הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ס"ע 13508-11-17

06 אוקטובר 2019

לפני:

כב' הרשמת מרב חבקין

התובע
בן שלום

-
הנתבעת
מדינת ישראל

פסק דין

עניינה של תביעה זו הוא שאלת זכאות התובע להפרשי שכר ולפיצויי הלנת שכר.

תמצית העובדות
התובע עבד כמאבטח בשגרירות ישראל בניירובי (קניה) מיום 22.2.16 עד ליום 26.1.17 ובהמשך עבד בשגרירות ישראל ברבת עמון (ירדן) מיום 19.4.17 עד ליום 4.12.17 .

מעמדו של התובע היה עובד מקומי ישראלי (להלן – עמ"י) בנציגות ישראל בחו"ל.

לטענת הנתבעת, בשל מורכבות קליטת העובדים במעמד עמ"י , קיים לעיתים עיכוב בתשלום השכר, ומשכך מוצע לעובדים לקבל מקדמה על חשבון המשכורת.

לתובע שולמו מקדמות ביום 29.3.16 וביום 19.4.16 בסך 1,000 דולר כל אחת.

בתלוש שכר לחודש אפריל 2016 שולמו גם הפרשים לחודשים פברואר ומרץ 2016 והתשלום בוצע ביום 25.4.16. יצוין, כי שכרו החודשי של התובע היה 2,700 דולר בחודשי העבודה הראשונים.

ביום 26.1.17 הסתיימה תקופת העבודה בניירובי , לאחר שהתובע ביקש לסיים הצבתו באתר זה, והו א שב לישראל .

על פי כתב התביעה, השלמת שכר בגין חודש ינואר 2017 ורכיב פדיון חופשה שולמו לתובע ב יום 28.3.17.

עם סיום הצבתו בניירובי, ביקש התובע להיות מוצב כמאבטח בירדן . הנתבעת הציעה לתובע שיבוץ ביעדים אחרים , אך התובע סירב להצעות הללו .

בתקופה מיום 26.1.17 ועד הצבתו בירדן ביום 19.4.17 שהה התובע בישראל (להלן גם – תקופת ההמתנה). בתקופה זו עבר התובע אימון ריענון משך 4 ימים בגינם קיבל תשלום (תצהיר התובע בסעיף 10).

כאמור, בסופו של דבר, ביום 19.4.17 הוצב התובע לעבוד כמאבטח בשגרירות ברמת עמון בשכר חודשי בסך 2,822 דולר.

לאחר תחילת העבודה ברמת עמון, לא היה ניתן, לטענת הנתבעת , לשלם את שכר החודשים אפריל ומאי 2017 במועד בשל הצורך לעדכן מחדש את הליך הקליטה.

בתקופה זו, הוצע לתובע לקבל מקדמות בגין שכר עבודה . התובע סירב להצעה, וזאת לטענתו בשל בירוקרטיה הכרוכה בחישובים לגבי היתרה לתשלום (תצהיר התובע סעיף 16).

בחודש יולי הועבר לחשבון השגרירות שכר התובע בגין החודשים אפריל עד יולי 2017 בסך של 10,041 דולר (פרו' עמ' 17) .

ביום 23.7.17 אירעה תקרית ביטחונית בשגרירות ישראל ברמת עמון, ו על רקע זה פונ תה השגרירות ביום 25.7.17.

התובע ביקש לקבל את שכרו במטבע דולרי כפי שלטענתו מתחייב מכוח הסכם העבודה . לטענת הנתבעת, בשל האירוע הביטחוני לא היה ניתן להיעתר ל בקשת התובע לקבל את הכספים במזומן בדולרים . לתובע הוצעו חלופות נוספות , לרבות תשלום השכר מידית בשקלים לחשבון הבנק. התובע סירב ל הצעות הללו (פרו' עמ' 8 -9 ).

ביום 29.8.17 הונפק שובר לתשלום השכר עבור החודשים אפריל עד אוגוסט 2017 (בסך 12,864 דולר). ביום 10.9.17 קיבל התובע את הכספים ( נספח א' לכתב התביעה, סעיף 27 לכתב הגנה, פרו' עמ' 17).

עוד יצוין, כי על פי ההסדר בין הצדדים, התובע שילם בעצמו בכל חודש דמי ביטוח בריאות בסך 183 דולר ו היה אמור לקבל החזר חודשי במזומן. לטענת התובע , ההחזר בגין ששת חודשי העבודה הראשונים בירדן בוצע רק ביום 18.10.17 ( תצהיר התובע בסעיף 23).

ההליך המשפטי
ביום 6.11.17 הוגש כתב תביעה , בו צוין , כי הסעד הנתבע הוא פיצויים בסך 30,000 ₪.

בתביעה נטען כי היא מוגשת "כתביעה לעצירת מועד ההתיישנות הנוגע להלנת השכר העקבית והשיטתית של הנתבעת" וזאת מהטעם שהתובע שוהה בחו"ל ואין בידיו את מלוא המסמכים והנתונים.

בכתב התביעה נטען, כי שכרו של התובע בגין תקופת העבודה בניירובי הולן משך חודשיים וכן לאחר חזרתו אר צה. עוד נטען, כי לא שולם ל תובע שכר בתקופת ההמתנה, וכי בתקופת העבודה בירדן הולן השכר משך חמישה חודשים.

הנתבעת הגישה ביום 20.12.17 בקשה לסילוק על הסף של התביעה מחמת היעדר עילה.

ביום 3.1.18 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה. הנתבעת התנגדה לבקשה.

ביום 30.1.18 ניתנה החלטה לפיה כתב התביעה מתוקן, וזאת בכפוף לסייג לפיו:
"התיקון מסויג בכך שהנתבעת תהא רשאית לטעון להתיישנות במסגרת כתב הגנתה. עניין זה ייבחן לגופו של עניין, לרבות הטענה, כי כתב התביעה המקורי אינו מפרט את עילת התביעה ומשום כך אין לראותו כעוצר את מרוץ ההתיישנות בנוגע לעילת הלנת השכר, עילה אשר לשיטת הנתבעת נוספה רק עם הגשת בקשת התיקון והמועד הקובע הוא הגשת הבקשה".

בכתב התביעה המתוקן עתר התובע לתשלום פיצויי הלנת שכר בגין שלושה אירועים כלשונו : האירוע הראשון בתקופת העבודה בקניה - תשלום שכר חודשי בסך 2,700 דולר באיחור נטען של שבעה שבועות; האירוע השני לאחר סיום העבודה בקניה - תשלום הפרשי שכר ינואר 2017 ופדיון חופשה (בגין תקופת העבודה בקניה) באיחור נטען של שבעה שבועות; האירוע השלישי - הלנת שכר של ארבע משכורות חודשיות ששולמו באיחור.

מטעם התובע העיד התובע עצמו וכן מר משה נבון, קצין הביטחון בשגרירות ניירובי בעבר (להלן – נבון). מטעם הנתבעת העידה גב' סלין אלקוקין (להלן- אלקוקין ), מנהלת מחלקת שכר ופנסיה, ומר גלעד ברגר (להלן – ברגר), קצין מנהלה בשגרירות ברמת עמון.

המחלוקת
השאלות הדרושות להכרעה בהליך זה הן כדלקמן :
א. האם התביעה לפיצויי הלנת שכר התיישנה כולה או חלקה .
ב. האם יש להתיר תיקון התביעה בהתייחס לעילת פיצויי הלנת שכר.
ג. ככל שהתביעה (כולה או חלקה) לא התיישנה , האם זכאי התובע לפיצוי הלנת שכר.
ד. האם התובע זכאי לתשלום שכר בגין תקופת ההמתנה.

האם חלה התיישנות על התביעה לפיצויי הלנת שכר
סעיף 17 א לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 (להלן – חוק הגנת השכר) שעניינו תקופת התיישנות לפיצויי הלנת שכר, קובע כך:
(א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט–1969 (להלן — בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של
90 ימים.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות.
(ג) הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א).

התובע בסיכומיו טען, כי יש להחיל בענייננו את החריג הקבוע בסעיף 17 א (ב) לחוק הגנת השכר, לפיו תקופת ההתיישנות עומדת על שלוש שנים לאחר תשלום השכר , ומשכך לא חלה התיישנות על תביעתו .

הנתבעת טענה, כי החריג אינו חל, שכן לא אירעו שלוש הלנות חוזרות בתקופה של שנה אחת.

לפי סעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר, תקופת התיישנות של שלוש שנים תחול כאשר במשך שנה לא משולמות שלוש משכורות במועדן.

האם התובע טען בתביעתו להלנת שכר בגין שלוש משכורות במשך שנה אחת? עיון בתביעה המתוקנת, מעלה כי טענה לגבי הלנת שלוש משכורות לפחות משך שנה אחת הועלתה לגבי תק ופת העבודה בירדן. בתקופה זו שולם באיחור שכר בגין ארבעה חודשי עבודה בשנת 2017 (אפריל, מאי, יוני ויולי). משכך, לגבי החודשים הללו חל החריג הקבוע בסעיף 17 א (ב) לחוק הגנת השכר ועל כן עומדת תקופת ההתיישנות על 3 שנים (ראו: ע"ע (ארצי) 18/03‏ ‏ ניר רענן, עו"ד נ' עו"ד דגני שפירא ושות' (12.9.06)) ‏. לאור זאת, נדחית טענת ההתיישנות של הנתבעת בכל הנוגע לתביעה בגין תקופת העבודה בירדן.

בנוסף, יש להחיל את החריג בסעיף 17א(ב) לחוק גם לגבי ההלנה השנייה אליה מתייחס התובע בכתב התביעה, בגין הפרשי שכר חודש ינואר 2017 אשר שולמו לטענתו רק ביום 28.3.17 . בתקופה בת שנה החל מיום התשלום (בתקופה 28.3.17 עד 28.3.18) לא שולמו במועדן מעל שלוש משכורות ועל כן גם בהתייחס להלנה השנייה חלה תקופת התיישנות בת 3 שנים . יש להדגיש, כי קביעתי זו מתייחסת רק לרכיב הפרשי שכר ולא לרכיב פדיון חופשה, אשר נכלל בתביעה. זאת מהטעם כי רכיב פדיון חופשה אינו נושא פיצויי הלנה (ראו: ד"ר י. לובוצקי, חוזה עבודה וזכויות העובד, הוצאת ניצן מהדורת 2008, פרק 12 עמ' 65).

שונים הדברים בהתייחס להלנה הראשונה שפורטה בתביעה. אמנם, בפרק העובדות בכתב התביעה המתוקן טען התובע, כי שתי משכורותיו הראשונות שולמו באיחור (סעיף 8) והכוונה היא כנראה לשכר חודשים פברואר ומרץ 2016. ואולם, וזה החשוב לענייננו, בתחשיב בכתב התביעה מדובר על הלנה ראשונה בגין שכר בסך 2,700 דולר (שהוא שכר חודש אחד) . משכך המסקנה היא , כי התובע מתייחס ל הלנת שכר עבור משכורת חודש אחד בלבד בשנת 2016 . בנוסף, אין מחלוקת , כי השכר הושלם במלואו ביום 25.4.16 (סעיף 5 לסיכומי התשובה).

הנה כי כן, כתב התביעה מתייחס לשני אירועי הלנת שכר בגין תקופת העבודה בקניה, הראשון בשנת 2016 והשני בשנת 2017.

לנוכח ניסוח התביעה ואירועי ההלנה המתוארים, אין לקבל את הטענה, כי מדובר בשלושה אירועי הלנה חוזרים בתקופה של שנה, שתחילתה בשנת 2016 . נקודת הייחוס לגבי ההלנה הראשונה, לשיטת התובע , היא יום תשלום השכר לראשונה בתאריך 25.4.16 (סיכומי תשובה סעיף 5) .

בתקופה של שנה ממועד זה (היינו עד ליום 25.4.17), לא נטען לשלושה אירועי הלנת שכר , אלא רק לאירוע אחד נוסף בגין הפרשי שכר חודש ינואר 2017. יש לזכור, כי ביום 25.4.17 טרם הגיע העת לתשלום שכר חודש אפריל 2017, ולא ניתן לייחס לנתבעת שלוש הלנות שכר בתקופה מיום 25.4.16 עד יום 25.4.17 . על כן, לפי טיעוני התובע עצמו, במהלך תקופה של שנה , הנמנית ממועד תשלום השכר בשנת 2016, היו שני אירועי הלנת שכר בלבד.

למעלה מהצורך אוסיף, כי גם אם תימנה תקופת השנה ממועד תשלום המקדמה ביום 19.3.16 שהוא המועד הראשון , בו למעשה שולם שכר (גם אם באמצעות "מקדמה") , הדבר לא יסייע לתובע. בתקופה מיום 19.3.16 עד יום 19.3.17 טען התובע בתביעה לשני אירועי הלנת שכר בלבד.

אני ערה לעובדה, כי ייתכן והיה אפשר לנסח את התביעה בצורה שונה ולאתר הלנת שכר נוספת בשנת העבודה הראשונה (2016) ולא שני אירועי הלנה בלבד . התובע לא עשה כן אף בכתב התביעה המתוקן . בכתב התביעה נטען לשני אירועי הלנת שכר בתקופת העבודה בקניה, הראשון בשנת 2016 והשני בשנת 2017 (סעיף 38 לכתב התביעה המתוקן).

זאת ועוד, ככל שהתובע ביקש להתייחס לשלוש משכורות , אשר תשלומן היה באיחור בתקופת העבודה בקניה, היה עליו לציין לגבי כל הלנה את משך האיחור. התובע עשה כן רק בהתייחס לשני אירועי הלנה . אין מקום לחלץ מתוך טיעוניו של התובע מסקנות שלא צוינו במפורש , או לדון בטענות, שלא הועלו באופן ברור בתביעה , באשר ידוע כי ניסוח כתבי הטענות הוא שמכתיב את מסגרת הדיון.

לסיכום, נדחית טענת התובע, כי החריג בסעיף 17 א (ב) לחוק הגנת השכר חל לגבי הלנת השכר הראשונה הנטענת בכתב התביעה .

אשר להוראת ההתיישנות הרלבנטית לגבי ההלנה הראשונה הנטענת בקניה - הואיל והתביעה היא לפיצויי הלנה בגין שכר ששולם באיחור (ולא בגין שכר שלא שולם כלל), תקופת ההתיישנות היא בת 60 ימים, א ם כי בית הדין רשאי להארי כה עד ל-90 ימים בהתאם לסעיף 17 א(א) סיפא לחוק הגנת השכר .

עוד יש לזכור, כי מדובר בהתיישנות מהותית ולא דיונית , וכידוע התיישנות מהותית מפקיעה את עצם הזכות (ראו: טל חבקין, "התיישנות" (2014), פרק 36, עמ' 336) .

מבלי להידרש לסוגיית תיקון התביעה , ברור , כי גם במועד הגשת התביעה המקורית בשלהי שנת 2017 , התיישנה התביעה בגין הלנת השכר בשנת 2016 . משכך, התביעה בעניין הלנת השכר הראשונה הנטענת בתביעה נדחית מחמת התיישנות.

עם זאת, סעיף 18 א לחוק הגנת השכר מורה כי:
"התיישנה הזכות לפיצויי הלנת שכר, הלנת קיצבה או לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים... יחולו הוראות חוק פסיקת רבית והצמדה, תשכ"א-1961, על אף האמור בסעיף 6 לאותו חוק".

בהתאם להלכה, פסיקת הפרשים אלה היא עניין שבשגרה ( ראו : ע"ע (ארצי) 465/03‏ ‏ שמחה כהן נ' פלסטיין פוסט בע"מ (20.6.05)).

משכך, זכאי התובע לתשלום ריבית והצמדה בגין שכר חודש מרץ 2016 שחלקו שולם במקדמה, והיתרה ביום 25.4.16 . חישוב הפרשים אלה יעשה בהתאם ליום הקובע כהגדרתו בחוק הגנת השכר.

לגבי ההלנה השנייה הנטענת בגין תקופת העבודה בקניה (בהתייחס לרכיב שכר עבודה בלבד) , וכן ההלנות העוקבות בגין תקופת העבודה בירדן, הואיל ומדובר ביותר משלוש משכורות ששולמו באיחור בפרק זמן של שנה, תקופת התיישנות לגבי כל ההלנות הנטענות בשנת 2017 עומדת על 3 שנים.

תיקון התביעה ברכיב פיצוי הלנת שכר
לאור מסקנתי בפרק הקודם ממילא שאלה זו רלבנטית רק בהתייחס להלנ ות הנטענ ות בשנת 2017.

הואיל וקבעתי, כי תקופת ההתיישנות לגבי האירועים בשנת 2017 עומדת על 3 שנים, ממילא לא חלה התיישנות לגבי עיל ת התביעה בתקופה הנדונה . לא הייתה אפוא מניעה , כי התובע יתקן את תביעתו ברכיב ים הללו.

לגבי ההלנה בשנת 2016 ממילא דין התביעה לעניין זה להידחות מחמת התיישנות גם על פי מועד הגשת התביעה המקורית ועל כן גם תיקון התביעה לא יועיל לתובע.

האם זכאי התובע לפיצוי הלנת שכר
בכל הנוגע להפרשים הנטענים בגין שכר ינואר 2017, תחשיב התובע מתייחס גם לרכיב פדיון חופשה שאינו נושא פיצויי הלנת שכר.

יתר על כן, מעיון בתלוש שכר חודש פברואר 2017 שעל פי הנטען לכאורה היה אמור לכלול הפרשי שכר (תצהיר אלקוקין סעיף 14) , נראה, כי ההפרש ששולם מתייחס לפדיון חופשה בלבד.

משלא פורט בכתב התביעה תחשיב בהתייחס להפרש השכר הנטען בלבד, התביעה אינה מכומתת כנדרש, ולא ניתן לפסוק לתובע סעד בגין רכיב זה.

בכל הנוגע לתקופת העבודה בירדן, כאמור התובע החל לעבוד בירדן ביום 19.4.17 אך שכרו שולם לראשונה לאחר מעל ארבעה חודשים .

לטענת הנתבעת, בשל תהליך קליטה מורכב ניתן אישור סופי לקליטת התובע רק ביום 11.5.17 אולם מערכת השכר נסגרה עבור חודש מאי, ולכן לא היה ניתן לשלם את השכר בחודש יוני (תצהיר אלקוקין סעיף 22). משכך, בתלוש חודש יולי שולמו גם הפרשים בגין השכר עבור החודשים אפריל עד יוני (סעיפים 22 ו-30 לתצהיר אלקוקין , פרו' עמ' 17).

הנתבעת טענה, כי התקיימו התנאים להפחתת הפיצוי בהתאם לסעיף 18 לחוק הגנת השכר. לעניין זה נטען, כי התובע סירב לקבל מקדמות על חשבון השכר . בנוסף נטען , כי האירוע הביטחוני שהתרחש ביום 23.7.17 היה מצב שאינו בשליטת הנתבעת, ובעטיו נגרם עיכוב נוסף של התשלום (בשל סגירת קופת הנציגות). עוד נטען, כי באותו שלב התובע עמד על קבלת השכר במזומן בדולרים ו סירב ל הצעה לקבל את השכר לחשבון הבנק שלו בשקלים באופן מידי (תצהיר אלקוקין סעיפים 28 – 29 , תצהיר ברגר סעיפים 6-9).

התובע עתר לכך שייפסק לו הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק הגנת השכר. בתצהירו טען התובע , כי האירוע הביטחוני לא מנע תשלום השכר במזומן ולא הצדיק עיכוב בתשלום , שכן לא היה שיבוש בעבודת השגרירות (תצהיר התובע סעיף 20 ). בנוסף, טען התובע , כי סירב לקבל מקדמות בגין עבודתו בירדן בשל חשש מ"בלגן" שתשלום מקדמות עלול ליצור (תצהיר תובע סעיף 16). בחקירתו הנגדית טען התובע, כי סירב להצעה בחודש יולי לקבל את מלוא השכר בשקלים לחשבון הבנק , משום שעל פי ההסכם השכר אמור להשתלם בדולר, ולא ידע כיצד מחושבים הפרשי השער (פרו' עמ' 8 וכן עמ' 9 ש' 3 - 4) . לטענתו, העדיף לשמור את השכר במזומן עד לעליית שער הדולר (עמ' 9 ש' 31).

ולהכרעתי :
סעיף 18 לחוק הגנת השכר קובע כך:
"בית דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, בלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו".

גישת בתי הדין לעבודה לעניין ביטול או הפחתת פיצויי הלנה היא גישה גמישה המתחשבת בתום לבו של המעסיק, נסיבות המקרה ומשך ההלנה (ראה, ד"ר י. לובוצקי, סיום יחסי עבודה, הוצאת ניצן, מהדורה רביעית (2013), פרק 26 עמ' 15).

מקובל לראות בפיצוי הלנה "סנקציה מעין עונשית" ואף "סנקציה דרקונית", "כדור שלג" ו"פיצויים in terrorem". תכלית פיצויי הלנה אינה לשמור על ערך הקרן שעל מעסיק לשלם לעובדו, אלא להוות תמריץ שלילי למעסיק לעכב את תשלום השכר (ס' אדלר "פיצוי הלנה: חוק ופסיקה" שנתון משפט העבודה (כרך ו', תשנ"ו – 1996) 5, 21).

על פי ההלכה בעניין ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים נ' מימון ( 29.11.00) בעת הפעלת שיקול דעתו של בית הדין בשאלת התקיימות הנסיבות בסעיף 18 לחוק הגנת השכר יש לבחון את תום הלב של שני הצדדים - הן של המעביד והן של העובד, את הנסיבות האובייקטיביות וכן להעניק משקל לתכלית החוק.

בעת פסיקת פיצויי הלנה יש למצוא "את האיזון הנכון שבין גורם ההרתעה לבין הטלת מעמסה בלתי פרופורציונית על המעסיק מאידך. ספק ביחס למגמה זדונית של המעסיק בעיכוב התשלום, צריך להתפרש לקולא, כלומר הנטייה היא לפסוק פיצויי הלנה מופחתים, אך הכל בהתאם לנסיבות". (ע"ע (ארצי) 300215/98 דומוס תעשיית רהיטים בע"מ - בן הלל (31.5.00)).

עוד נפסק, כי "באשר לדרך הפעלת שיקול הדעת, הוצע לקבוע מדיניות המבצעת "איזון נאות בין זכויות העובד והמעביד", תוך שקלול "מכלול נסיבות המקרה" והגעה "להכרעה צודקת ומאוזנת", המעוגנת "במציאות, בהקשר התעשייתי וביחסי האנוש" (ע"ע 473/09 מוטור אפ בע"מ נ' יניב ורד (1.1.11)).

בשים לב לעקרונות אלה אבחן את המקרה שלפניי.

מהתמונה המצטיירת מהעדויות ובעיקר מעדות ברגר שלא נסתרה, עולה, כי האירוע הביטחוני גרם לעיכוב בתשלום השכר בפועל לתובע, בעיקר בשל רצונו לקבל את השכר במזומן בדולרים (פרו' עמ' 18 – 19) .

ברם, וזה החשוב לענייננו, אירוע זה התרחש בחלוף מעל שלושה חודשים ממועד תחילת עבודתו של התובע. למעשה , במועד קרות האירוע כבר היה התובע אמור לקבל את שכר ו לחודשים אפריל, מאי ויוני 2017.

קשה לקבל מצב בו הליך קליטת העובד כשלעצמו, מורכב ככל שיהיה, יצדיק עיכוב תשלום של שלוש משכורות . למעשה , העיכוב בתשלום בתקופת העבודה בירדן היה ארוך מזה שהיה בתקופת העבודה ב קניה. לכך לא הובא הסבר ממשי , אלא טענה כללית לפיה האישור הסופי לקליטת התובע ניתן רק ביום 11.5.17 . גם לפי הסבר זה לא ברור מדוע לא שולם השכר בתחילת חודש יולי טרם קרות האירוע הביטחוני.

לאור האמור, היה מצופה, כי הנ תבעת תתייחס ביתר פירוט לעיכוב בקליטת התובע בתקופת העבודה בירדן. משכך , אני סבורה , כי טענה כללית בדבר עיכוב והליך קליטה מסורבל , אי נה בבחינת " נסיבה שלמעסיק לא הייתה שליטה עליה". על פני הדברים, הליך הקליטה מצוי כולו בשליטת המעסיק דווקא. אף לא נטען, כי התובע איחר במילוי טפסים או בביצוע פעולות שנדרשו ממנו לצורך השלמת הליך הקליטה.

עם זאת, וכשיקול משמעותי ביותר שיש לזקוף לטובת הנתבעת, הוכח, כי הנתבעת הציעה לתובע לקבל מקדמות על חשבון המשכורת והתובע סירב להצעה (פרו' עמ' 7) . אמנם במקדמות אלה לא היה כדי להשלים את מלוא השכר (סעיף 57 לסיכומי הנתבעת), אך אילו התובע היה מסכי ם לקבלן היה בכך להפחית משמעותית את סכום השכר המולן, ולפי עדות ברגר מדובר במקדמה בשיעור של עד 80% מהשכר (עמ' 20 ש' 4) .

עוד הוכח, כי לתובע הוצע ביום 24.7.17 לקבל את מלוא השכר בשקלי ם אך הוא דחה הצעה זו (תצהיר סלין סעיף 28 ופרו' עמ' 8).

לסיכום, התבררה במקרה זה מערכת נסיבות המצדיקה שימוש בסמכות המוקנית לבית הדין להפחית משמעותית את פיצויי ההלנה , אך לא לבטל ם לחלוטין. ההפחתה אף מתחייבת מכך שאין מדובר בהלנה מכוונת בחוסר תום לב, והדבר גם לא נטען. לכל היותר, וגם לשיטת התובע, מדובר ב"מערכת לא יעילה" הפועלת בצורה איטית ומסורבלת (פרו' עמ' 15) . אשר למקדמות, יש להתייחס לכל שמדובר במקדמה בשיעור משמעותי, ולא הוכח טעם סביר לסירוב לקבלה. אולם מנגד יש לזכור, כי גם אילולא הסירוב לקבל את המקדמה, הייתה עדיין הלנה לגבי חלק מסוים מהשכר , שאינו חלק זניח.

בהתייחס להצעה לקבל את השכר בשקלים, מקובלת עליי עמדת הנתבעת לפיה משלב זה אין הצדקה לפסוק לתובע פיצויי הלנה בגין שכר חודשים קודמים. בנוסף, לאור ההצעה כאמור, אין הצדקה לפסוק לתובע פיצוי בגין הלנת שכר חודש יולי.

אשר לנימוקי התובע בדבר סירובו לקבל את השכר בשקלים, לטעמי נראה כי התובע סירב להצעה זו משיקולים כלכליים שלו , הקשורים לשער הדולר . סירוב זה מצדיק ביטול פיצויי ההלנה מאותה נקודת זמן.

טענת התובע, כי לא קיבל מידע לגבי שער ההמרה, ומשום כך אין לראות בסירובו לקבל את השכר כנסיבה המצדיקה הפחתת הפיצוי, נדחית. מהעדויות עלה, כי בחודש יולי התקיימו שיחות טלפון בין התובע לבין עובדי הנתבעת בישראל (תצהיר אלקוקין סעיפים 26 – 27). לא נטען (וממילא לא הוכח) שבאותן שיחות התובע שאל בנוגע לשער הדולר לתשלום , ו עובדי הנתבעת סרב ו למסור את הנתונים. התובע אמנם העיד, כי אם היה יודע "עם מי יש לדבר" ייתכן שהיה מסכים לקבל שכר בשקלים , אך לא נטען, כי בירר מי הגורם שיש לדבר אתו .

בפועל, התובע כאמור שוחח עם הגורמים הרלבנטיים במחלקת שכר , אשר בידיהם המידע ולא הייתה מניעה לברר את הנתונים (פרו' עמ' 15 ש' 4).

זאת ועוד, התובע העיד (עמ' 10 ש' 1 – 4):
" אני לוקח את הדולרים ופורט בזמני החופשי בכמות שאני רוצה ועם כל הכבוד למשרד החוץ הם לא יגידו לי איך לנהל את כספי. אם מישהו היה מדבר איתי והיה אומר לי תקבל X כסף ולא גלעד ברגר שלא אחראי על זה, אז אולי הייתי מסכים. אבל אני יודע על סמך נסיוני ונסיון חבריי שבטוח שהסכום שהייתי מקבל בשקלים היה לרעתי ".

הנה כי כן, גם התובע הודה כי "אולי" היה מסכים לקבל את התשלום בשקלים, ואין כל וודאות כי היה "מסכים". אמנם, בהמשך התובע העיד , כי השיקול של שער הדולר היה זניח מבחינתו (עמ' 10 ש' 9), אך התנהלותו בזמן אמת הייתה שונה. לא זו אף זו, גם אם שיקול זה היה לגיטימי מבחינת התובע באותה נקודת זמן, אין הצדקה לראות בתקופה החל ממועד ההצעה (לקבל תשלום בשקלים) כתקופה בה הולן שכר, שכן יש לראות את התובע כמי שסירב לקבל את שכרו .

לאחר שלקחתי בחשבון את הנסיבות האמורות, אני סבורה , כי הכף נוטה אל עבר הפחתה משמעותית של פ יצויי ההלנה. עם זאת, אך אין להסתפק בפסיקת הצמדה וריבית בלבד אלא יש לפסוק לתובע פיצוי כספי מסוים מעבר לכך . זאת בעיקר משום שלא הוכחה המניעה לתשלו ם השכר בתחילת חודש יולי טרם קרות האירוע הביטחוני, וגם בתשלום המקדמה לא היה כדי לכסות את מלוא תשלום השכר.

יובהר, כי אין לקחת בחשבון את שכר חודש יולי 2017 כשכר מולן, שכן הוצע לתובע לקבלו בשקלים עוד טרם המועד החוקי לתשלום, אך הוא סירב. לאור זאת , בגין שלושת חודשי העבודה הראשונים בהם השכר לא שולם בעתו, ובהתחשב בסירוב לקבל מקדמות, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובלי ב סך 2,000 ₪ בלבד .

תקופת ההמתנה
הצדדים התייחסו בסיכומים בהרחבה לסוגיית חוזה העבודה בין הצדדים ומעמד התובע בתקופת ההמתנה.

לטענת התובע, התקופה מסיום ההצבה בקניה ועד תחילת העבודה ב ירדן היא תקופת המתנה, בגינה הוא זכאי לתשלום שכר . כאמור לעיל, בתקופה זו עבר התובע ריענון במתקן של הנתבעת במשך 4 ימים בגינם קיבל תשלום. לטענת התובע, יש לראותו כ"עובד" בתקופה זו נוכח התחייבותו לעבוד שנה וחצי בנתבעת, התחייבות אשר הפרתה כרוכה בתשלום קנס (סעיף 6 לסיכומי התובע). יצוין כי לא הוצג מסמך בכתב לגבי התחייבות זו .

מנגד, לטענת הנתבעת, חוזה העבודה של התובע (כעובד במעמד עמ"י) נערך מול הנציגות בה הוא מוצב. על כן עם סיום העבודה ב קניה, הסתיימו יחסי העבודה של התובע עם משרד החוץ. יחסים אלה חודשו במועד תחילת העבודה בירדן, שאז גם נחתם חוזה חדש בין התובע לבין הנציגות ברבת עמון. לשיטת הנתבעת, בתקופת ההמתנה התובע לא היה במעמד של עובד משרד החוץ ולא היה כל חוזה עבודה בתוקף בינו לבין הנתבעת.

לעניין זה הפנתה הנתבעת לנוסח החוזה שנחתם עם התובע ולפיו "העסקתו לפי חוזה זה בכל פרק זמן שהוא אינה מקנה לו בשום שלב שהוא זכות כלשהי למעמד אחר או להעסקה במתכונת אחרת או לתפקיד אחר כלשהו בשירות המדינה " (סעיף 12 ב' לחוזה מיוחד להעסקת עובד במשרה בלתי צמיתה בנציגות מדינת ישראל בחו"ל – עובד מקומי ישראלי (עמ"י) – נספח 4 לתצהיר אלקוקין).

גרסה זו של הנתבעת לא נסתרה. בנוסף, לא נסתרה עדות אלקוקין (סעיף 18 לתצהיר) לפיה העסקה בנציגות אחרת מחייבת חתימה על חוזה חדש למול אותה הנציגות.

לאור האמור, דעתי היא, כי לא הוכחה טענת התובע , לפיה לאחר סיום תקופת העבודה ב קניה, ועד לחתימת חוזה חדש מול הנציגות ב ירדן יש הצדקה לראותו כ"עובד" הנתבעת . משכך התובע אינו זכאי לשכר עבור תקופה זו .

זאת ועוד , גם אניח לצורך הדיון בלבד, כי בתקופת ההמתנה יש לראות את התובע כ"עובד" הנתבעת ואת יחסי העבודה כנמשכים, אין בכך כדי לזכות את התובע בסעד הנתבע, ואסביר.

התובע העיד, כי ביקש מיוזמתו לסיים את עבודתו בשגרירות קניה , ולהיות מוצב במקום אחר , שכן קניה נחשבת מדינה קשת שירות, ועל פי הסכם בעל פה ניתן לעבוד בשתי תחנות שירות (עמ' 3). התובע הצהיר, כי ביקש להיות משובץ בירדן , אולם הוצע לו שיבוץ בפרטוריה או בקניה (בשנית), ולכן המתין עד שיוכל להיות מוצב בירדן (סעיף 11 לתצהיר התובע).

די בעובדות דלעיל על מנת להצדיק דחיית את התביעה לתשלום שכר בתקופת ההמתנה. זאת מהטעם, כי בתקופת ההמתנה הנתבעת הציעה לתובע להיות משובץ בשני יעדים , אך הוא סירב בשל רצונו להיות מוצב דווקא בירדן.

יתר על כן, גם התובע העיד, כי לא היה הסכם מחייב בין הצדדים לשיבוץ בירדן דווקא לאחר תום העבודה בקניה. וכך העיד התובע (עמ' 5 – 6):
ש. אתה מודע לכך שהעסקתך לא תלוי רק ברצונך אלא בצורכי המערכת, ואם מציעים לך שיבוץ במקום אחר ואתה מסרב זו התפטרות?
ת. בהידברות שלי עם נורית אמרתי לה, וגם אחרי שחזרה על הקנס, שאין בעיה שניפרד כידידים והיא אמרה "טוב נחכה, תן לי לבדוק עניינים ואחזור אליך".
ש. ואתה פירשת זאת כהתחייבות?
ת. אני עדיין מחוייב למשרד החוץ לשנה וחצי.
ש. אני מתכוונת האם פרשת את מה שנורית אמרה כהתחייבות של המשרד לשבץ אותך בירדן?
ת. כן. לשאלתך אם בדקתי שהיא מוסמכת, אני משיב מבחינתי היא מוסמכת, היא אחראית כח אדם.
ש. יש לך אסמכתא להבטחה כזו?
ת. היא לא הבטיחה שאהיה בירדן, אך הבטיחה לנסות לבוא לקראתי.

התובע הודה, כי סירב לשיבוץ שהוצע לו (ראו גם עמ' 5 ש' 5). נוכח האמור, ומשלא קיימת לתובע זכות קנויה להיות מוצב ביעד לפי בחירתו, אין התובע זכאי לתשלום שכר בתקופה בה המתין מיוזמתו לכך שיוכל להיות משובץ ליעד המועדף עליו .

אכן, הלכה היא, כי מעסיק מחויב לספק לעובדו עבודה בהתאם להיקף המשרה שהוסכם עמו. הימנעות משיבוץ עובד לעבודה, שעה שהעובד העמיד עצמו לרשות העבודה, מזכה את העובד בתשלום שכר בגין אותם ימים בהם אינו משובץ לעבודה . הוכח, כי הנתבעת לא נמנעה משיבוץ התובע לעבודה לא חר סיום העבודה בקניה. התובע הוא שבחר לא "לקבל" את השיבוץ שהוצע. בנסיבות אלה, אין התובע זכאי לתשלום שכר , שכן באותם ימים ל א שובץ לעבוד בשל רצונו שלו בלבד.

לסיכום, התביעה בגין שכר עבודה לתקופת ההמתנה נדחית.

סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובע הפרשי הצמדה וריבית בגין שכר חודש מרץ 2016 כמפורט בסעיף 43 לפסק הדין, וכן פיצוי בסך 2,000 ₪ בגין הלנת שכר .

התשלום יבוצע תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין אצל הנתבעת ובצירוף ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה (6.11.17) ועד התשלום בפועל.

אשר להוצאות, היה ניתן לחייב את התובע בהוצאות משפט לאור הפער המשמעותי בין סכום התביעה לסכום הזכייה. עם זאת, בנסיבות המקרה, לאור מהות עילת התביעה, מצאתי ש צודק יהיה לקבוע, כי כל צד יישא בהוצאותיו.

על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין האזורי בתוך 15 ימים ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, ז' תשרי תש"פ, (06 אוקטובר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .