הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ס"ע 2730-05-15

23 יוני 2017

לפני:

כב' השופטת יפית זלמנוביץ גיסין
נציג ציבור (עובדים) מר דב גרינברג

התובע
חיים אמויאל
ע"י ב"כ: עו"ד שירי בקשט
-
הנתבעת
ב.ד. הצוות בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד טל אבנרי

פסק דין

התובע הועסק אצל הנתבעת משך שבעה חודשים והגיש תביעה זו לקבלת זכויות המגיעות לו לטענתו בגין תקופת עבודתו אצלה.

גרסת התובע

1. התובע טען כי הועסק אצל הנתבעת מיום 14.9.2014 ועד ליום 8.4.2015 עת פוטר מן העבודה לאלתר (ר' סעיף 1 לכתב התביעה).

2. באשר לנסיבות סיום העבודה טוען התובע, כי לאחר שהודיע למעסיקו כי אינו מוכן עוד לתת יד להעלמת כספים בדרך של אי העברת תקבולים דרך הקופה, החל מעסיקו מתנכל לו.

3. מטעם זה, כך לטענת התובע, לא שולם לו שי לחג הפסח. כאשר נגש למנהל הנתבעת וביקש את השי לחג אמר לו מנהלו כי לא מגיעה לו מתנה ואף הוסיף כי אינו מרוצה ממנו. התובע שנפגע מדברי מנהל הנתבעת אמר לו "אני לא צריך את המתנה שלך". "באותו רגע", כך לגרסת התובע, קרא לו מנהל הנתבעת "ואמר לו תחזיר את הפלאפון ואת המפתחות של המשרד, ותלך הביתה" (ר' סעיפים 7-6 לכתב התביעה).
4. "התובע התרגז", כך ציין מפורשות, מנהל הנתבעת הזמין משטרה ושניהם נחקרו בתחנת המשטרה (ר' סעיף 8 לכתב התביעה).

5. התובע שב לעבודה ביום 13.4.2015 לאחר שנתן למצב להרגע, כלשונו, אולם נאמר לו כי הוא מפוטר ועליו לעזוב את המקום (ר' סעיף 9 לכתב התביעה).

6. התובע טען כי לא שולמה לו משכורת חודש מרץ 2015, הודעה מוקדמת בת 8.5 ימים לה היה זכאי עם פיטוריו, משכורת חודש אפריל 2015, ואף תבע פיצוי בגין אי עריכת שימוע ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשה לפנסיה.

עמדת הנתבעת

7. הנתבעת טענה כי התובע התפטר מעבודתו ביום 7.4.2015. לגרסתה, לאחר שמשך מספר ימים נעדר מן העבודה בתירוצים מתירוצים שונים, הגיע התובע ביום 7.4.2015 לעבודה ודרש לקבל שי לחג. מנהל הנתבעת סרב לתיתו לתובע מאחר ו"לא חש כי התובע מחויב למקום העבודה" או אז החל התובע מאיים על מנהל הנתבעת וניידת משטרה הוזעקה למקום (ר' סעיפים 20-17 לכתב ההגנה).

8. הנתבעת טענה, כי לאחר שמנהל הנתבעת לא נכנע לאיומיו של התובע הודיע התובע על התפטרותו, התובע ומנהל הנתבעת נלקחו למשטרה ומנהל הנתבעת הגיש תלונה נגדו (ר' סעיף 21 לכתב ההגנה). "כך או כך, לאחר שהודיע על התפטרותו לא היה לתובע כל סיבה להגיע למקום העבודה" (ר' סעיף 24 לכתב ההגנה).

9. עוד טענה הנתבעת, כי במועד התפטרותו של התובע מן העבודה נותר חייב לנתבעת תשלום בגין אי החזר הלוואה לרכישת רכב בסך של 9,000 ש"ח. מאחר ובנוסף לא ניתנה על ידו הודעה מוקדמת טרם התפטרותו, קוזז חלק מן החוב ממשכורות מרץ ואפריל 2015 ואף לאחר הקיזוז נותרה לתובע יתרת חוב בגובה 4,061 ש"ח (ר' סעיפים 26 ו-28 לכתב ההגנה).

10. מאחר, ולגרסת הנתבעת התובע התפטר, לא היה מקום לערוך לו שימוע (ר' סעיף 29 לכתב ההגנה).

11. עוד נטען על ידי הנתבעת, כי התובע לא הוכיח כי היתה לו קופת גמל פעילה במועד תחילת עבודתו אצלה ועל כן לא זכאי היה כי תבוצענה בגינו הפקדות לקופת הגמל החל מיומו הראשון לעבודה אצלה ('ר סעיף 30 לכתב ההגנה).

השאלות השנויות במחלוקת

12. נדרשים אנו, איפוא, לשאול עצמנו האם התובע פוטר או התפטר, כאשר התשובה לשאלה זו תשליך, מטבע הדברים, על שאלת חובת קיומו של שימוע והזכות להודעה מוקדמת. לאחר מכן נבחן האם לקח התובע הלוואה ואם כן – האם נותרה יתרת חוב לתשלום, והאם זו קוזזה כדין ממשכורת חודש מרץ ואפריל 2015. עוד עלינו לברר האם זכאי היה התובע כי תבוצענה בגינו הפקדות לקופת גמל מיומו הראשון בעבודה.

דיון והכרעה
פיטורים או התפטרות

13. בתצהירו סיפר התובע, כי לאחר שדרש ממנהל הנתבעת את המתנה לחג החלו חילופי דברים בוטים בין השנים. באותו מעמד דרש ממנו מנהל הנתבעת את מפתחות המשרד והטלפון הנייד ואמר לו שמשכורת חודש מרץ לא תשולם לו והיא תקוזז מהחוב שלו לנתבעת (ר' סעיפים 4-3 לתצהירו).

14. התובע המשיך וסיפר בתצהירו כי לאחר שהוזמנה המשטרה "דוד חן בעלי הנתבעת אמר לחוקר-תגיד לו (כלומר לי) שלא יתקרב לעבודה ושיקבל הכל דרך העורך דין שלי, אז החוקר ענה לו-הוא עומד פה לידך אתם עדיין לא זרים תגיד לו לבד, אז דוד אמר לי-אל תגיע לעבודה יותר" (ר' סעיף 5 לתצהירו).

15. בחקירתו טען התובע לראשונה, כי כבר במעמד חילופי הדברים בין הצדדים שהתרחשו במשרד מנהל הנתבעת, פוטר על ידי מנהל הנתבעת. וכך בלשונו:

"ש. אתה טוען בסעיף 5 לתצהירך שהפעם הראשונה שדוד הודיע לך על פיטורים היתה בחקירה במשטרה – אני אומר לך שאם דוד היה רוצה לפטר אותך הוא היה מפטר אותך במעמד הויכוח שהיה ביניכם. אני אומר לך שאין שום הגיון בטענתך, שהפעם הראשונה שדוד לטענתך הודיע לך על הפיטורים היתה בחקירה במשטרה שהרי אם היה רוצה לפטר אותך הוא היה מפטר אותך עוד במוסך במהלך הויכוח, מה תאמר על הדברים שאמרתי?
ת. הם לא נכונים כי הוא אמר לי בהתחלה עוד במשרד תביא לי את המפתחות של המשרד ואת הפלאפון. זה לא נחשב לפיטורים? הפעם השניה זה נאמר במשטרה.
ש. אם אתה אומר שדוד אמר לך למסור את המפתחות במעמד הארוע, ראית זאת כפיטורים, אתה טוען שגם במהלך החקירה במשטרה הוא אמר לך במפורש?
ת. לא במהלך החקירה אלא הוא אמר בחוץ ליד קצין החוקרים שקוראים לו מאדי.
ש. ובכל זאת בסעיף 6 לתצהירך אתה טוען שאתה חוזר לעבודה במטרה להמשיך ולעבוד. אני אומר לך, שבן אדם מפטרים אותו במיוחד על הרקע הזה לא חוזר למקום עבודתו אלא אם כן הוא הודיע בלהט הרגע שהוא מתפטר והוא מתחרט על כך. מה תאמר על הדברים שאמרתי?
ת. לא קיבלתי לא מכתב פיטורים ולא משכורת. אם בן אדם מפטר הוא צריך להבטיח את עצמו ואת המשפחה שלו. אני לא יכול ללכת לחתום אפילו בביטוח לאומי כדי לקבל הבטחת הכנסה בזמן שאני לא עובד".

(הדגשה שלי – י.ז.ג)
(ר' פרוטוקול עמ' 10 שורות 26-10).

16. טרם נדון בטענת התובע לגופו של ענין, נזכיר את שנקבע בפרשת אגוזי – מדינת ישראל (ע"ע (ארצי) 622/07 (2009)) :

"בבואנו לדון בטענות שבערעור נזכיר מושכלות ראשונים, לפיהם 'המוציא מחברו עליו הראיה '. בהתאמה לכך, על המדינה, בהיותה התובעת בהליך, מוטל הנטל להוכיח תביעתה. עליה מוטל 'נטל השכנוע' כי המערער לא מילא אחר התנאים שבהסכם ההעברה ולא עבר להתגורר עם בני משפחתו בירושלים, כמתחייב על פי ההסכם, ומשכך הוא מחויב בהחזר ההטבות על פי הקבוע בהסכם. בצידו של 'נטל השכנוע' הרובץ כל העת על המדינה כתובעת, נמצא את 'חובת הראיה' שהיא טפלה במהותה לנטל השכנוע, ומשמעה 'הבאת הראיות הדרושות להוכחת כל היסודות המקימים את עילת התביעה במידה הדרושה לביסוס פסק דין לזכותו של התובע'. חובה זו, שלא כמו 'נטל השכנוע', אינה מוטלת לכל אורך המשפט בהכרח על כתפי התובע. הכלל הוא כי אם 'הביא התובע ראיות לכאורה לביסוס תביעתו, עוברת אז חובת הראיה אל הנתבע. 'ראיות לכאורה בהקשר זה משמע, ראיות אשר אם יינתן בהן מלוא האמון ואם יוענק להם המשקל הראייתי הדרוש, יהיה בכוחן לשמש בסיס לקבלת התביעה" .

17. גרסתו של התובע אודות נסיבות פיטוריו היתה גרסה יחידה שלא נתמכה באף ראיה לחיזוקה. במובן זה כשל התובע במבחן נטל הראיה. יתרה מזאת. לא האמנו לגרסתו של התובע אשר גם בסוגיה זו של נסיבות סיום העסקתו כמו גם ביחס לשאלת קיומו של ההסדר פנסיוני שהיה או לא היה לו במועד תחילת עבודתו אצל הנתבעת, הציג גרסאות סותרות אשר הותירו עלינו רושם לא מהימן. נפרט להלן קביעתנו.

ראשית - התובע טען שפוטר ביום 8.4.2015 בעוד תאריך זה שציין אינו מתיישב עם אף אחת מגרסאותיו: אם פוטר במועד התקרית שארעה בינו לבין מנהל הנתבעת, כפי שטען, אזי פיטוריו ארעו ביום 7.4.2015 (ר' סעיף 5 לתצהירו) הוא מועד הגשת התלונה, בעוד שאם לא ראה בהודעת הפיטורים כסוף פסוק ושב לעבודה לאחר חמישה ימים או אז נאמר לו שלא יגיע לעבודה יותר (ר' סעיף 6 לתצהירו), אזי מועד פיטוריו הוא ה 12.4.2015 (סעיף 7 לכתב התביעה).

שנית - התובע טען כי התנכלו לו לאחר שסרב לשתף פעולה עם המעשים הפליליים שביקשו ממנו לעשות (ר' סעיף 3 לתצהירו). כאשר נשאל בחקירה מדוע נשאר לעבוד במקום עבודה כזה השיב כי לא היה לו מקום עבודה אחר (ר' פרוטוקול עמ' 5 שורות 33-30). גם כאשר נשאל מדוע ביקש לחזור לעבוד במקום שחייבו לעשות מעשים פליליים והתנכל לו טען, כי הוא מחויב למשפחתו (ר' פרוטוקול עמ' 11 שורות 7-4). גרסתו זו היתה מעט תמוהה בעינינו.

בחקירתו הוסיף התובע עוד כהנה וכהנה פרטים אודות ההתנכלות, לכאורה, שחווה בתקופת עבודתו אצל הנתבעת (ר' פרוטוקול עמ' 6 שורות 22-12) כל זאת מבלי שאלה הופיעו בתצהירו. אילו הדברים כהוויתם היו כפי שתוארו על ידי התובע בחקירתו, מדוע לא קנתה לה גרסה זו מקום בתצהירו? הרי לדידו של התובע התנכלות זו עמדה בבסיס סרובו של מנהל הנתבעת ליתן לו שי חג (ר' סעיף 3 לתצהירו), סרוב שהביא את יחסי העבודה לסיומם. גם מטעם זה לא מצאנו מקום ליתן אימון בגרסת התובע באשר לנסיבות סיום עבודתו.

שלישית - איננו מקבלים את טענת התובע, כי מנהל הנתבעת הזמין את המשטרה ללא כל סיבה וטעם ומבלי שחש מאוים, רק על מנת ליצור יש מאין סיבה לא לשלם לתובע את שמגיע לו (ר' פרוטוקול עמ' 7 שורות 33-28, עמ' 8 שורה 1).

אף אם התיק שנפתח לתובע במשטרה בעקבות הארוע הנזכר - במהלכו הוזמנה משטרה ומנהל הנתבעת והתובע נלקחו לתחנת המשטרה למסור את גרסתם ולתובע אף הוצא צו הרחקה למשך חמישה ימים – נסגר, כטענת התובע (ר' סעיף 8 לסיכומיו), טענה שלא הוכחה ונטענה לראשונה בסיכומי תובע ללא שהוצגה כל ראיה או ביסוס להעלאתה, איננו מקבלים את טענת התובע, כי הסיבה בשלה הוזמנה משטרה היתה על מנת לאפשר לנתבעת לחמוק מתשלומים (ר' פרוטוקול עמ' 8 שורה 1).

נזכור, שה"תשלומים" שעמדו על הפרק באותה עת היו מתנת החג אותה דרש התובע לקבל. אין זה סביר בעינינו כי מנהל הנתבעת יזמין את המשטרה על מנת ליצור יש מאין עילה לאי תשלום מתנת חג. ככל שכוונת התובע היתה לתשלומים אחרים, כגון פיצויי פיטורים, אלה וודאי לא היו רלבנטים באותה עת משתקופת העסקתו של התובע לא נשקה ל – 12 חודשים.

נציין, כי התובע טען בחקירתו שמשטרת ישראל מחויבת להוציא צו הרחקה על בסיס תלונתו של אדם, כל אדם, כי מאן דהוא מאיים עליו (ר' פרוטוקול עמ' 9 שורות -2). הגיונם של דברים, כי אם הוצא לתובע צו הרחקה - בין אם על ידי בית המשפט ובין אם, כטענת התובע, על ידי משטרת ישראל - לא נעשה הדבר כלאחר יד וללא מחשבה, אלא בהחלטה במסגרתה נלקחו בחשבון חופש התנועה של התובע מחד וזכותו של הנפגע/מנהל הנתבעת לסביבה בטוחה ומוגנת ולבטחון אישי מאידך (ר' סעיפים 37-36 לסיכומי הנתבעת).

18. עד כה דנו בגרסת התובע לארועים. באשר לגרסת הנתבעת, נציין, כי מנהל הנתבעת סיפר בתצהירו, שלאחר שהתובע איים עליו כי אם לא יעתר לדרישתו ויתן לו שי לחג "הוא יעשה פרובוקציה ומהומה במוסך ואף יפגע בי פיזית" אך משראה כי מנהל הנתבעת אינו נכנע לאיומיו הודיע התובע כי הוא מתפטר (ר' סעיפים 18-16 לתצהיר מנהל הנתבעת).

19. עם זאת, אף גרסת הנתבעת לא היה אמינה. נבהיר. כאשר נשאל מנהל הנתבעת בחקירתו לגבי "התקרית" טען כי ארעה בשעות הבוקר, 10 או 11 (ר' פרוטוקול עמ' 19 שורה 1). ואולם עיון בתלונה מעלה, כי הוגשה ביום 7.4.2015 בשעה 17:58 כאשר שעת תחילת הארוע מצוינת כשעה 15:00.

20. מנהל הנתבעת נשאל מדוע לא הציג את סרטי מצלמות האבטחה על מנת לחזק את טענותיו בדבר האופן בו התרחשו הארועים אף שהתביעה הוגשה חודש לאחר הארועים נשוא כתב התביעה במועד בו המידע היה עדיין שמור על סרטי ההקלטה (ר' פרוטוקול עמ' 21 שורות 27-14). למנהל הנתבעת לא היתה תשובה מניחה את הדעת בענין זה.
21. יתרה מזאת. מנהל הנתבעת העיד כי המשטרה צפתה בסרט האבטחה וראתה את "ההשתוללות שלו", של התובע (ר' פרוטוקול עמ' 21 שורות 19-18). מספר דקות בודדות לאחר שהשיב את שהשיב העיד: "אני לא רואה סיבה שאני צריך לשמור סרט שלא מראה כלום" (ר' פרוטוקול עמ' 21 שורה 27).

22. ישאל השואל: אם סרט האבטחה אינו מראה דבר מאותה "השתוללות" נטענת של התובע מה ראו השוטרים? ואולי באמת לא היה כלום?

23. בבואנו להרכיב את הפאזל, המורכב משברי מידע וחצאי אמיתות של שני הצדדים, אנו סבורים כי השתלשלות הארועים באותה נקודת זמן, ביום 7.4.2015, היתה כדלהלן: התובע איבד את העשתונות ("התרגז", כלשונו) לאחר שמנהלו סרב ליתן לו את השי לחג והודיע שהוא מתפטר. מנהל הנתבעת הזמין את המשטרה והגיש תלונה, שהסתיימה ככל הנראה במתן צו הרחקה לחמישה ימים.

24. אילו היה התובע מוכיח, כי התייצב לעבודה ביום 12.4.2015 יתכן וניתן היה לומר, שהתפטרותו של התובע נעשתה בעידנא דריתחא לאחר שמנהלו סרב ליתן לו שי לחג והזמין משטרה, והתייצבותו של התובע בעבודה בתום תקופת ההרחקה נחשבת היתה כאקט של חזרה מההתפטרות. אילו כך היו פני הדברים ובמסגרת החקירות נגלה היה לעינינו שהנתבעת היא זו שלא התירה לתובע לשוב לעבודה היינו רואים בסרובה להתיר לתובע לשוב לעבודה כפיטורים.

25. אלא, שהתובע כלל לא הוכיח כי שב לעבודה. כאשר נשאל בחקירתו מי ראה אותו כאשר חזר, לטענתו, לעבודה ביום 12.4.2015 מנה מספר שמות אך טען שלא זימנם לעדות מאחר ו"אף אחד לא יבוא ולא יקלקל את העבודה שלו" (ר' פרוטוקול עמ' 10 שורות 32-28). מקבלים אנו את טענת הנתבעת בסיכומיה, כי על התובע מוטל היה הנטל להוכיח את גרסתו ולא ניתן לגלגל לפיתחה של הנתבעת את החובה לזמן עדים שיזימו טענה זו של התובע, בין היתר, משרק במסגרת חקירתו של התובע למדנו מי ומי היו אלה שחזו בהגעתו של התובע לחצריה של הנתבעת, לגרסתו (ר' סעיף 36 לסיכומי הנתבעת; סעיף 6 לתצהיר התובע ; פרוטוקול עמ' 10 שורות 30-29).

26. מכאן, שאילו בהתפטרות בעידנא דריתחא מדובר היה, נדרש היה התובע להוכיח כי חזר לעבודה בתום תקופת ההרחקה. זאת לא הוכיח. בנסיבות אלו אנו קובעים כי התובע התפטר מעבודתו כבר ביום 7.4.2015 שלא על מנת לשוב אליה.

27. אין ספק בליבנו, כי החלטת מנהל הנתבעת שלא ליתן לתובע שי לחג פגעה בו עד מאד. גם הפוסטים של התובע שהעלה לפייסבוק ועסקו בענין זה (ר' נספח "א" לכתב ההגנה) נסובים שניהם סביב הפגיעה שחש מכך שהנתבעת לא שילמה את משכורתו או לא נתנה לו שי לחג. לא סביר בעינינו, כי עובד שטוען כי פוטר בנסיבות בהן נלקח לחקירת משטרה והוגשה כנגדו תלונה על איומים ונאמר לו פעמיים – הן במשרדי מנהל הנתבעת והן בנוכחות השוטר - כי הוא מפוטר, ישוב לעבודה לאחר חמישה ימים כאילו לא קרה דבר.

28. משקבענו כי התובע התפטר, תביעותיו של התובע לקבלת פיצוי בגין אי עריכת שימוע ותמורת הודעה מוקדמת נדחות. מאחר והתובע התפטר בלא מתן הודעה מוקדמת הוא מחויב בתשלום הודעה מוקדמת לנתבעת בסך של 2,457 ש"ח (ר' סעיף 27 לכתב ההגנה).

הסדר פנסיוני

29. התובע טען בכתב התביעה, כי "הגיע לנתבעת כאשר היתה לו קופת גמל, מאחר ועבד במקום אחר" (ר' סעיף 15 לכתב התביעה). הנתבעת טענה, כי לא הוכיח כי במועד תחילת עבודתו אצל הנתבעת היתה לו קופת גמל פעילה (ר' סעיף 30 לכתב ההגנה).

30. לתצהירו צרף התובע מסמך לא קריא בעליל אשר נטען כי הוא אישור על קיומה של קופת גמל פעילה (ר' סעיף 9 לתצהירו; נספח "א" לתצהירו).

31. בחקירתו נשאל התובע בענין זה והשיב:

"ש. בסעיף 9 לתצהירך – אתה טוען שהצגת בפני דוד שהיתה לך קופת פנסיה פעילה איזה מסמך הצגת?
ת. מפנה לג.1 לתצהירי
"ש.ת מתי נתת לו את המסמך הזה, אני משיב שסמוך לתחילת העבודה, בערך כחודש. אחרי קבלת המשכורת הראשונה. הוא היה צריך להביא לי חוזה עבודה והוא אמר לי להביא לו את הטופס שיש לי קופה פעילה.
ש.ת מאיזה מעסיק הקופה אני משיב UMI.
עברת משם במישרין או שהיתה הפסקה באמצע, אני משיב שהיתה הפסקה של 3,4 חודשים שבהם עבדתי במקום אחר. הנתבעת משכה אותי ממוסך אחר צמוד אליהם מ"הילוך שישי".
ש.ת בהילוך שישי גם העבירו לך כספים לפוליסה הזו אני משיב שלא כי פוטרתי לפני הזמן.
ש.ת אחרי חודש שנתת למנהל הנתבעת את המסמך הזה, בחודש הבא אתה מקבל משכורת ואתה לא רואה שהוא מנכה לך כסף לביטוח, ועוד חודש עובר ואתה מקבל תלוש...אני משיב שאחרי 3 חודשים הוא היה אמור להפקיד לי אחורה.
ש.ת עוברים 3,4 חודשים והוא לא מפקיד לך ולא מקזז לך מה אתה עושה, אני משיב מתריע בפניו והוא אומר לי שזה בטיפול כמו שהוא אמר לי על חוזה העבודה.
. . .
ש. אני רואה שלפחות לפי המסמך הזה ההפקדה האחרונה היתה באפריל 14 והדו"ח הוצא רק בסוף נובמבר 14 ולכן לא יכולת למסור אותו לדוד בתחילת העבודה כשהתחלת בספטמבר 14 איך זה מסתדר?
ת. זה לא המסמך שהצגתי לו. הצגתי לו מסמך אחר. פשוט רק עכשיו הבאתי לו להראות שיש לי קופה פעילה.
ש. למה לא צרפת לתצהיר את מה שהראת לו בזמנו?
ת. לא צרפתי"

(ר' פרוטוקול עמ' 14 שורות 33-19, עמ' 15 שורות 17-1)

32. איננו מאמינים לתובע כי המציא לנתבעת מסמך כלשהוא בתחילת העבודה או במועד כלשהוא לאחריה בדבר היותו בעליה של קופת גמל פעילה. ראשית, המסמך שצורף אינו קריא ולא ניתן ללמוד ממנו דבר. שנית, בניגוד לטענת התובע בראשית עדותו כי המסמך שהוצג לנתבעת צורף לתצהירו, בסוף פרק זה של החקירה הודה כי לא צרף לתצהירו את המסמך שהוצג לנתבעת.

33. אלא, שענין זה השליך בעיקר על חוסר אמינותו של התובע ולא על זכאותו כי תבוצענה בגינו הפקדות לקופת גמל מן היום הראשון לעבודה כפי תביעתו. שכן, זכאותו נגזרת מתחולת צו ההרחבה בענף המוסכים על הנתבעת.

34. ואלה ההגדרות הרלבנטיות לעניננו מתוך צו ההרחבה:

"מוסך" – מקום עבודה וכל מוסך המעסיק עובדים שכירים בתיקונים ושירותים לכלי רכב וחלקיהם;
"עובד" – כל עובד המועסק במוסכים לרבות נוער עובד;"

35. מנהל הנתבעת אישר בחקירתו, כי בעסקו מטפלים ברכבים וכי "לקוחות שמגיעים למוסך יכולים להתקבל בברכת שלום גם ע"י יועץ השירות" (ר' פרוטוקול עמ' 16 שורות 8-6, 19-17). ברי, כי צדק התובע שצו ההרחבה בענף המוסכים חל על תנאי העסקתו.

36. וכך נקבע בצו ההרחבה בענף המוסכים בנוגע להסדרים הפנסיוניים של עובדיהם:

"א. הנהלות המוסכים יבטחו את עובדיהם בקרן פנסיה יסוד או בקרן פנסיה מקיפה של "מבטחים" לפי בחירתם.
ב. הנהלות המוסכים אשר יחליטו לבטח את עובדיהם בקרן פנסיית יסוד, ישלמו ל"מבטחים" דמי גמולים בשעור הקבוע בתקנון שהינו 11.5% משכרם המלא של העובדים עבור 8 שעות עבודה, מזה ישלם המעביד 6% וינכה מהעובד 5.5%.
ג. הנהלות המוסכים שיחליטו לבטח את עובדיהם בפנסיה מקיפה, ישלמו ל"מבטחים" דמי גמולים בשעור של 17.5% משכרם המלא של העובדים עבור 8 שעות עבודה. מזה ישלם המעביד 12% וינכה מהעובד 5.5%.
ד. הנהלות המוסכים שעשו או יעשו ביטוח אלטרנטיבי או קופות תגמולים – יבוא הדבר במקום חובת בטוח בקרן פנסית יסוד, או קרן פנסיה מקיפה, הכל לפי הענין, בתנאי שהעובד יחתום על כתב ויתור על פי הנוסח המצורף בזה (נספח 1).
ה. תשלום הנהלת המוסך לקרן פנסיה מקיפה בשיעור 6% משכר עבודה חודשי, יבואו במקום חובת תשלום פיצויי פיטורים בשיעור 72%, לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963.
ו. הנהלת המוסך אשר תבחר לבטח את עובדיה בקרן פנסיה מקיפה, תוכל להפקיד השלמת פיצויים בקרן פיצויים של "מבטחים" או כל קופת גמל אחרת בשיעור 2 ושלוש אחוז משכרו החודשי. תשלום הנהלת המוסך לקרן פיצויים כאמור, תבוא במקום חובת תשלום פיצויי פיטורים בשיעור 28%, לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים.
ז. הנהלות המוסכים אשר חל עליהם הסכם הצטרפות לקרן פנסית יסוד או מקיפה לפני חתימת הסכם זה, יקבעו זכויות העובדים בהתאם לקבוע בהסכם הפנסיה".

37. לפיכך, מוטלת היתה על הנתבעת חובה לערוך לתובע הסדר פנסיוני, בהתאם לצו ההרחבה בענף המוסכים, מן היום הראשון לעבודתו.

38. מאחר וקרנות פנסית היסוד נסגרו למצטרפים חדשים בשנת 1995 ולא ניתן היה עוד להעביר תשלומים לקרן פנסית יסוד, יכולה היתה הנתבעת, לכאורה, לערוך לתובע כל הסדר אחר בקופת גמל הכולל הפקדות בשיעור 6% בלבד, על חשבון המעסיק ו – 5.5% על חשבון העובד.

39. אלא מאי? במועד בו החל התובע לעבוד אצל הנתבעת עמד בתוקפו צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה, אשר חייב את המעסיקים, נכון ליום 1.1.2014, לבצע הפקדות למרכיב הפיצויים בשיעור 6% משכרו של העובד. בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני – אליאסי שיווק בע"מ נקבע בעניננו אנו:

"סעיף 5א סיפא לצו, כנוסחו בשנת 2008, קבע כי "למען הסר ספק, מובהר, כי במקרה שבו שיעורי ההפרשות תגמולים (חלק העובד וחלק המעביד) נמוכים מהשיעורים הקבועים בטבלה שבסעיף 6ד' לצו זה, ההגדלה של שיעורים אלה, תיעשה בהתאם לשיעורים ולמועדים המפורטים בטבלה . האמור יחול גם במקרה שבו שיעור ההפרשות לפיצויי פיטורים נמוך מהקבוע בטבלה." (ההדגשה שלנו). סעיף 5 – כפי שעולה מהרישא נועד להסיר ספקות – אך לא לשנות את מערך החובות המהותיות שנקבע בסעיף 4(א)(4) לצו. משכך, ה סיפא של סעיף 5 אינה גורעת מהמסקנה לפיה מעסיק חייב בהפקדת רכיב פיצויי הפיטורים מכוח סעיף 4(א)(4) לצו גם כאשר קיים לעובד הסדר מיטיב לעניין הפקדות פנסיוניות שאינו כולל הפקדה לפיצויי פיטורים.
. . .
ביום 27.9.11 פורסם נוסח צו ההרחבה לפנסיה חובה 2011. בהמשך סעיף 5 הוספה ההבהרה המפורשת כי "למען הסר ספק ומבלי לגרוע מהאמור, במקרה שבו בהסכמי העבודה החלים על המעביד ישנה חובת הפקדה לתגמולים ואין חובת הפקדה לרכיב פיצויי פיטורים, תחול על המעסיק, מהמועד הקובע או לאחריו, החובה להעביר את רכיב " פיצויי הפיטורים", בהתאם לשיעורים ולמועדים ולשכר המפורטים בסעיף 6 להלן".

לפיכך שיעור ההפקדות שהיה על הנתבעת להעביר בגינו של התובע עמד על 12% משכרו וההפקדות בגין מרכיב הפיצויים בשיעור 6% מן השכר באות במקום 72% מפיצויי הפיטורים שהיו מגיעים לתובע אילו פוטר אך שייכות לעובד בכל מקרה של סיום עבודה, לאור תחולת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 שהוחל במסגרת צו ההרחבה הנזכר על תשלומי המעסיק.

40. בנסיבות אלה אנו מקבלים את תביעתו של התובע ברכיב זה ומחייבים את הנתבעת לשלם לו 6,404 ש"ח.

קיזוז יתרה ההלוואה

41. נקדים ונציין, כי הנתבעת לא הוכיחה מהו גובה יתרת ההלוואה שניתנה לתובע והסתירה מעינינו את התיעוד המצוי, לטענת מנהל הנתבעת, בהנהלת החשבונות שלה (ר' פרוטוקול עמ' 27 שורות 12-9: פרוטוקול עמ' 25 שורות 19-15). לא יכולה להיות מחלוקת, שהימנעות מהבאת עד או הצגת ראיה שאמורה להיות רלבנטית למחלוקת פועלת לרעת אותו בעל דין שלא זימן את העד מטעמו או לא הציג את הראיה בהתאם ל"כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 55/89 קופל בע"מ – טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 603) (1990).

42. מן העדויות שנשמעו עלה, כי מנהל הנתבעת לא נכח במועד חתימת זכרון הדברים ואף לא חתם עליו, אף שהמסמך צורף לתצהירו (ר' פרוטוקול עמ' 23 שורות 20-15; עמ' 24 שורות 9-7). מי שנכחה במועד חתימת זכרון הדברים ואף חתמה עליו, מירב, לא התייצבה ליתן עדות בפנינו.

43. זאת ועוד. מנהל הנתבעת העיד, כי על גבי זכרון הדברים מופיע שמה של אשתו של התובע (ר' נספח ד" לתצהיר מנהל הנתבעת) אף שאשתו של התובע מעולם לא היתה במשרדי הנתבעת (ר' פרוטוקול עמ' 24 שורה 3; פרוטוקול עמ' 23 שורה 3), ואף שחתימתו של התובע היא שמתנוססת על גבי ההסכם ולא חתימת אשתו (ר' פרוטוקול עמ' 23 שורה 22, שורות 31-27).

44. לעומת זאת התובע טען, כי אשתו היא שרכשה את הרכב (ר' פרוטוקול עמ' 11 שורות 22), כי החתימה המתנוססת במקום המיועד לחתימת ה"קונה" על גבי זכרון הדברים אינה חתימתו או חתימתה של אשתו (שם שורות 15-12) ואף טען כי המסמך, זכרון הדברים, הוכן לאחר התביעה (שם). במסגרת דיון ההוכחות הציגה הנתבעת לתובע העתקי שש המחאות עוקבות שניתנו מחשבונה של גב' אורית שלו, כאשר שמו של התובע נעדר מפרטי החשבון, בהלימה עם טענת התובע כי ההמחאות נמשכו מחשבונה הפרטי של אשתו (ר' סעיף 7 לתצהיר התובע).

45. הנתבעת טענה, אמנם, כי "יש הסכם בעל פה שהוסכם ביני לבין חיים בלחיצת יד במילה של אימון, שהוא אחראי לכל שקל ואגורה עבור הרכב כנגד המשכורת שלו והוא יהיה עובד נאמן ומסור מעל הציפיות רק שאני אעזור לו לרכוש את הרכב ויהיה לו אוטו להתנייד" (ר' פרוטוקול עמ' 24 שורות 13-10). אלא, שמאמירה זו של מי שכלל לא היה צד להסכם ולא נכח במועד חתימתו, לא מסייעת לנתבעת כלל ועיקר.

משמע, הנתבעת, אשר לא הציגה כל מסמך הקושר בין זכרון הדברים - שספק אם ניתן ליתן לו משקל ראייתי כלשהוא משהוצג לא על ידי מי שערך אותו ו/או נכח בעת חתימתו ו/או חתם עליו בעוד מי שנכחה לכאורה בעת חתימתו ואולי אף חתמה עליו לא התייצבה ליתן עדות – מבקשת כי נאשר, בדיעבד, את הקיזוז שביצעה משכרו של התובע לחודשים מרץ ואפריל 2015 על סמך טענה בעל פה לפיה התחייב התובע לערוב לפרעון סכום הרכישה.

46. על הטוען לקיזוז סכומים המגיעים לו הנטל להוכיח שיעורו של החוב. בעניננו, לא הובאה כל ראיה פוזיטיבית בענין התשלומים ששולמו לכאורה על חשבון רכישת הרכב, על ידי מי שולמו, בין מי למי נערכה העסקה ולא פחות חשוב, כי התובע התחייב לערוב או להיות אחראי לפרעון החוב במובן זה שהתיר קיזוז החוב, כולו או חלקו, משכרו (ר' למשל ע"ע (ארצי) 9939-09-25 מיכה גמליאל – טטיאנה גרינברג (2017)) .

47. מיותר לציין, כי חוק הערבות, תשכ"ז-1967 מחייב את המלווה לפנות לערב בכתב ובדואר רשום ככל שהחייב לא שילם את חובו והמלווה מבקש להעמיד לפרעון מוקדם את ההלוואה. זאת לא נעשה בעניננו.

48. יתרה מזאת. סעיף 25 (ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 קובע: "חדל עובד לעבוד אצל המעסיק, רשאי המעסיק לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות."

49. אף אם היינו מקבלים את טענת הנתבעת כי התובע התחייב לשאת בחובה של אשתו בגין רכישת הרכב, הפסיקה פירשה "כל יתרה של חוב" כ"חוב קצוב מוכח" וכפי שנקבע בפרשת עמנואל – שופרסל (דב"ע נד/3-101 (1995)):

"כוונת המילים "יתרת חוב ולרבות מקדמות" היא, לסכום קצוב ומוכח, או בלתי שנוי במחלוקת, שהרי לא יעלה על הדעת כי יאפשר המחוקק למעביד לעשות דין לעצמו להחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב, ומדוע חייב, ולנכות כל סכום משכרו, כישר בעיניו".

משלא הוכח קיומו של החוב הנטען ו/או שיעורו, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את משכורת חודש מרץ 2015 בסך של 7,870 ש"ח ומשכורת חודש אפריל 2015. מאחר וקבענו כי מועד סיום העסקתו של התובע היה ה 7.4.2015 זכאי התובע לשכר אפריל בסך של 2,462.74 ש"ח (7 x 351.82 ש"ח).

פיצויי הלנת שכר

50. התובע ביקש כי נחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר בשל אי תשלום שכרו והנזק שנגרם לו כתוצאה מאי תשלום השכר (ר' סעיפים 13-12 לכתב התביעה).

51. בע"ע ( ארצי) 33774-10-10 מרכז תרבות באופקים ע"ש סמואל רובין – אמיר אוזן (2016) נקבע בכל הנוגע לחיוב בפיצויי הלנה:

"פיצויי ההלנה נועדו "לשמש תמריץ כלכלי מרתיע מפני הפרת הוראות החוק". תכלית נוספת היא "מתן פיצוי הולם לעובד אשר לא זכה לקבל את שכר עבודתו במועד, תוך הכרה בכך שכאשר מדובר באי תשלומו של שכר עבודה, עליו מתבסס האדם למחייתו וכנגדו העמיד את כושר עבודתו, לא די בשמירה על ערך הכסף ויש לקחת בחשבון את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כאדם ולתנאי מחייתו הבסיסיים". (עניין מוטור אפ, סעיפים 17 ו- 18 לפסק הדין).

אשר לאופן הפעלת שיקול הדעת: סעיפים 18 ו- 20(ד) ל חוק הגנת השכר מקנים לבית הדין שיקול דעת להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה. כפי שנפסק בעניין מוטור אפ, על פי הפסיקה כיום מוקנה לבית הדין שיקול דעת רחב בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה והפחתתם. באשר לדרך הפעלת שיקול הדעת נפסק כי –
"יש לבצע איזון עדין, הלוקח בחשבון את תכלית החוק; את הצורך בהרתעת מעסיקים; את חשיבות תשלום השכר במועד לשם פרנסת העובד ומשפחתו; את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כתוצאה מאי קבלת שכר במועד עבור עבודתו; את החשש כי אי קבלת השכר במועד יפגע בזכותו של העובד לקיום בכבוד; ומאידך את משמעותה הקשה של פסיקת פיצויי ההלנה לקניינו של המעסיק ויכולתו להפעיל את עסקו, כך שהנזק הנגרם כתוצאה מפסיקתם של פיצויי הלנה גבוהים – לרבות לעובדים אחרים של המעסיק עלול להיות כבד מהתועלת שתושג באמצעותם ....

במסגרת זו יש לבצע שקלול של כלל נסיבות המקרה, לרבות התנהגות הצדדים ותום לבם, סוג המעסיק, סיבות ההלנה, מאפייני ההלנה (דוגמת משך האיחור, גובה השכר המולן והאם מהווה כל שכרו של העובד) ועוד, תוך הקפדה על עקרונות של סבירות ומידתיות".

52. העובדה שהנתבעת לא טרחה לזמן לעדות את מי שחתמה, כביכול, בשמו של תאגיד אחר הקשור עם הנתבעת ומנהל הנתבעת הוא בעליו, על זכרון דבריו ששמה של מי שלכאורה מעולם לא דרכה במשרדי הנתבעת מתנוסס עליו, הותירה עלינו רושם מאד לא מהימן ואף זאת בלשון המעטה.

53. העדרו של כל מסמך אחר אשר יכול היה לתמוך בגרסתה של הנתבעת, כגון העתקי ההמחאות שנמשכו לפקודת התאגיד נשוא זכרון הדברים, הטענה כי התובע קיבל מקדמות שתאפשרנה לו לשלם את החוב בגין רכישת הרכב לעיתים בשיעורים שעלו על גובה ההחזר הנדרש בתואנה כי חלק מן המקדמה היתה עבור החזר ההלוואה והיתר סכומים שיתנו לו במהלך החודש על חשבון השכר, לא קנו אחיזה בליבנו כטענות אמת (ר' פרוטוקול עמ' 26 שורות 20-13). אף ההסבר הלא מנומק לכך שניתנו לתובע המחאות אותן לא היה פודה בבנק, טענה שיש בה, לכאורה, כדי להסביר מדוע לא נרשמו פעולות אלה בדפי החשבון של התובע או של הנתבעת, נדמתה מצוצה מן האצבע.

54. אנו סבורים, כי זהו מן המקרים בהם יש לחייב את המעסיק בפיצויי הלנת שכר שכן אי תשלום שכר בתואנה כי מדובר בחוב של העובד, ללא שיש ראיה ולו ראשונית לקיומו של חוב, מקוממת. לא יתכן, כי עובד יעבוד חינם אין כסף והמעביד, אשר בידיו השררה, ינצל את הכח המצוי בידו לביצוע ניכויים מניכויים שונים ללא כל אסמכתא להסכמה כביכול ו/או ללא מקור חוקי לביצועה.

55. משכך אנו מחייבים את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר בסך של 10,000 ש"ח כשיעור המשכורות שנגזלו מהתובע.

הוצאות

56. מאחר והתובע מיוצג על ידי הסיוע המשפטי לא נפסוק לזכותו הוצאות משפט ו/או שכר טרחה. החלטתנו זו השפיעה על קביעתנו בדבר שיעורם של פיצויי ההלנה אותם חייבנו את הנתבעת לשלם כאמור לעיל.

סיכום

57. הנתבעת מחויבת לשלם לתובע סך של 24,279.74 ש"ח, מהם 10,000 ש"ח בגין פיצויי הלנת שכר, 10,332.74 ש"ח בגין משכורת חודש מרץ ואפריל 2015 ו - 6,404 ש"ח בגין הפקדות להסדר הפנסיוני ובקיזוז סך של 2,457 ש"ח בגין תמורת ההודעה המוקדמת שמחויב היה התובע ליתן לנתבעת עם התפטרותו.

סכום זה אותו חויבה הנתבעת לשלם ישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה וישולם בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, כ"ט סיוון תשע"ז, (23 יוני 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר דב גרינברג
נציג ציבור עובדים

יפית זלמנוביץ גיסין, שופטת