הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו הע"ז 59651-02-15

04 יולי 2016
לפני:
כב' השופט אורן שגב

המאשימה:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ: עו"ד דן טוניק
-
הנאשם:

  1. י.נ. דיזנגוף בע"מ
  2. ירון קרביץ

ע"י ב"כ: עו"ד ניר קפלן

החלטה
לפניי בקשת הנאשמים להורות על ביטול כתב האישום שהוגש כנגדם מחמת הגנה מן הצדק.

כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום בגין העסקת 3 עובדים זרים שעבדו בבית העסק שהופעל ע"י הנאשמת 1 בשם "דרגסטור פוד" ברח' דיזינגוף 158 בתל אביב.
כתב האישום מייחס לנאשמת 1 העסקה שלא כדין, ללא ביטוח רפואי ומבלי שהוסדרו מגורים הולמים לאחד משלושת העובדים. כנגד הנאשם 2 נטען כי הפר את אחריותו כנושא משרה לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת העבירות הנ"ל.
טענתם של הנאשמים היא כי נגרם להם עינוי דין ונזק ראייתי של ממש בשל השיהוי בו נקטה המאשימה בהגשת כתב האישום כנגדם, שכן העבירות לכאורה בוצעו בחודש נובמבר 2012, ואילו כתב האישום הוגש רק בחודש פברואר 2015, היינו, למעלה משנתיים וחצי לאחר מכן, וזאת ללא כל צידוק ומבלי שננקטו פעולות חקירה בפרק זמן זה, שיש בהן כדי לעצור את מירוץ הזמנים.
לטענתם, זכותם להליך הוגן נפגעה שכן מדובר בעדויות שנגבו לפני זמן רב ואשר, לדבריהם, "... אין כל יכולת להתעמת אימן, לאשש או להפריך אותן.." (סעיף 37 לבקשה).
לחילופין, טענו הנאשמים כי יש לבטל את כתב האישום בשל מחדלי חקירה, דלות הראיות והשיהוי החמור (סעיף 45 לבקשה). בהקשר זה נטען כי מנהל הסניף והנאשם 2 כלל לא נחקרו. בנוסף, נגרם לנאשמים נזק ראייתי, שכן העובדים הזרים כבר אינם שוהים בארץ.
בפתח תגובתה, ביקשה המאשימה לתקן את כתב האישום באופן שייגרע שמו של העובד שפרטיו מצוינים בסעיף 4א לכתב האישום וייכתב כי הנאשמת 1 העסיקה את העובדים הזרים שפרטיהים מצוינים בסעיף 4 ב-ג בלבד.
עוד טענה כי נקבע בפסיקה שעל מנת שבית המשפט יתערב בשיקול דעתה של התביעה ויורה על ביטול כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק, יש להניח בפניו תשתית לכך שהתנהגות הרשות תהייה בלתי נסבלת, מקוממת ושערורייתית בהתעמרות בנאשם, באופן שהדעת אינה יכולה לסבול. לפיכך, טענה מסוג זה תתקבל לעיתים רחוקות ובמקרים חריגים בלבד.
לטענתה, יש למנות את מירוץ הזמן מהליך החקירה האחרון שבוצע בתיק. בעניין זה, טענה, פעולת החקירה האחרונה התבצעה ביום 14.12.12 ונשלחו זימונים לנאשמים ליום 19.12.12.
משלא היתה התייצבות מטעמם, הועבר התיק למחלקה המשפטית, וזו, בהתאם לעומסי העבודה, הגישה את כתב האישום ביום 25.02.15. מדובר על כ- 2.5 שנים לפני תום תקופת ההתיישנות.
בנסיבות אלה, טענה המאשימה, לא נפל פגם או שיהוי ניכר המצדיקים את ביטול ההליכים כנגד הנאשמים. בנוגע לטענתם כי נגרם להם נזק ראייתי, הטעימה ב"כ המאשימה, כי דוקטרינת הנזק הראייתי לא אומצה למשפט הפלילי ונטל ההוכחה רובץ לפתחה של המאשימה ברמה של מעבר לספק סביר. לפיכך, ככל שקיים חוסר ראייתי, יעמוד הדבר לרועץ לתביעה ולא להגנה.
ביחס למסמכים, טענה ב"כ המאשימה, כי יש להסיק כי אין ולא היו בנמצא כאלה, שאם לא כן, חזקה על הנאשמים שהיו מתייצבים לחקירה אליה הוזמנו ומציגים כל מסמך שיש בו כדי להעיד על חפותם.

דיון והכרעה
דיני ההתיישנות חלים במישור האזרחי, המנהלי והפלילי. הרציונל לכך הנו כי יש לאזן בין האינטרסים המנוגדים של הצדדים להליך המשפטי. במקרה דנן, אין חולק כי טרם חלפה תקופת ההתיישנות, יחד עם זאת, לבית המשפט הסמכות לדחות תובענה מחמת שיהוי. במישור האזרחי, קובעת הסייפא לסעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – " חוק ההתיישנות"), כי בית המשפט לא יזדקק לתובענה שנטען לגביה כי התיישנה, ואולם, "אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה".
לפיכך, והואיל ויש בטענת השיהוי כדי לקצר את תקופות ההתיישנות הקבועה בחוק, הרי שבכל הקשור למישור האזרחי, ומתוך רצון לכבד את זכות הגישה לערכאות ואת ציפייתו של בעל דין לפעול במסגרת תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק, טענת שיהוי לא תתקבל בנקל (ראו: ישגב נקדימון, הגנה מן הצדק (מהדורה שנייה), 2009 עמ' 347 (להלן – " נקדימון").
באשר למשפט הפלילי, סעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – " החסד"פ") קובע את תקופות ההתיישנות של דרגות העבירות המנויות בחוק העונשין.
ארבעה טעמים מרכזיים לכך, כמפורט להלן (נקדימון, 349-350).
האינטרס הציבורי של שכחה, מחילה ויציבות חברתית. אינטרס זה מגלם עיקרון, לפיו בחלוף הזמן הולך ופג העניין הציבורי שבהעמדת העבריין לדין, עד אשר ניהול ההליך הפלילי בעניינו מתייתר.
הזכות לסיום מהיר של ההליך הפלילי על כל שלביו, נוכח המתח נפשי בו נתון נאשם, הסטיגמה החברתית הנלווית למעמדו של מואשם בפלילים, שיבוש אורחות חייו של הנאשם ושל משפחתו והמשאבים שנאשם צריך להשקיע בהגנתו;
הצורך בבירור האמת והחשש שבחלוף הזמן זכרונם של עדים מתעמעם. כמו כן, אין לדרוש מנאשמים לשמור על מסכת הראיות שלהם זמן רב לאחר ביצוע העבירה;
תועלתנות- תקופת ההתיישנות ממריצה את רשויות אכיפת החוק לסיים את טיפולן במהירות.
לאמור לעיל קיים סייג הקבוע בסעיף 9(ג) לחסד"פ אשר קובע כי בעבירות מסוג פשע או עוון, ככל שחל אירוע מנתק, תחל תקופת ההתיישנות ממנו ואילך. אירוע מנתק, לעניין זה, הנו, בין היתר, פעולת חקירה על פי חיקוק, הגשת כתב אישום או הליך מטעם בית משפט.
מן המקובץ עולה, כי ניהול הליך פלילי לאחר זמן רב מידי, הגם שבמסגרת תקופת ההתיישנות הסטאטוטורית, עלול להיות מנוגד באופן מהותי לעקרונות של צדק והגינות משפטית (נקדימון, 351).
דוקטרינת ההגנה מן הצדק באה, אשר באה ליתן מענה לקושי זה, קיימת בשיטות משפט נוספות ונקלטה לדין הישראלי בפרשת מירום נ' מדינת ישראל (ע"פ 125/74 מירום, חברה למסחר בינלאומי בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 57 (1975). ראו בעניין זה סקירתו הנרחבת של נקדימון בעניין משפט משווה בעמ' 351 עד 360.
זאת ועוד. גם רשויות אכיפת החוק הכירו בנזקים שעלולים להיגרם כתוצאה משיהוי בכתב אישום ובאוגוסט 2008 יצאה הנחיית היועץ המשפטי לממשלה (4.1202) שעניינה: משך טיפול התביעה עד להגשת כתב אישום (להלן – " הנחיית היועמ"ש").
בשל חשיבות הדברים, נביא את תמצית דברי המבוא להנחייה כלשונם (כל ההדגשות להלן הוספו – א.ש.):
"כחלק מהרצון לייעל את ההליך הפלילי, קיימת חשיבות רבה בקיצור משך הזמן הנדרש לחקירה המשטרתית של חשודים בעבירה, להכנת כתב אישום על ידי המשטרה או פרקליטות המדינה ולדיון בבית המשפט עד הכרעת הדין. הליכים פליליים מהירים, הממחישים היטב את הקשר בין העבירה לבין העונש, יש חשיבות רבה כגורם מחנך ומרתיע, כלפי עבריינים ואף כלפי הציבור, ואילו הליכים פליליים המגיעים לכלל דיון והכרעה בבית המשפט זמן רב לאחר מועד העבירה, לעיתים קרובות אין אפשרות לקיים אותם כראוי. ככל שעובר הזמן כך גדל הקושי להביא ראיות מלאות ואמינות. בכך יש להכביד על ניהול המשפט, לעיתים על התביעה ולעיתים על ההגנה, אולי אף יותר על התביעה, שכן עליה מוטל להוכיח את האשמה מעל לכל ספק סביר. כמו כן, בית המשפט הגוזר עונשו של עבריין זמן רב לאחר מועד העבירה עשוי להתחשב בזמן שעבר כדי להקל בעונש, עד כדי כך שלעיתים העונש נראה בלתי הולם את העבירה, וערכו כגורם מחנך ומרתיע נפגם במידה רבה. זאת בין היתר, משום שהזמן בו נתון אדם להליכי חקירה ומשפט נחשב לעינוי דין ומקובל לראות בו עונש כלשעצמו". (סעיף 1(א) להנחיית היועמ"ש).
ובהמשך –
"... חלוף הזמן יכול להשפיע גם על זכרונם של העדים ועל האפשרות לסמוך על עדויות מלאות ואמינות..." (סעיף 1(ב) להנחיית היועמ"ש).
"... על יסוד טעמים אלה וכעניין שבמדיניות, חלוף זמן רב מאז החלה החקירה עשוי לעיתים להיות שיקול לסגירה של תיק פלילי או להימנעות מהגשת ערעור. זאת כאשר השיהוי נגרם בשל אופן הטיפול בתיק על ידי המשטרה או על ידי פרקליטות המדינה, ללא צורך או צידוק בנסיבות המקרה, ובהיעדר שיקולים מיוחדים הדורשים את המשך ההליכים, כמו החומרה הרבה של העבירה או סיכון רב לציבור" (סעיף 1(ג) להנחיית היועמ"ש)
בפרק 3 להנחיות, שכותרתו "משך הזמן ממסירת תיק החקירה ועד לקבלת החלטת התובע", מציינת ההנחייה פרקי זמן מירביים לטיפול, וביחס לעבירות מסוג עוון, קובעת יש לפעול לסיום הטיפול בתיק בתוך 12 חודשים.
מן המקובץ לעיל עולה, כי גם אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות הסטטוטורית של העבירה המיוחסת לנאשם, ובית המשפט מצא כי כתב אישום הוגש בשיהוי בנסיבות בלתי מוצדקות או באופן הפוגע בזכות הנאשם למשפט הוגן, תקום לנאשם "הגנה מן הצדק" שתביא לביטול כתב האישום שהוגש בשיהוי.
לפיכך, על בית המשפט להפעיל ביקורת שיפוטית על ההעמדה לדין ועל ההליך הפלילי הלבר שיפוטי וההליך המנהלי שהובילו אליו, ועליו לפסוק על פי האיזון הראוי בין השיקולים הקוראים לקיים את המשפט הפלילי שהוחל בשיהוי או שלא לקיימו (ראו להרחבה: נקדימון, 367 וכן הפרק השביעי: " המודל המינהלי של "ההגנה מן הצדק").

ומן הכלל את הפרט
במקרה דנן, כתב האישום הוגש לאחר כשנתיים וחצי מהמועד בו נערכה הביקורת. טענת המאשימה כי הנאשמים זומנו לח קירה ובחרו שלא להתייצב, לא נסתרה.
לא מצאתי כי תקופה זו עולה כדי הצדק להורות על ביטולו של כתב האישום, שכן בהתאם לפסיקה מדובר על תקופת שיהוי שחופפת כמעט את כל תקופת ההתיישנות.
מקובלת עלי עמדתה העקרונית של המאשימה, כי נטל השכנוע מוטל על המאשימה. ככל שלטענת הנאשמים, אין די ראיות בשל תקופת ההתיישנות, יפעל הדבר מן הסתם לטובתם.
בנוסף, משנחה דעתי כי הנאשמים זומנו לחקירה אך בחרו שלא להתייצב, יש לראותם כמי שוויתרו על המצאת מסמכים לטובתם, שכן חזקה עליהם שאילו היו מסמכים כאלה בנמצא, היו הם מציגים אותם בפני החוקרים על מנת לבטל את רוע הגזירה, עוד בטרם הוחלט להגיש כתב אישום.

סיכומו של דבר
לאור כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי בנסיבות העניין, הותרת כתב האישום על כנו, חרף השיהוי המסוים בהגשתו, תגרום לעיוות דין עבור הנאשמים או אף תחבל בהגנתם.
כאמור לעיל, ביטול כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק ייעשה במקרים חריגים בהם עולה תחושה קשה ובלתי נסבלת של חוסר צדק או התעמרות בנאשם. אין זה המקרה שבפניי.
הבקשה נדחית.
משמדובר בכתב אישום שהוגש בחודש פברואר 2015, אני מורה לנאשמים להגיש תשובתם המפורטת בכתב לכתב האישום עד ליום 11.07.16.
בהחלוף המועד האמור ובהיעדר תשובה, אורה על העברת התיק לשמיעת ראיות ללא תשובת הנאשמים ותשומת לב הנאשמים ובא כוחם מופנית להוראות סעיף 152(ב) לחסד"פ.
לעיוני ביום 11.07.16, או עם קבלת תשובת הנאשמים, לפי המוקדם.

ניתנה היום, כ"ח סיוון תשע"ו, (04 יולי 2016), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.