הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ס"ע 11197-09-12

19 יוני 2016

לפני:

כב' השופטת כרמית פלד

התובעת
1. jacintha dona דרכון סרילנקה 2027190 N
ע"י ב"כ: עו"ד מוטי דזנה
-
הנתבעים
עזבון המנוחה שרה קינל שוחט ז"ל באמצעות יורשיה:
1. סיגלית שוחט ת.ז. XXXXXX357 יורשת המנוח יחיאל שוחט ז"ל
הנתבעת 1 באמצעות ב"כ עו"ד משה נחום
2. עמליה אדלן ת.ז. XXXX843
3. נסים שוחט ת.ז. XXXX133
הנתבע 3 באמצעות ב"כ עו"ד דגנית בר - קציר
4. אורי שוחט ת.ז. XXXX336
5. חנה ראובן ת.ז. XXXX157

פסק דין

לפניי תביעת התובעת להחזר הוצאות רפואיות, שכר עבודה, פדיון חופשה, דמי הבראה, חלף הפרשות לפנסיה, דמי חגים, הפרשי שכר מינימום ופיצוי בגין עבודה במנוחה שבועית.
א. מבוא
התובעת, עובדת זרה אזרחית סרי לנקה, הועסקה כעובדת סיעוד אצל המנוחה שרה קינל שוחט ז"ל (להלן: "מנוחה").
ההעסקה בוצעה באמצעות חברת הסיעוד מתן (להלן: "חברת הסיעוד"), אשר שילמה לתובעת חלק משכרה ומזכויותיה, על חשבון שעות זכאות של המנוחה מהמוסד לביטוח לאומי. על המנוחה היה להשלים את שכרה וזכויותיה של התובעת בהתאם לדין.
הנתבעת 1 (להלן: "סיגלית") הינה אלמנתו של המנוח יחיאל שוחט ז"ל (להלן: "המנוח") ויורשת המנוח. המנוח היה בנה של המנוחה ונפטר ממחלה קשה מספר חודשים אחרי פטירתה. נתבעים 2-5 הינם ילדיה הנוספים של המנוחה ויורשיה (ביחד עם המנוח), בהתאם לצוואה מיום 11/2/03 .
התובעת הועסקה בטיפול במנוחה במשך כשנה וחודשיים, מיום 1/6/10 ועד ליום 6/8/11, או בסמוך לכך.
אין חולק כי התשלומים לתובעת בוצעו ע"י המנוחה במזומן. עיקר המחלוקת נסובה אודות זכויות מסויימות (האם שולמו אם לאו), אודות סכום ההשלמה שביצעה המנוחה עבור התובעת כשכר (האם בוצעה השלמה לשכר מינימום אם לאו) ואודות השאלה האם הסכומים ששולמו לתובעת ע"י המנוחה כהשלמה לשכר מינימום הביאו בחשבון אך רק את הסכום שקיבלה התובעת מחברת הסיעוד כשכר, או שמא הביאו בחשבון הן את השכר והן את הזכויות הנוספות ששולמו לתובעת ע"י חברת הסיעוד.
אקדים ואציין כי עסקינן בתביעה אשר במהותה הינה תביעה כנגד עזבון ו הטענות במסגרתה מועלות כנגד המנוחה, שלא הוכחש כי היתה צלולה והתנהלה באופן עצמאי כלפי התובעת. בתביעות מסוג זה עשוי עד להעמיד גרסה אשר מטבע הדברים אין מי שיכול לסתור אותה. משכך נדרש בית הדין לנהוג בנסיבות אלה באופן זהיר במיוחד . הדברים נכונים שבעתיים בנסיבות בהן מדובר בעדות בעל דין יחידה שאין לה סיוע. זהו הרציונל העומד בבסיס סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א 1971 וסבורני שבנסיבות ענייננו יש מקום לפסוק לאורו, אף אם זה לא בהכרח אומץ בשלמותו בבתי הדין לעבודה. הדברים יפורטו בהרחבה להלן.
ב. השתלשלות ההליכים
תביעתה המקורית של התובעת הוגשה ביום 5/8/12 כנגד עזבון המנוחה וכנגד מר יחיאל שוחט (בכתב התביעה המקורי לא צויין כי יחיאל שוחט ז"ל נפטר).
ביום 19/11/12 ניתן ע"י כבוד השופט סילורה פסק דין בהיעדר הגנה כנגד נתבעים אלה. סיגלית הגישה בקשה לביטול פסק הדין מיום 19/11/12, הבהירה כי המנוח נפטר וכי לא היתה ערה להליכים המשפטיים בתובענה דנן. פסק הדין בוטל, בהסכמת הצדדים, ביום 10/2/13.
ביום 11/7/13 נעתר בית הדין (כבוד השופט סילורה) לבקשת התובעת לתקן את כתב התביעה כך שהנתבעים שונו לעזבון המנוחה שרה קינל שוחט, עזבון המנוח יחיאל שוחט וגב' סיגלית שוחט (סיגלית).
ביום 10/11/14 הוגשה בקשה מוסכמת לתקן שוב את כתב התביעה ולצרף כנתבעים נוספים את יורשי המנוחה בהתאם לצו קיום צוואה. ביום 17/11/14 תוקן כתב התביעה כמבוקש. כאמור, הנתבעת 1 הינה אלמנת המנוח, בנה של המנוחה, והנתבעים 2-5 הינם ילדיה הנוספים של המנוחה ויורשיה הנוספים.
נתבעים 1,2,3 הגישו כתבי הגנה. יתר הנתבעים לא הגישו כתבי הגנה, אף שלנתבעת 5 בוצעה המצאה של כתב התביעה. לדיונים התייצבו רק הנתבעת 1 (סיגלית) והנתבע 3 (להלן: "ניסים"). התובעת טענה כי לא עלה בידה לבצע המצאה לנתבע 4.
בתובענה התקיימו חמישה קדמי משפט. בשני דיונים לא היתה התייצבות של התובעת או מי מטעמה. ביום 6/12/15 התקיים דיון הוכחות במהלכו נחקרו התובעת, סיגלית וניסים (סיגלית וניסים יכונו להלן ביחד: "הנתבעים").
התביעה הועמדה ע"ס של כ- 30,766 ₪ וכן פיצויי הלנה, שכר טרחה והוצאות משפט. בסיום הליך ההוכחות טענה התובעת כי אינה עומדת עוד על רכיב התביעה שעניינו פיצוי בגין העסקה במנוחה שבועית.
ג. זהות המעסיקים
סוגיה מקדמית בה יש להכריע הינה זהות המעסיק, קרי האם המנוחה לבדה שימשה כמעסיקתה של התובעת או שמא גם בנה המנוח, בעלה של סיגלית, שימש כמעסיק במשותף.
לטענת התובעת היא הועסקה הן ע"י המנוחה והן ע"י המנוח, בנה של המנוחה אשר נפטר בסמוך לאחריה. בתצהירה ציינה התובעת כי הוראות העבודה ותשלום חלק מהשכר נעשו ע"י המנוח. זאת ותו לא. התובעת לא הרחיבה ולא העמידה תשתית עובדתית ממנה עולה לכאורה כי המנוח שימש כמעסיק ישיר שלה.
גם מחקירתה הנגדית של התובעת לא עלה כי המנוח שימש כמעסיקה הישיר. ההיפך הוא הנכון. התובעת העידה כי לעיתים המנוחה שילמה את שכרה ולעיתים ניסים [עמ' 27 ש' 31]. כאשר נשאלה התובעת האם המנוח היה מטפל בענין התשלומים לא אישרה את הדברים ורק ציינה "גם אני הלכתי לשוק וגם הוא קנה" [עמ' 31 ש' 20].
לא מצאתי לקבל את טענת התובעת לפיה עדותו של ניסים איששה את היותו של המנוח מעסיק ישיר, שכן הדברים אינם עולים כלל מעדותו של ניסים. כל שאמר ניסים בעדותו הוא כי "אם היא [הכוונה למנוחה – כ.פ.] קיבלה מסמכים אז אחי יחיאל ז"ל טיפל בנושא זה" [ימ' 38 ש' 6] וכן העיד כי המנוח טיפל במנוחה [עמ' 40 ש' 19]. אין באמירה זו כדי להעיד על העסקה ישירה או כדי להעיד כי סיועו של המנוח למנוחה חרג מגדר היעזרות מקובלת של בן משפחה. בעדותו של ניסים חזר ניסים שוב ושוב על כך שהמנוחה טיפלה בעניינה בעצמה, היתה צלולה בדעתה והתנהלה באופן עצמאי [עמ' 40 ש' 2; עמ' 37 ש' 20-22; עמ' 38 ש' 23].
בסעיפים 7-9 לתצהירה הצהירה סיגלית כי לא היה מעולם כל קשר בינה לבין התובעת, כי גם בין בעלה המנוח לבין התובעת לא היה קשר ולמיטב ידיעתה לא העסיק המנוח את התובעת, לא התחייב כלפיה בהתחייבויות כלשהן, לא שילם לה את שכרה ולא היה מעורב בתנאי העסקתה. בחקירתה הנגדית חזרה סיגלית על טענותיה [עמ' 41 ש' 15-16].
בהתאם להלכה הפסוקה בשל מאפייניו הייחודיים של ענף הסיעוד ובשים לב לעובדה כי במקרים רבים המטופל אינו יכול לטפל בענייניו השוטפים נדרשת עזרת בני משפחה. נוכח הטיב המיוחד של הענף האמור סימני ההיכר האופייניים בדרך כלל לבחינת סוגיית זהות המעסיק אינם בהכרח ישימים בענף זה. בעת הכרעה בסוגיית זהות המעסיק בענף הסיעוד על בית הדין לבחון את מצבו של המטופל מחד גיסא ואת מעורבות קרוב המשפחה מאידך גיסא. נקודת המוצא הינה כי המטופל עצמו הוא המעסיק ולא בן המשפחה (ע"ע (ארצי) 660/06 ישי בירגר נגד ג'ונל קטיבוג (23/1/08)). לכן, לא די להצביע על מעורבות קרוב משפחה בהתקשרות עם המטפל לצורך הסדרת תנאי העבודה או פיקוח עליו, כל עוד נעשית אותה מעורבות כסיוע גרידא למטופל. בשים לב למורכבות הסוגיה בענף האמור, כל מקרה נבחן בהתאם לנסיבותיו הספציפיות ולראיות שנפרשו בפני בית הדין במקרה הקונקרטי.
מהעדויות אשר הובאו בפני בית הדין לא עלה כי בנסיבות הענין קיימת חריגה מנקודת המוצא לפיה מעסיקתה של התובעת היתה המנוחה והמנוחה בלבד.
לא שוכנעתי כי מעורבותו של המנוח בטיפול באימו המנוחה, אם בכלל, חרגה מפיקוח שגרתי של בן משפחה. טענות התובעת בהקשר זה היו כלליות, לקוניות, דלות ובלתי מפורטות וכל העדויות לא הצביעו על העסקה ישירה של המנוח את התובעת. ההיפך הוא הנכון.
עדותו של ניסים, אותה מצאתי כמהימנה וכנה, תמכה בכך שמנוחה היתה עצמאית וצלולה, תפקדה בעצמה וניהלה את ענייניה, לרבות את העסקת התובעת. גם עדותה של סיגלית, אותה מצאתי כנה ומהימנה, תמכה בגרסה זו.
סבורני כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה בהקשר זה ולא הוכיחה כי המנוח היה מעסיקה הישיר. על כן מצאתי לקבוע כי המנוחה בלבד היתה מעסיקתה של התובעת.
ד. חבות היורשים מכוח חוק הירושה
סוגיה מקדמית נוספת הדורשת הכרעה טרם כניסה לעובי הקורה ולדיון ברכיבי התביעה לגופם הינה חבות הנתבעים כפי התובעת מכוח דיני הירושה.
לטענת הנתבעים הם אינם חבים כלפי התובעת מכוח דיני הירושה מאחר ובפועל לא קיבלו דבר מעיזבון המנוחה.
ניסים טען כי שילם עבור המנוחה תשלומים רבים, לרבות בקשר עם הוצאות קבורה, מצבה, הלוויה וכיוצ"ב וכן טען לביצוע תשלומים נוספים לאחר פטירת המנוחה דוגמת שכר דירה והוצאות נילוות לו. לטענת ניסים הוצאות אלה אשר הוציא הלכה למעשה עולות על הסכומים אשר קיבל מעזבון המנוחה.
עוד טוען ניסים להיעדר חבות, בין היתר, מפאת השיהוי בהגשת התביעה נגדו ומשזו הוגשה זמן רב לאחר שהעזבון חולק.
לטענת סיגלית, לאחר פטירת המנוח היא נקלעה למצוקה כלכלית קשה, שכן הסתבר לה כי המנוח הותיר אחריו חובות כבדים, לרבות חוב ניכר כלפי בנק לאומי. מוסיפה סיגלית וטוענת כי הכספים אשר התקבלו מעזבון המנוחה כלל לא הגיעו לידיה, שכן הועברו ישירות לבנק לאומי לצורך כיסוי החוב האמור.
מעבר להכחשת הדברים לגופם טוענת התובעת להרחבת חזית בהקשר זה, שכן חלק מטענות הנתבעים בנוגע להיעדר החבות לא הועלו בפירוט בתצהיריהם, והתגלו רק במהלך חקירתם הנגדית.
מסגרת נורמטיבית
סעיף 123(א) לחוק הירושה, תשכ"ה 1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע, כדלקמן:
"היורשים רשאים להזמין את נושי המוריש להודיע להם בכתב על תביעותיהם; ההזמנה תפורסם ברבים ולמתן ההודעה תיקבע תקופה של שלושה חדשים לפחות מיום הפרסום.
סעיף 127(א) לחוק הירושה קובע את הדברים הבאים:
"חולק העזבון אחרי שהוזמנו הנושים לפי סעיף 99 או לפי סעיף 123 ואחרי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, אין יורש אחראי לחובות שלא סולקו אלא אם הוכח שידע עליהם בזמן החלוקה ועד כדי שוויו של מה שקיבל מן העזבון.
סעיף 128 לחוק הירושה קובע, כדלקמן:

"(א) חולק העזבון בלי שהוזמנו הנושים ובלי שסולקו החובות שהיו ידועים בזמן החלוקה, אחראי כל יורש לחובות שלא סולקו כדי שוויו של כל העזבון בזמן החלוקה; אולם אם הוכיח שלא ידע על חוב פלוני בזמן החלוקה, יהיה אחראי לו רק כדי שוויו של מה שקיבל מן העזבון.
(ב) הוכחת שוויו של העזבון או של מה שיורש קיבל מן העזבון - על היורש."
לא הוצגו בפני בית הדין ראיות לכך כי נושי המנוחה המורישה הוזמנו להודיע בכתב את תביעותיהם בהתאם להוראות חוק הירושה. לתיק בית הדין הוגשה הודעת הרשם לענייני ירושה בדבר בקשת ניסים ליתן צו קיום לצוואת המנוחה (פורסם בילקוט פרסומים 6478 י"א בתשרי התשע"ג, 29/9/12) [נ/1]. עוד הוגש לתיק בית הדין אישור על תשלום אגרת פתיחת בקשה למתן צו קיום צוואה ואגרת בקשה בקשר עם פרסום בעיתון של צו קיום צוואה. אין די במסמכים אלה לצורך קביעת תחולתו של סעיף 123(א) לחוק הירושה, שכן אין במסמכים אלה כדי להעיד על כך שאכן הוזמנו כדין נושי המנוחה, ובכללם התובעת, להודיע בכתב על תביעותיהם, בהתאם לסעיף 123 לחוק הירושה.
אין מחלוקת כי עזבון המנוחה חולק זה מכבר, כך גם לפי עדויות ניסים וסיגלית. בנסיבות אלה ומשלא הוכח כי הוזמנו הנושים, חל סעיף 128 לחוק הירושה.
סעיף 128 קובע, בין היתר, כי יורש אשר הוכיח שלא ידע על חוב פלוני בזמן החלוקה, יהיה אחראי לחוב רק כדי שוויו של מה שקיבל מן העזבון.
שוכנעתי מעדויות ניסים וסיגלית כי אלה לא ידעו כלל אודות החוב הנטען של התובעת כלפי המנוחה ומשכך עשויים ניסים וסיגלית להיות אחראים לחוב (אם וככל שקיים) רק כדי השווי שקיבלו מהעיזבון.
כפי שאפרט להלן, אין מקום להרחיב בשאלת ידיעתם של ניסים וסיגלית אודות החוב הנטען שכן שוכנעתי כי גובה החוב כלפי התובעת ממילא נמוך מהסכומים אשר קיבלו היורשים מאת העזבון. לכן אין למסקנתי לפיה היורשים לא ידעו אודות החוב הנטען נפקות ואין במסקנה זו כדי לעלות או להוריד.
מעדות היורשים עלה כי הלכה למעשה קיבלו השניים בפועל כספים מהעיזבון, באופן אשר מקים להם חבות. אפרט.
ניסים ציין במהלך חקירתו הנגדית כי קיבל סכומים בסך של כ- 60,000 עד 70,000 ₪ מעזבון המנוחה [עמ' 35 ש' 6-7].
לא נעלמה מעיני טענת ניסים לפיה הסכומים שקיבל מהעזבון נמוכים מהסכומים אותם הוציא לטובת האם המנוחה ובלשון ניסים:
"כל מה שקיבלתי הוצאתי לשכירות, למים, לכל הדברים של הדירה שהמנוחה היתה גרה בה כי הייתי צריך לפנות את הדירה" [עמ' 35 ש' 1-3]
...
"היו לי יותר הוצאות מאשר קיבלתי. כל מה שקיבלתי הוצאתי את זה להוצאות" [עמ' 34 ש' 31].
...
"ש. איזה הוצאות היו לך?
ת. אמא היתה גרה בשכירות שילמתי כל חודש שכר דירה, חשמל, מים, עיריה, טלפון, כבלים, כל הדברים האלה שילמתי אותם אף אחד לא עזר ולא השתתף, כל זה מכיסי. הקבורה, המצבה, כל ההוצאות, כל כך הרבה שכבר לא זכור לי, היו לי הרבה מאוד הוצאות. מעל ומעבר.
ש. מי שילם את השבעה.
ת. אני שילמתי. כל ההוצאות מא' ועד ת' אני שילמתי. אף אחד מהאחים לא השתתף בכלום".
...
ש. החזירו לך את ההוצאות לפני שחילקו את הירושה?
ת. שום הוצאה לא החזירו לי [עמ' 40 ש' ש' 20—30].
אין בדברים אלה, גם בהנחה שאכן כך היו פני הדברים, כדי לגרוע מחבותו של ניסים כיורש. אבהיר.
ראשית, לא הובאו כל תימוכין לסכומים ששולמו בגין קבורה ומצבה, אשר חובות בגין אלה אמורים להיות מסולקים בסדר עדיפות ראשון במעלה, בהתאם לסעיף 104 לחוק הירושה. למעלה מן הצורך אציין כי יש להניח שסכומים שהוצאו בגין קבורה ומצבה נמוכים מכלל נכסי העזבון (ניסים קיבל כחמישית מנכסי העזבון, בהתאם לצוואה). כך או כך, כאמור, לא הובאו כל תימוכין לסכומים אלה. הימנעות בעל דין מהבאת ראיות אשר עשויות לתמוך בגרסתו פועלת לחובתו (ע"ע (ארצי) 300151/98 יעקב שפירו נגד נציבות מס הכנסה (13/7/03); ע"ע (ארצי) 402/07 ניצנים נגד יאיר חודאדי, (19/1/10)).
שנית, עצם העובדה שניסים שילם בגין המנוחה חובות שונים אינה מלמדת על כך שלא קיבל סכומים מהעזבון. מעדותו של ניסים ניתן ללמוד רק על כך שעשה שימוש מסויים בכספי הירושה שקיבל לצורך תשלום נטען של חובות המנוחה. כאמור, לא הובאו כל ראיות בקשר עם סכומים שהוצאו בגין חובות המנוחה והאם יש בסכומים אלה כדי לעלות על סכום הירושה שקיבל ניסים.
מטעמים אלה חב ניסים בחובות המנוחה כלפי התובעת, ביחד עם היורשים האחרים, ועד גובה הסכומים שקיבל בירושה. כאמור, לא הוכח כי שולמו על ידו סכומים מסויימים בגין חובות אחרים וספציפיים של המנוחה, באופן אשר מסלק את חבותו כלפי התובעת.
להשלמת התמונה בעניינו של ניסים אציין כי לא מצאתי לקבל את טענת התובעת לפיה עדותו של ניסים היתה בלתי מהימנה מהטעם שסתרה לכאורה את תצהירו בכל הנוגע לחבות מכוח דיני הירושה. אבאר.
בתצהירו ציין ניסים כי לא קיבל דבר מעזבון אימו המנוחה, באופן שיחייב אותו בתשלום הוצאות לטובתו. בעדותו במהלך חקירתו הנגדית ציין כאמור כי קיבל כספים מהעזבון, אלא שההוצאות אותן הוציא בקשר עם המנוחה, לרבות הוצאות קבורה, לוויה וכו' וכן הוצאות הנוגעות לתשלומים שנותרו בקשר עם דירתה השכורה של המנוחה, בהן נשא לבדו, עלו על הסכומים שקיבל מאת העזבון. אין בהכרח סתירה בין עדותו של ניסים לבין האמור בתצהירו, ככל שהדברים נוגעים להשקפתו ולאופן שבו הוא רואה את הדברים. סבורני כי עדותו של ניסים היתה כנה וניתנה על בסיס הבנתו הסובייקטיבית את המציאות כהווייתה.
מסקנתי בנוגע לחבותו של ניסים וטעמיה יפה גם ביחס לסיגלית. סיגלית העידה, כדלקמן [עמ' 42 ש' 19-25]:
"ש. מה לגבי סעיף 12 לצוואה. האם קיבלתם כסף מהחשבון בסוף?
ת. אני הוזמנתי למנהל העזבון בבנק לאומי בבת ים וכשהגעתי לשם הוא פירט בפניי את הסכום של העזבון, את החלק שלי ושל הילדים שלי, 3 ילדים, אבל היות ולבעלי היה חוב בבנק לאומי בבת ים אז כל העזבון הלך לכיסוי החוב של בעלי וזה אומר שלא קיבלתי כלום.
ש. כמה היה בעצם העזבון הזה?
ת. נדמה לי 70,000 ₪ וקצת".
עדותה של סיגלית היתה מהימנה עלי ומצאתי לקבלה כלשונה, אלא שהמשמעות של עדות זו היא כי סיגלית אכן קיבלה כספים מעזבון המנוחה (בעצם היותה יורשת המנוח). העובדה שכספים אלה שימשו את סיגלית לכיסוי חובות המנוח אינה מעלה ואינה מורידה בנקודה זו.
ערה אני לכך שהמנוח הותיר לסיגלית חובות. טענת סיגלית בהקשר זה נתמכה בראיות ובמסמכים שצורפו לתצהירה ומצאתי לקבלה הן בשל היותה של העדות מהימנה וכנה והן משום שנתמכה בראיות.
יחד עם זאת, סיגלית עצמה העידה כי הכספים בסך של כ 70,000 ₪ אשר התקבלו מעזבון המנוחה שימשו לכיסוי חובות המנוח, אין בכך אלא כדי להעיד על כך שסיגלית, כיורשת המנוח, אכן קיבלה כספים מעזבון המנוחה ועשתה בהם שימוש לכיסוי החובות.
בנסיבות אלה מצאתי כי קמה חבות עקרונית לניסים ולסיגלית, מכוח היותם יורשי המנוחה, באופן ישיר או עקיף.
כעת אפנה לדון ברכיבי התביעה כסדרם.
ה. דמי חגים
התובעת טענה בתצהירה כי היא זכאית ל 9 ימי חג בשנה ול 10.5 ימי חג לתקופת העסקתה אצל המנוחה, כי בפועל קיבלה תשלום בגין 1.5 ימים ולכן תובעת תשלום בגין 9 ימי חג, על בסיס 165 ש"ח ליום כפול 150% ובסך הכל 2,227 ₪.
הדברים נטענו בלקונית וללא כל פירוט והסבר. התובעת לא מציינת בתצהירה בגין אילו חגים נתבע התשלום, האם עבדה בחגים אלה אצל המנוחה בפועל אם לאו, בגין אלו חגים קיבלה תשלום בפועל וממי קיבלה את התשלום האמור, האם מהמנוחה או שמא מחברת הסיעוד.
סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א 1971, קובע שבעת שבית משפט פוסק על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, כאשר עסקינן בעדות של בעל דין וכן בנסיבות שבהן התובענה היא נגד עזבון, על בית המשפט לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. הסעיף האמור מטיל חובת הנמקה מוגברת בנסיבות מסויימות המתקיימות בענייננו.
אכן, בבתי הדין לעבודה אין תחולה דווקנית של הסעיף (דב"ע (ארצי) מג/121-3 תכשיטי אבדור נגד גד כספי (27/2/84)). יחד עם זאת, בשל עקרונות הצדק בפועל מזהירים עצמם בתי הדין ביתר שאת עת נשמעת בפניהם עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע (ר' לדוגמא עב"ל (ארצי) 2735-09-13 המוסד לביטוח לאומי נגד אליהו בן גור (18/12/13); תב"ע (ת"א) 33118/97 דן וילי נגד שירות ייצור שקיות פלסטיות בע"מ (17/7/00)).
בענייננו מקבלים הדברים משנה תוקף, שכן מדובר הן בעדות יחידה של בעל דין והן בתובענה נגד עזבון, כך שמטבע הדברים קיימות טענות שאינן ניתנות להזמה (ע"א 268/71 עזבון שמחה מרגוליס נגד מינה לינדר פ"ד כ"ו (2) 761). על כן, בבואי לשקול את עדותה היחידה של התובעת אנהג במשנה זהירות.
סבורני כי בנסיבות הספציפיות של הענין, שעה שהתובעת לא מפרטת דבר וחצי דבר אודות תביעתה, לא מבהירה את העובדות המקימות את עילת התביעה ובשים לב לכך שהתובענה הינה נגד יורשי עזבון המנוחה, אשר לא היו בקיאים בפרטים בזמן אמת, די בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת תביעת התובעת ברכיב דמי חגים ולדחותה.
למעלה מן הצורך, מצאתי להוסיף מספר הערות שיש בהן כדי לחזק את מסקנתי האמורה:
ראשית, התובעת אינה מפרטת האם עבדה בחגים בפועל אם לאו. מאחר שנטען כי התובעת השתכרה משכורת חודשית, הרי שככל שהתובעת לא עבדה בימי חג ומשכורתה שולמה כרגיל, ממילא לא קמה זכאות לדמי חגים.
שנית, עיון בתלושי השכר שקיבלה התובעת מחברת הסיעוד ואשר צורפו ע"י התובעת עצמה לתיק בית הדין, במצורף לריכוז תשלומים מאת חברת הסיעוד, אשר צורף לתיק בית הדין ע"י ניסים עולה כי התובעת קיבלה במהלך תקופת עבודתה מאת חברת הסיעוד סכום כולל בסך של 1,479 ₪. בנסיבות אלה, שולמו לתובעת, לכל הפחות, דמי חגים בגין 5.95 ימי חגים שבהם, לכאורה, עבדה בפועל (קרי ימים שבגינם שולם תעריף בשיעור 150%).
בשים לב לזכאות המקסימלית שהינה 10 ימי חג (9 ימים לכל היותר בשנה קלנדרית ובהתחשב בכך שבשני חודשיי העבודה האחרונים יכול היה לחול, לכל היותר, חג יהודי אחד - חג שבועות), לא ברור כלל על מה סומכת התובעת את תביעתה לקבלת 9 ימי חג. אף אם היתה התובעת נוקבת בימי החגים אותם תובעת, אפילו היה מוכח כי עבדה בכל אותם ימי החגים, הרי שמשקיבלה מחברת הסיעוד סכום השווה לכ-6 ימי חגים מלאים בתעריף 150% (התעריף הנתבע ע"י התובעת), לכל היותר יכולה היתה התובעת להיות זכאית לדמי חגים בסכום השווה ל- 4 ימי חגים בתעריף הנתבע. כאמור, התובעת לא הוכיחה דבר מאלה ואף לא טענה את הדברים ומשכך מצאתי לדחות את התביעה לדמי חגים.
המחלוקת אודות מהות רכיבי השכר ששולמו ע"י חברת הסיעוד
לא נעלמה מעיני טענת התובעת בסיכומים מטעמה לפיה כל הרכיבים ששולמו ע"י חברת הסיעוד הינם למעשה חלק משכר הבסיס, שכן המנוחה היתה משלמת לתובעת, לכאורה, שכר חודשי בסכום השווה לשכר מינימום לאחר הפחתת מלוא התשלומים מחברת הסיעוד. לא מצאתי לקבל טענה זו ממספר טעמים שונים.
ראשית, מדובר בטענה עובדתית שאינה נזכרת בכתב התביעה ואף לא בתצהיר מטעם התובעת. התובעת לא טענה את הדברים ולא נחקרה עליהם. הטענה הועלה לראשונה בסיכומים מטעם התובעת ומטעם זה כשלעצמו יש לדחותה.
שנית, כאמור, מדובר בטענה יחידה (שאף איננה בבחינת עדות) של בעל דין אשר נטענת כנגד עזבון המנוחה. מטעם זה על בית הדין לנהוג משנה זהירות בבחנו את הטענות, כאמור.
נזק ראייתי
ערה אני לטענת התובעת לפיה הנתבעים לא עמדו בחובה הרישומית הקבועה בחוק הגנת השכר, תשי"ח 1958 בדבר החובה לנהל פנקס שעות עבודה. יחד עם זאת, אי העמידה בחובה זו אינה מחייבת בהכרח קבלת תביעת העובד במישור זה.
ניסים העיד כי לאם המנוחה היה פנקס שבו רשמה כל סכום ששולם לתובעת ואף החתימה את התובעת על הרישום. ניסים העיד כי הוא עצמו ראה את המנוחה מחתימה את התובעת על הפנקס, כאשר נשאל האם הפנקס האמור מצוי בידיו העיד כי הפנקס נזרק זה מכבר, לאחר שפונתה הדירה השכורה בה התגוררה המנוחה וכן ציין כי "אם הייתי יודע שתהיה תביעה הייתי משאיר את זה. אבל הייתי צריך לפנות את הדירה וכל מה שהיה זרקנו" [עמ' 37 ש' 2-29].
בחלוף השנים ובשל השיהוי נגרם לניסים נזק ראייתי ניכר. התובעת סיימה העסקתה אצל המנוחה בראשית חודש אוגוסט שנת 2011, התביעה המקורית כנגד העזבון הוגשה בספטמבר 2012 ורק בחודש נובמבר 2014, לאחר כשנתיים במהלכן נוהלה, הוגשה בקשה לתקן בשנית את כתב התביעה ולהוסיף את יורשי המנוחה בהתאם לצו קיום צוואה ובכללם את ניסים. כלומר, התובענה כנגד ניסים הוגשה כשלוש שנים ושלושה חודשים לאחר סיום העסקת התובעת אצל הנתבעת וכשנתיים ושבעה חודשים ממועד פטירת האם המנוחה. השיהוי והנזק הראייתי שנגרם לניסים בעטיו אינו צריך לעמוד לנתבעים לרועץ.
סבורני כי בהתחשב בכלל נסיבות הענין, לרבות היעדר פירוט מינימלי של תביעת התובעת והיעדר הסבר בסיסי ביחס לתביעת דמי חגים, בשים לב לכך שתלושי השכר מלמדים על קבלת סכומים ניכרים מחברת הסיעוד ובהתחשב בעובדה שעסקינן בתביעה כנגד עזבון ובנזק הראייתי שנגרם לנתבעים, הרי שבנסיבות הענין אי עמידה בחובה רישומית זו אינה גורמת לקבלת התביעה ברכיב זה.
מהטעמים האמורים התביעה לתשלום דמי חגים נדחית.
ו. הפרשי שכר מינימום
לטענת הנתבעת לא שולם לה שכר מינימום במשך כל תקופת עבודתה. בתצהירה טענה התובעת כי קיבלה שכר בסך 3,400 ₪ לחודש (3,000 ₪ +400 ₪) ומשכך תובעת השלמת שכר מינימום, אשר לטענתה עמד על 3,890.18 ₪ לחודש. הסכום הנתבע בגין הרכיב האמור הינו 6,860 ₪.
ניסים ציין בתצהירו כי שולמו לתובעת מלוא זכויותיה בהתאם להנחיות שניתנו מחברת הסיעוד.
טענת התובעת, לאי קבלת שכר מינימום נטענת שנים לאחר סיום העסקתה ומבלי שקיבלה כל ביטוי במהלך תקופת העסקה.
מכתב קו לעובד מיום 7/8/11 אשר נשלח למנוחה בסמוך למועד סיום העסקתה של התובעת אינו כולל כל רכיב של הפרשי שכר מינימום. כך גם מכתבה של התובעת מיום 3/7/11 שנכתב בסיוע קו לעובד, שהינו בבחינת מכתב התפטרות המציין דרישות לתשלום כספים וזכויות ואינו כולל הפרשי שכר מינימום. סבורני שיש ליתן משקל גם לכך שמכתבים אלה, אשר נכתבו בזמן אמת בסיוע גורמים הבקיאים במשפט העבודה, אינם כוללים כל דרישה לרכיב בסיסי לכאורה שענייננו אי תשלום שכר מינימום.
בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת כמה הרוויחה בכל חודש והשיבה "3,000 ₪" [עמ' 30 ש' 3]. תשובתה זו של התובעת אינה מתיישבת עם טענתה בתצהירה בדבר גובה השכר החודשי שקיבלה.
זאת ואף זאת. בחקירתה הנגדית, לאחר שטענה התובעת כי פוטרה, העידה התובעת את הדברים הבאים [עמ' 27 ש' 13-14]:
"ש. ש. ניסים התחנן שתישארי?
ת. כן. הוא אמר לי לא ללכת. הוא ביקש ממני להישאר אני אמרתי לו שאם ישלם לי אשאר ואם לא אני לא אשאר.
ש. אם הוא ישלם מה?
ת. אחרי שנה הם לא שילמו חופש, פנסיה, עבודה נוספת".
כאמור, לא השתכנעתי מעדותה של התובעת והתרשמתי כי היא מגמתית ובעלת סתירות פנימיות. יחד עם זאת, מצאתי ליתן משקל לכך שמתשובתה הספונטנית של התובעת בדבר הרכיבים שלכאורה לא שולמו לה נעדר רכיב השלמת שכר מינימום. ככל שהתובעת סברה כי אף שכר מינימום לא שולם לה, סביר כי הדבר היה עולה בתשובתה במסגרת החקירה הנגדית. עוד יש להניח כי אילו כך היו פני הדברים הרי שהתובעת היתה פונה בענין זה במהלך תקופת העבודה, ולכל הפחות במסגרת מכתבי הדרישה שנכתבו בשמה מאת קו לעובד.
שכרה של התובעת שולם לה במזומן [עמ' 33 ש' 23]. ניסים העיד כי התובעת לא רצתה לקבל המחאות, אלא מזומן בלבד [עמ' 38 ש' 21, עמ' 39 ש' 19].
כאמור, ניסים העיד כי האם המנוחה תיעדה את כל הכספים שנתנה לתובעת בפנקס ואף החתימה את התובעת על קבלתם, אלא שבחלוף השנים ולאחר פטירת המנוחה ופינוי הדירה השכורה שבה התגוררה הושלכו חפציה ובהם הפנקס. הנזק הראייתי שנגרם בהקשר זה ומחדלה הדיוני של התובעת, הנעוץ גם בכך שהתביעה כנגד ניסים הוגשה רק למעלה משלוש שנים לאחר סיום העסקת התובעת אצל המנוחה, ראוי שיעמוד לחובת התובעת ולא לחובת הנתבעים.
מהטעמים המפורטים לעיל ובעיקר מהטעם שלא מצאתי את עדותה של התובעת משכנעת וממילא לא נמצא כל סיוע לעדותה היחידה בהקשר זה, מצאתי מקום לדחות את רכיב התביעה שעניינו הפרשי שכר מינימום.
בשולי הדברים אוסיף למעלה מן הצורך שאף אם היה מוכח כי התובעת אכן קיבלה רק 3,400 ₪ לחודש – ולא כך הם פני הדברים - בעוד ששכר המינימום החודשי במרבית התקופה עמד על סך של כ 3,850 ₪ (ולא סך 3,890 ₪ כטענת התובעת), הרי שבשים לב לעדותו של ניסים בנוגע לכך שאיש, לרבות התובעת, לא נדרש להשתתף בהוצאות המגורים והמחיה, חרף העובדה שהמנוחה התגוררה בשכירות [עמ' 40 ש' 21-23], לא היתה מניעה בפועל לנכות משכרה של התובעת את הניכויים המותרים על פי דין בגין מגורים, הוצאות מחיה וביטוח רפואי (ר' תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים) תש"ס 2000 ותקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי) תשס"ב 2001). הסכומים המותרים לניכוי בהתאם לתקנות האמורות עלו על הפער הנטען בין השכר שבהתאם לטענה שולם בפועל לבין שכר המינימום. מהאמור עולה כי אפילו השתכרה התובעת בפועל שכר חודשי בסך 3,400 ₪ הרי שאין בכך דופי, בשים לב לעובדה שהתגוררה בדירתה השכורה של המנוחה וסופקו לה הוצאות מחיה.
מהטעמים המפורטים לעיל מצאתי לדחות את רכיב התביעה שעניינו הפרשי שכר מינימום.
ז. הוצאות רפואיות
התובעת טענה כי נאלצה לעבור טיפולי שיניים בחירום ושילמה עבורם מכיסה הפרטי, על אף שהיתה קיימת פוליסת ביטוח על שמה אשר מכוחה לא קיבלה כל החזר. בגין טיפולי שיניים אלה נתבעו 795 ₪. התובעת צרפה לתצהירה שלוש חשבוניות/קבלות בסכום כולל של 795 ₪, המעידות על תשלום הסכום במזומן. הקבלות הונפקו לטובת התובעת תוך ציון מספר פוליסת הביטוח.
ניסים הצהיר בתצהירו כי שולם לתובעת כל טיפול שיניים שדרשה והוא עצמו שילם עבורה, לכל הפחות פעם אחת שזכורה לו היטב. ניסים הגיש לתיק בית הדין אישור מחברת הביטוח איילון בדבר תשלום החזר בגין טיפולי שיניים בסך 300 ₪ וכן הגיש אישור המעיד על הפקדת המחאה בסך 300 ₪ מחשבונה של אימו המנוחה אל חשבונו של ניסים.
לאחר ששקלתי את העדויות בהקשר זה לא מצאתי לקבל את טענת התובעת בקשר עם רכיב התביעה. להלן אפרט מסקנתי.
אין חולק כי לתובעת היה ביטוח שיניים שנערך ע"י המנוחה. התובעת אישרה זאת בחקירתה [עמ' 30 ש' 29] וניסים ציין כי מדובר בביטוח שיניים מורחב, אותו לא היתה חייבת המנוחה, לכאורה, לעשות לטובת התובעת [עמ' 38 ש' 1].
בחקירתו הנגדית העיד ניסים ביחס לטיפולי השיניים, כדלקמן [עמ' 39 ש' 20-31]:
"ש. לענין טיפולי שיניים אתה שילמת משהו בעצמך?
ת. כן.
ש. וקיבלת חזרה מביטוח?
ת. אני לקחתי את התובעת וזכור לי עד עכשיו שהיה לה כאבי תופת. אמרתי לה בואי אקח אותך וחיפשתי רופא שיניים, הגעתי למקום מסויים, עשו לה טיפול שאלתי אותה אם יש לה לשלם אמרה לו [צ"ל:"לא" – כ.פ.] הוצאתי 300 ₪ ואמרתי לה שאני אשלם מכיסי וכאשר אקבל החזר מחברת הביטוח אני אקח אותו. את הכסף בכל מקרה הוצאתי מכיסי ואמא לא ויתרה ונתנה לי בחזרה את הכסף וכשקיבלתי את השיק מחברת הביטוח הפקדתי לחשבון של אמא ולא לחשבון שלי כי כבר קיבלתי מאמא את הכסף, ואחרי שאמרו לה במרפאת שיניים שרצתה לעשות טיפולים היא לא רצתה ואמרה שתעשה בסרי לנקה.
ש. אז בעצם לא שילמת שום דבר?
ת. אמא שילמה זה לא אני".
מצאתי לקבל את עדותו של ניסים הן בתצהירו, בו ציין כי התובעת קיבלה את מלוא טיפולי השיניים, והן בחקירתו הנגדית, עת פירט ביחס לטיפול שיניים ספציפי.
אשוב ואציין שמצאתי כי עדותו של ניסים היתה מהימנה וכנה. במקרים בהם הודה ניסים כי הפרטים אינם ידועים לו היתה עדותו לקונית. מטבע הדברים בשים לב לעדותו כי לא היה מעורב בהעסקת התובעת ובהתחשב בהיותה של המנוחה עצמאית וצלולה, חלק מהשאלות לגביהן נשאל ניסים לא היו בידיעתו.
יחד עם זאת, כאשר היתה לניסים ידיעה ביחס לרכיבי תביעה מסויימים, היתה עדותו מפורטת ומרובת פרטים, חרף חלוף הזמן הרב. בכל הנוגע להחזרים בגין טיפולי השיניים העיד ניסים בפירוט ובאריכות את שידוע לו.
לעומת זאת, עדותה של התובעת היתה לקונית ביותר, דלה ונטולת פרטים. התובעת לא תיארה דבר ביחס לתשלומי הסכומים על ידה ובקשות שביצעה לקבלת הכספים בזמן אמת (אם וככל שבוצעו). אין די בהגשת הקבלות כדי להעיד על חוב של המנוחה כלפי התובעת בהקשר זה. בשל העובדה שהיתה קיימת פוליסת ביטוח ע"ש התובעת אך ברור הוא כי הקבלות הונפקו על שמה תוך ציון מספר הפוליסה. זאת על מנת לאפשר גביית הכספים מחברת הביטוח מכוח הפוליסה.
התרשמתי מעדות התובעת כי היתה מגמתית ולא קוהרנטית. כך למשל התובעת העידה בחקירתה כי עבדה אצל ניסים [עמ' 27 ש' 3] למרות שכלל לא טענה במסגרת התביעה כי ניסים היה המעסיק הישיר שלה (להבדיל מהמנוח, אשר ביחס אליו כן נטענה טענה מסוג זה). עוד טענה התובעת כי הנתבעים פיטור אותה [עמ' 27 ש' 10], על אף שאישרה כי ניסים הפציר בה לא לעזוב את העבודה, אלא להישאר עם האם המנוחה [עמ' 27 ש' 13-15] וחרף העובדה שאישרה כי פנתה לקו לעובד ביום 3/7/11 ואלה מסרו בידיה מכתב, שהוגש לתיק בית הדין [עמ' 25 ש' 23-24], בו מצויין כי בכוונת התובעת להתפטר מעבודתה. עוד העידה התובעת בחקירה הנגדית כי לפעמים שולם שכרה ע"י ניסים ולפעמים ע"י המנוחה [עמ' 27 ש' 31], בניגוד לטענתה בסעיף 2 לתצהירה לפיה לעיתים שולם שכרה ע"י המנוח ולעיתים ע"י המנוחה.
אציין למעלה מן הצורך שהמנוחה טרחה ועשתה לתובעת ביטוח שיניים. הסבירות כי ביטוח השיניים האמור, אשר בגינו שולמו פרמיות ע"י המנוחה נוצל כך שהמנוחה גרפה לכיסה את כספי הביטוח ואילצה את התובעת לשלם את הטיפולים בעצמה נמוכה יותר מהסבירות כי נעשה בביטוח השיניים שימוש הוגן. אילו ביקשה המנוחה לגרוף לכיסה כספים שלא כדין עבור טיפולי שיניים ששולמו, לכאורה, ע"י התובעת, סביר שהמנוחה לא היתה עורכת מלכתחילה לתובעת ביטוח שיניים מורחב, שכן ביטוח מסוג זה כרוך בעלויות וככל שאין מקרי ביטוח בפועל, הפרמיה כמובן אינה מוחזרת. הדברים מצויינים למעלה מן הצורך שכן מצאתי לבכר בנקודה זו את עדותו המהימנה של ניסים על פני עדותה המגמתית והדלה של התובעת.
מהטעמים המפורטים לעיל מצאתי לדחות את תביעתה של התובעת ברכיב תביעה זה.
ח. שכר חודש אוגוסט 2011
התובעת טענה בתצהירה כי עבדה 6 ימים בחודש אוגוסט 2011 בגינם לא קיבלה שכר מהמנוחה, אלא מחברת הסיעוד בלבד. נטען כי קיבלה מחברת הסיעוד סכום בסך 420 ₪ ומשכך, על בסיס 165 ₪ ליום ובהפחתת הסכום שהתקבל מחברת הסיעוד נתבעים 570 ₪ בגין שכר חודש אוגוסט וכן פיצויי הלנת שכר.
ניסים הכחיש טענה זו בתצהירו בלקוניות וללא פירוט.
במהלך דיון ההוכחות לא נשאלה התובעת על טענה זו ואף ניסים וסיגלית לא נחקרו בהקשר זה. מכתבי קו לעובד אשר נכתבו בשם התובעת הינם מיום 3/7/11 ומיום 7/8/11 – טרם המועד האחרון לתשלום שכר חודש אוגוסט 2011.
משכך לא הופרכה טענת התובעת בגין רכיב שכר אוגוסט 2011.
על כן, התובעת זכאית לסכום בסך 570 ₪ בגין שכר אוגוסט 2011.
בהתחשב במועד הגשת כתב התביעה, התיישנה הזכאות להלנת שכר, ומשכך אין מקום לדון ברכיב זה.
ט. דמי הבראה
משהשלימה תקופת עבודה של שנה טוענת התובעת כי היא זכאית לדמי הבראה בסך 2,190 ₪ (365 ₪ ליום במכפלת שישה ימי הבראה), בצירוף פיצויי הלנה.
ניסים ציין בתצהירו כי למיטב ידיעתו שולמו לתובעת כל זכויותיה בהתאם להנחיות חברת הסיעוד.
בחקירתו הנגדית ציין ניסים כי האם המנוחה היתה מחתימה את התובעת בפנקס בכל פעם ששילמה לה שכר, הבראה או חופשה, אלא שלאחר פטירת המנוחה ופינוי דירתה השכורה נזרקו חפציה ובהם הפנקס האמור, שכן ניסים לא ידע כי הוגשה תביעה ע"י התובעת [עמ' 37 ש' 19-33; עמ' 38 ש' 29-30]. כאשר נשאל אודות תשלום דמי הבראה העיד ניסים כי האם המנוחה שילמה דמי הבראה והחתימה את התובעת, הוא לא טיפל בענין ואין לו מושג ביחס לסכומים ששולמו בגין דמי הבראה [עמ' 38 ש' 32]
דמי הבראה מלאים לתקופת העסקתה של התובעת, על בסיס 365 ₪ ליום הבראה הינם בסך הנתבע של 2,190 ₪.
מריכוזי השכר עולה כי התובעת קיבלה בגין דמי הבראה בשנת 2010 סכום בסך 499.80 ₪ ובשנת 2011 סכום בסך 517.26 ₪. בסך הכל קיבלה התובעת בגין דמי הבראה סכום בסך 1,017 ₪.
לא נעלמה מעיני טענת התובעת בסיכומיה לפיה כל רכיבי השכר שקיבלה מחברת הסיעוד היו למעשה בחינת שכר בסיס, שכן המנוחה השלימה את שכרה לשכר מינימום חודשי, מבלי להביא בחשבון שחלק מתשלומי חברת הסיעוד שולמו בגין רכיבי שכר שונים שאינם בבחינת שכר בסיס. כאמור בסעיף 65 לעיל, טענה זו נטענה ע"י התובעת בסיכומיה לראשונה. מטעם זה לכשעצמו יש לדחותה. מדובר בטענה עובדתית, שהיה על התובעת לטעון הן בכתב התביעה והן בתצהירים מטעמה. משלא נטענה אף לא ניתנה כל הזדמנות לנתבעים להידרש אליה ולהפריכה. כך או כך הטענה לא הוכחה, התובעת לא נשאלה עליה כלל ומשכך לא מצאתי לקבלה.
בהתחשב בעדותו הכללית של ניסים, אשר מטבע הדברים ובשל היעדר מעורבות, לא ידע להצביע על סכומים ששולמו לתובעת ע"י המנוחה בגין הבראה, מצאתי מקום לקבל את תביעת התובעת ברכיב זה.
בהתחשב בסכום הזכאות הכללי ובסכומים ששולמו ע"י חברת הסיעוד, כעולה מתלושי השכר, התובעת זכאית להפרשי דמי הבראה בסך של 1,173 ₪.
בשים לב למועד הגשת כתב התביעה, הזכות לפיצויי הלנה התיישנה ומכך לא מצאתי מקום לדון ברכיב זה.
י. פדיון חופשה
התובעת טוענת בסעיף 11 לתצהירה כי לא ניצלה את ימי החופשה המגיעים לה ומשכך היא זכאית ל 16 ימי חופשה בתשלום, על בסיס שכר יומי בסך 164 ₪ ובסך הכל 2,624 ₪. לחילופין נתבע סכום בסך 4% משכרה. עוד נתבעים פיצויי הלנה.
לטענת התובעת היא שהתה 14 ימים בסרילנקה בביקור משפחתי (בין יום 26/1/11-9/2/11) אך לא שולם לה שכר מלא בגין תקופה זו, שכן הפחיתו משכרה 750 ₪ בחודש ינואר 2011 וכן 750 ₪ בחודש פברואר ובסך הכל 1,500 ₪. מוסיפה התובעת וטוענת כי את הסכום בסך 1,500 ₪ שילמה המנוחה לביתה עמליה אדלן, הנתבעת 2, אשר טיפלה באם בתקופה שבה שהתה התובעת בחו"ל. משכך אין מדובר בחופשה בתשלום ולחילופי חילופין נתבע הסכום בסך 1,500 ₪ אשר נגרע משכרה בתקופת שהייתה בחו"ל.
בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי שהתה בסרילנקה 14 ימים וכי לא שהתה בחופשה נוספת [עמ' 28 ש' 18-23; עמ' 31 ש' 6].
ניסים טען כי התובעת קיבלה את מלוא זכויותיה, לרבות דמי חופשה. בחקירתו הנגדית טען כי בתקופה של 14 ימים שבהם היתה התובעת בחופשת מולדת בסרילנקה, שהתה המנוחה בבית אחותו, אשר טיפלה באם המנוחה. עוד העיד ניסים כי האחות לא קיבלה כל תשלום עבור הטיפול האמור באם המנוחה [עמ' 39 ש' 7-10].
ניסים העיד בחקירה נגדית כי בגין התקופה ששהתה התובעת בחו"ל קיבלה משכורת מלאה מהאם המנוחה [עמ' 39 ש' 12-17].
סבורני כי ניסים לא הצליח להפריך ברכיב החופשה את טענת התובעת לפיה לא קיבלה משכורת מלאה בגין התקופה שבה שהתה בחופשה.
במסגרת חקירתה הנגדית התובעת לא נחקרה על טענתה לפיה הופחתה משכורתה בגין שהייתה בחופשה בסרילנקה ומשכך הטענה לא הופרכה.
ערה אני לכך שניסים העיד כי התובעת קיבלה שכר מלא בגין חופשתה, אלא שניסים שב והדגיש בעדותו כי האם המנוחה היא אשר ניהלה את ענייני הכספים בעצמה והיא זו אשר שילמה לתובעת. בנסיבות אלה אין בעדותו של ניסים די כדי להפריך את טענת התובעת ברכיב זה.
בהתחשב בתקופת עבודתה של התובעת ובהיקף עבודתה (6 ימים בשבוע) זכאית התובעת ל 14 ימי חופשה. התובעת טענה כי יצאה בפועל לחופשה בת 14 ימים במולדתה.
מריכוז השכר עולה שחברת הסיעוד שילמה לתובעת במהלך תקופת העבודה סכומים בסך 1,034 ₪ בגין דמי חופשה (בשנת 2010 שולם סכום כולל בסך 509.7 ובשנת 2011 שולם סכום כולל בסך 524.65 ₪). בהתחשב בזכאות מלאה לתקופת העבודה (14 ימים במכפלת שכר יומי בסך 164 ₪ = 2,296 ₪) ובהפחתת הסכומים ששולמו ע"י חברת הסיעוד (1,034 ש"ח) זכאותה של התובעת בגין פדיון חופשה הינה בסך של 1,262 ₪.
בהתחשב בכל אלה מצאתי לפסוק לזכות התובעת את הסכום בסך 1,262 ₪ בגין פדיון חופשה.
בשים לב למועד הגשת התביעה הזכות לפיצויי הלנה התיישנה ומשכך לא מצאתי מקום לדון ברכיב זה.
יא. חלף הפרשות לפנסיה
לטענת התובעת היא זכאית לחלף הפרשות לקרן פנסיה בסך של 1,640 ₪ בהתאם לחוק עובדים זרים התשנ"א 1991 ולצו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק. הסכום חושב על בסיס 65% משרה ביחס לתקבולי הפנסיה שנטען כי התקבלו מחברת הסיעוד (2,269 ₪).
ניסים טען בסעיף 25 לתצהירו כי למיטב ידיעתו שולמו לתובעת כל זכויותיה בהתאם להנחיות חברת הסיעוד. בחקירתו הנגדית העיד כי הוא עצמו לא שילם לפנסיה דבר, שכן הכל שולם ע"י האם המנוחה [עמ' 40 ש' 14-15].
מאחר ולא הוצגו כל מסמכים התומכים בכך שהמנוחה שילמה לכאורה לתובעת חלף הפרשות לפנסיה ובשים לב לעדותו הכללית של ניסים בהקשר זה מצאתי מקום לחייב את הנתבעים בתשלום חלף הפרשות לפנסיה.
יחד עם זאת, מצאתי כי התובעת חישבה את זכאותה לחלף הפרשות לפנסיה ביתר. הסכום חושב על בסיס שכר מינימום בסך 4,100 ₪, אשר עמד בתוקפו רק החל מחודש יולי 2011. כן חושבו הפרשות בגין כל תקופת העסקה, לרבות שישה חודשי העסקה ראשונים בגינם לא קמה זכאות, אלא בנסיבות של קופה פעילה קודמת, שלא הוכחו.
סכום ההפרשות המירבי לפנסיה (פיצויים + תגמולי מעסיק) בהתאם לצו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק אשר עמד בתוקפו בעת הרלבנטית הינו בסך של 1,741 ₪. הסכום חושב על בסיס הפרשות בשיעור 5% (2.5% פיצויי פיטורים+2.5% תגמולי מעסיק) בגין שנת 2010 ו- 6.67% (3.34% פיצויי פיטורים + 3.33% תגמולי מעסיק) בגין שנת 2011, התחלת הפרשות לאחר השלמת 6 חודשי העסקה והכל על בסיס שכר מינימום, על עדכוניו מעת לעת. למעלה מן הצורך אציין כי סכום דומה ננקב במכתב מיום 3/7/11 שנכתב בשם התובעת ע"י קו לעובד ונטען כי הועבר למנוחה. המכתב האמור ציין כי התובעת דורשת סכום בגין הפרשות לפנסיה בסך 1753 ₪ וכי חלק מהסכום יתקבל מחברת הסיעוד.
עיון בתלושי שכר שהוגשו לתיק בית הדין ע"י התובעת וריכוזי שכר שהוגשו לתיק בית הדין ע"י ניסים מעלה כי חברת הסיעוד הפרישה לזכות התובעת סכומים מצטברים בסך 1,079 ₪ בגין פנסיה (חלק פיצויים+חלק תגמולים). בהתאם לריכוזי השכר בגין שנת 2010 הופרש סכום מצטבר בסך 516.21 ₪ (סכום זהה מופיע בתלוש 12/10 כסכום מצטבר לשנת 2010) ובגין שנת 2011 הופרש סכום מצטבר בסך 563.33 ₪ (סכום זהה מופיע בתלוש 8/11 כסכום מצטבר לשנת 2011).
במכתב מיום 30/10/11 מאת חברת הסיעוד למוסד לביטוח לאומי, אשר הוגש לתיק בית הדין כנספח לתצהיר התובעת מצויין כי התובעת קיבלה מחברת הסיעוד את כספי הפיצויים והתגמולים. כאמור, גם במכתב מיום 3/7/11 צויין כי התובעת צפויה לקבל את החלק שהופרש ע"י חברת הסיעוד.
בשים לב לסכום ההפרשות המלא לתקופת העסקה (1,741 ₪) ולסכומים שהתקבלו מחברת הסיעוד (1,079 ₪) זכאית התובעת להפרש הפרשות בגין פנסיה בסך של 662 ₪.
בשולי הדיון ברכיבי התביעה מצאתי להוסיף שתי הערות ביחס לרכיבים אשר לא נדונו במסגרת פסק הדין.
פיצויי פיטורים - התובעת לא כללה בתביעה רכיב של פיצויי פיטורים ולא שילמה אגרה בגינו. גם בתצהירה לא טענה התובעת דבר וחצי דבר בנוגע לפיצויי פיטורים ומשכך לא מצאתי כל מקום לדון ברכיב זה. יחד עם זאת, בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי פיטרו אותה [עמ' 27 ש' 9] ובאותה נשימה העידה ואישרה שניסים ביקש ממנה שלא לעזוב את עבודתה אצל המנוחה [עמ' 27 ש' 13-15]. עוד אישרה התובעת בחקירתה כי נמסר למנוחה מכתב מיום 3/7/11, שנוסח בסיוע קו לעובד, אשר הינו בבחינת מכתב התפטרות ומתן הודעה מוקדמת להתפטרות [עמ' 33 ש' 9-16] אך מנגד טענה כי המנוחה היא אשר אמרה לה לעזוב את עבודתה [עמ' 33 ש' 18]. על אף שהתביעה לא כללה רכיב פיצויי פיטורים, בחקירתה הנגדית טענה התובעת כי היא תבעה פיצויי פיטורים [עמ' 27 ש' 25-27]. ברור כי משאין התביעה כוללת רכיב של פיצויי פיטורים אין מקום לדון ברכיב זה. יחד עם זאת, טענותיה של התובעת ועדותה במישור זה מעידות על היעדר עקביות וחוסר קוהרנטיות.
גמול עבודה במנוחה שבועית - בכתב התביעה נתבע פיצוי בגין העסקה ביום המנוחה השבועי. בניגוד לנטען בכתב התביעה, בעת שנחקרה התובעת בחקירה נגדית העידה כי בכל סוף שבוע היתה יוצאת ליום מנוחה, מיום שישי בצהריים ועד שבת בערב [עמ' 33 ש' 25-27, עמ' 31 ש' 3-4]. עדות התובעת בחקירתה הנגדית סתרה את הנטען בתצהירה. בסיום ישיבת ההוכחות הודיעה התובעת כי אינה עומדת על רכיב תביעה זה. משכך לא מצאתי מקום לדון ברכיב זה, אשר גם בו יש כדי להמחיש את טיב עדותה של התובעת.
יב. שאלת ההוצאות
מצאתי כי התובעת זכאית לסכום כולל בסך של 3,667 ₪. סכום זה הינו כ- 12% מהסכום הנתבע בכתב התביעה.
סבורני כי נפלו פגמים ממשיים בהתנהלותה הדיונית של התובעת בתיק דנן וזו חרגה מאמות המידה המקובלות והסבה נזק והוצאות מיותרות לנתבעים.
התביעה הוגשה בחודש ספטמבר 2012, בין היתר, כנגד עזבון המנוחה, אשר כידוע אינו בבחינת אישיות משפטית עצמאית ואינו יכול לתבוע או להיתבע (ע"א 181/67 גרינשפן נ' שרעבי פ"ד כא (2); ע"א 395/70 מדינת ישראל נ' עראבי פ"ד כה (2)). התיקון הראשון שבוצע בכתב התביעה כלל גם הוא תביעת עיזבונות.
התובע ובא כוחה לא הופיעו לשני דיונים אשר התקיימו בפני בית הדין (ביום 7/7/13 וביום 29/9/14). הדבר אשר גרם לאובדן זמן שיפוטי יקר ולעיכוב מיותר של ההליך וכן להשחתת זמנה של סיגלית ובא כוחה על ההוצאות הכרוכות בכך. משלא נדרשו הוצאות, לפנים משורת הדין, אלה לא נפסקו לחובת התובעת.
התובעת עצמה לא הופיעה לשני דיונים (ביום 7/2/13 וביום 16/7/15). התובעת העמידה בפני בית הדין עובדה מוגמרת עת הוגשה הודעת בא כוחה יום לפני הדיון כי זו אינה בארץ ומשכך נבצר ממנה להתייצב לדיון. בשל ההימשכות החריגה של ההליכים לא היה מנוס מהותרת מועד הדיון על כנו.
כתב התביעה תוקן פעמיים. רק ביום 10/11/14, למעלה משנתיים לאחר הגשת כתב התביעה המקורי ולמעלה משנתיים לאחר פרסום פטירתה של המנוחה ברשומות, הוגשה בקשה מוסכמת להוספת כל יורשי המנוחה כנתבעים נוספים.
מועד תיקונו השני של כתב התביעה חייב את הנתבעים הנוספים, ובכללם את ניסים אשר נטל ייצוג משפטי והתייצב לדיונים, לנהל את התובענה בסד זמנים קצר מהמקובל, חרף העובדה שמדובר בתובענה נגד עזבון אשר מטיבה דורשת בירור פרטים מרובים מצדדים שלישיים.
ראוי היה כי התובעת תפעל ביתר שאת לקידום תביעתה ולעריכת מלוא הבירורים הכרוכים בה. התנהלות התובעת עלתה כדי פגם דיוני של ממש, באופן אשר הסב נזק והוצאות מיותרות לנתבעים וכן גרם לאובדן זמן שיפוטי יקר.
בנסיבות אלה, נוכח מחדלי התובעת ומאחר והסכום שנפסק לזכותה הינו בשיעור זעום מכלל תביעתה, סבורני כי אין מקום לפסוק לטובת התובעת הוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
סוף דבר
מהטעמים שפורטו לעיל, הנתבעים 1,2,3 ו-5 יישאו, ביחד ולחוד, בסכומים שנפסקו, כדלקמן:
שכר חודש אוגוסט 2011 בסך 570 ₪.
דמי הבראה בסך 1,173 ₪.
פדיון חופשה בסך 1,262 ₪.
הפרש חלף הפרשות לקרן פנסיה בסך 662 ₪.
הסכום הכולל בסך 3,667 ₪ ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ו, (19 יוני 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .