הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו הע"ז 42798-02-15

בפני
כבוד ה שופט אורן שגב

בעניין:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עוה"ד רינת יאיר - איילון

המאשימה

נגד

1.יסמין הרפז קורץ
2.קורץ אמיר

ע"י ב"כ עוה"ד מאיה אלפי שקד
הנאשמים

גזר דין

בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפניי היום, הורשעו הנאשמים, על פי הודאתם בעבירות של העסקת עובד זר שלא כדין, עבירה על סעיפים 2 (א)(1) ו- (2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן – " חוק עובדים זרים" או "החוק").
כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש.
ב"כ המאשימה טענה כי מדובר בעבירה של העסקה שלא כדין כאשר נסיבות העבירה הן חמורות, למשך תקופה ארוכה של 5 חודשים. העובדת הזרה לנה בביתם של הנאשמים, הועסקה על ידם על בסיס קבוע במשרה מלאה וזאת על רקע כך שנכנסה לישראל באשרת עבודה לתחום הסיעוד שתוקפה פג בשנת 2009. מכאן, שבעת שהנאשמים החלו להעסיק אותה, היא שהתה בישראל שלא כדין.
ב"כ המאשימה סקרה בקצרה את המצב הנוהג בישראל ביחס להעסקת עובדים סיעודיים והחומרה המיוחסת לכך והטעימה כי במדינת ישראל ניתנים היתרים לעובדים זרים במספר תחומים מצומצם כאשר ניכר שבתחומים אלה יש מחסור בעובדים ישראלים. בשנים האחרונות, הוסיפה, קיימת תופעה של עובדים סיעודיים שנוטשים את המעסיקים החוקיים שלהם ועוברים לעבוד במשק בית - ענף שלא הוכר על ידי המדינה ושיש בו מחסור. כך נוצר מצב שעולה מספר העובדים הלא חוקיים ומאידך הקשיש הסיעודי שקיבל היתר להעסקה מקבל עובד זר חדש וכך עולה מספרם של העובדים הזרים החוקיים ולא חוקיים במדינת ישראל.
עוד טענה כי בענייננו חל תיקון 15 לחוק עובדים זרים ועל כן יש להשית על הנאשמים עונש מינימום שלא יפחת מכפל הקנס המנהלי, היינו, 10,000 ₪, כשהקנס המקסימאלי בנסיבותיו של תיק זה (העסקה שלא במסגרת משלח-ידם של הנאשמים) עומד על 58,400 ₪.
ביחס למתחם הענישה, טענה כי המדינה סבורה שהוא צריך לנוע בין 20% ל- 80% מהקנס המקסימלי ומאחר ובהתאם לראיות הנאשמת היתה מעורבת יותר במסגרת ההעסקה של העובדת, מבוקש כי הקנסות שיושתו בתוך המתחם על כל אחד מהנאשמים יהיו שונים, כאשר בשקלול הנסיבות לחומרא של ביצוע העבירה מבוקש שהקנס שיושת על הנאשמת יהיה בגובה 18,000 ₪ ועל הנאשם 8,000 ₪.
כמו כן ביקשה כי ככל ותהיה פריסה לתשלומים יקבע ביה"ד כי ככל שלא ישולם אחד מהתשלומים יעמוד מלוא הקנס לפירעון מידי וכי בית הדין יורה להם לחתום על התחייבות להימנע מעבירה בה הורשעו למשך 3 שנים.
ב"כ הנאשמים טענה לעונש והטעימה במקרה דנן, העובדת הזרה לא נטשה מטופל קשיש שכן כלל לא סעדה מטופל כלשהו בזמנים הרלוונטיים להעסקתה אצל הנאשמים.
עוד טענה כי הנאשמים הם זוג צעיר ונורמטיבי, שזה הוא לו המפגש הראשון עם החוק. שניהם שומרי חוק ועובדים במקומות בהם האמון הוא הכרחי. ביחס לנסיבותיהם האישיות, הציגה הסניגורית מסמכים ממקומות עבודתם וטענה ביחס לנאשם 2 כי הוצב ע"י מקום עבודתו בחו"ל וזו התקופה בה נזקקה הנאשמת לסיוע.
לבני הזוג ילדה בת 5 שנים ותינוק בן 10 חודשים והם מצפים לילד נוסף שעתיד להיוולד בעוד 3 חודשים. הנאשמים הודו בביצוע העבירה בישיבה הראשונה, חסכו זמן שיפוטי יקר ויש לקחת זאת בחשבון השיקולים לקולא. תקופת ההעסקה היתה קצרה יחסית והם ביטחו את העובדת בביטוח רפואי כנדרש.
ביחס לקנס, טענה הסניגורית כי במשך שנים נהגה המאשימה לראות בבני זוג כתא משפחתי יחיד ו כיחידה כלכלית אחת מתוך ראייה שמדובר בעבירה בעלת אופי כלכלי, ובאופן פתאומי, מבלי שניתנה הנחייה מהיועמ"ש לממשלה או מהפרקליטות, החלה באופן שרירותי לנהוג באופן אחר בלי אחיזה או בסיס שיגבה את הטיעון והדרישה שלו. בעניין זה הפנתה לפסיקותיו של מותב זה, ובמיוחד לגזר הדין בעניין רקנאטי (ת"פ 59011-05-13 מדינת ישראל נ' מארין רקנאטי ואח'. ניתן ביום 19.04.16).
עוד טענה כי מדובר בעבירה מחודש נובמבר 2013 וכתב האישום הוגש בחודש פברואר 2015 ומאז לא נפתחו תיקים נוספים. מדובר איפוא במעידה יחידה ובודדת של בני הזוג אשר למדו את הלקח.
לאור האמור לעיל, ביקשה להטיל קנס משותף לשני הנאשמים ברף המינימאלי בסך של 10,000 ₪ וכי הקנס ייפרס ל- 10 תשלומים.

דיון הכרעה
העבירות על חוק עובדים זרים נקבעו כעבירות מנהליות, והקנסות המנהליים שהוצמדו להן הן בשיעורים משמעותיים, ובהיקפים של אלפי שקלים. הדבר מבטא את יחסו של המחוקק לתופעה של העסקת עובדים זרים בניגוד לדין ולכך שמדובר בעבירה שמשיאה למעסיקים תועלת כלכלית של ממש (ראו: בג"צ 9722/04 פולגת נ' מ"י (7.12.2006) .
כאמור, מדובר בעבירה שביסודה עומד מניע כלכלי מובהק ולכן, על מנת שהאכיפה תהיה אפקטיבית, עליה להיות משולבת בסנקציה כספית, אשר יהיה בה כדי ליצור את ההרתעה הנדרשת ולהפוך את העבריינות בתחום לבלתי משתלמת.
לחובתם של הנאשמים ייאמר, כי העסקת עובדים זרים ללא היתר עבודה הוגדרה כעבירה חמורה בעלת השלכות חברתיות ומוסריות (ראו: ע"פ 1001/01 מדינת ישראל נ' ניסים (17.6.2002)). לזכותם ייאמר, כי העבירה לא בוצע ה במסגרת משלח ידם.

מדיניות הענישה
בענייננו חל תיקון 15 לחוק העובדים הזרים, תשנ"א-1991 (להלן – "החוק"), הקובע כי הקנס המינימלי לעבירה של העסקת עובד ללא היתר הנו כפל הקנס המנהלי (10,000 ₪).
לא מקובלת עלי עמדת המדינה כי יש להטיל על כל אחד מבני הזוג הנאשמים את מלוא הקנס בנפרד. כפי שעמדתי על כך בפסיקותיי הקודמות מדובר בבני זוג המהווים יחידה כלכלית אחת, ומשמדובר בעבירה בעלת אופי כלכלי, הרי שיש להניח כי ביצועה השיא רווח מצרפי לתא הכלכלי המשותף, ולא לכל אחד מהנאשמים באופן נפרד. מכאן, ובהנחה שהעונש צריך להלום את העבירה, יש לגזור את מלוא הקנס על אותה יחידה כלכלית משותפת, המורכבת משני בני הזוג.
בנוסף, וכפי שפסקתי בת"פ 59011-05-13 מדינת ישראל נ' מארין רקאנטי ואח' (19.04.16. להלן – " עניין רקנאטי"), עד לפני חודשים מספר מדיניות המאשימה ביחס לעבירות מסוג העבירות בהן הורשעו הנאשמים בתיק זה, הייתה כי יש להרשיע כל אחד משני בני הזוג ואף לדרוש מכל אחד מהם בנפרד לחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירה. אולם הקנס שביקשה המדינה להשית היה לעולם משותף לשניהם. מדיניות זו נהגה ביחס לתיקים בהם הושגו הסדרי טיעון (סגורים או פתוחים) והן ביחס לתיקים שבהם נשמעו ראיות.
מעולם לא נטען ע"י ב"כ המאשימה, כי שינוי המדיניות, שנעשה באופן פתאומי ומידי, הנו פועל יוצא של נוהל או הנחייה כתובים כלשהם מטעם היועץ המשפטי לממשלה וממילא לא נטען ששינוי מדיניות זה פורסם בקרב בציבור הרחב על מנת שיוכל להיערך לכך ואולי אף יראה לנקוט משנה זהירות נוכח השינוי הפתאומי והדרסטי בגובה הקנסות שהמאשימה דורשת כיום להטיל, לאחר שנים רבות בהן נהגה אחרת.
בעניין רקנאטי עמדתי על חשיבותן של ההנחיות היועמ"ש. אשוב על תמצית הדברים:
הנחיות היועץ המשפטי לממשלה: נוהל והנחיות להפעלת חוק העבירות המנהליות, התשמ"ו-1985 [מס' הנחיה 4.3041 (60.004) עדכון 29.6.2011 (להלן – "הנחיות היועמ"ש"), מתוות אפוא קווים כלליים מנחים לקבלת החלטה מסוג זה ע"י תובע. הטעם לכך ברור ומתבקש. "תפקידן של ההנחיות הפנימיות מתבטא בהבניית שיקול הדעת של התובע תוך יצירת ודאות, מניעת אפליה פסולה והבטחת שוויון" (פרופ' ב. ברכה משפט מנהלי (כרך שני 248).
כך, לשם דוגמא, קובעות ההנחיות שלושה שיקולים, שהנם בבחינת רשימה בלתי ממצה. בהתקיים אחד מהם, או יותר, יוגש כתב אישום חלף הטלת קנס מנהלי. ואלו הם: הטלת קנס מנהלי אינה גורם מרתיע משום שהחשוד חוזר ועובר עבירות מנהליות מאותו סוג, חרף הקנסות המנהליים המוטלים עליו; החשוד לא שילם קנסות מנהליים קודמים שהוטלו עליו בעבר; נסיבות העבירה חמורות במיוחד.
הציבור יכול איפוא לדעת אל נכון מתי הוא צפוי להיות חשוף להגשת כתב אישום על כל המשתמע מכך. בתי המשפט מאידך, יכולים לאורן של הנחיות אלה לבחון, בהתאם לסמכותם הטבועה, את סבירות שיקול הדעת והנימוקים שהדריכו את הרשות בהחלטתה לבכר את ההליך הפלילי על פני המנהלי.
בתגובתה המנומקת מיום 30.05.13 לבקשה לביטול כתב אישום בהע"ז 41910-02-11, טענה המאשימה ביחס לפרסום הנחיות היועמ"ש, כי עם השלמת הקמתה של רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, תוקנו ההנחיות הפנימיות ביום 18.01.12 ופורסמו באתר הרשות (סעיף 14 לתגובה). בכך, הדפה את אחת הטענות שהועלתה כנגד חוקיות הנחיות היועמ"ש בהסבירה כי הן היו חשופות לעיונו של הציבור וכי משתמע מכך שהרשות פעלה בשקיפות מלאה.
לכן, מקום בו, לאחר שנים, המאשימה משנה את מדיניותה ביחס לענישה, ללא כל התראה מוקדמת, ועומדת על כך שמעתה ואילך הקנס המוטל על נאשמים שהנם בני זוג המנהלים משק בית משותף, יוכפל, מן הראוי שהדבר יעוגן בהנחיות היועמ"ש ויפורסם באתר רשות האוכלוסין וההגירה בדיוק מאותם טעמים עליהם עמדה ב"כ המאשימה בתיק הנ"ל.
בספרה משפט מנהלי, עומדת פרופ' דפנה ברק ארז, על חשיבותה של תכלית הפרסום של החלטות מנהליות. ראשית, הפרסום נועד לאפשר לציבור לתכנן את מעשיו בהתאם לעמדת הרשויות; הפרסום תורם לוודאות משפטית; כאשר הפרסום מתייחס לנורמה מחייבת, שלהפרתה נלווית סנקציה, החובה לפרסם מתחייבת מעקרון החוקיות, המורה שאין עונשין אלא אם מזהירים ולבסוף הפרסום תורם לשקיפות ועליו להיות נגיש לציבור (דפנה ברק ארז, משפט מנהלי, כרך א' עמ' 327).
הנה כי כן, שעה שהעבירות בהן עסקינן, אשר הוגדרו כעבירות בעלות אופי כלכלי, מיוחסות לשני בני זוג המנהלים משק בית משותף יש לראות בהם, לעניין גובה הקנס, יחידה כלכלית אחת, והכל בהתאם למדיניות המעשית שהמאשימה עצמה נקטה כל השנים.
לעניין היות העבירות בעלות אופי כלכלי, בית הדין הארצי שב ועמד על כך בע"פ 57160-01-14 מדינת ישראל נ' חדוות הורים בע"מ ואח' (להלן – " הלכת חדוות הורים") ופסק כי:
"[...] העסקת עובדים זרים ללא היתר פוגעת במדיניותה הכלכלית של הממשלה ו"פוגעת גם בתנאי עבודתם של עובדים מקומיים רבים הצריכים להתחרות בשוק העבודה עם 'עבודה זולה'", היינו משליכה באופן עקיף על היקף האבטלה ועל תנאי העסקתם של העובדים הישראלים (ע"פ 1001/01 מדינת ישראל - נפתלי ניסים, פד"ע לח 145 (2002); כן ראו את דברי ההסבר לתיקון מס' 7 לחוק עובדים זרים - ה"ח 143 התשס"ה 354 ואת דברי ההסבר לתיקון מס' 15 לחוק עובדים זרים - ה"ח 481 התש"ע 236). כחלק מכך יש לקחת בחשבון כי המניע לביצוע העבירה הינו במקרים רבים כלכלי, לצורך השגת תועלת כלכלית, ויש לפיכך הצדקה לעונש כלכלי אפקטיבי."
ואכן, בשם העיקרון כי מדובר בעבירה כלכלית ולא בעבירה מנהלית 'רגילה', המדינה נוקטת במדיניות המתבטאת, בין היתר, בהגשת כתבי אישום מכוחו של סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות חלף הטלת עיצום כספי.
לאור האמור לעיל, אני בדעה כי שעה שנקבע שהמניע לביצוע עבירות אלה הנו כלכלי וביצוע העבירה השיא תועלת כלכלית לנאשמים, ברי, כי במקרה שלפנינו התועלת הכלכלית צמחה לתא הכלכלי המשותף ולא לכל אחד מבני הזוג בנפרד. חיזוק לכך אני מוצא בהתנהלות המדינה, כאמור לעיל, אשר הייתה אחידה ועקבית, ולפיה עד לאחרונה היא עתרה להטלת עיצום כספי משותף לשני בני הזוג.
זאת ועוד. יש לזכור כי העיצום הכספי הנו רק רכיב עונשי אחד המצטרף לרכיב עונשי אחר והוא הטלת התחייבות על הנאשם להימנע מביצוע עבירה. התחייבות זו מהווה כלשעצמה עונש של קנס מותנה, הגם שמדובר בעונש הקל שבעונשים הקבועים בחוק העונשין (ראו דברי כב' הנשיא (בדימ') א. גרוניס בדנ"פ 8062/12 מדינת ישראל המשרד להגנת הסביבה נ' חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ, (2.4.2015) עמ' 9-10, פיסקה 12.
כידוע, בבית הדין הארצי לעבודה תלויים ועומדים ערעורים שונים שהגישה המדינה על גזרי דין בהם פסקתי כי הקנס יושת על שני בני הזוג בצוותא חדא, ולא בנפרד. נכון למועד כתיבת גזר דין זה, בית הדין הארצי טרם הכריע בסוגיה, ולא מצאתי כי עניין זה חורג בנסיבותיו מיתר המקרים בהם פסקתי כי בני הזוג יישאו בקנס הכספי במשותף.

נסיבותיהם האישיות של הנאשמים ומתחם הענישה הראוי
זוהי הפעם הראשונה בה מורשעים הנאשמים בעבירות מושא כתב האישום. מדובר באנשים נורמטיביים אשר הודו בביצוע העבירות המיוחסות לה בכתב האישום בישיבת ההקראה ובכך חסכו הליך שיפוטי יקר. עובדה זו, יש בה אף כדי להצביע כי הנאשמים הפנימו את חומרת העבירות בהן הודו והורשעו. כמקובל במקרים אלה, מקובל כי תקרת הקנס תועמד על 50% מגובה הקנס המקסימאלי, היינו – 29,200 ₪.
בנסיבות העניין, ומשמדובר בתקופת העסקה של 5 חודשים, סבורני כי מתחם הענישה הראוי הוא בין 10,000 ₪ (כפל הקנס המנהלי, כמתחייב מתיקון 15 לחוק) ל- 29,200 ₪ (מחצית הקנס המקסימלי).
הנאשמים הם זוג צעיר בראשית דרכו ולהם 2 ילדים צעירים מאוד ובימים אלה הם מצפים לבואו של ילד נוסף, בשעה טובה. העובדה שערכו ביטוח רפואי לעובדת מעידה כי זכויותיה עמדו לנגד עיניהם. כל אלה הנם שיקולים לקולא שבדעתי לקחת בחשבון.
לפיכך, ומשהחלטתי להטיל על הנאשמים, בנוסף על הקנס הכספי גם עונש של קנס מותנה ע"י חיובם לחתום על התחייבות להימנע מעבירה לתקופה המקסימלית של 3 שנים , הנני גוזר על שני הנאשמים במשותף בגין העבירה בה הורשעו קנס בגובה 13,000 ₪ (להלן – " הקנס").
הקנס ישולם ב- 10 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים בסך 1,300 ₪. התשלום הראשון ישולם עד ליום 01.09.16. לא ייפרע אחד התשלומים במועדו, תועמד יתרת הקנס הבלתי נפרעת לפירעון מידי.
המזכירות תפיק 10 שוברי תשלום לכל אחד מהנאשמים על סך של 650 ₪ (סה"כ לכל נאשם – 6,500 ₪).
כל אחד משני הנאשמים יחתום על התחייבות שלא לעבור עבירה על חוק עובדים זרים התשנ"א – 1991, למשך 3 שנים, שאם לא כן יחויב כל אחד מהם בנפרד בקנס בסך 58,400 ₪. בתוך 7 יום מהיום, יפנו הנאשמים למזכירות בית-הדין, באמצעות בא ת כוחם, על מנת לחתום על התחייבות כאמור, ועל מנת לקבל שוברים לתשלום הקנס.
בהתאם להסכמת הצדדים, גזר הדין ישלח אליהם בדואר.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 45 ימים ממועד קבלת גזר הדין.

ניתן היום, כ"ט סיוון תשע"ו, 05 יולי 2016, בהעדר הצדדים.