בשנת 1997 לא ניתן היה למצוא מבטח שיסכים לבטחה בביטוח מנהלים.
גם אצל גב' ינפולסקי אושרה הפנסיה התקציבית על ידי הממונה על השכר.

30. ביום 3.3.99 נחתם הסכם קיבוצי כללי שהסדיר את המעבר מביטוח במסלול פנסיה תקציבית לביטוח בפנסיה צוברת לסקטור הציבורי (להלן: "הסכם המעבר", מ/7 לתצהיר מר פת).
בד בבד עם חתימת הסכם המעבר נחתם הסכם קיבוצי נוסף, אשר נועד להסדיר חריגות שכר ברשויות המקומיות (להלן: " הסכם 3.3.99").
בשני ההסכמים נקבע עקרון זהה של צילום תמונת מצב.

31. הסכם המעבר נכנס לתוקפו בשנת 2001 ולפיו עובדים שבמועד הקובע בוטחו בפנסיה צוברת, ימשיכו להיות מבוטחים בהסדר זה, ולא תהיה הכללה של עובדים נוספים במסלול הפנסיה התקציבית.
בפרשת עיריית מודיעין נאמרו על הסכם המעבר הדברים הבאים:
"הצדדים להסכם המעבר היו מודעים לכך שעובדים רבים במגזר הציבורי בוטחו בפנסיה צוברת ולא בפנסיה תקציבית, לרבות עובדים בעלי ותק של מספר שנות עבודה. עם זאת, כיוון שהגיעו לכלל מסקנה שהמעבר לפנסיה צוברת הינו חיוני למשק בבחינת "צו השעה", סברו וקיבלו על עצמם לצמצם את מספר העובדים המבוטחים בפנסיה תקציבית, ואף התנו בהסכם המעבר ובהסכם 2001, שלא להוסיף על העובדים שהיו בתוכנית פנסיה תקציבית במועד הקובע, עובדים נוספים.
אילו רצו הצדדים להסכם המעבר להתנות אחרת, יכלו להסתפק בקביעה כי רק עובדים חדשים או עובדים שהחלו עבודתם לאחר מועד קובע זה או אחר, יבוטחו בפנסיה צוברת. אולם, כפי שקבע בית הדין קמא, תניה כזו לא נקבעה בהסכם".

[עס"ק 21/06 הסתדרות המעו"ף ועובדי עירית מודיעין – עיריית מודיעין ומ"י (13.5.07) להלן :"פרשת מודיעין"]

32. טענות התובעות –
א. עם תחילת עבודתן היה על הוועדה לבטח את התובעות בפנסיה תקציבית , אולם חלף זאת הפרישה להן הוועדה לתעוז.
על פי הפסיקה תעוז אינה קרן פנסיה צוברת ולפיכך אינה יכולה לבוא במקום ביטוח פנסיוני (ענין לחובר).
אף המדינה לא ראתה בתעוז תחליף לביטוח פנסיוני ולפיכך הנחה משרד הפנים לבטח את עובדי הוועדה המקומית מעלה חרמון אשר אינם במסגרת פנסיה תקציבית בקרן פנסיה מבטחים או בקרן הסתדרותית אחרת וזאת בנוסף להפרשות בשיעור 1% למעסיק ו- 2% עובד לתעוז.
(מ/3, מ/4 לתצהיר מר פת).
ב. הסכם המעבר אינו מונע תשלום פנסיה תקציבית לתובעות בגין התקופה שקדמה למועד ההסכם.
אף פסק הדין בפרשת מעלה חרמון ניתן לאחר הסכם המעבר ולא מנע מבית הדין לחייב את הוועדה בתשלום פנסיה תקציבית.
(לענין זה ראה גם תע"א (נצ') 2745/04 יצחק בוצר – הוועדה המקומית לתכנון ובניה (6.12.10) אשר הגם שבוטל בהסכמה בביה"ד הארצי, נקבע כי אין בהסכם הפשרה כדי לשקף את דעתו של בית הדין על פסק הדין של בית דין קמא; וכן ת.א. 5833/08 אריה קופלביץ – עיריית פתח תקוה (3.6.12) (להלן: " פסק דין קופלביץ").
ג. הסכם המעבר מגדיר "עובד קיים" ככזה המועסק במועד הקובע על ידי רשות מקומית וזכויותיו הפנסיוניות מבוטחות במועד הקובע בהסדר פנסיה צוברת.
עובד כזה לא יוכל להיות מבוטח עוד בפנסיה תקציבית. הסכם המעבר לא חל לגבי מועדים בהם כלל לא הופרשו כספים לביטוח פנסיוני.
אין חולק כי עד לחודש אוגוסט 1997 לא היו התובעות מבוטחות בביטוח פנסיוני כלל ולכן אין לראות בהן עובדות קיימות אשר לא ניתן להחיל עליהן פנסיה תקציבית.
מסקנה זו מתיישבת עם תכלית הסכם המעבר, שכן הוועדה היתה מודעת היטב לחובתה לבטח את התובעות בפנסיה תקציבית ואף הביאה בחשבון את העלויות הכרוכות בכך.
עד היום מודה הוועדה בחובתה לשאת בתשלום פנסיה תקציבית עד לשנת 1997.
ד. הזכאות לפנסיה תקציבית הינה ממועד תחילת העבודה ואין בתשלום פיצויי הפיטורים – המתייחס לעבודת התובעות 1, 2 ו- 4 עד לחודש אפריל 1980 כדי לבטל את הזכאות.
יש לדחות את טענת מר פת כאילו פיצויי הפיטורים משוייכים לשינוי שטח המרחב של הוועדה.
ה. התובעות זכאיות אף לפנסיה תקציבית לאחר שנת 1997 וזאת עד למועד פרישתן (לגבי גב' קרי-זה עד ליום 1.6.00, מועד חתימתה על חוזה הבכירים).
ההפרשות לביטוח מנהלים, אשר החלו בחודש אוגוסט 1997 אינן עולות לכדי קרן פנסיה צוברת, כחלופה לפנסיה תקציבית.
ו. ביטוח התובעות במסגרת ביטוח מנהלים בשנת 1997 אינו שונה מביטוח המנהלים שנעשה לעובדי מעלה חרמון, שם נקבע כי ביטוח מנהלים אינו בא במקום ביטוח בקרן הפנסיה.
ז. פסיקת בתי הדין לעבודה, הארצי והאזורי מקימות לתובעות זכאות לפנסיה תקציבית מכח דוקטרינת השתק פלוגתא.
ב"כ הוועדה הודיעה לבית הדין כי שיעור ההפרשות לקופת גמל שבוצע בעניינן של גב' ינפולסקי ושל עו"ד לחובר ז"ל היה זהה לשיעור ההפרשות אשר בוצע לתו בעות ועמד על 13.3%.
ח. זכאות התובעות נובעת מהסכם קיבוצי שחל עליהן מכח החוק. אף אם נראה בו במעמד של הסדר דיוני, יש ליישם לגביו את הכלל של השתק פלוגתא ביתר שאת.
אף הוועדה ראתה בפרשת לחובר ובפרשת ינפולסקי תקדים מחייב.
ט. סירוב המדינה לאשר לתובעות פנסיה תקציבית עולה כדי אפליה.
לא הוכחה כל שונות אמיתית ובוודאי שלא רלבנטית המצדיקה את השוני ביחס כלפי התובעות אל מול היחס כלפי גב' ינפולסקי ועזבון עו"ד לחובר ז"ל.
י. אין בשינוי החקיקה משנת 2008 כדי להשליך על עניינן של התובעות.
יש לדחות את טענת המדינה, לפיה בעקבות שינוי החקיקה שנעשה בשנת 2008 ניתן לנייד כספים שנצברו בביטוח מנהלים ובקופות גמל עד לשנת 2008 לביטוח פנסיוני קצבתי , ולפיכך ניתן להעביר את כספי תעוז לביטוח המנהלים הקיים לעובדות משנת 1997, ובכך לפתור את אי ביטוח העובדות בביטוח פנסיוני בשנים אלה. אף ההפרשות לביטוח מנהלים אינן במקום פנסיה צוברת, ומכל מקום אין בחקיקה משנת 2008 לבטל את זכאותן של התובעות לפנסיה תקציבית עד לחודש אוגוסט 1997.
ראשית המדינה לא טענה טענה זו בפרשת קופלביץ;
שנית, בתי הדין לעבודה ממשיכים להסתמך על פרשת מעלה חרמון אף ביחס לתקופה שלאחר שנת 2008 ואף עד ימינו כיום.
פסק הדין בפרשת מעלה חרמון הינו פסק הדין המנחה בענין מתן הפרשנות לסעיפים 79-80 לחוקת העבודה.
יא. המדינה מודעת לכך כי השינוי החקיקתי אינו מציג פתרון מלא ומספק למחדל שנעשה בעניינן של התובעות וזאת לאור הצעת ה לתשלום פיצוי חד פעמי אם יתברר כי הקצבה שתתקבל מהכספים ש נצברו בתעוז תהיה נמוכה מזו שהיתה מתקבלת לו הופרשו מלכתחילה כספים לפנסיה צוברת.
לא יעלה על הדעת כי בחקיקה מאוחרת תבקש המדינה לשנות, לפגוע ואף לבטל את זכאות התובעות לפנסיה תקציבית בהתאם לחוקת העבודה המוחלת על העובדות על פי חוק.

33. טענות המדינה –
א. סעיף 80 לחוקת העבודה מעגן את האפשרות לבטח עובדי רשויות מקומיות בפנסיה צוברת כהסדר חלופי לפנסיה תקציבית.
בהתאם פרסמה גב' רחל גייר, ראש מנהל לכח אדם ושכר ברשויות המקומיות ביום 21.3.93 נוהל שקבע כי זכויות עובדים בוועדות המרחביות לגמלאות ו/או לפיצויים יבוטחו באחת מקרנות הביטוח של ההסתדרות או קופת גמל מוכרות לצורך שמירת זכויות העובדים.
(מ/4 לתצהיר מר פת).
על אף שהנושא נדון במהלך השנים, מעולם לא ניתן אישור של הגורמים המוסמכים במדינה לביטוחם של העובדים בפנסיה תקציבית.
ב. בשנת 1981, כאשר ניסיון הוועדה להתקשר עם קרן מקפת לא יצא לפועל, מסרו העובדים לוועדה כי הם מוותרים על ההתקשרות עם קרן מקפת ומבקשים שהוועדה תפריש לקרן תגמולים ופיצויים באופן שסך כל ההפרשות יסתכמו ב- 16% (4% העובד, 3.7% המעסיק ו- 8.3% לפיצויים), ואף חתמו על מסמך המאשר זאת. כך שלפחות משנת 1 981 ההפרשות לתעוז לא נפלו מההפרשות המקובלות באותה עת לקרן פנסיה צוברת.
ג. אין להחיל על התובעות את הלכת מעלה חרמון.
ביום 3.3.99 נחתם הסכם המעבר אשר נכנס לתוקפו בשנת 2001. הסכם המעבר קבע עיקרון של "צילום תמונת מצב", כך שעובדים שבמועד הקובע (1.11.01) בוטחו בפנסיה צוברת, הכולל אף ביטוח מנהלים, ימשיכו להיות מבוטחים בהסדר זה, ולא תהיה הכללה של עובדים נוספים למפרע או לעתיד במסלול הפנסיה התקציבית.
תכליתו של הסכם המעבר היתה להפסיק את צירופם של עובדים נוספים להסדר הפנסיה התקציבית, על אף שהצדדים להסכם המעבר היו מודעים לכך שעובדים רבים במגזר הציבורי בוטחו בפנסיה צוברת ולא בפנסיה תקציבית, אף שהדין הקנה להם זכאות לפנסיה תקציבית. (פרשת עיריית מודיעין).
ד. הענקת פנסיה תקציבית לתובעות באופן רטרואקטיבי תעמוד בניגוד להוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985 (להלן: "חוק יסודות התקציב").
פסק הדין בפרשת מעלה חרמון לא התייחס לכך וכך נאמר בפסק דין חיים כהן:
"לנוכח העובדה כי המערערים בעס"ק 1007/01 הגישו את תביעתם לבית הדין האזורי בשנת 1999, ברור כי הסכם המעבר לפנסיה צוברת לא היה רלבנטי, שכן כאמור לעיל, הסכם המעבר לפנסיה צוברת נכנס לתוקפו בכל הנוגע לעובדי הרשויות המקומיות רק ביום 1.11.01".
עיון בפסק הדין מעלה כי פסק הדין כלל לא דן בשאלת השלכות הסכם המעבר לפנסיה צוברת על תביעתם של העובדים.
ה. התובעות אינן זכאיות לפנסיה צוברת גם לפני 1997, שכן שיעור ההפרשה לתעוז לא נפל בחלק מהתקופה משיעור ההפרשות לקרן פנסיה צוברת ושנית, לאור שינויי החקיקה שחלו בשנת 2008 קיימת אפשרות לנייד כספים מקופה הונית לקופה קצבתית. התובעות יכולות להעביר בכל נקודת זמן את הכספים שצברו בתעוז לקופת גמל משלמת קצבה, באופן שהכספים שצברו יניבו זכויות פנסיה בהתאם.
לפיכך תוצאת פסק הדין בפרשת מעלה חרמון אינה אקטואלית עוד.
ככל שיתברר ששיעורי ההפרשות לתעוז היו פחותים משיעור ההפרשות הנדרש לפנסיה צוברת על פני התקופות בהן מדובר, המדינה לא תתנגד כי ישולם לתובעות סכום המשקף את ההפרשים בגין ההפרשות החסרות.
ו. משנת 1997 מבוטחות התובעות בביטוח מנהלים, הסדר המעניק קצבה בתום תקופת העבודה.
לא ניתן לומר מראש באופן קטגורי שהסדר של ביטוח מנהלים נחות מהסדר פנסיה צוברת, בהיותו על בסיס אישי ומבטיח למבוטח קצבה קבועה על פי מקדם שנקבע מראש. אף הפסיקה קבעה כי לא ניתן לקבוע באופן קטגורי שפנסיה תקציבית עדיפה על ביטוח מנהלים.
ז. התובעות אינן זכאיות לפנסיה תקציבית מכח טענת אפליה ויש לאבחן את עניינן מעו"ד בתיה לחובר ז"ל וגב' ינפולסקי.
עו"ד לחובר ז"ל נפטרה ב- 20.6.96, במועד פטירתה לא נחתם הסכם המעבר ואף תיקון החקיקה משנת 2008 אינו רלבנטי.
עו"ד לחובר ז"ל חתמה טרם פטירתה על חוזה אישי שהעניק לה זכאות לפנסיה תקציבית בנוסף להפרשות לתעוז. לכן אישרה המדינה תשלום פנסיה תקציבית לשאריה של עו"ד לחובר ז"ל בכפוף להשבת כספי קופת הגמל לו ועדה.
גב' ינפולסקי פרשה לגמלה ביום 18.2.00 והגישה תביעה ביום 15.2.07. בשנת 1997, בשל גילה, לא ניתן היה למצוא מבטח שיסכים לבטחה בביטוח מנהלים. לפיכך נותרה גב' ינפולסקי ללא הסדר פנסיוני מניח את הדעת ולכן מצא לנכון היועץ המשפטי לממשלה להודיע כי הוא נכון לאשר הענקת פנסיה תקציבית לגב' ינפולסקי תוך התחשבנות אקטוארית בכספים שהופרשו לתעוז.
ח. בענין עו"ד לחובר ז"ל וגב' ינפולסקי נפסקה זכות לפנסיה תקציבית מיום 1.4.80 ולא יום תחילת עבודת התובעות.
התובעות מנסות לבטל בדיעבד הסדר עליו הן חתמו עוד בשנת 1980 תוך העלאת טענות שענ יינן בחינה בדיעבד של כדאיות אותה הסכמה.
אין לתת לכך יד.

34. טענות הוועדה –
א. התובעות זכאיות לפנסיה תקציבית עד ליום 1.8.97, מועד בו בטחו בביטוח מנהלים המהווה ביטוח קצבתי.
תחילת הפנסיה התקציבית הינה מיום תחילת עבודתן בוועדה או מהיום שבו קיבלו פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודה קודמת.
ב. מסקנה אחרת תביא לאפליה בין התובעות לבין עובדים אחרים, לרבות בעניינו של מר אריה קופלביץ, עובד עיריית פתח-תקוה כשבעניינו המדינה לא ביקשה להסתמך על תיקוני החקיקה משנת 2008 (פסק דין קופלביץ).

35. ההכרעה בזכאות לפנסיה תקציבית –

בפרשת מעלה חרמון נקבע כי עובדי וועדה מרחבית לתכנון ובניה אשר בוטחו בפוליסות ביטוח מנהלים או קופת תגמולים יהיו זכאים לפנסיה תקציבית מכח חוקת העבודה, אשר חלה עליהם כהסדר קיבוצי, כך:
"השאלה המתעוררת לגבי עובדים אלה היא, האם ניתן לראות בביטוחם במסגרת פוליסת ביטוח מנהלים ובחברותם בקופת גמל לתגמולים, כמילוי אחר סעיף 80 לחוקת העבודה.
על פי ההלכה הפסוקה, אף אחד מהמסלולים בהם בוטחו עובדי המשיבה 2 אינו שקול לחברות בקרן פנסיה צוברת. כך, למשל, נפסק כי ביטוח מנהלים אינו בא במקום ביטוח בקרן פנסיה, מאחר שקיים שוני רב בין המסלולים (דב"ע נב/40-3 פדידה – וייז (פורסם בנבו) פד"ע כה 87, דב"ע נא/193-3 שווינגר – סונול ישראל בע"מ (פורסם בנבו) עבודה ארצי, כך כה(1) 330 ור' גם: עע 600027/97 אליאב מקפת, (פורסם בנבו) עבודה – ארצי, כרך לג (29 32 (תחת מספר הליך שגוי) ועע 600013/96 ליבוביץ – קג"מ (פורסם בנבו) עבודה- ארצי, כרך לג (31)32).
...
ברור הוא, אם כן, כי עובדי המשיבה 2 לא הצטרפו לקרן פנסיה צוברת על פי חוקת העבודה. משכך הדבר, כאשר על פי חוקת העבודה העובדים זכאים לביטוח פנסיוני בקרן פנסיה – תקציבית או צוברת, והעובדים לא הצטרפו לקרן צוברת, האם העובדים זכאים בכל זאת לפנסיה תקציבית.

36. בפרשת מעלה חרמון נקבע כי בהתאם לחוקת העבודה דרך המלך לביטוח העובדים הוא פנסיה תקציבית, אך הצדדים לחוזה העבודה רשאים להסכים על פנסיה צוברת וזאת בויתור מפורש על פנסיה תקציבית.
אחת הדרכים לכך היא בהתנהגות – בעצם ההצטרפות לקרן פנסיה צוברת.
עוד נקבע כי ביטוחם של עובדי מעלה חרמון אינה עולה כדי פנסיה צוברת.
אשר לתעוז נקבע במפורש:
"קופת תעוז אינה קרן פנסיה צוברת, באשר העובד או שאריו זכאים רק לכספים שהצטברו בקופה (בין אם הם משולמים בתשלום חד פעמי או בתשלומים עתיים), ולא לקצבה על פי הוראות התקנות ללא קשר לכספים שנצברו לזכות העובד"
(פרשת לחובר).

אשר לביטוח המנהלים נאמר בפרשת מעלה חרמון כי אף הוא אינו בא במקום ביטוח בקרן הפנסיה, כך:
"על פי ההלכה הפסוקה אף אחד מהמסלולים שבהם בוטחו עובדי המשיבה 2 אינו שקול לחברות בקרן פניה צוברת. כך למשל נפסק כי ביטוח מנהלים אינו בא במקום ביטוח בקרן פנסיה, מאחר שקיים שוני רב בין המסלולים".

37. לפיכך, בהתעלם מ"הסכם המעבר" אשר לא חל על עניינם של התובעים בעניין מעלה חרמון , היה מקום ליישם את הלכת מעלה חרמון אף בענייננו ולהצהיר כי התובעות זכאיות לפנסיה תקציבית.

הסכם המעבר –

38. השאלה הטעונה הכרעה האם יש בהסכם המעבר כדי לשנות את התוצאה.
המסקנה תלויה בשאלה האם העובדות מסווגות כ"עובדים קיימים" אשר מבוטחים בהסדר "פנסיה צוברת" כהגדרתם בהסכם המעבר ולפיכך ימשיכו להיות מבוטחים באותו הסדר.

39. סעיף 1 ב' בפרק ד' להסכם המעבר הגדיר לגבי רשויות מקומיות "עובד קבוע" ו"עובד קיים" לצרכי ההסכם כדלקמן:
"עובד קבוע" – עובד כהגדרתו לעיל המועסק במועד הקובע, על ידי רשות מקומית, למעט "עובד קיים" כהגדרתו להלן.
"עובד קיים" – עובד כהגדרתו לעיל, המועסק במועד הקובע על ידי רשות מקומית, וזכויותיו הפנסיוניות מבוטחות במועד הקובע בהסדר פנסיה צוברת... ".

40. סעיף 3 לפרק ב' להסכם המעבר מגדיר את המונח "הסדר פנסיה צוברת", כך:
"(א) לגבי העובדים אשר חל עליהם הסכם זה, למעט עובדים כאמור בס"ק ב' שלהלן – קופת גמל לקצבה, כהגדרתה בתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולני הול קופת גמל), התשכ"ד-1964, שאינה קופת ביטוח.
(ב) לגבי עובד קיים אשר ערב חתימת הסכם זה הינו מבוטח פעיל בקופת גמל לקצבה כהגדרתה בתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופת גמל), התשכ"ד-1964 שהינה קופת ביטוח (להלן: "ביטוח מנהלים"), ולגבי עובד חדש אשר ערב כניסתו לשירות אצל מי מהמעסיקים היה מבוטח פעיל בביטוח מנהלים – קופת גמל לקצבה כהגדרתה בתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופת גמל), התשכ"ד-1964 שהינה קופת ביטוח או שאינה קופת ביטוח) ".

בפרק ד' להסכם המעבר הוסכם כי "עובדים קבועים ימשיכו להיות במסלול פנסיה תקציבית", ולגבי "עובדים קיימים" הוסכם בפרק ה' להסכם המעבר כי "עובדים קיימים ימשיכו להיות מבוטחים בקרן פנסיה צוברת. החל מהמועד הקובע בסיס ההפרשה יהיה כמפורט בסעיף 1(א) לפרק ו' להסכם זה".

41. התובעות טוענות כי אינן עונות להגדרת "עובד קיים" הן ביחס לביטוחן בתעוז והן ביחס לביטוחן בביטוח המנהלים משנת 1997 שכן ביטוח המנהלים לא עונה על התנאים של ביטוח פנסיוני כנדרש על פי חוקת העבודה.

42. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, מתקבלת טענת התובעות באופן חלקי ואנו קובעים כי התובעות הינן בבחינת "עובד קיים" החל מחודש אוגוסט 1997.
מאחר ולפני מועד זה לא ענו על הגדרת "עובד קיים", הרי שלא חל עליהן הסכם המעבר ביחס לתקופה זו ולפיכך הן זכאיות לגביה לפנסיה תקציבית, ונבאר:

43. ראשית נבהיר, כי נדחית טענת התובעות כי הסכם המעבר אינו מונע תשלום פנסיה תקציבית למועד אשר קדם להסכם, שכן טענה זו מנוגדת לרציונל אשר נקבע בפרשת עיריית מודיעין והוא "צילום תמונת מצב", כך שעובדים אשר בוטחו בפנסיה צוברת על אף שהדין הקנה להם זכאות לפנסיה תקציבית ימשיכו להיות מבוטחים בהסדר זה ו לא תהיה הכללה של עובדים נוספים.
על דברים אלה חזר בית הדין בפסק דין חיים כהן:
"אנו סבורים, כי מקריאת הסכם המעבר לפנסיה צוברת בשלמותו עולה בפירוש כי לא ניתן ליישב את הוראותיו עם הוראת סעיף 79 לחוקת העבודה לרשויות המקומיות. מהוראות הסכם המעבר לפנסיה צוברת בשלמותן עולה כי ההסכם קבע כי עם תחילת תוקפו, עובדים, שערב חתימת ההסכם לא היו מבוטחים בפנסיה תקציבית, לא יצורפו להסדר של פנסיה תקציבית, וזאת בין אם מדובר בעובדים חדשים ובין אם מדובר בעובדים קיימים, אשר מסיבה זו או אחרת לא היה להם הסדר של פנסיה תקציבית במועד הקובע. אילו הכוונה היתה לעובדים שנעשה להם הסדר לפנסיה צוברת על פי הו ראת סעיף 80 לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, כנטען על ידי התובע, הדבר היה נאמר במפורש בהסכם המעבר לפנסיה צוברת. יתר על כן. הסדר של ביטוח מנהלים אינו הסדר המתיישב עם הוראות סעיף 80 לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, ולכן ברור כי מדובר בהסדר אחר. זאת ועוד. לעובדים שהיו מבוטחים בפנסיה צוברת מכוח הוראות הסכם קיבוצי, יש התייחסות בסעיף 2 לפרק ג' להסכם המעבר לפנסיה צוברת. עוד יש לציין לעניין זה את הוראת סעיף 1 לפרק ג' להסכם המעבר לפנסיה צוברת (כמצוטט בסעיף 23.3 לעיל ) המדגישה את תחולת הסכם המעבר לפנסיה צובר ת על כל העובדים ברשויות המקומיות – קבועים, חדשים וקיימים".

לפיכך ככל שענו התובעות על הגדרת "עובד קיים" אין הן זכאיות לפנסיה תקציבית.

44. אין חולק כי החל מאוגוסט 1997 מבוטחות התובעות בביטוח מנהלים, הסדר המעניק קצבה בתום תקופת העבודה (או עם קרות אירוע מזכה חו"ח).
(סעיף 12 לתצהיר מר פת).
על מנת שהתובעות יכנסו להגדרת "עובד קיים" עליהן להיות מבוטחות ערב הסכם המעבר בקופת גמל לקצבה כהגדרתה בתקנות מס הכנסה ( כללים לאישור ולניהול קופת גמל) התשכ"ד-1964.
ביטוח המנהלים של התובעות החל מחודש אוגוסט 1997 נכלל בהגדרת "קופת גמל לקצבה".
אשר על כן התובעות הינן בבחינת "עובד קיים" ולכן חל עליהן הסכם המעבר ממועד ביטוחן בביטוח המנהלים.
העובדה שביטוח זה אינו עומד בתנאי סעיף 80 לחוקת העבודה אינו מעלה ואינו מוריד מאחר והרציונל של הסכם המעבר הינו "צילום תמונת מצב" באופן שלא תהיה הכללת עובדים נוספים לפנסיה תקציבית אף אם במועד הקובע היו זכאים לפנסיה תקציבית, אם בוטחו בפועל בהסדר זה.

45. התוצאה שונה לגבי התקופה שעד לאוגוסט 1997.
לא הוכח כי תעוז הינה בגדר "קופת גמל לקצבה".
טענת המדינה כי בחלק מהתקופה שיעור ההפקדות לתעוז לא נפל מסך ההפרשות לפנסיה צוברת באותה תקופה, אין בה כדי לשנות את מהות תעוז ולהפוך את תעוז לקופת גמל לקצבה.

46. עוד יש להוסיף כי שיעור ההפרשות לתעוז של התובעות היה זהה לשיעור ההפרשות של עו"ד לחובר וגב' ינפולסקי ואף על פי כן הסכימה המדינה בעניינן כי הן זכאיות לפנסיה תקציבית.

47. המדינה מוסיפה וטוענת כי לאור שינויי החקיקה שחלו משנת 2008 קיימת אפשרות לנייד כספים מקופה הונית לקפה קצבתית.
לפיכך יכולות התובעות להעביר בכל נקודת זמן את הכספים שנצברו בתעוז לקופת גמל משלמת לקצבה. שינוי חקיקה זה שינה את המצב המשפטי והביא לכך שפסק דין מעלה חרמון אינו אקטואלי עוד.
איננו מקבלים טענה זו.
ראשית, מדובר בטענה כללית ולא הוכח כיצד יש בה כדי לרפא את היעדר הביטוח הפנסיוני של התובעות לתקופה שעד 1997.
תשלום חד פעמי של כספים שהצטברו בתעוז או בקופה אחרת לא יעמיד את התובעות במצב זהה אילו בוטחו בקופת גמל לקצבה אף לתקופה שקדמה לאוגוסט 1997.
המדינה אף לא טוענת טענה זו בתיקים אחרים אשר התנהלו לאחר שינויי החקיקה.
זאת ועוד, מסקנה כי בכך יש תיקון העוול אשר נגרם לתובעות לת קופה שעד אוגוסט 1997 תגרום להפלייתן לעומת עובדות אחרות של הוועדה, עו"ד לחובר וגב' ינפולסקי.
לא מצאנו כי יש לאבחן בין עניינן של עובדות אלה אשר המדינה הסכימה כי הן זכאיות לפנסיה תקציבית לבין עניינן של התובעות בכל הנוגע לתקופה שעד אוגוסט 1997.

האם התובעות זכאיות לפנסיה תקציבית מתחילת עבודתן ועד לאוגוסט 1997 או שמיום קבלתן פיצויי פיטורים ודהיינו אפריל 1980 ועד אוגוסט 1997?

48. לטענת התובעות אין בתשלום הפיצויים בחודש אפריל 1980 כדי לייתר את חובתה של הוועדה לבטחן באמצעות פנסיה תקציבית, חובה הנגזרת מכח סעיף 263 לחוק התכנון והבניה.
התובעות 1, 2 ו- 4 אשר קיבלו את פיצויי הפיטורים המשיכו לבצע את אותו תפקיד ללא כל שינוי.
לטענת התובעות אין לקבל את טענת מר פת כי פיצויי הפיט ורים שולמו בעקבות שינוי שטח המרחב של הוועדה.

49. לטענת המדינה ככל ותקבע זכאות לפנסיה תקציבית, הרי שהזכאות הינה מיום 1.4.80, המועד בו הצהירו התובעות וחתמו על המשך ביטוחן בתעוז תוך קב לת פיצויים על התקופה הקודמת למועד זה.
טענותיהן של התובעות הן למעשה טענות הנוגעות ל"כדאיות העסקה" בדיעבד ואין לתת להן מקום.
גם במקרים של עו"ד לחובר ז"ל וגב' ינפולסקי נקבע כי הזכאות לפנסיה תקציבית הינה מיום 1.4.80 ואילך.

50. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, מסקנתנו הינה כי התובעות זכאיות לפנסיה תקציבית החל מיום 1.4.80 ועד לחודש אוגוסט 1997.
לא הוכחה הסיבה לקבלת פיצויי פיטורים.
מחד קיימת סמיכות זמנים בין תשלום פיצויי פיטורים לבין ישיבות הנהלת הוועדה מיום 15.7.80 ומיום 21.8.80, לפיהן עם העברת העובדים לפנסיה תקציבית , יש לשלם להם פיצויי פיטורים בעד התקופה הקודמת , תוך איפוס הוותק לצורך פנסיה תקציבית.
סמיכות זמנים זו תומכת בקשר שבין השניים.
מאידך, העובדים לא הועברו לפנסיה תקציבית ובמקביל לדיונים על העברת העובדים לפנסיה תקציבית, עמדה הוועדה במהלך שנת 1981 להתקשר עם קרן מקפת, התקשרות שלא יצאה אל הפועל.
העובדים חתמו ביום 2.7.81 על מכתב לפיו הם מוותרים על פנסיה מקיפה ומבקשים לחדש את ההתקשרות עם תעוז תמורת הגדלת שיעור ההפרשות.
הפיצויים שולמו בחודש מרץ 1981 ומתייחסים לתקופה שעד 1.4.80.
בנוסף החל מ- 1.4.80 שונה שטח מרחב התכנון של הוועדה.
מר פת קשר בתצהירו בין תשלום הפיצויים לשינוי זה. בעדותו טען מר פת כי יש קשר בין המעבר או בין הרצון של ההנהלה לעבור לפנסיה תקציבית לבין זה שהשתנה שטח המרחב של הוועדה (פרוטוקול מיום 21.3.16 עמ' 15 ש' 9-10).
בפרשת לחובר נאמר בעניין תשלום פיצויי הפיטורים לעובדי הוועדה כדלקמן:
"החל מיום 1.4.80 שונה שוטח מרחב התכנון של הוועדה, והמנוחה קיבלה פיצויי פיטורים עבור התקופה מיום 1.4.78 עד ליום 31.4.80 וחתמה על אישור לפיו אין לה שום תביעות נוספות מכל סוג שהוא בגין תקופה זו (סעיף 2 לתצהירו המשלים של מר בני ו דרדיו, יו"ר הוועדה, והנספחים לו), ואכן מוסכם בין הצדדים, כי אין לתובעת תביעות בגין התקופה שעד מרץ 1980".

(סעיף 14 לפסק הדין)
אף בעניינה של גב' ינפולסקי נקבע כי הזכאות לפנסיה תקציבית הינה מיום 1.4.80.

51. ערים אנו לכך כי התובעות המשיכו בעבודתן ללא כל שינוי וכי הקביעות בפסק הדין בעניינן של עו"ד לחובר ז"ל וגב' ינפולסקי הינן בהסכמה ולא היתה הכרעה לגופו של ענין.
יחד עם זאת, מדובר בתשלום אשר נעשה בשנת 1981 ומתייחס לתקופה שעד 1980 , דהיינו לפני יותר מ- 30 שנה בטרם הוגשה התביעה.
התובעות 1, 2 ו- 4 לא טענו במשך השנים דבר וחצי דבר בקשר עם תשלום פיצויי הפיטורים.
לפיכך, הן מנועות היום מלהעלות טענה כנגד תשלום פיצוי הפיטורים.

התוצאה –

52. התובעות זכאיות לפנסיה תקציבית החל מיום 1.4.80 ועד ליום 1.8.97.
על התובעות להשיב לוועדה את הכספים אשר הצטברו בתעוז, תשלומי הוועדה (או הועברו מתעוז לקופה אחרת) (תגמולים ופיצויים) בגין תקופה זו , ולמעט תשלומי הוועדה בגין תגמולים בשיעור 1%.

ג. האם יש לכלול את רכיב השעות הנוספות בשכר הקובע לקצבה –

53. שכרן של התובעות כולל רכיב של שעות נוספות גלובליות. תשלום זה שולם טרם המועד הקובע לפי הסכם 3.3.99.
אין מחלוקת כי רכיב זה ניתן לתובעות, ללא דיווח, באופן קבוע וגם כאשר שהו בחופשה.
מעדותה של גב' עמר ומעיון בדוחות הנוכחות עולה כי גב' עמר ביצעה שעות נוספות, אם כי בהיקף קטן בהרבה מזה ששולם לה.
אשר לתובעות האחרות, הן עבדו כמות מזערית של שעות עבודה נוספות, אם בכלל.
אף אחת מהתובעות לא קיבלה תמורה נוספת בגין השעות הנוספות שביצעה.

54. בשנת 2006, בעקבות פנייתם של עובדי הוועדה , פנתה גב' לבנה אלונים, יו"ר הועדה, לגב' רוית קלפנר, הממונה על גופים נלווים ברשומ"ק במשרד הפנים בבקשה לתיקוני שכר רטרואקטיביים.
בהתאם לבקשה, על פי יעוץ משפטי שקיבלה, הנוהג בשלטון המקומי הינו כי ת שלום גלובלי עבור שעות נוספות מהווה מרכיב בחישוב גמלתו של פורש לפנסיה.
לפיכך מבוקש אישור לתשלום רטרואקטיבי לקרנות ביטוח מנהלים וקרן השתלמות בגין השעות הנוספות (נספח י"ג לתצהיר גב' עמר).

55. ביום 8.2.06 התקבלה תשובתה של גב' קלפנר כדלקמן:
"לעובדי הוועדות יש להפריש זכויות סוציאליות כפי שמפרישים ברשויות המקומיות.
...
לגבי קרן פנסיה: עובדים המבוטחים בקרן פנסיה צוברת יש להפריש הפרשות מעביד בשיעור 14.33% על כל מרכיבי השכר לרבות שעות נוספות גלובליות.
יצוין כי העובדים זכאים להפרשה רטרואקטיבית בגין שעות נוספות גלובליות מיום ששולמו להם".

(נספח י"ד לתצהיר גב' עמר).

ביום 15.7.07 ניתנה לגב' אלונים חוות דעת משפטית מאת עו"ד גל, לפיה זכאים העובדים לביצוע הפרשות בגין התשלום הגלובלי עבור השעות הנוספות.
הזכאות אינה חלה לגבי התקופה שקדמה ל- 7 שנים מהמועד בו נמצא החסר בהפרשות (נספח ט"ו לתצהיר עמר).

56. ביום 19.6.07 שילמה הוועדה לעובדות סכום כספי חד פעמי עבור הפרשות שלא בוצעו בגין השעות הנוספות וזאת כנגד חתימת התובעות על כתבי ויתור (מ/17 לתצהיר מר פת).

57. טענות התובעות –
א. המרכיב של שעות נוספות שולם לתובעות טרם המועד הקובע לפי הסכם 3.3.99.
מרכיב זה שולם ללא דיווח ובאופן קבוע ורציף מדי חודש בחודש ולא הותנה בכל תנאי.
התובעות לא נדרשו לבצע שעות נוספות בגין קבלת רכיב זה ו- 3 תובעות כלל לא ביצעו שעות נוספות בפועל. תובעת 3 ביצעה שעות נוספות בהיקף הנופל משמעותית מהשעות ששולמו לה. לכל היותר ביצעה 25 שעות נוספות בעוד ששולמו לה 80 שעות נוספות.
רכיב זה שולם לתובעות אף במהלך החופשות.
ב. סעיף 8 לחוק הגמלאות מגדיר משכורת קובעת הכוללת את כל התוספות הקבועות.
"תוספת קבועה" מוגדרת כתוספת המשתלמת על משכורתו היסודית של עובד ושהוכרה על ידי הממשלה כתוספת קבועה לענין חוק זה.
על פי הפסיקה, ה אבחנה בין תוספת אמיתית לבין "שכר רגיל" תלויה בשאלה אם מדובר בתוספת המותנית בתנאי או בגורם מיוחד, שאם לא כן יש לראותה כשכר רגיל.
ג. הן הוועדה, הן משרד הפנים והן יועץ משפטי לוועדה היו תמימי דעים בדבר היות רכיב השעות הנוספות הגלובליות חלק מהשכר הקובע לחישוב הפנסיה.
ד. יש לדחות את טענות המדינה, כי הכללת רכיב השעות הנוספות במסגרת ההפרשות המבוצעות היום מהווה חריגת שכר לאחר ההסכם שנחתם ביום 29.11. 05 בין הוועדה והסתדרות המעו"ף, שכן אין בהכללת רכיב השנ"ג במשכורת הקובעת להפרשה משום חריגת שכר, שכן מדובר בתו ספת קבועה וכן מדובר בנוהג בשירות המדינה.
כמו כן הכללת הרכיב במשכורת הקובעת נעשתה במרץ 2006 על פי הנחיית גב' קלפנר אשר חתומה על ההסכם מ- 2005.
ה. על פי פסק הדין בענין מוריס זוהר (ע"ע 291/09 מ"י - הממונה על השכר – מוריס זוהר ואח' (21.4.10) (להלן: " פסק דין מוריס זוהר"), עליו מסתמכת המדינה , יש לתת משקל לאומד דעתם של הצדדים בקביעה אם מרכיב הוא פנסיוני אם לאו וכן להקשר התעשייתי.
בענייננו התנהגות הוועדה, אשר מפרישה בפועל בגין רכיב זה , מלמדת על הסכמת הצדדים.
אשר להקשר התעשייתי, השיב מר פת כי יש מקרים ברשויות המקומיות אשר ר כיב זה נכלל בשכר הקובע לפנסיה ויש שלא.
ו. אי הכללת רכיב זה בשכר הקובע תפגע אנושות בתובעות.
ז. אשר לכתבי הויתור, יש להורות על הוצאתם שכן לא נתמכים בתצהיר.
כך או כך עולה מכתבי הויתור, כי התובעות קיבלו פיצוי בגין התקופה עד לחודש 1/99 ולפיכך זכאיות, לכל הפחות , להכללת רכיב זה במסגרת המשכורת הקובעת לפנסיה תקציבית עד לחודש 1/99.
לגבי התקופה שלאחר מכן, ממילא לא ניתן להתנות על הוראות חוקת העבודה בהיותה הסדר קיבוצי החל על התובעות מכח חוק התכנון והבניה.

58. טענות המדינה –
א. מתלושי השכר עולה כי רכיב השעות הנוספות שולם כ"שעות נוספות בלי ק.ג.", קרי תוספת שאינה פנסיוני ת.
תשלום זה נועד לגלם את התמורה עבור עבודה בשעות נוספות.
ההפרשות בגין רכיב זה נעשו בשיעורים זהים בגין רכיבים שאינ ם קבועים .
ב. יש לדחות את טענת התובעות כי הן לא עבדו מעולם בשעות נוספות.
כל התובעות דיווחו על שעות עבודתן ולא קיבלו תשלום נוסף על עבודה בשעות נוספות מעבר לתשלום הגלובלי. מכאן שרכיב הגלובלי מבטא תשלום עבור שעות עבודה בשעות נוספות.
ג. הפסיקה ערכה אבחנה בין תוספת גלובלית לתוספת פיקטיבית. היותה של תוספת גלובלית אינה הופכת אותה לפיקטיבית.
העובדה שתוספת שולמה גם בחודשים בהם התובעות ניצלו ימי חופשה או שהו במחלה אינה מלמדת כי מדובר בפיקציה א לא שהתשלום הגלובלי מעיד על התחשבנות קולקטיבית ולא פרטנית.
ד. הכללת רכיב השעות הנוספות בשכר הקובע לפנסיה תעמוד בניגוד להוראותיו ולמטרתו של הסכם 3.3.99.
במועד הרלבנטי להסכם מרץ 99, רכיב השעות הנוספות הווה תוספת שאינה פנסיונית. הסכם מרץ 99 אינו בא לשנות את מעמדה של התוספת.
ה. התובעות קיבלו בשכרן השלמה לתוספת בת 22% (תוספת בלתי ייחודיים) ללא קיזוז רכיב השעות הנוספות. עובדה זו מעידה כי לאורך שנים התובעות והוועדה לא ראו ברכיב ה שעות הנוספות רכיב פנסיוני.
ו. אין ללמוד מאומה ממכתבה של גב' קלפנר, שכן אין הוא מבסס את רכיב השעות הנוספות כרכיב פ נסיוני, אלא מורה ליישם כפשוטן את הוראות הסכם המעבר, על פיו יש להפריש בגין רכיב זה הפרשות פנסיונית באותו השיעור המופרש עבור שאר מרכיבי השכר.
מכתב זה אינו מקים לתובעות זכאות להכללת רכיב השעות הנוספות בשכר הקובע לפנסיה.
המכתב לא יצא תחת ידיו של הגורם המוסמך, הממונה על השכר וכלל לא הובא לידיעתו.
יתירה מכך, ממכתבה של גב' קלפנר לא ניתן להבין כי רכיב השעות הנוספות הוא רכיב פנסיוני ואין בו כל התייחסות לפנסיה תקציבית.

59. טענות הועדה –
א. התובעות חתמו בשנת 2007 על כתב ויתור, לפיו עם קבלת פיצוי בגין היעדר הפרשות לפנסיה וקרן השתלמות עבור רכיב שעות נוספות גלובליות, אין להן טענות בענין זה.
ב. הוועדה מצטרפת לטענות המדינה בסיכומיה.

ההכרעה ברכיב השעות הנוספות–

60. המסגרת הנורמטיבית –
על פי סעיף 79 לחוקת העבודה בענין פנסיה תנהג הרשות לגבי העובדים על פי חוק הגמלאות של עובדי המדינה.
סעיף 8 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן: "חוק הגמלאות") מגדיר משכורת קובעת:
"לגבי אדם פלוני בזמן פלוני – שיעור המשכורת, לרבות התוספות הקבועות, כמפורט להלן, לפי העניין, כפי שהוא מעודכן לפי הוראת סעיף 9... ".

תוספת קבועה מוגדרת:
"תוספת המשתלמת על משכורתו היסודית של עובד ושהוכרה על ידי הממשלה כתוספת קבועה לענין חוק זה".

61. רכיב השעות הנוספות הגלובליות לא עומד בהגדרת "תוספת קבועה" ולפיכך יש לבחון האם מדובר בשכר רגיל או תוספת שאינה נכללת במסגרת השכר הרגיל.
האבחנה האם מדובר ברכיב שכר כחלק משכר רגיל או "תוספת" סוכמה בפסק דין מוריס זוהר, שם נדונה השאלה האם יש לכלול רכיב שכר "כוננות מבצעית" של מפקדי תחנות כיבוי אש באיגוד ערים באר שבע במשכורתם הקובעת, בין השאר לצורך חישוב הפנסיה כהגדרתה בחוק הגמלאות:
"שאלת הגדרתו של רכיב שכר כחלק מן "השכר הרגיל" או כ"תוספת" לשכר נדונה בפסיקת בית הדין הארצי מימיו הראשונים. כבר בפרשת "ביטמן" (דב"ע לד/3-7 מרדכי ביטמן - מדינת ישראל, פד"ע ה', 421) נקבע כי מעמדו של רכיב השכר ייקבע על פי טיבו ומהותו ולא על פי שמו. באותו פסק דין נקבע גם המבחן הבסיסי לעניין זה בו יש לנקוט, הוא "מבחן התנאי". לפי מבחן זה, אם תשלומו של מרכיב שכר מותנה בקיומו של תנאי או בגורם מיוחד והתנאי או הגורם מתקיים במי שמקבל את התשלום, כי אז מדובר ב"תוספת" ולא בחלק מן השכר הרגיל. מבחן זה מניח שהשכר הרגיל משולם בלא צורך בקיומו של תנאי מיוחד לתשלום שמעבר לתנאי בעבודה הבסיסיים והרגילים, כך שאם רכיב שכר משולם עבור עבודה "רגילה", כי אז מדובר בחלק מן השכר הרגיל ואין מדובר ב"תוספת". המפתח הוא טיבו האמיתי של רכיב השכר. כך, רכיב המוגדר כתוספת אך לאמיתו של דבר על פי טיבו הוא חלק מן התמורה עבור העבודה הרגילה, הרי הוא בבחינת תוספת פיקטיבית ולכן יחשב כחלק מן השכר הרגיל.
מבחן התנאי הוא המבחן הבסיסי לענייננו ולצידו ניתן משקל גם להסכמת הצדדים בדבר מעמדה של תוספת פלונית. הסכמת הצדדים יכולה להגדיר מרכיב שעל פי טיבו הוא "תוספת" כחלק מן השכר הרגיל או מן "המשכורת הקובעת" לצורך פנסיה, כשם שהיא יכולה לקבוע כי רכיב מסויים לא יוכר לצורך פנסיה. הסכמות שכאלה הן בנות תוקף ואף הן חשובות לצורך הכרה ברכיב מסויים לצורך פנסיה (ראו ע"ע 1089/02 יוסף ברנע - בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ; טרם פורסם). באותה פרשה היה מדובר בתשלום עבור ביצוע כוננות לגביו נקבע כי הוא לא י חשב כ"שכר" לכל דבר ועניין. בקשר לכך נפסק...
מעבר לכך יש לתת את הדעת להקשר התעשייתי במסגרתו ניתנה התוספת. במסגרת זו יש מקום לבחון את הרקע למתן התוספת, את מטרתה, את דרך יישומה לאורך זמן את המדיניות הנקוטה במקום העבודה ואת מכלול הנסיבות האחרות הקשורות בה הנוגעות לעניין. בסופו של דבר עלינו להחליט אם רכיב מסויים, על פי טיבו, הוא בבחינת "תוספת" אמיתית לשכר. פתרון שאלה זו מורכב ממבחנים ומאפיינים שונים והוא ייפסק בכל מקרה נתון על פי נסיבותיו המיוחדות".

[ע"ע 291/09 מדינת ישראל - הממונה על השכר – מוריס זוהר ואח' (21.4.10) להלן: "פסק דין מוריס זוהר", ההדגשות אינן במקור).

62. לאחר שבחנו את טענות הצדדים והראיות, מסקנתנו הינה כי אין לכלול במסגרת "המשכורת הקובעת" את תוספת השעות הנוספות. הנטל להראות כי מדובר בתוספת שכר פיקטיבית, אשר נועדה אך ורק על מנת להגדיל את שכרן של התובעות ללא תנאי של ביצוע שעות נוספות כלל – מוטל על התובעות [ בג"ץ 5571/92 יעקב זכאי – בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מז (3) 602].
התובעות לא עמדו בנטל.
לא הוכח מתי החלה תוספת זו להשתלם לכל אחת מן התובעות ובעבור מה.
מתלושי השכר עולה כי מדובר בתוספת אשר אינה אחידה לכל התובעות.
כמו כן עיון בדוחות הנוכחות מעלה כי בשנת 2005 דיווחה גב' עמר על עבודה בפועל בשעות נוספות בהיקף שנע בין 10 שעות (3/05) לכ- 38 שעות (12/05).
בשנת 2006 דיווחה גב' עמר על עבודה בשעות נוספות בהיקף שנע בין כ- 14 שעות (10/06) לכ- 43 שעות (6/06).
גב' עמר לא חלקה על כך כי עבדה בשעות נוספות.
התובעות האחרות עבדו כמות קטנה ביותר של שעות נוספות, אם בכלל.
כל העובדות דיווחו על עבודתן בשעות נוספות ולא קיבלו כל תמורה על עבודתן בשעות הנוספות מעבר לרכיב הגלובלי.
משכך, רכיב זה מבטא את התמורה עבור עבודה בשעות נוספות ואין לומר כי מדובר ברכיב פיקטיבי (אף אם חלקן ביצע כמות מזערית של שעות נוספות).
העובדה שלתובעות שולמה תוספת קבועה עבור שעות נוספות גם בחודשים בהם נוצלו ימי חופשה או שהו במחלה, אין בה בנסיבות הענין כדי להפוך את התוספת לתוספת פיקטיבית.
מקובלת עלינו בענין זה טענת המדינה כי התשלום הגלובלי אשר שולם לתובעות אף בימי חופשה מעיד על התחשבנות קולקטיבית ואין בו כשלעצמו כדי להעיד כי מדובר בתשלום פיקטיבי.

63. כמו כן אין בעובדה כי בגין רכיב זה מופרש לתובעות החל משנת 2006 הפרשות לביטוח המנהלים כדי להעיד כי מדובר בתוספת פיקטיבית, ונבאר.
ביום 8.2.06 פנתה יו"ר הוועדה גב' אלונים אל גב' רוית קלפנר בקשר עם הפרשות לביטוח מנהלים ולקרנות השתלמות בגין רכיב השעות הנוספות (מ/15 לתצהיר מר פת). אף תשובת גב' קלפנר מיום 5.3.06 (מ/16 לתצהיר מר פת) מתייחסת להפרשות לפנסיה צוברת.
אין במכתבה של גב' קלפנר כל הוראה לגבי הכללת רכיב זה כרכיב פנסיוני לפנסיה תקציבית. להפך, מכתבה מדגיש כי גם רכיבים שאינם פנסיוניים נכללים בבסיס ההפרשות לפנסיה צוברת.

64. מסקנה זו עולה לטעמנו אף עם הסכם 3.3.99.
הסכם 3.3.99 מבחין בין "עובדים ותיקים" ל"עובדים חדשים". התובעות אשר החלו את עבודתן בוועדה לפני יום 3.4.99 הינן "עובדות ותיקות".
סעיף 4.1 להסכם 3.3.99 קובע:
"כל ההסכמים המקומיים שנחתמו, שהוסכמו, שנקבעו או שהונהגו מ- 1.4.82 ועד למועד הקובע, אשר לא אושרו על ידי הממונה על השכר, וכפי שהם מיושמים על כל עובד ועובד ערב חתימת ההסכם, ימשיכו לחול על עובדים ותיקים... ויהיו מאושרים לפי סעיף 29(א) לחוק כמפורט באישור הממונה על השכר בסיפא להסכם זה".

סעיף 17 להסכם 3.3.99 קובע:
"למען הסר ספק, מובהר בזאת כי אין באמור בהסכם זה כדי לשנות את אופן קביעת "המשכורת הקובעת" או את אופן תשלום הגמלה שהיה נהוג בין הצדדים ערב החתימה על הסכם זה וקביעת משכורת קובעת לעובדים בשלטון המקומי ותשלום גמלתם ימשיכו להתבצע בהתאם לכללים שהיו נהוגים ערב חתימת הסכם זה וכפי שישונו מעת לעת".

65. המסקנה איפוא כי עצם "הכשרת" תשלום תוספת מכח הסכם 3.3.99 ל"עובדים ותיקים", אין בה כדי להפוך רכיב זה לרכיב פנסיוני ככל שלא היה כזה במועד הקובע.
אין בהכשרת התשלום כדי לשנות את קביעת "המשכורת הקובעת" ולפיכך תשלום הגמלה ימשיך להתבצע כפי שהיה ערב חתימת הסכם 3.3.99.
לא הוכח כי רכיב השעות הנוספות הגלובליות היווה תוספת פנסיונית במועדים הרלבנטיים להסכם 3.3.99.

66. לא זו אף זו. כוונת הצדדים היתה, לאורך כל השנים, כי אין מדובר ברכיב פנסיוני.
ביום 4.8.03 נחתם הסכם קיבוצי המעניק לעובדים בשלטון המקומי השלמה לתוספת שכר בשיעור 22% מן השכר המשולב, או תוספת שקלית בת 700 ₪ (לפי הגבוהה מבין שתיהן).
תוספת זו כונתה "תוספת הבלתי ייחודיים" (מ/13 לתצהיר מר פת ).
באותו הסכם נקבע כי מ"תוספת הבלתי יחודיים" יקוזזו "תוספות קבועות" המשולמות בשכר העובדים. לעניין זה, הוגדרה "תוספת קבועה" כתוספת שכר הקיימת במועד חתימת ההסכם ומתקיימים בה כל אלה: התוספת במהותה הינה חודשית, בלתי מותנית בתנאי ומהווה חלק מהשכר הקובע לצורך פנסיה תקציבית או פיצויי פיטורים, לרבות שעות נוספות גלובליות, תוספת איזון, תוספת כפיים/תוספת ספיגה.
בענייננו, לעומת זאת, התובעות קיבלו בשכרן השלמה לתוספת בת 22% לשכרן המשולב, ללא קיזוז של רכיב השעות הנוספות. גם עובדה זו מעידה כי לאורך השנים התובעות והוועדה לא ראו ברכיב השעות הנוספות רכיב פנסיוני , אלא תוספת אמיתית.

67. מסקנתנו איפוא כי לא עלה בידי התובעות להוכיח כי מדובר בתוספת פיקטיבית אשר יש להכלילה בגדר "המשכורת הקובעת" לצורך חוק הגמלאות.

68. משזו המסקנה, מתייתר הדיון בנפקותם של כתבי הויתור עליהם חתמו התובעות בשנת 2007 כתנאי לפיצוי רטרואקטיבי של 7 שנים בגין היעדר הפרשה בגין רכיב זה.

70. התוצאה איפוא כי התביעה מתקבלת בחלקה.
התובעות זכאיות לפנסיה תקציבית החל מיום 1.4.80 ועד ליום 1.8.97.
במשכורת הקובעת לחישוב הפנסיה התקציבית לא ילקח בחשבון רכיב השעות הנוספות הגלובליות.
על התובעות להשיב לוועדה את הכספים אשר הצטברו בתעוז, תשלומי הוועדה (או הועברו מתעוז לקופה אחרת) (תגמולים ופיצויים) בגין תקופה זו , ולמעט תשלומי הוועדה בגין תגמולים בשיעור 1%.

69. המדינה תשלם לתובעות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום שיומצא פסק הדין.

70. זכות ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מהמצאתו.

;ניתן היום, י"ד טבת תשע"ז, (12 ינואר 2017), בהעדר הצדדים.

נ.צ.ע. משה כהנא

חנה טרכטינגוט, שופטת

נ.צ.מ. דוד פריד