הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ס"ע 29744-11-15

22 אוגוסט 2017

לפני:

כב' השופטת דפנה חסון זכריה
נ.צ. עובדים מר ברוך הראל
נ.צ. מעסיקים מר יונה הנדל

התובע
HAILE WOLDA IESUS
דרכון אריתריאה 4628/8587

-
הנתבעת
קפה זליג - מינימרקט אריה בע"מ
ח.פ. 512238585

פסק דין

1. לפנינו תביעת התובע, נתין אריתראה המתגורר בישראל, לתשלום זכויות מכח משפט העבודה המגן, בשל תקופת עבודתה וסיומה בשירות הנתבעת.

תמצית העובדות הצריכות לעניינו:

2. התובע עבד כעובד מטבח בבית קפה בבעלות הנתבעת, בשם "קפה זליג" בגבעתיים, בתקופה שמיום 3.6.14 ועד ליום 9.10.15.

3. לתובע שולם שכר שעתי, והצדדים חלוקים ביניהם באשר לשיעורו.

4. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם הרישומים בתלושי השכר של התובע הינם פיקטיביים אם לאו, וכפועל יוצא מכך, האם זכאי התובע לתשלום הזכויות הסוציאלית שנתבעו על ידו.

5. בדיון ההוכחות שהתקיים לפנינו ביום 5.2.17 העידו מטעם התובע - התובע בעצמו, ומטעם הנתבעת- מר אריה פוקס, מנהל הנתבעת.

האם נמסרה לתובע הודעה לעובד כדין?

6. סעיף 1 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב – 2002 (להלן- "חוק הודעה לעובד" או "החוק"), שנכנס לתוקפו ביום 11.8.11, קובע כי על מעסיק למסור לעובד בתוך 30 ימים מיום שהעובד החל לעבוד אצלו הודעה בכתב בה יפרט את תנאי עבודתו בהתאם להוראות החוק.

7. סעיף 5א' לחוק, קובע כי בתובענה של עובד כנגד מעסיקו, בה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2 לחוק, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה בה הוא חייב לפי סעיפים 1 או 3 לחוק, תהיה חובת ההוכחה בעניין הרלבנטי על המעסיק (ראו בשינויים המחויבים - ע"ע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ- וואיל סנדוקה ומאהד סנדוקה (1.6.04), ע"ע154-10 שניידר נגד ניצנים אבטחה בע"מ (3.5.11)).

8. סעיף 2(א)(5) לחוק הודעה לעובד מחייב את המעסיק למסור לעובד פרטים בדבר "סך כל התשלומים המשתלמים לעובד כשכר עבודה ומועדי תשלום השכר...".

9. מאחר שנתגלעה בין הצדדים מחלוקת באשר לתעריף שכרו של התובע, הרי שיש מקום להכריע תחילה, האם טופס ההודעה בדבר תנאי עבודה מיום 3.6.14 , נספח א' לתצהירו של מר פוקס, מהווה הודעה לעובד כנדרש בחוק, והאם זו נמסרה לתובע כדין.

10. התובע העיד במסגרת חקירתו הנגדית, כי החתימה על גבי הטופס אינה חתימתו, וכי המסמך נמסר לו לראשונה אך במסגרת הליך זה (שורות 23-30 בע"מ 6 לפרוטוקול; שורה 24 בע"מ 10 לפרוטוקול). עוד העיד התובע, כי "לא עשינו חוזה בכלל".
מנגד, העיד מר פוקס, כי לא הוא החתים את התובע על טופס ההודעה לעובד (שורות 4-5 בע"מ 12 לפרוטוקול).
לא הובאה בפנינו עדות אחרת כלשהי מטעם הנתבעת בעניין זה.
משכך, מצאנו להעדיף את גרסת התובע בנקודה זו, ולפיכך אנו קובעים כי טופס ההודעה לעובד שצורף לתצהירו של מר פוקס, לא נמסר לתובע.

11. לאמור לעיל יש להוסיף, כי טופס ההודעה לעובד כתוב בשפה העברית, ואילו התובע אינו דובר את השפה העברית, ומשכך לא הוכח בפנינו כי מולאה תכלית החוק, לפיה התובע קיבל לידיו הודעה בכתב, במסגרתה פורטו בפניו תנאי העסקתו מראש, ולא יאוחר מ -30 ימים ממועד תחילת העסקתו.
אף משכך, לא עמדה הנתבעת בחובתה בהתאם למפורט בחוק.

12. משלא מצאנו מקום לראות בנספח א' לתצהירו של מר פוקס טופס הודעה לעובד כמשמעו בחוק הודעה לעובד, אזי הנטל להוכיח את גובה התעריף השעתי ששולם לתובע, מוטל על כתפי הנתבעת.

האם תלושי שכרו של התובע פיקטיביים?

13. לטענת התובע, שכרו השעתי עמד על סך של 30 ₪ בתחילת תקופת העסקתו, ועלה בהדרגה כך שבסוף תקופת העסקתו עמד על סך של 37 ₪ לשעה. לטענתו, סכימת כלל הרכיבים המצוינים בתלוש השכר מביאה למספר השעות שביצע בפועל במכפלת התעריף השעתי שקיבל, בקיזוז סך של 115 ₪ שקוזז לו בגין השתתפות בארוחות וכן בקיזוז חלק העובד לקרן הפנסיה. בנסיבות אלה, טען התובע, כי בפועל לא שולמו לו זכויותיו הסוציאליות, אף אם הדבר מצוין בתלושי השכר.

14. מנגד טענה הנתבעת, כי שולם לתובע שכר לפי תעריף שעתי בסך של 25 ₪ בתחילת תקופת העסקתו, וכי תעריף זה עלה בהדרגה עד לסך 34 ₪. הנתבעת הוסיפה, כי שולמו לתובע אף סכומים שונים בגין תנאים סוציאליים.

15. לאחר שנתנו דעתנו לחומר הראיות שהוצג לפנינו, הגענו לכלל מסקנה, כי
לא עלה בידי הנתבעת להוכיח את גרסתה.
להלן טעמינו.

16. התובע העיד כי שכרו השעתי היה כדלקמן:
סך של 30 ₪ בחודש יוני 2014;
סך של 32 ₪ בתקופה שמיולי 2014 ועד למרס 2015;
סך של 34 ₪ בחודשים 4/15 ו- 5/15;
סך של 37 ₪ בתקופה שמיוני 2015 ועד לאוקטובר 2015
(סעיף 4 לתצהירו של התובע).

17. התובע אף העיד, כי תלושי השכר לא שיקפו את השכר שסוכם עמו בפועל:

"ש.איך ידעת שהתלושים לא נכונים. מי אמר לך את זה?
ת.אני הייתי רואה את זה. כשהייתי מקבל 30 הוא רשם 25" ...
ת. כשקיבלתי 37 ₪ הוא היה רושם 34 ₪ לשעה".
(שורות 8-9 ו-15 בע"מ 5 לפרוטוקול).

ובהמשך:

"מה שקיבלתי ומה שהסכמתי איתו לשעה הוא היה מכפיל שעות שעבדתי, ומה שכתוב בתלוש למטה. זה מה שנכנס לחשבון שלי".
(שורות 3-4 בע"מ 9 לפרוטוקול).

18. התובע אף העיד, כי העובדה ששולם לו שכר יסוד במכפלת שעות עבודתו בלבד, הניעה אותו אף להתפטר מעבודתו (1-13 ו-20-25 בע"מ 5 לפרוטוקול).

19. עוד העיד התובע, כי מעבר לשכר הבסיס, לא שולם לו תשלום נוסף כלשהו בגין זכויות סוציאליות (סעיף 9 לתצהיר התובע).

20. מנגד, מחקירתו של פוקס עולה, כי לא ידוע לו כיצד ערוכים תלושי השכר של התובע, וכי מנהל החשבונות הוא שערך אותם.
כך למשל, העיד מר פוקס במסגרת חקירתו הנגדית, כי אין הוא יודע להסביר מהו הרכיב "תוספת שירות" המצוין בחלק מתלושי השכר של התובע, ומדוע שולם דווקא הסכום ששולם בגין רכיב זה, בחודש מסוים, וכי "מנהל החשבונות שלי מכין את כל החשבונות" (שורות 29-32 בע"מ 13 לפרוטוקול). עוד העיד מר פוקס, כי אינו יודע מדוע שולמו לתובע דווקא 2.44 שעות כבר בחודש יוני 2014, הוא החודש הראשון להעסקתו של התובע (שורות 1-6 בע"מ 14 לפרוטוקול).
עוד ציין מר פוקס במסגרת חקירתו הנגדית, את הדברים הבאים:

"אם אני אגיד לך שגם רכיב דמי חגים וגם תוספת שירות הוספו לתלוש רק כדי להגיע לסכום של 30 ₪ לשעה שסגרת איתו מה אתה אומר על זה ?
ת.לפי מה שכתוב בתלוש הוא קיבל את הכסף ולא לפי מה שהוא אומר.
ש.לגבי חודש 8/14, 262.86 שעות כפול 32 ₪ שווה 8,488 ₪. אתה יודע להסביר לי פה מה זה תוספת שירות?
ת. לא."
(שורות 7-13 בע"מ 14 לפרוטוקול).

ובהמשך:

"ש. אתה מגלם בתלוש השכר שווי השכר, איך זה מתיישב?
ת. לא יודע.
ש. האם אתה יודע לענות איך בנויים תלושים השכר
ת. לא.
ש. למה לא הבאת מנהל חשבונות ?
ת. אני יכול להביא אותה".
(שורות 7-12 בע"מ 15 לפרוטוקול).

21. הלכה היא, כי הימנעות מהבאת ראיה מהותית המצויה בידיו של צד למשפט, אשר היתה יכולה לתמוך בעמדתו - מקימה לחובתו של הנמנע מלהביאה חזקה שבעובדה, לפיה לו היתה מוצגת ראיה זו היתה פועלת לחובת הנמנע (ע"א 641/87 קלוגר -החברה הישראלית לטרקטורים וציוד, פ"ד מ"ד (1)).
העובדה שהנתבעת בחרה שלא להעיד את מנהל החשבונות, שערך את תלושי שכרו של התובע, הגם שעדותו עשויה היתה להוות ראיה מהותית לבירור לב המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים – פועלת לרעתה.

22. יתר כל כן. תלושי השכר של התובע מתיישבים עם גרסת התובע, ועולה מהם באופן ברור, כי שכר הנטו אותו קיבל התובע מהווה מכפלה של שעות עבודתו בתעריף השעתי אותו קיבל נטו, בניכוי השתתפות בארוחות וחלק העובד לפנסיה. כך למשל, בחודש 6/14 עבד התובע 242.98 שעות ושכרו עמד על סך של 7,174₪ נטו (242.98 שעותX 30 ₪ לשעה – 115 ₪); בחודש 7/14 עבד התובע 238.45 שעות ושכרו עמד על סך של 7,515₪ נטו (238.45שעות X 32₪לשעה – 115₪); בחודש 8/14 עבד התובע 262.86 שעות ושכרו עמד על סך של 8,296₪ נטו (262.86שעות X 32₪לשעה – 115₪).
ניטול לדוגמא אף חודש בו נוכה חלק העובד לגמל - לשם הדוגמא, בחודש 12/14 עבד התובע 235.05 שעות ושכרו עמד על סך של 7,100₪ נטו (235.05שעותX 32₪ לשעה – 115 ₪- 307 ש"ח); וכך הלאה .

23. אף מבדיקת יתר תלושי השכר עולה, כי כך הדבר ביחס לכל התלושים, למעט חודשים 8/15 (בו שולמה לתובע אף יתרת חופשה), ו -10/15, הוא תלוש שכרו האחרון של התובע.

24. לאמור לעיל יש להוסיף, כי מהשוואת דוחות הנוכחות של התובע לתלושי שכרו, עולה כי אין התאמה בין השניים. אמנם מספר השעות הכולל זהה, ואולם חלוקת השעות לשעות רגילות, שעות נוספות בשיעור של 125%, שעות נוספות בשיעור של 150% ושעות השבת, המופיעים בדוחות הנוכחות, אינה תואמת לחלוקת השעות המופיעה בתלושי השכר. אף משכך, מצאנו כי תלושי השכר שנמסרו לתובע אינם משקפים נאמנה את רכיבי השכר ששולמו לו בפועל.

25. נוכח כל האמור, סבורים אנו כי עלה בידי התובע להוכיח כי שולם לו שכר שעתי בתעריף הנטען על ידו, וכי הרישום שנערך בתלושי השכר נעשה הינו פיקטיבי.

26. לאחר שהגענו למסקנה זו, הגיעה העת לדון ברכיבי התביעה.

דמי הבראה

27. לטענת התובע, לאורך כל תקופת העסקתו לא שולמו לו דמי הבראה.
מנגד טענה הנתבעת, כי שולמו לתובע דמי הבראה בסך של 1,953₪, כמפורט בתלושי השכר, וכי בנסיבות אלה, לא זכאי התובע ליתרה נוספת.

28. נוכח קביעתנו, כי הרישום בתלושי השכר אינו משקף התשלום בעד זכויותיו הסוציאליות של התובע, כי אם שכר יסוד בלבד, אזי אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת לפיה שולם לתובע סך של 1,953₪ בגין דמי הבראה, במהלך תקופת העסקתו.

29. באשר לתחשיב – בהתאם להסכם הקיבוצי הכללי בדבר תשלום דמי הבראה שהוראותיו הורחבו בצו הרחבה (י"פ 4689 התשנ"ט 189), זכאי התובע ל- 7 ימי הבראה בתקופת העסקתו בהתאם לתעריף של 378 ₪ ליום הבראה, ובסך הכל לקצובת הבראה בסך של 2,646 ₪.

פדיון חופשה שנתית:

30. לטענת התובע, זכאי היה במהלך תקופת העסקתו לדמי חופשה בסך של 4,736 ₪. התובע טען, כי בחודש 8/15 שילמה לו הנתבעת דמי חופשה בסך של 4,077 ₪ ומשכך זכאי הוא לפדיון חופשה בגין היתרה, בסך של 659 ש"ח.
מנגד טענה הנתבעת, כי אין התובע זכאי לסכום נוסף בגין פדיון חופשה, וכי התובע שגה בכך שחישב את זכאותו ברכיב זה על פי תעריף שעתי בסך של 37₪.

31. סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 (להלן- חוק חופשה שנתית) קובע, כי פדיון החופשה ישולם לפי השכר האחרון עובר להפסקת העבודה.

32. בשים לב למסקנתנו לפיה התעריף השעתי האחרון ששולם לתובע היה 37 ₪, כנטען על ידו, יש לחשב את פדיון חופשה לפי תעריף זה.

33. בהתאם לסעיף 3 לחוק חופשה שנתית, מכסת ימי החופשה של התובע היא 14 ימים בשנה ו-18 ימים בכל תקופת העסקתו.

34. מאחר שהתובע היה עובד שעתי, זכאי הוא לפדיון החופשה בסך מכפלת מספר ימי החופשה להם הוא זכאי ב"שכר העבודה היומי הממוצע", שהוא: "הסכום היוצא מחילוק שכר רבע השנה שקדמה לחופשה למספר תשעים; היו ברבע השנה כאמור חדשי עבודה לא-מלאה, יחושב השכר היומי הממוצע לפי רבע השנה של העבודה המלאה ביותר שבשנים-עשר החדשים שקדמו לחופשה, הכל לפי בחירת העובד" (סעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית).

35. השכר הרבעוני של שלושת חודשי ההעסקה המלאים ביותר בשנה שקדמה למועד סיום עבודת התובע במגבלה של 186 שעות רגילות הוא 20,646₪ נטו (37₪ נטו * 186 שעות * 3 חודשים). לפיכך, "שכר העבודה היומי הממוצע", קרי "שווי" יום החופשה, הוא 229.4₪ נטו (20,646/90).
משכך, זכאי התובע בגין כל תקופת העסקתו לפדיון חופשה בסך של 4,129.2₪ (229.4₪ * 18ימים).

36. עיון בדוח הנוכחות של התובע לחודש אוגוסט 2015, מעלה כי בחודש זה התובע לא ניצל חופשה, ומכאן שהתשלום ששולם לו בתלוש אוגוסט 2015 מהווה פדיון חופשה, ולא דמי חופשה.

37. תכלית חוק חופשה שנתית היא שהעובד ינוח מעבודתו וינפוש ולא שיגדיל את שכרו. לפיכך, מעסיק המשלם לעובד פדיון חופשה במהלך תקופת העבודה במקום להעניק לו חופשה בעין, מסתכן בתשלום כפול (ע"ע 1144/04 אברהם מרחיב -מוקד אמון סביון (1981) בע"מ, (21.12.2006)).
עם זאת, התובע לא תבע את פדיון החופשה ששולמה לו במהלך תקופת העסקתו. משכך, זכאי התובע אך ליתרת התשלום, בסך של 52.2 ₪ (בערכי נטו).

דמי חגים:

38. לטענת התובע, לא שולמו לו דמי חגים לאורך כל תקופת העסקתו, ולפיכך זכאי הוא לתשלום עבור 12 ימי חג, שחלו בתקופת העסקתו.
הנתבעת הכחישה את טענת התובע, וטענה כי במהלך תקופת העסקתו שולמו לתובע דמי חגים בהתאם למפורט בתלושי השכר.

39. צו ההרחבה הכללי במשק אשר הרחיב את הוראות הסכם המסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות, דמי חגים וימי אבל מיום 1.12.1996 קובע בסעיף 7 (א) כדלקמן:

"עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא הסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג השבועות ויום העצמאות).
עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת".

40. תכליתם של דמי החגים הוא לפצות את עובדים יומיים או שעתיים שאינם מקבלים משכורת חודשית, ושבעקבות החגים לא קיבלו שכר עבודה, שכן באותם ימים לא עבדו (ע"ע 300360/98 נחום צמח נ' ש.א.ש קרל זינגר (צפון) בע"מ ).

41. בשים לב לקביעתנו לפיה הרישום בתלושי שכרו של התובע משקפים שכר יסוד בלבד, אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת לפיה התובע קיבל סכום כלשהו בגין דמי חגים.

42. עיון בדוחות הנוכחות של התובע, מעלים כי התובע עבד בפועל כמעט בכל ימי החג שצוינו על ידו בסעיף 24 לכתב התביעה, למעט בימים 23.9.15, 9.10.14 ו- 16.10.14. התובע אינו זכאי לדמי חגים בגין ימי החג בהם עבד, מה גם שהוא תבע גמול שעות נוספות, בעבור עבודתו בימי החג.

43. באשר ל -23.9.15, בו חל יום הכיפורים - עיון בדוח הנוכחות לחודש זה, מעלה כי התובע לא עבד ביום שלפני יום הכיפורים (22.9.15), ולפיכך אין הוא זכאי לדמי חג בגין יום זה.
באשר ל-9.10.14 ול-16.10.14 - לא הוצגו בפנינו דוחות נוכחות באשר לחודשים אלה. בהתאם לדין, הנטל להוכיח שהעובד נעדר מעבודתו סמוך ליום החג, מוטל על המעסיק (ע"ע 778/06 איוון מטיאשצ'וק נ' שלג לבן (1980) בע"מ, 28.5.07). מאחר שהנתבעת נמנעה מלהציג גרסתה בעניין זה אזי לא עלה בידה להוכיח, כי התובע לא עבד בימים אלה, וכי נעדר בסמוך לימי החג מיוזמתו.

44. אנו קובעים, אפוא, כי התובע זכאי לדמי חגים בגין שני ימי חג בסך של 592₪ (נטו).

פיצוי בגין היעדר הפרשות לקרן הפנסיה:

45. לטענת התובע, זכאי הוא לפיצוי חלף הפרשות לקרן הפנסיה בסך של 8,266ש"ח בגין חלק העובד וחלק המעסיק גם יחד.
מנגד טענה הנתבעת, כי הפרישה לזכות התובע כספים לקרן הפנסיה, כדין.
מר פוקס אף צירף לתצהיר שהוגש מטעמו את פירוט ההפקדות שהופרשו לתובע, בסך 12,744 ₪ (נספח ד' לתצהירו של מר פוקס) על פי חלוקה כדלקמן- סך של 4,380₪ בגין הפרשות לקופת פיצויים; סך של 4,380 בגין הפרשות לקרן הפנסיה (חלק המעסיק); וסך של ₪ 4,014 בגין הפרשות לקרן הפנסיה (חלק העובד).

46. במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים לפנינו, הודיעה הנתבעת כי מוסכם עליה לשחרר את הכספים שנצברו לטובת התובע בקופת הפיצויים והפנסיה, בסכום שלא יפחת מ – 12,764 ₪ (שורות 8-9 בע"מ 8 לפרוטוקול).

47. מאחר שהסכום שנצבר בקופת הפנסיה עולה על הסכום שנתבע ברכיב זה, מתייתר הצורך לדון ברכיב זה, ולהסכמת הנתבעת ניתן בזאת תוקף של פסק דין, עד לסכום שנתבע – 8,266 ₪, בגין חלק העובד והמעסיק גם יחד (ללא החלק שהופרש לקופת הפיצויים).

גמול עבור עבודה בשעות נוספות:

48. לטענת התובע, עבד שעות נוספות מידי חודש, אולם לא קיבל גמול בעבור שעות אלה ולפיכך זכאי הוא לגמול בעבור שעות נוספות בצירוף פיצויי הלנת שכר.

49. הנתבעת לא חלקה על כך שהתובע עבד שעות נוספות בהתאם למפורט על ידו, אלא שלטענתה שולם לו גמול בעבור עבודה בשעות נוספות בהתאם לזכאותו בדין, כמפורט בתלושי השכר.

50. בשים לב לקביעתנו לפיה הרישום בתלושי השכר אינו משקף נאמנה את הסכומים ששולמו לתובע, וכי בפועל קיבל התובע שכר יסוד בלבד בהתאם לתעריף הנטען על ידו, הוכח בפנינו כי התובע לא קיבל גמול בעד השעות הנוספות אותן עבד.

51. מאחר שאין בנמצא תחשיב נגדי מטעם הנתבעת, ומאחר והוכח בפנינו כי התעריף השעתי של התובע הוא כנטען על ידו ולא בהתאם למופיע בתלושי השכר, תחשיב התובע מתקבל. התובע זכאי לגמול שעות נוספות, בהתאם לסכום המפורט בסעיף 32 לכתב התביעה - 12,609 ₪ נטו.

52. באשר לפיצויי ההלנה - כפי שפורט לעיל, הרישומים בדוחות הנוכחות של התובע אינם תואמים את הרישומים המופיעים בדוחות הנוכחות. כמו כן, הנתבעת שילמה לתובע שכר יסוד בלבד, על אף שהעובדה שהתובע עבד שעות נוספות, היתה ידועה לה. הנתבעת הפרה, אפוא, ביודעין, ולכל אורך תקופת העסקתו של התובע, את חובתה לשלם לו גמול שעות נוספות.
בנסיבות אלה, אנו סבורים כי יש מקום לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר בגין אי תשלום גמול שעות נוספות.

53. לאחר שנתנו דעתנו לנסיבות העניין, לרבות לעובדה שרכיב פיצויי ההלנה התיישן ביחס לתקופת ההעסקה שמיוני 2014 ועד לנובמבר 2014 – מצאנו להעמיד את סכום הפיצוי על סך של 3,200₪.

פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר כדין

54. לטענת התובע, זכאי הוא לפיצוי לדוגמא, בסך של 2,000₪, מאחר שהנתבעת הנפיקה לו תלושי שכר פיקטיביים.
לטענת הנתבעת, תלושי השכר משקפים את רכיבי השכר ששולמו לתובע.

55. בסעיף 26א'(ב) ל חוק הגנת השכר נקבע כי מקום בו המעסיק לא מסר לעובדו ביודעין תלוש שכר עד המועד הקבוע בחוק או תלוש השכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולן או חלקם, בית הדין רשאי לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק, בשל כל תלוש. גובה הפיצויים נקבע על לא יותר מ – 5,000 ₪ ובית הדין רשאי, מטעמים מיוחדים, לפסוק סכום אחר.
בפסיקה נקבע, כי הפיצוי בו עסקינן אינו תלוי בהוכחת נזק והוא בעל אופי הרתעתי בעיקרו (ע"ע 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ – זואילי, 16.11.11).

56. כמפורט לעיל, תלושי השכר שהנתבעת הנפיקה לתובע לכל אורך תקופת העסקתו, לא שיקפו נאמנה את הסכומים ששולמו לו, שכן בפועל קיבל התובע שכר יסוד בלבד, בניגוד למפורט בתלושי השכר.
אין מדובר בהפרות בודדות או במעידה חד פעמית, אלא בהתנהלות נמשכת.

57. בנסיבות אלה, ומאחר שהתובע תבע פיצוי בסך של 2,000₪ בשל כל התלושים גם יחד –מצאנו לקבל את התביעה ברכיב זה במלואה, ומשכך על הנתבעת לפצות את התובע בסכום של 2,000₪ בגין אי הנפקת תלושי שכר ערוכים כדין, כאמור בסעיף 26 א'(ב) ל חוק הגנת השכר.

פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד

58. סעיף 5 לחוק הודעה לעובד קובע כי לבית הדין האזורי לעבודה סמכות לפסוק פיצויים על הפרת הוראות חוק זה, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, בסכום שלא יעלה על 15,000 ש"ח, וכי רשאי בית הדין, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר.

59. בשים לב למסקנתנו לפיה עלה בידי הנתבעת להוכיח כי נמסרה לתובע הודעה על תנאי העסקתו, כנדרש בחוק הודעה לעובד, זכאי התובע לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד, בסך 2,000 ₪, כפי שנתבע על ידו.

נסיבות סיום ההעסקה

60. לטענת התובע, התפטר מעבודתו עקב הרישום המוטעה בתלושי השכר. התובע הוסיף, כי התריע בפני מר פוקס בעניין זה, וכי מר פוקס הבטיח לטפל בעניין, ללא הועיל. משהגיעו מים עד נפש, הודיע התובע כי הוא מתפטר מעבודתו.

61. הנתבעת הכחישה את טענת התובע. לטענתה, התובע החליט להתפטר מעבודתו מטעמיו, ועבר לעבוד בבית קפה סמוך. הנתבעת הוסיפה, כי הפרישה לקופת הפיצויים סך של 4,380 ₪.

62. לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים ולכלל הראיות שהובאו בפנינו, מצאנו להעדיף את גרסת התובע. להלן טעמינו.

63. בתביעה לפיצוי פיטורים נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח את פיטוריו.
בסעיף 11(א) ל חוק פיצויי פיטורים נקבע:
"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים."

64. בהידרשו לפרשנות סעיף זה, קבע בית הדין הארצי לעבודה כך:

"כבר נפסק, כי עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת. [דב"ע (ארצי) שנ/10 - 3 כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כא 238; ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן-חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ – ולי טקין ואח', [פורסם בנבו] ניתן ביום 27.1.2012 וההפניות שם]."

(ע"ע 26706-05-11 שבתאי חיים - טכנובר בע"מ, 10.6.13).

65. באשר להתקיימותו של התנאי הראשון- הוכח בפנינו כי התקיימו "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו", שכן משך כל תקופת העסקתו, השתכר התובע שכר יסוד בלבד, בלא ששולמו לו מרבית זכויותיו הסוציאליות, ובלא ששולם לו גמול בעד השעות הנוספות הרבות שעבד.
66. התובע העיד בפנינו, כי החל מחודש העסקתו הראשון, ומשך כל תקופת העסקתו, התריע בפני מר פוקס כי בתלושי שכרו מצוין תעריף שעתי נמוך מזה המשולם לו בפועל, וכי מר פוקס הבטיח כי יטפל בנושא, אולם לא עשה כן (סעיף 10 לתצהיר התובע; שורות 1, ו - 20-21 בע"מ 5 לפרוטוקול). עוד העיד התובע, כי משעה שהגיעו מים עד נפש, הודיע כי הוא מתפטר מעבודתו (סעיף 11 לתצהירו), וכי העובדה ששולם לו שכר יסוד במכפלת שעות עבודתו בלבד, היא שהניעה אותו להתפטר מעבודתו (1-13 ו -20-25 בע"מ 5 לפרוטוקול).
עדותו זו של התובע לא נסתרה בחקירה נגדית, או בדרך אחרת.

67. משכך הוכח בפנינו אף קיומו של התנאי השני – קרי קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין נסיבות סיום העסקתו של התובע; ואף התנאי השלישי – קרי שהתובע נתן התראה סבירה לנתבעת בדבר כוונתו להתפטר וכן הזדמנות נאותה לתקן את הנסיבות.

68. למעלה מן הצורך ייאמר, כי סבורים אנו כי במקרה שלפנינו תנאי עבודתו של התובע ממילא נחותים היו מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת, ושמכך אף אין חובת הוכחה של התקיימות התנאי השלישי.

69. סיכומם של דברים - הוכחה בפנינו זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים.

70. בהיעדר תחשיב נגדי מטעם הנתבעת, מתקבל תחשיב התובע, ולפיכך על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך של 9,176 ₪ (נטו).
הנתבעת רשאית לשלם חלק מסכום באמצעות שחרור הכספים שנצברו בקופת הפיצויים של התובע (בסך של 4,380 ₪, בהתאם לנספח ד' לתצהירו של מר פוקס).

טענת הקיזוז של הנתבעת

71. לטענת הנתבעת, עקב התנהלותו הקלוקלת של התובע נגרמו לה נזקים כלכליים ותדמיתיים חמורים בסכום של 100,000 ₪.
התובע הכחיש טענה זו.

72. הנתבעת לא הוכיחה את טענתה, ולו בראשית ראיה, ומשכך, דין טענת הקיזוז - להידחות.

ׁׁׁסוף דבר:

73. הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים מיום שיומצא לה פסק הדין, את הסכומים המפורטים להלן:

א. דמי הבראה בסך 2,646 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.11.15 ועד התשלום בפועל;
ב. פדיון חופשה שנתית בסך 52.2 ₪ נטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.11.15 ועד התשלום בפועל;
ג. דמי חגים בסך 592 ₪ נטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.11.15 ועד התשלום בפועל;
ד. פיצוי בגין העדר הפרשות לקרן פנסיה (חלק המעסיק וחלק העובד) או שחרור כספי הפנסיה בסך 8,266 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.11.15 ועד התשלום בפועל;
ה. גמול עבור עבודה בשעות נוספות בסך 12,609 ₪ נטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.11.15 ועד התשלום בפועל;
ו. פיצויי הלנת שכר בסך של 3,200₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.11.15 ועד התשלום בפועל;
ז. פיצוי לפי סעיף סעיף 26א'(ב) ל חוק הגנת השכר בסך 2,000₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.11.15 ועד התשלום בפועל;
ח. פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך 2,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.11.15 ועד התשלום בפועל;
ט. פיצויי פיטורים בסך 9,176 ₪ נטו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.11.15 ועד התשלום בפועל;

74. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך 1,200₪ ובשכ"ט עורך דינה בסך 6,000₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ל' אב תשע"ז, (22 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נ.צ. עובדים
מר ברוך הראל

דפנה חסון-זכריה,
שופטת

נ.צ. מעסיקים
מר יונה הנדל