הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו הע"ז 43806-03-17

07 דצמבר 2018
לפני:
כב' השופט אורן שגב

המאשימה:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ: עו"ד יצחק ששון ואח'
-
הנאשמים:

  1. ו.ש. דגל כחול לבן בע"מ
  2. בללוב ולדיסלב

ע"י ב"כ: עו"ד רחל תורן ואח'

החלטה
לפניי בקשת הנאשמים להורות על ביטול כתב האישום שהוגש כנגדם מחמת הגנה מן הצדק. אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר שנתתי את דעתי לבקשה ולתגובת המאשימה, באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות, ולהלן אפרט את הנימוקים שעמדו בבסיס החלטתי.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים
כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום מתוקן המייחס להם עבירות של העסקת עובד זר שלא כדין וללא עריכת ביטוח רפואי (ביחס לנאשמת 1) והפרת אחריות נושא משרה , העסקה שלא כדין ואי עריכת ביטוח רפואי (הנאשם 2), וזאת בניגוד לחוק עובדים זרים.
בבקשתם, טענו הנאשמים, כי הגשת כתב האישום עומדת בניגוד להבטחה שלטונית שניתנה ע"י המדינה לבג"צ (6312/10 קו לעובד נ' ממשלת ישראל), לפיה לא תבוצע אכיפה כנגד מעסיקיהם של מבקשי מקלט. הנאשמים הוסיפו, כי בקשתו של העובד הזר להכיר בו כפליט ע"י משרד הפנים, נדחתה, אך הוא הגיש ערר על החלטת הדחייה, וכי עד לתום העסקתו אצל הנאשמת, לא ניתנה החלטה סופית בעניינו (אלא שנתיים לאחר מכן). משכך, במועד הרלוונטי לביצוע העבירות לכאורה, היתה בקשתו תליה ועומדת, והמדינה, נאמנה להבטחתה בבג"צ, לא היתה אמורה לבצע אכיפה כנגד מעסיקתו – הנאשמת 1. ברי, המשיכו הנאשמים וטענו, כי לא ניתן היה לצפות, כי העובד הזר ישבות ממלאכה עד אשר עניינו יתברר ולא יוכל להתפרנס למחייתו במהלך תקופת ההמתנה להכרעה בערר שהגיש. המסקנה המתבקשת היא אפוא, כי הגשת כתב האישום הנה הפרת ההתחייבות שהמדינה נתנה בבג"צ, ומכאן שדינו של כתב האישום להתבטל.
הנאשמים הוסיפו לכך טיעון נוסף הנוגע ליסוד הנפשי שבעבירה וטענו, כי על המדינה להוכיח קיומה של מחשבה פלילית, ולכל המפחות מודעות סובייקטיבית או עצימת עיניים מטעם הנאשמים, ואולם "בחומר הראיות בעניינה של חברת דגל כחול לבן אין ולו בדל של ראיה המלמד כי החברה היתה מודעת לעובדה כי העובד הפך בספטמבר 2012 להיות עובד שאינו רשאי לעבוד בישראל" (ההדגשה במקור – א.ש. סעיף 9 לבקשה).
הנאשמים הפנו לפסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה בע"פ (ארצי) 14758-12-14 מדינת ישראל נ' סיון ברקוביץ, שם נפסק כי החשד הנדרש להחלת הדוקטרינה בדבר עצימת עיניים הוא חשב סובייקטיבי והימנעות מלקיים את אותו חשד שהוא סביר בנסיבות העניין.
טענה נוספת שהעלו הנאשמים נוגעת לכך, שהגשת האישום הנוסף בגין אי עריכת ביטוח, עומדת בניגוד להנחיית המאשימה בדבר הגשת כתבי אישום בעבירות מנהליות, שכן, בניגוד למה שיכול להשתמע מכתב האישום, וכפי שעולה מחומר החקירה בתיק, בתקופה הרלוונטית להעסקת העובד הזר, הוא הועסק ללא ביטוח במשך 26 ימים בלבד, ואילו לאחר מכן נערך לו ביטוח בחברת מנורה מבטחים.
הנאשמים שבו והעלו את הטיעון בדבר היסוד הנפשי הנדרש להוכח העבירה וטענו, כי אין בחומר הראיות כל ראיה לכך שהנאשמת היתה מודעת לכך שתקופת הביטוח של העובד הסתיימה והוא עבד ללא ביטוח במשך 26 ימים. עם היוודא לה הדבר, ערכה הנאשמת ביטוח חדש. לאור האמור לעיל, טענו הנאשמים, כי המאשימה היתה צריכה לבכר את המסלול המנהלי ולא להגיש כתב אישום בגין עבירה זו, וזאת מן הטעם, שבהתאם לסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו-1985, ובהתאם לבג"צ 5537/91 אליהו אפרתי נ' כרמלה אוסטפלד, זוהי דרך המלך.
לבסוף, טענו הנאשמים, כי כתב האישום הוגש בניגוד להנחיה 4.3041 להנחיות היועמ"ש ואף בניגוד להנחיות הלשכה המשפטית של רשות האוכלוסין וההגירה מיום 18.01.2012, שעניינן שיקולים שעל התביעה לקחת בחשבון עובר לקבלת החלטה בדבר הגשת כתב אישום, חלף הטלת קנס מנהלי, וביתר פירוט: הנאשמת לא לא עברה 3 עבירות מנהליות לפי חוק עובדים זרים בפרק זמן של 3 שנים; לנאשמת אין הרשעות קודמותבעבירות על חוק עובדים זרים או חוקי עבודה אחרים; העובד הזר לא הועסק בעבודות משק בית; העבירה מתייחסת לעובד אחד בלבד; הנאשמתלא סיפקה לעובד מגורים ולא היכתה משכרו תשלום בגין כך; העובד הזר לא הגיע לישראל באשרת עובד זר והועסק ע"י הנאשמת שלא במסגרת היתר זה.
בתגובתה לבקשה, טענה המאשימה, כי התחייבות המדינה להימנע מאכיפת העסקתם של מסתננים, מותנית בכך שהם מחזיקים ברישיון שהייה זמני, המתיר להם לשהות בישראל; המדינה אף הודיעה כי אין בתחייבותה הנ"ל משום התחייבות להימנע מאכיפה כדי להעניק רשיונות עבודה למי שמשוחרר ממשמורת ברישיון לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל. לדברי המאשימה, הדבר אף קיבל ביטוי במסמך המדיניות, כפי שפורסם באתר האינטרנט של רשות ההגירה וכפי שאומץ בפסיקת בתי המשפט (עע"מ 9001/16 י.ב. שיא משאבים בע"מ נ' החשבת הכללית ואח'). במקרה דנן, טענה המאשימה, כי העובד הזר לא טרח לחדש את אשרת השייה הזמנית בה החזיק, וזו פגה ביום 05.09.12 ועל כן במועד ביצוע הביקורת שנערכה, הוא לא היה רשאי לשהות בישראל ועל כן, התחייבות המדינה בבג"ץ אינה חלה עליו.
ביחס לטענות הנוגעות ליסוד הנפשי, טענה המאשימה, דינן להתברר בשלב הראיות ולא כטענה מקדמית מסוג הגנה מן הצדק.

אשר להכרעתי –
ב עפ"א 50688-01-15 מדינת ישראל נ' רינה מגנזי (25.07.16), עמד בית הדין הארצי על העקרונות המנחים בנוגע להחלטת המדינה להגיש כתבי אישום חלף הטלת קנס מנהלי. נביא להלן בתמצית את קביעותיו של בית הדין הארצי, היפות לענייננו:
חוק העבירות המנהליות נועד להתמודד עם מצב של ריבוי העבירות בחוקים ובתקנות ולהציע דרכי ענישה חלופיות באופן שהמחוקק יצר דרך ענישה חלופית בדמות הגדרת עבירות מסוימות כ"עבירה מנהלית" שבצידה קנס מנהלי, וזאת במטרה לשפר את האכיפה, להקטין את העומס המוטל על רשויות האכיפה והשיפוט;
סעיף 15 לחוק הנ"ל מאפשר בתנאים מסוימים להגיש כתב אישום במקרה של ביצוע עבירה מנהלית;
אשר לברירה שבין "המסלול המנהלי" לפי חוק העבירות המנהליות ובין "המסלול הפלילי" קבע בית המשפט העליון בעניין אפרתי (בג"ץ 5537/91 אליהו אפרתי נ' כרמלה אוסטפלד, פ"ד מו(3) 501 (3.6.1992)) כי "דרך המלך היא להטיל בגינן קנס מנהלי, ובהליך מנהלי; זו דרך המלך, ואילו יוזמת הפרקליטות להגיש אישום פלילי בגין עבירה מנהלית היא החריג והיוצא לכלל".
במסגרת קביעת מדיניות ההעמדה לדין פלילי במקרה של עבירה המוגדרת כעבירה מנהלית, הוציא היועץ המשפטי לממשלה הנחיות לרשויות התביעה (נוהל והנחיות להפעלת חוק העבירות המנהליות, התשמ"ו – 1985 (הנחיה מס' 4.3041, מעודכן ליום 29.6.2011) להלן – הנחיות היועמ"ש). מדובר ברשימה בלתי ממצה. בנוסף, ביום 18.5.2008 פורסם עדכון של ההנחיות הפנימיות לעניין הגשת כתבי אישום בעבירות מנהליות במקום הטלת קנס מנהלי. בסעיף 2 להנחיות אלה נקבע כי תחת הטלת קנס מנהלי ניתן להגיש כתב אישום במקרים של ריבוי עבירות (לא רלוונטי לענייננו). בסעיף 5 להנחיות 2008 נקבעו נסיבות נוספות אשר בהתקיימן ניתן להגיש כתב אישום תחת הטלת הקנס המנהלי. גם כאן, מדובר ברשימה בלתי ממצה;
החלטת רשויות התביעה להגיש כתב אישום תחת הטלת קנס מנהלי נתונה לביקורת שיפוטית לפני בית המשפט שאליו הוגש כתב האישום (בג"ץ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל, (6.2.2006)). ביקורת זו תופעל בהתאם לכללים המקובלים במשפט המנהלי, ובכלל זה בחינת סבירות ההחלטה.
ומן הכלל אל הפרט
לטענת המאשימה, כתב האישום הוגש משהובהר, כי לעובד הזר אין אשרת שהיה בארץ ברת תוקף, שכן האשרה שהיתה בידיו פגה, והוא לא ביקש לחדש אותה. עובדה זו משמיטה את הקרקע מתחת לטענת הנאשמים, כי כתב האישום עומד בניגוד להתחייבות המדינה בבג"צ, שכן המדינה הבהירה כי התחייבותה להימנע מאכיפה לא תחול על מי שאינם מחזיקים כלל ברשיונות שהיה, וכן לא תהווה התחייבות להעניק רשיונות למי שמשוחרר ממשמורת ברישיון לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל. המאשימה צרפה לתגובתה את האסמכתאות הרלוונטיות התומכות בטענתה ואף הפנתה לכך שמדיניות זו קיבלה פומבי באתר האינטרנט של רשות ההגירה והאוכלוסין והוכרה ע"י בתי המשפט.
מן האמור לעיל עולה, כי המאשימה עשתה שימוש סביר בהפעלת שיקול הדעת להגיש כתב אישום, באופן שאינו עומד בניגוד לעקרונות הצדק ומצדיק את התערבותו של בית הדין.
באשר לאישום המתייחס לעבירת אי עריכת ביטוח, אין חולק, כי העובד הזר, הועסק שלא כדין מבלי שהיה מבוטח במשך 26 יום. גם ביחס לאישום זה, אין בידי לקבל את הטענה, כי ההחלטה להגיש כתב אישום חורגת ממתחם הסבירות, באופן שמצדיק את ביטולו של האישום.
ביחס לטענות הנאשמים המתייחסות ליסוד הנפשי, ברי כי השלב המתאים להתייחס לכך, כמו גם לחומר החקירה המצוי בתיק, הוא שלב הראיות ולא כעת, שעה שכל מה שעומד בפני בית הדין הוא כתב האישום בלבד. עוד אציין, כי אחדות מהטענות כוחן יפה לשלב הטיעונים לעונש.
לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה לביטול כתב האישום, להידחות.
בשיםלב לעובדה שכתב האישום הוגש זה מכבר, ומשדחיתי את הבקשה, תגיש הסניגורית את תשובתם המפורטת של הנאשמים לעובדות כתב האישום המתוקן עד ליום 18.12.18, וזאת ככל שהצדדים לא יגיעו להסדר ביניהם. תשומת לב הנאשמים, כי בחלוף המועד, ובהיעדר תשובה או הודעה על הסדר, אורה על העברת התיק לשמיעת ראיות, ללא מתן התראה נוספת.
לעיוני למתן החלטה ביום 19.12.18.

ניתנה היום, כ"ט כסלו תשע"ט, (07 דצמבר 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.