הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו הע"ז 31258-11-15

לפני:
כב' השופטת עידית איצקוביץ

המאשימה:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד רון אופיר
-
הנאשמים:

  1. שגית דרורי אלפאסי
  2. אריק אלפאסי

ע"י ב"כ עו"ד אליעזר חזן

הכרעת דין

בכתב האישום שהוגש לבית הדין ביום 15.11.15 הואשמו הנאשמים בהעסקת עובדת זרה שלא כדין, עבירה על פי סעיפים 2( א)(1) ו-(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 ( להלן – חוק עובדים זרים או החוק) והעסקה ללא ביטוח רפואי, עבירה לפי סעיפים 1 ד ו-2(ב)(3) לחוק.

לפי האמור בכתב האישום, במועד הרלוונטי לכתב האישום הנאשמים, בני זוג, התגוררו והחזיקו בבית ברחוב הרותם 1 במושב אביחיל ( להלן – הבית).

ביום 27.7.15, במסגרת ביקורת שערכו מפקחי רשות האוכלוסין וההגירה, נמצאה בבית עובדת זרה שביצעה עבודות משק בית. פרטי העובדת הינם: Tetiana Miroshnychenko דרכון מספר: EP970841 ( להלן – העובדת).

ביום 26.6.16 הגישו הנאשמים תשובה בכתב לכתב האישום וכפרו בכל עובדות כתב האישום, פרט לסעיף הראשון שעניינו מגוריהם בבית.

עדים וראיות:

ביום 13.2.17 התקיים דיון לפניי שבו העיד מטעם המאשימה המפקח חמד סלמה, ראש צוות אכיפה מרחב מרכז וירושלים מנהל אכיפה וזרים ברשות האוכלוסין וההגירה ( להלן – מר סלמה) שהעיד כי במסגרת פעילות אכיפה באזור נתניה והסביבה, הוא כתב את דו"ח הפעולה מיום 27.7.15 ( מ/1) ואת רשימת העובדים ( מ/2) (עמ' 3 ש' 19-25 לפרוטוקול הדיון).
כמו כן, הוגשו תמונות שצולמו באמצעות מר סלמה במהלך הביקורת בבית ( מוצגים – מ/3 ו-מ/5).

ביום 7.3.18 התקיים דיון נוסף שבו נחקר מטעם המאשימה המפקח אסף עמר, ששימש בעברו כחוקר מעסיקים מרכז וירושלים, מנהל אכיפה וזרים ברשות האוכלוסין וההגירה ( להלן – מר עמר), שהעיד כי חקר את הנאשמים ( חקירת הנאשם - מ/7 וחקירת הנאשמת - מ/10).
הנאשם המציא במסגרת חקירתו אישור העברה בנקאית של כספים לעובדת ( מ/8) ומסמכים בנוגע לביטוח רפואי של העובדת ( מ/9) (עמ' 15 ש' 15-28 לפרוטוקול הדיון).

המאשימה הציגה את כל המוצגים שלהלן: דו"ח פעולה מיום 27.7.15 שנערך על ידי מר סלמה ( מ/1), רשימת עובדים שערך מר סלמה ( מ/2), תמונות שצולמו בתוך הבית על ידי מר סלמה ( מ/3 ו- מ/5), צילום דרכונה של העובדת ( מ/4), תעודת עובד ציבור בנוגע למעמדה של העובדת ( מ/6), חקירה תחת אזהרה של הנאשם מיום 7.9.15 ( מ/7), אישור העברה בנקאית של כסף לעובדת ( מ/8), מסמכים מחברת הביטוח הראל לעניין ביטוח רפואי לעובדת ( מ/9), חקירה תחת אזהרה של הנאשמת מיום 7.9.15 ( מ/10).

מתעודת עובד הציבור ( מ/6) עולה כי העובדת הייתה בעלת רישיון תייר ( ב/2) בשתי תקופות: מיום 2.9.13 ועד ליום 2.12.13, ומיום 11.12.14 ועד ליום 11.3.15 ( קרי, לא בתקופה הרלוונטית לכתב האישום).

הנאשמים לא העידו.
לאחר שב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב, הועבר התיק להכרעה.

דו"ח הפעולה מיום 27.7.15
מ"תיאור המקרה" בדו"ח הפעולה מיום 27.7.15 שנכתב על ידי מר סלמה עולה כי במהלך פעילות יזומה לאיתור שוהים בלתי חוקיים ברחוב עמק חפר בנתניה, נראתה אישה בעלת חזות מזרח אירופאית. המפקחים ניגשו אליה והזדהו בפניה עם מדים מלאים ותעודות פקח הגירה. הם ביקשו ממנה מסמך מזהה והעובדת הציגה בפניהם דרכון אוקראיני. לאחר בדיקה מול חוקר עובדים זרים מר קובי גבריאל ומול מערכת " אביב" התברר שהעובדת שוהה במדינת ישראל שלא כחוק ( רישיון ב/2 לא בתוקף). המפקחים הסבירו לעובדת את הדברים וביקשו ממנה להתלוות אליהם להמשך בירור מעמדה במדינת ישראל.
העובדת התלוותה אליהם ללא שימוש בכוח. המפקחים שאלו את העובדת אם ברצונה לאסוף כבודה, והיא השיבה שכן ושהיא גרה במקום שבו היא עובדת במשק בית ובניקיון. הם נסעו למקום והיא הצביעה על הבית. מדובר בבית פרטי שנמצא במושב אביחיל ברחוב הרותם 2. העובדת אמרה למפקחים שבעלי הבית נמצאים בבולגריה ושיש לה מפתחות לבית.

צוינו בדו"ח הפעולה פרטיהם של בעלי הבית, שלהלן:
אריק אלפסי, ת.ז. XXXXXX638
שגית דרורי אלפסי, ת.ז. XXXXXX151
לפי בדיקה מול מערכת " אביב", בעלי הבית טסו לבולגריה עם הילדים ביום 26.7.15. המפקחים צלצלו בפעמון הדלת מספר פעמים ולא היה מענה. מר סלמה התקשר לרבש"צ ( רכז ביטחון שוטף צבאי) של המושב אשר הגיע למקום, וביחד ניסו ליצור קשר עם בעלי הבית בטלפון. לאחר מכן אמר הרבש"צ למפקחים שבעלי הבית בחו"ל ועזב את המקום.
המפקחים ניסו להשיג את בעלי הבית במספר הטלפון שהעובדת מסרה להם אך לא היה מענה.
המפקחים העדיפו שלא להיכנס לבית ללא התייעצות עם מנהל מרחב המרכז – מר אופיר לוי, ולאחר התייעצות עמו, הוחלט להיכנס.

בפתח הבית ראו המפקחים אדם, הם ניגשו והזדהו בפניו. המפקחים שאלו לזהותו והוא השיב שהוא איש התחזוקה של הבית, והגיע על מנת לוודא שהכול בסדר בזמן שבעלי הבית שוהים בחו"ל. לבקשתם, הוא הציג רישיון נהיגה בתוקף בו פרטיו: עידן הררי ת.ז. XXXXXX991. המפקחים שאלו אותו אם יש מישהו בבית והוא השיב שלא, שכן בעלי הבית טסו לחו"ל יום קודם לכן. המפקחים הסבירו שהם עיכבו את העובדת שלטענתה היא מנקה בבית וגרה בו, ושהם צריכים להיכנס לבית כדי לאסוף את הכבודה/אולי עדיף ציוד? שלה. העובדת זיהתה את מר עידן הררי - איש התחזוקה וחבר המשפחה ( להלן – מר הררי). המפקחים ביקשו ממנו להתלוות אליהם לבית לצורך איסוף הציוד של העובדת והוא הסכים.

העובדת פתחה את שער החצר הבית והקישה את קוד הכניסה והם נכנסו לשטח של הבית. בנוסף, לעובדת היה מפתח של הבית והיא פתחה את הדלת של הבית והקישה את הקוד של האזעקה וכך נטרלה אותה.
העובדת נכנסה לחדר שלה, שנמצא בקומה הראשונה ליד השירותים, ואספה את דבריה. מר הררי קיבל שיחת טלפון מבעל הבית ונתן את הטלפון הסלולארי למר סלמה, כדי שידברו.
מר סלמה הציג את עצמו בשיחה וזיהה את בעל הבית לפי מספר תעודת הזהות שהוא מסר. מר סלמה הסביר לבעל הבית שהם אוספים את הציוד של העובדת משום שהיא שוהה בלתי חוקית במדינה ועליה להתלוות אליהם להמשך בירור מעמדה. בעל הבית טען שהיא הגיעה אליו דרך המשפחה של אשתו מאוקראינה.
המפתח לבית של העובדת הושאר בידיו של מר הררי בהוראתו של בעל הבית.
בדו"ח נרשם כי במהלך האירוע לא נגרם נזק לאדם או לרכוש וכן כי במהלך איסוף הציוד של העובדת, היא והמפקחים נכנסו אך ורק לחדר שלה.

טענות המאשימה

המפקחים פגשו את העובדת ברחוב ופרטיה נלקחו ונרשמו ברשימת עובדים באותו הרגע. לבקשת העובדת ניגשו המפקחים יחד עמה לבית שבו היא עבדה לצורך איסוף כבודתה טרם תושם במשמורת חוקית, והעובדת הכניסה את המפקחים לבית.

הנאשמים היו ערים לעובדת מגוריה של העובדת בביתו ולהיותה עובדת זרה.

הנאשמים נמנעו מלהעיד והדבר מהווה חיזוק או סיוע לראיות התביעה, לפי סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי), ככל שלהרשעת הנאשמים יהיה דרוש חיזוק ראייתי.

אשר לטענה ב"כ הנאשמים בדיון ההוכחות ביום 7.3.18 בדבר פסילת ראיות התביעה נוכח כניסה לא חוקית לבית הנאשמים, טענה המאשימה כי אילו נפסלו הראיות אשר נתפסו כתוצאה מהכניסה לבית הנאשמים, ממילא לא היה לכך נפקות לצורך הרשעת הנאשמים. כל החומר הדרוש להרשעת הנאשמים נתפס ללא קשר לכניסת המפקחים לבית הנאשמים, שכן פרטי העובדת נלקחו ברחוב והודעות הנאשמים נגבו חודש וחצי לאחר הביקורת. על כן, צילומי העובדת בתוך הבית אינם דרושים לצורך הרשעת הנאשמים.

לא נפל כל פגם בכניסת המפקחים לבית הנאשמים, שכן הייתה להם סמכות חוקית מכוח סעיף 6( א)(2) לחוק עובדים זרים. יתרה מכך, כניסת המפקחים לבית נעשתה לבקשת העובדת כדי שתוכל לאסוף את כבודתה והסכמתה. המפקחים התנהלו בצורה הומאנית עת אפשרו לעובדת לאסוף את כבודתה.

המאשימה חזרה על טיעוניה בסיכומי התשובה וכן טענה כי פרטי הנאשמים נמצאו בידי המפקחים עוד לפני כניסתם לביתם.

המאשימה השיבה לטענת הנאשמים בדבר אי חוקיות עיכוב העובדת בשל חזותה, שהעיכוב התבסס על הצלבת מכלול נסיבות ונתונים על סמך מומחיותו של המפקח. מדובר היה ב"אזור יוקרתי המתאפיין בעבודת עובדים זרים" והביקורת בוצעה בשעה המאפיינת תנועת עובדים זרים ולכן המפקח חשד שמדובר בעובדת זרה – בהתבסס על לבושה, שפתה וחזותה. כמו כן, העובדת עוכבה לאחר שבחינת דרכונה העלה כי היא שוהה בארץ ללא רישיון. בנסיבות אלה נתבקשה העובדת להתלוות למפקחים להמשך בירור.

המאשימה הרחיבה את טיעוניה בנוגע לסמכות המפקחים בהתאם לסעיף 6 לחוק עובדים זרים וטענה כי המפקח פעל בסבירות, ואין במעשיו פגיעה בזכויות העובדת או בזכויות הנאשמים, שכן הם נעשו בהתאם לסמכויות הפיקוח שנקבעו בדין.

גם אם יסבור בית הדין כי המפקחים פעלו ללא סמכות חוקית ונפלו פגמים בהתנהלותם אין מקום לפסול את הראיות שנתפסו במהלך הביקורת, שכן אין פגיעה בזכויות הנאשמים להליך הוגן או בזכות אחרת. בהתאם לכך, אין מקום לפסול את הראיות הנגזרות ובכללן הודאות הנאשמים שניתנו מרצון חופשי.
נוכח האמור לעיל, יש להרשיע את הנאשמים.

טענות הנאשמים

לאחר שהמפקחים עיכבו את העובדת הם שאלו אותה אם ברצונה לאסוף את כבודתה, אך בפועל הם השתמשו בכך על מנת להיכנס לבית הנאשמים שלא כדין, ללא צו וללא רשות על מנת לאסוף ראיות בבית.
המפקחים השתמשו בפרטי הנאשמים שהושגו בתוך הבית בעקבות החיפוש הפסול וזימנו את הנאשמים לחקירה. בניגוד לאמור בכתב האישום, העובדת לא נמצאה בבית ולא נצפתה כשהיא עובדת בפועל בשום שלב.

העובדת עוכבה הרחק מבית הנאשמים, כאשר לדברי המפקח מר סלמה, הסיבה לעיכובה הייתה " חזות מזרח אירופאית". בשל האמור היא עוכבה, נעצרה והובאה לבית הנאשמים ובהמשך נחקרה ונלקחה למתקן משמורת. עיכוב זה התבסס על הפליה והחשד לביצוע עבירה היה על חזות בלבד, והדבר מהווה אפליה אסורה שמצדיקה את פסילת החיפוש ותוצריו.

בהמשך העובדת הובאה לבית הנאשמים והתבקשה לפתוח את הדלת על מנת שתוכל לאסוף את חפציה. בפועל מטרת כניסת המפקחים לבית הייתה איסוף ראיות ללא צו כדין וללא הסכמת הנאשמים, תוך קבלת "הסכמת" העובדת כתוצאה מדברים לא נכונים שנמסרו לה, כאשר ממילא הסכמתה לא הספיקה כדי להיכנס לבית לפי הדין. אין חולק שלא היה בידי המפקחים צו מבית המשפט. לאור כל אלה יש לפסול את מלוא הראיות שהושגו כתוצאה מהכניסה לבית הנאשמים ולזכות אותם.

כמו כן, העובדת דוברת רוסית בלבד, ובדו"ח הפעולה נכתב כי שפת ההתקשרות עמה הייתה רוסית, ואולם מר סלמה העיד כי הוא אינו מדבר בשפה הרוסית ולא היה עמו איש דובר הרוסית. לפיכך לא ברור כיצד המפקחים דיברו עם העובדת.

פרטי הנאשמים התקבלו תוך כדי ועקב הכניסה לבית. אמנם הפרטים מופיעים בדו"ח הפעולה, אך לא צוין מהיכן נשאבו.

הנאשמים התייחסו בסיכומים לסמכות המפקחים לכניסה לבית בהתאם לחוק עובדים זרים וחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן – חוק הכניסה לישראל).
לטענתם החיפוש בבית פגע בזכותם של הנאשמים לפרטיות שנובעת מסעיף 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, לפיו אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.
על אף ההוראות המפורשות בחוקים אלה לא הוציאו המפקחים צו, לא ביקשו רשות מהנאשמים טרם הכניסה לבית, והסתפקו בהסכמת העובדת בטענה כי נכנסו רק כדי לאסוף את כבודתה. מאחר שהמפקחים לא הבהירו כי הם נכנסו לבית על מנת לאסוף ראיות אלא כדי לאסוף את כבודתה של העובדת, ומאחר שהעובדת אינה המחזיקה בבית, הרי שהכניסה נעשתה שלא כדין.

יש לפסול את הראיות שהושגו בחיפוש מושא כתב האישום. כניסת המפקחים לבית תוך כדי שהם מצלמים, אוספים ראיות ומשוחחים עם עובדי הנאשמים, מבלי לבקש את הסכמת הנאשמים, מהווה פגיעה חמורה בזכויותיהם. לנוכח הפגמים המתוארים, הרי שהחיפוש נעשה בניגוד לחוק הכניסה לישראל ולחוק עובדים זרים, תוך פגיעה בזכות הנאשמים לפרטיות ולקניין מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לפיכך יש לפסול את הראיות שהושגו באופן בלתי חוקי, קרי, את התמונות שצולמו בבית ופרטי הנאשמים.

על בסיס פרטיהם המזהים של הנאשמים נגבו הודעות הנאשמים והוגשו מסמכי הביטוח הרפואי של העובדת לתיק. פרטי הנאשמים, הודעותיהם, המסמכים בדבר ביטוח רפואי לעובדת והתמונות הם תוצרים של ביקורת פסולה בנכס שהושגו באי חוקיות. לכן יש לפסול את דו"ח הפעולה ( מ/1) – באשר לכל החלקים שנאספו לאחר הכניסה לבית, בדגש על פרטי הנאשמים, רשימת העובדים ( מ/2), התמונות שצולמו בבית – מ/3 ו- מ/5, הודעות הנאשמים – מ/7 ו- מ/10 שמהווים תוצר של הביקורת הפסולה ומסמכים שהציג הנאשם בחקירתו – מ/8 ו- מ/9. המוצגים היחידים שאינם קשורים לאי חוקיות החיפוש בבית הם פרטי העובדת שנלקחו מחוץ לבית.
פסילת הראיות במקרה דנן לא תטלטל את אמון הציבור במערכת המשפטית, שכן מדובר בעבירה מנהלית קלה. שיקולי עשיית הצדק מצדיקים את פסילת הראיות.

אף וככל שהושגו פרטי הנאשמים בטרם הכניסה לבית, הרי עקב אי חוקיות עיכוב העובדת ברחוב בשל חזותה, יש לפסול את הפרטים האמורים ואת ההודעות שהושגו מכוחם.

לאור פסילת הראיות, לא הוכחו יסודות העבירות שבכתב האישום.

הנאשמים חזרו על טענותיהם בסיכומי התגובה לסיכומי התשובה של המאשימה.

האם הפנייה לעובדת ועיכובה היו פסולים?

הנאשמים טענו כי עצם החשד שהתעורר בקרב המפקחים שהעובדת אינה חוקית בשל " חזות אירופאית" ועיכובה בשל כך פסולים. לטענתם, בישראל למעלה ממיליון עולים חדשים וישנים אשר מוצאם בברית המועצות לשעבר. ההנחה לפיה העובדת היא עובדת זרה בלתי חוקית, רק בשל חזותה המזרח אירופאית מהווה אפליה אסורה. הנאשמים התבססו על סעיף 6( ב) לחוק עובדים זרים וטענו כי המפקחים לא היו רשאים לפנות כלל לעובדת, אלא אם חשבו שהיא קשורה לביצוע עבירה או שיש לה מידע עליה. במקרה דנן, הבסיס היחידי לחשד היה חזותה של העובדת. הנאשמים הפנו בעניין זה לפסק דין של כב' השופט דורי ספיבק בהע"ז 11387-09-14 מדינת ישראל נ' רובינשטיין, 4.2.17 (להלן – עניין רובינשטיין).
בעניין רובינשטיין זוכו הנאשמים מעבירות על חוק עובדים זרים, משנקבע כי מעקב אחר עובדת זרה רק על רקע " חזות אסייתית", ללא קיומו של חשד סביר לביצוע עבירה, הוא פסול. מלוא הראיות שהושגו כתוצאה מפעולות אלו של המפקחים נפסלו וביניהן חקירות והודאות הנאשמים.

נבהיר כי מדובר בפסק דין שאינו חלוט מאחר שתלוי ועומד ערעור בבית הדין הארצי לעבודה (ע"פ 42453-03-17 מדינת ישראל ' נ' רובינשטיין ואח').

מנגד המאשימה טענה כי עיכוב העובדת לא נעשה על יסוד חזותה בלבד, בשונה מהעובדות בעניין רובינשטיין, אלא בהתבסס על הצלבת מכלול נסיבות, נתונים ותוך עשיית שימוש במומחיותו של המפקח, מר סלמה.

בחקירתו הנגדית של מר סלמה העיד כך:
"ש. איך זיהית שהנתינה כאן היא שוהה לא חוקית? אתה כתבת אישה בעלת חזות מזרח אירופאית. מה זה חזות מזרח אירופאית?
ת. מניסיוני שנים רבות ביחידת ההגירה זה פחות או יותר מישהו שמתלבש בצורה כזאת שהוא לא ישראלי. נראה פחות או יותר אם זה ניגשתי אליו ודברתי אתו והוא לא מדבר עברית, באותה שפה שלנו.
ש. אני מדבר על חזות ולא על שפה. עור לבן עור שחור?
ת. אני לא מחפש את הצבע ולא מבדיל בצבע. אתה מביא אותי לנקודה לא כזאת נעימה. חזות מזרח אירופה זה יכול לא אותו לבוש שהוא לבוש ישראלי. שונה קצת. יכול להיות חזות.
ש. אף ארוך או עיניים מלוכסנות. ?
ת. יכול להיות. לא יכול לתאר במילים וגם בצילום דרכון היא נראית אחרת אבל יכול להיות שגם במציאות. נכון שכתבתי את זה על בסיס התרשמות שיכול להיות שמבוססת על חזות שלה. או שהייתה בלונדינית יותר מדי. משהו שהוא קצת שונה מהסביבה הישראלית מהחזות הישראלית. יש משהו שבולט בעין. ניגשתי ובדקתי.
ש. מה בלט בעין שגרם לך לגשת ?
ת. אולי בשעה שכולם מסיימים לעבוד בשעות האלה בערך שמסיימים לעבוד אז יש תנועה של נתינים זרים מאזורי יוקרה ומסיימים לעבוד בניקיונות ויכול להיות שבגלל זה בדקתי אותה".

(עמ' 6 ש' 23-28, עמ' 7 ש' 1-10 לפרוטוקול הדיון).

עדותו של מר סלמה, מפקח בעל ניסיון של שנים רבות, מהימנה בעיני ומקובלת עליי בעניין זה. בנסיבות שהוכחו בעניינה של העובדת, הפנייה לעובדת נעשתה לא רק על סמך המראה החיצוני של העובדת ולבושה, אלא גם משום שהעובדת לא דיברה עברית ונמצאה ב"אזור יוקרה" בשעה שעובדים מסיימים לעבוד בעבודות ניקיון ( שעה 17:00). המפקחים שהיו לבושים במדים פנו אל העובדת, הזדהו וביקשו ממנה מסמך מזהה, שהיא הסכימה למסור.

העובדת עוכבה רק לאחר שבחינת דרכונה העלה שהיא שוהה בארץ ללא רישיון תקף ( מ/4).

חוק עובדים זרים עוסק בהסדרת תחום העסקת עובדים זרים. תכליתו היא למנוע העסקה של עובדים זרים ללא היתר וליתן לעובדים תנאים הוגנים מינימאליים.

סעיף 6 לחוק עובדים זרים, שכותרתו " סמכויות פיקוח" קובע:
"6 (א) לשם פיקוח על ביצוע הוראות חוק זה או תקנות על פי, רשאי מפקח שהוסמך... –
(1) לדרוש ממעסיק, מאדם שפועל מטעמו של המעסיק או בעבורו, ממעסיק בפועל, ממתווך כוח אדם או מקבלן כמשמעותו בסעיף 2( ג), או מעובדו של מי מהם מידע ומסמכים הנוגעים לביצוע הוראות חוק זה;
(2) להיכנס בכל עת סבירה ללשכה פרטית או למקום עבודה שיש יסוד להניח שהוא מקום עבודה של המעסיק או של עובד או שהוא מקום מגוריו של עובד זר, ובלבד שהכניסה למקום המגורים כאמור היא לצורך בדיקת קיום חובותיו של המעסיק לפי סעיף זה וניתנה הסכמה לכך מאת העובד הזר;
...
( ב) היה למפקח חשד לביצוע עבירה שבתחום פיקוחו, רשאי הוא –
(1) לחקור אדם שלדעתו קשור לביצוע עבירה כאמור, או שיש לו או עשוי להיות לו מידע עליה;
(2) לתפוס חפץ או מסמך הקשור לביצוע עבירה כאמור.
...".

חברי השופט ספיבק כתב בעניין רובינשטיין כך:
"קריאה בהוראות החוק מובילה לדעתי למסקנה ברורה. בהעדר חשד ספציפי המבוסס על מידע מודיעיני או אחר, החוק אינו מסמיך פקח לעקוב, לצורך אכיפת הוראותיו, אחרי אדם שמסתובב לו לתומו ברחוב, רק משום שיש לו " חזות אסיאתית". אזכיר בקשר לכך את המובן מאליו, והוא שיש במדינת ישראל אזרחים לא מעטים שהם בעלי " חזות אסיאתית", זרים לא מעטים בעלי " חזות אסיאתית" שהם בעלי אשרות עבודה בישראל השוהים בישראל כדין, וגם תיירים בעלי " חזות אסיאתית". כל אלה זכאים להסתובב בחופשיות ברחובות הערים ולנוע בחופשיות בכבישי הארץ, בלי להיות נתונים לחשש וחשד בלתי פוסק שמא מאן דהו עוקב אחריהם וחושד בהם שהם מעורבים בפעילות בלתי חוקית, רק בשל צבע עורם וחזותם. אף שבעיני הדברים הם בבחינת המובן מאליו, לא מיותר לחזור ולהזכיר כאן כי התייחסות שונה אל אדם רק בשל צבע עורו או חזותו פוגעת בזכויות היסוד החוקתיות שלו לשוויון ולכבוד ( ראו: בג"ץ 7426/08 טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה נ' שרת החינוך (31.8.10)). עוד אציין כי איסור ההפליה של בני אדם בשל צבע עורם ומוצאם חל ומחייב גם במגזר הפרטי ( ראו הוראות: חוק שוויון הזדמנויות בעבודה , התשמח-1988 וחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000, ליישום ואכיפת איסור ההפליה בשל צבע עור הקבוע בחוק זה ראו: עא (חי') 3724/06 קיבוץ רמות מנשה נ' מזרחי (7.1.08)). לתחולת חוקי היסוד, ובהם גם הזכות לחירות, גם על עובדים זרים בישראל, ראו: בגץ 4542/02 ‏ עמותת " קו לעובד" נ' ממשלת ישראל (30.3.06))".

אני סבורה כי יש להבחין בין נסיבות המקרה בעניין רובינשטיין לבין המקרה שלפניי. ברור שלכל אדם זכות להתנייד בארץ בחופשיות. ואולם, אין אני סבורה כי בעת פניית מפקח לאדם – אף ללא חשד לביצוע עבירה – כדי לבדוק אם יש לו רישיון שהיה או עבודה בישראל יש משום פגיעה בלתי מידתית בזכות לכבוד ולשוויון. בעניין זה, יש להבחין בין סמכויות הפיקוח לבין סמכויות החקירה.
הסמכות לבקש הגשת מסמך מופיעה בסעיף 6(א)(1) לחוק עובדים זרים כסמכות פיקוח, בשונה מסמכות החקירה המופיעה בסעיף 6(ב), וזו הדורשת "חשד לביצוע עבירה".

מפקח רשאי להסתמך על שיקול דעתו, ניסיונו, ומכלול הנתונים ( כולל החזות החיצונית) כדי לזהות עובד שלגביו מתבצעת עבירה ( לא על ידו, אלא על ידי מעסיקו).
הוראות חוק עובדים זרים מסדירות את העסקת עובדים זרים, המוגדרים בסעיף 1 לחוק כ"עובד שאינו אזרח ישראל, או תושב בה". יסודות העבירה בדבר העסקת עובד זר ללא היתר כוללים יסוד של "זרות" – שאינו בגדר רכיב של אפליה אלא של הבחנה לגיטימית. כך גם בחוק כניסה לישראל.

כפי שציין ב"כ המאשימה בסיכומיו, אילו ייקבע כי למפקח אין סמכות להפעיל את שיקול דעתו המקצועי, תוך הצלבת הנתונים ( אזור גאוגרפי, שעת הפעילות, מראה, צורת לבוש ושפת דיבור) ייווצר מצב אבסורדי לפיו יהיה על מפקחי הרשות לפעול באופן " עיוור", תוך התעלמות מנתונים חיצוניים או מארץ מוצא של האדם, ולהפעיל את סמכויות הפיקוח באופן שוויוני כלפי כלל האוכלוסייה וכלפי כל המתהלכים ברחוב, מה שיוביל לבזבוז רב של משאבים.

ב"כ המאשימה הזכיר את פסק הדין של בית המשפט העליון בבג"ץ 4797/07 אגודה לזכויות האזרח בישראל נ' רשות שדות התעופה ואח', 22.5.12, אשר מכיר בכך שלא ניתן במצב של בידוק בטחוני להחיל קריטריונים שווים על כלל הנוסעים, וכי החלת קריטריונים שווים תביא לפגיעה ממשית בתפקוד הרשות. אני בדעה כי מדובר בסיטואציה שונה ובהפעלת סמכות על ידי רשות אחרת, כאשר מדובר שם בהגנה על ביטחון המדינה. פעולת הרשות והפגיעה הנובעת ממנה חייבת להיות מידתית לערך המוגן – אין דין מניעת העסקת עובדים זרים כדין הגנה על ביטחון המדינה ותושביה.
אולם, תוך התייחסות למקרה של העובדת כאן, מעשיו של מר סלמה נעשו בשטח ציבורי ומטרתם הייתה לפקח על קיום הוראות חוק עובדים זרים. לא נעשתה כל פעולה שפגעה באופן מהותי בזכויות העובדת, וגם אם הייתה פגיעה הרי היא הייתה מינימלית לצורך יישום הוראות החוק.
יובהר כי העסקת עובד זר במשק בית מתבצעת בתוך בית מגורים ועל כן נסתרת מן העין, מה שמקשה על פיקוח הוראות החוק. לצורך כך, למפקח נתונה הסמכות להפעיל את שיקול דעתו המקצועי לאחר הצלבת מכלול של נתונים הקשורים במקום, בזמן, בפעולות, מאפיינים חיצוניים ונתונים נוספים.

לסיכום – אין אני מקבלת את טענות הנאשמים בנקודה זו, וקובעת כי לא נפל פגם בבדיקה שנערכה לגבי העובדת, המבוססת גם על חזותה החיצונית.

כניסת המפקחים לבית הנאשם

מחלוקת מהותית בתיק נוגעת לסוגיית חוקיות הכניסה של המפקחים לבית הנאשמים, כאשר הטענה העיקרית של הנאשמים היא כי הכניסה לביתם הייתה שלא כדין ולפיכך יש לפסול את הראיות שנתפסו בעקבות זאת.
במקרה דנן אין מחלוקת שלא ניתן צו על ידי בית המשפט. תחילה יש להבחין בין סמכויות המפקח מכוח חוק הכניסה לישראל לבין סמכויות מכוח חוק עובדים זרים. נבחן את הוראות הדין הרלוונטיות.

סמכויות לפי חוק הכניסה
סעיף 13 ה(א)(2) לחוק הכניסה לישראל קובע את סמכויות האכיפה כך:
"לשם ביצוע הוראות פרק זה, רשאי פקח או שוטר –
...
(2) להיכנס בכל עת סבירה למקום, למעט למקום מגורים, שלגביו יש חשד כי מצוי בו אדם השוהה שלא כדין בישראל כדי לערוך בדיקה בענין".
בסעיף 13ה'(א)(2) לחוק הכניסה לישראל נקבע כיצד תתבצע הכניסה למגורים:
"כניסה לפי סעיף זה תעשה רק לאחר שהשוטר או הפקח, לפי העניין, זיהה את עצמו לפני מי שנחזה להיות כמחזיק המקום והודיע לו את המטרה שלשמה מתבקשת הכניסה ובמקום המשמש למגורים – הציג לפניו את צו בית המשפט...".
מהאמור לעיל, לפי חוק הכניסה לישראל, לפקח אין סמכות להיכנס למקום מגורים, אלא בצו של בית המשפט.

סמכויות לפי חוק עובדים זרים
חוק עובדים זרים קובע את סמכויות החיפוש והכניסה למקום מגורים על ידי מפקח.
בסעיף 6(א)(2) לחוק עובדים זרים קבועה סמכות המפקח:
"לשם פיקוח על ביצוע הוראות חוק זה או התקנות על פיו, רשאי מפקח שהוסמך לפי סעיף 5 ב –
...
(2) להיכנס בכל עת סבירה ללשכה פרטית או למקום עבודה שיש יסוד להניח שהוא מקום עבודה של המעסיק או של עובד זר או שהוא מקום מגוריו של עובד זר, ובלבד שהכניסה למקום המגורים כאמור היא לצורך בדיקת קיום חובותיו של המעסיק לפי סעיף 1 ה וניתנה לכך הסכמה מאת העובד הזר.
(3) לבקש משופט של בית הדין האיזורי לעבודה או שופט של בית משפט השלום ליתן צו המתיר לו להכנס למקום המנוי בפסיקה (2) המשמש למגורים או לחצרים פרטיים של מקום כאמור ...".

על פי הוראות החוק, מפקח רשאי להיכנס, בכל עת סבירה, למקומות הבאים: לשכה פרטית או מקום עבודה, שיש יסוד להניח שהוא מקום עבודה של המעסיק או של עובד זר, או מקום מגוריו של עובד זר. הכניסה למקום עבודה שהוא מקום מגוריו של העובד הזר מוגבלת לצורך בדיקה האם קוימו חובות המעסיק למתן " מגורים הולמים" לעובד הזר ומותנית בהסכמת העובד הזר.

לפי פסק הדין שניתן בהע"ז 61193-01-13 מדינת ישראל נ' שמגר ואח', 29.5.18 (להלן - פרשת שמגר), באשר לשאלת ההסכמה בעניין סעיף 6( א) לחוק עובדים זרים, נקבע כי ההסכמה לכניסה לאתר ביקורת המשמש למגורים, אשר עשויה להוות תחליף לצו שיפוטי לפי חוק עובדים זרים, היא הסכמתו של מי שזה מקום המגורים שלו. רק מי שזו " רשות היחיד" שלו יכול ליתן הסכמה כזו ואין די בהסכמת אחר שנחזה להיות שוהה בנכס כדין ונחזה כמי שרשאי להתיר כניסה אליו. נדרשת הסכמת אמת מדעת, כאשר מובהר על ידי המפקח למי שממנו מתבקשת ההסכמה שיש לו את הזכות לסרב לכניסה והדבר לא ייזקף לחובתו.

האם הכניסה לבית הנאשמים הייתה כדין?

המאשימה טענה כי המפקחים החזיקו בסמכות חוקית להיכנס לבית הנאשמים, לפי סעיף 6 לחוק עובדים זרים. יתרה מכך, לטענת המאשימה, הכניסה לבית הנאשמים נעשתה לבקשת העובדת ובהסכמתה וזאת כדי שתוכל לאסוף את כבודתה.
מנגד הנאשמים טענו כי המפקחים הציעו לעובדת לנסוע לנכס על מנת לאסוף את דבריה, וניצלו את הכניסה לבית אשר נעשתה שלא כדין על מנת לאסוף ראיות ועל מנת לקבל את פרטי הנאשמים, בעלי הבית. כמו-כן הנאשמים טענו כי בהעדר צו חיפוש, אין לקבל כראיה את הראיות שהושגו באמצעות הכניסה לבית כאשר אלה הושגו באמצעים פסולים.

ראשית, נבהיר כי על אף שבכתב האישום נכתב כך: "...נמצאה בבית עובדת זרה שביצעה עבודות משק בית...", הרי שבפועל אין מחלוקת כי העובדת נראתה ברחוב עמק חפר בנתניה, ולא נראתה על ידי המפקחים מבצעת עבודות משק בית.

לפי דו"ח הפעולה העובדת נראתה על ידי המפקחים ברחוב ועם בירור מעמדה נוכחו המפקחים כי העובדת שוהה במדינת ישראל שלא כחוק. בנסיבות אלה נתבקשה העובדת להתלוות למפקחים להמשך בירור. המפקחים שאלו את העובדת אם ברצונה לאסוף כבודה והיא השיבה שכן. העובדת אמרה למפקחים שהיא גרה במקום שבו היא עובדת במשק בית, בניקיון. המפקחים נסעו עם העובדת לבית הנאשמים. העובדת אמרה למפקחים שהנאשמים שוהים בבולגריה אך יש לה מפתחות לבית. בשלב זה נכתבו בדו"ח הפעולה פרטי הנאשמים ( מ/1).
מתעוררת שאלה כיצד המפקחים דיברו עם העובדת, כאשר היא לא דוברת בשפה העברית והמפקחים לא דוברים בשפה הרוסית, כפי שעולה מעדותו של מר סלמה ( עמ' 7 ש' 13-27 לפרוטוקול הדיון). לכן מתעורר ספק באשר לעצם הסכמתה של העובדת.

מעדותו של מר סלמה עולה כי המפקחים איתרו את העובדת ברח' עמק חפר בנתניה ( עמ' 7 ש' 11-12 לפרוטוקול הדיון). מר סלמה העיד כי לא היה להם צו שיפוטי וכי התקשר למר לוי כדי ליידע אותו על כך. לשאלת ב"כ הנאשמים מדוע הוא בחר להיכנס לבית ללא צו שיפוטי השיב מר סלמה כי העובדת היא זו שהובילה אותם לבית, וכן כי הוא הבין שהיה מישהו נוסף במקום – אב הבית ( עמ' 8 ש' 5-9 לפרוטוקול הדיון). יובהר כי מר הררי לא זומן לעדות בפנינו ועל כן לא נוכל להתייחס לטענות בנוגע אליו. אני סבורה שגם העובדת וגם מר הררי הם לא " מחזיקי הנכס" ולא יכולים לתת את הסכמתם לכניסה לבית – ללא הסכמת הבעלים - הנאשמים. בנוסף, לא נטען כי מר הררי הכניס אותם לבית.

מר סלמה העיד כך:
"ש. גם אתה לא כתבת על הדוח שהוא הרשה לכם להיכנס ?
ת. הוא איש תחזוקה. אני רק לקחתי את הפרטים אבל בסופו של דבר מי שהכניס אותנו לבית זה הנתינה שרצתה לקחת את הציוד שלה מהבית. הנתינה כשעוצרים אותה זה הדבר הראשון שהיא רוצה לעשות לקחת את הציוד שלה. בגלל שהיא מעוכבת ושוהה בלתי חוקית במדינת ישראל ולפני שהיא נכנסת לשירותים אני מוודא שיש חלון שלא תוכל לברוח כי מניסיון שלי הגענו והאנשים ברחו מהבית בגלל שיש פה עבירה והיא שוהה בלתי חוקית במדינה לזה אני לא מרשה לה ללכת לשום מקום. היא התעקשה לקחת את הכבודה שלה. היא צריכה ביגוד. אנחנו הכי אנושיים שיש" (הדגשה לא במקור).
(עמ' 8 ש' 10-17 לפרוטוקול הדיון).

מר סלמה העיד שהעובדת גרה בבית וכי הוא לא נכנס לבית על דעת עצמו. הוא העיד שהוא רצה לתעד שהעובדת גרה בבית ( עמ' 9 ש' 2-4 לפרוטוקול הדיון). מר סלמה העיד כי הוא נכנס לבית כדי לאסוף ראיות על העובדת ( עמ' 9 ש' 7-9 לפרוטוקול הדיון).
לשאלת ב"כ הנאשמים מדוע הוא לא הוציא צו כניסה לבית השיב מר סלמה כי הוא נסע לבית הנאשמים מסיבה אחת פשוטה והיא שהעובדת רצתה לקחת את בגדיה ואחר כך נודע לו שהיא הועסקה שם ועובדת שם ( עמ' 11 ש' 11-15 לפרוטוקול הדיון). כן, מר סלמה העיד כי אין צורך להוציא צו אם העובדת רוצה להיכנס לבית שבו היא גרה ( עמ' 11 ש' 16-18 לפרוטוקול הדיון).

טענת המאשימה כי הכניסה לבית הנאשמים נעשתה לבקשת העובדת בכדי לאסוף את כבודתה טרם תושם במשמורת חוקית, ולא נעשתה לצרכי חקירה שכן לא נאספו במהלכה ראיות, לא מקובלת עליי, שכן המפקחים צילמו תמונות בביתם של הנאשמים. על כן אני סבורה כי הכניסה לבית אכן הייתה לצרכי חקירה.

אין מחלוקת שהמפקחים נכנסו לבית הנאשמים ללא צו שיפוטי כדין. בדומה לפרשת שמגר, גם בענייננו לא הוכח שניתנה הסכמה מדעת של הנאשמים טרם כניסת המפקחים לבית. כמו כן, לא הוכח כי הסכמת העובדת לכניסת המפקחים לבית ניתנה מדעת ומרצון חופשי, היינו לאחר שהוסבר לה שהיא יכולה לסרב לכניסתם מבלי שהדבר ייזקף לחובתה. לפיכך, אין הסכמה זו יכולה לבוא כתחליף לצו שיפוטי, אפילו לו היה נקבע כי די בהסכמה כאמור. לאור האמור לעיל כניסת המפקחים לביתם של הנאשמים נעשתה שלא בהתאם לסמכויות המוקנות להם בסעיף 6 לחוק עובדים זרים ואינה כדין.

הראיות שהושגו בדרך פסולה, באמצעות כניסה לבית הנאשמים שלא כדין

פסיקת בית הדין מהעת האחרונה עמדה על התנאים לפסילת ראיות בשל כניסה שלא כדין לנכס. התנאים לכך הם קיומה של ראייה שהושגה שלא כדין, ופגיעה מהותית בזכות להליך הוגן ( פרשת שמגר). אמות המידה להפעלת שיקול הדעת לפסילת ראייה כוללות, בין היתר, את אופייה וחומרתה של אי החוקיות שהייתה כרוכה בהשגת הראייה ובכלל זה הטעם לפעולת הרשות, נסיבות מקלות, וקיומה של דרך חלופית שעמדה לפני הרשות; מידת השפעה של אמצעי החקירה הפסול על הראיה שהושגה; והנזק לאינטרס הציבורי מול התועלת לאינטרס זה, הכרוכים בפסילת הראיה ( ע"פ 5121/98 טור' רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי, 4.5.06).

האם כל הראיות הנדרשות לשם הרשעת הנאשמים היו בידי המאשימה אף ללא הכניסה לביתם של הנאשמים?

המפקחים נכנסו לביתם של הנאשמים ללא צו שיפוטי וללא הסכמה. הוכח שראיות שהושגו בעקבות הכניסה לביתם של הנאשמים הן התמונות ( מ/3 – מ/5(, על כן לראיות אלו אין קיום עצמאי נפרד מאי חוקיות הכניסה לבית. בשל כניסת המפקחים לבית הנאשמים שלא כדין, שיקולי עשיית הצדק במובנם הרחב מצדיקים את פסילת הראיות הללו.
מכל האמור לעיל, התמונות הן הראיות שהושגו שלא כדין ופגעו מהותית בזכות הנאשמים להליך הוגן. על כן אני סבורה שמבחינה ראייתית יש ליתן משקל אפסי לראיות אלה.
כמו כן, יש ליתן משקל אפסי לחלק של דו"ח הפעולה מיום 27.7.15 ( מ/1) אשר נכתב מרגע הכניסה לבית הנאשמים.

אשר לרשימת העובדים, המאשימה טענה כי המפקחים פגשו את העובדת ברחוב ופרטיה נלקחו ממנה בו במקום ונרשמו ברשימת העובדים ( מ/2). מנגד הנאשמים טענו כי יש לפסול את הראיה כיוון שהושגה בעקבות כניסת המפקחים לבית הנאשמים.

מר סלמה לא נחקר לגבי המועד שבו מילא את טופס רשימת העובדים ועל כן טענת המאשימה בעניין זה לא נסתרה. מקובל עלי שפרטי העובדת נגבו ברחוב ונרשמו באותו הרגע ברשימת העובדים ( מ/2). על כן ראיה זו לא נמנית על הראיות שהושגו בדרך פסולה.

אשר לפרטי הנאשמים, המאשימה טענה כי אלה הושגו ברחוב; מנגד הנאשמים טענו כי הפרטים הועברו למפקחים רק לאחר כניסתם לבית שלא כדין, בעת שיחת הטלפון בין מר סלמה לנאשם. עוד טענו הנאשמים כי אמנם בדו"ח הפעולה הפרטים של הנאשמים מופיעים לפני כניסתם לבית, אך לא צוין מהיכן הם נלקחו. כמו-כן, הנאשמים סבורים כי דו"ח הפעולה נכתב בכללותו לאחר סיום הביקורת, מאחר שלא צוינה כל דרך נוספת להשגת הפרטים. מר סלמה לא נחקר לגבי עניין זה ולא נשאל באיזה שלב נלקחו פרטי הנאשמים. על כן הוכח שפרטי הנאשמים הושגו טרם הכניסה הלא חוקית לבית.

האם קיימת הצדקה לפסול את הראיות הנגזרות

ראיה שהושגה בעקבות ראיה אחרת היא ראיה נגזרת. לטענת הנאשמים, חקירות הנאשמים ( מ/7, מ/10) והמסמכים שהוצגו במסגרתן ( מ/8, מ/9) הן ראיות נגזרות שיש לפסול אותן.

לטענת הנאשמים יש להורות על פסלות הראיות הנגזרות: חקירות הנאשמים והמסמכים שהוגשו במסגרתן - אישור העברת הכספים לעובדת ( מ/8) ומסמכי ביטוח רפואי של העובדת ( מ/9). ראיות אלו הושגו לטענתם בעקבות הכניסה הלא חוקית לבית.

האם יש לפסול את הראיות הללו מכוח דוקטרינת הפסלות הפסיקתית?
במקרה של ראיות נגזרות, כלל הפסילה הפסיקתית אינו פועל באופן אוטומטי, אם כי אין מניעה מלפסול מכוחו גם ראיות אלה ( סעיף 54 לפסק הדין בפרשת שמגר).
הנאשמים נחקרו על ידי מר עמר ביום 7.9.15 ( לאחר למעלה מחודש מיום הביקורת). אין טענה שעדויות הנאשמים לא ניתנו מרצון חופשי. יצוין שהנאשמים בחרו שלא להעיד בבית הדין, כך שההודעות שהוגשו לא נסתרו. הדברים נכונים אף למסמכים שהומצאו על ידי הנאשם בחקירתו. על כן אין הצדקה לפסילתן של הראיות האלה.

עבירת העסקת עובד זר שלא כדין – יסודות העבירה

על מנת להרשיע אדם בעבירה על פי סעיף 2( א) לחוק עובדים זרים צריכים להתקיים יסודות העבירה שהם: קיומם של יחסי העסקה בין הנאשם לעובד, וכן שהמעסיק העסיק עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכוח חוק כניסה לישראל , או שהוא העסיק עובד זר בניגוד לסעיף 1 יג לחוק עובדים זרים – קרי, בלא היתר כדין.
מרכיבים עובדתיים אלו טעונים הוכחה, כאשר מידת ההוכחה הנדרשת בהוכחת יסודות העבירה היא, כבכל עניין פלילי, "מעבר לספק סביר".

נטל השכנוע במשפט הפלילי מוטל על התביעה, הנושאת בעול הוכחת האשמה ואין היא יוצאת ידי חובה זו, אלא אם כן יש בחומר הראיות כולו, בין זה הבא מטעמה ובין זה הבא מטעם ההגנה, כדי להוכיח את כל יסודות העבירה מושא האישום, במידה של למעלה מספק סביר ( י' קדמי, על הראיות, חלק ג', הוצאת דיונון, מהדורה 2004, ע' 1440; סעיף 34כב' (א) לחוק העושנין , תשל"ז-1977).
עם זאת, קיימות במשפט הפלילי חזקות משפטיות ( חזקה שבחוק או חזקה שבעובדה) המעבירות את נטל ההוכחה מן הצד המאשים אל הצד הנאשם ומשהועבר נטל ההוכחה אל כתפי הנאשם, די בכך שהנאשם יעורר ספק סביר בגרסת המאשימה על מנת שיזוכה מכל אשמה.

האם הוכחו יסודות העבירה?

בסעיף 3 לכתב האישום צוינו פרטיה של העובדת שאותרה ברחוב עמק חפר על ידי המפקחים, בהתאם לפרטיה בצילום דרכונה ( מ/4). בתשובה לכתב האישום הודו הנאשמים רק בסעיף 1 לכתב האישום – שהינם בני זוג ובעלי הבית, וכפרו בשאר הסעיפים.

בהתאם לתעודת עובד הציבור מיום 28.7.15, שהונפקה על ידי יחידת האכיפה למעסיקים עבור התקופה 1.1.95 – 28.7.15 ( מ/6), הרי שהעובדת שפרטיה בכתב האישום אינה אזרחית או תושבת ישראל, והייתה בעלת רישיון מסוג ב/2 (תייר) שעמד בתוקף מיום 2.9.13 ועד ליום 2.12.13 וכן מיום 11.12.14 ועד ליום 11.3.15. כך שאכן לא היה לה רישיון עבודה בר תוקף בתקופה האמורה.

מר עמר העיד כי הוא הציג בפני הנאשמת את רשימת השמות ( מ/2) והיא אימתה את פרטי העובדת ( עמ' 19 ש' 8-9 לפרוטוקול הדיון). בנוסף, הנאשמת הודתה בחקירתה שהיא ידעה שהעובדת היא זרה ושאין לה דרכון ישראלי.

לאחר שהוצגה בפני הנאשם רשימת השמות ( מ/2) בחקירתו הוא אמר כך: "אני יודע שקוראים לה טניה".
לדידי הוכחה זהות העובדת, הוכח שאינה אזרחית או תושבת ישראל וכן שלא היה לה היתר עבודה כלל.

העובדה הנוספת שנדרשה המאשימה להוכיח היא כי הנאשמים היו מעסיקיה של העובדת. לאחר בחינת מסכת הראיות שוכנעתי כי המדינה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את הרכיב העובדתי בדבר העסקת העובדת על ידי הנאשמים.

במקרה שלפנינו, העובדת לא נמצאה בביתם של הנאשמים במועד הביקורת ולא ניתן לקבוע שהיא ביצעה אז עבודות משק בית וניקיון. אולם, מהראיות שהציגה המאשימה, למעט התמונות שהוצגו אשר ניתן להן משקל אפסי, עולה כי העובדת אכן הועסקה על ידי הנאשמים בביתם. הנאשמת אמרה בחקירתה שהיא חיפשה באינטרנט עוזרת בית והגיעה לבחורה שדרכה נוצר הקשר עם העובדת. הנאשמת אמרה כי לאחר מכן הנאשם אסף את העובדת לביתם. כמו כן, הנאשמת אמרה בחקירתה שהיא הייתה צריכה עזרה כי היא הייתה בהיריון מתקדם.
הנאשם אמר בחקירתו כי " אין לו מושג" כיצד נוצר הקשר הראשוני עם העובדת.

הנאשמת אמרה שהעובדת עשתה עבודות ניקיון ואחרי שהתינוק נולד גם עזרה לה עמו, וכי היא נתנה הוראות לעובדת. וכן, הנאשם אמר כי העובדת ביצעה עבודות: "ניקיון, בישול, כביסות, משק בית". הוכח באמצעות חקירות הנאשמים כי העובדת ביצעה עבודות ניקיון בבית הנאשמים.
בנוגע לשעות העבודה של העובדת אמרה הנאשמת כי: "אין לה שעות קבועות, לפי ההתנהלות של הבית". לשאלה מה שעות העבודה של העובדת השיב הנאשם כך: "מהבוקר, היא נמצאת בבית, היא גרה שם, ישנה שם, אוכלת שם".

אשר למשך ההעסקה, הנאשמת אמרה כי העובדת הועסקה אצלם: "חצי שנה, שבעה חודשים" והנאשם אמר שהעובדת הועסקה בביתם: "שישה חודשים לערך". הוכח באמצעות החקירות שהעובדת הועסקה אצל הנאשמים תקופה של לפחות שישה חודשים עד ליום 27.7.15.

הוכח ששולמה תמורה לעובדת עבור ביצוע עבודה. הנאשמת אמרה כי סוכם ביניהם על שכר של 1000$ מזומן וכי העובדת קיבלה יום חופש, לרוב ביום שבת, שבו קיבלה 100 ₪. כמו-כן, אמר הנאשם כי העובדת קיבלה חופש ביום שבת ולגבי השכר של העובדת: "1100$, אני לא בטוח". הנאשם אמר כי השכר שולם כך: "במזומן, אני הייתי מביא לאשתי והיא הייתה מביאה לה".
כמו כן הנאשמת אמרה כי הם לא חייבים כסף לעובדת ושהם שלחו לה כסף לאוקראינה.
לשאלה האם הוא היה חייב כסף לעובדת כאשר זו נתפסה, השיב הנאשם שהוא היה חייב לה כסף על כמה ימים וכי העביר לה סכום של 500$. הנאשם אמר כי יש לו אישור והגיש בחקירתו מיום 7.9.15 צילום מסך ובו הודעה בדבר אישור העברה בנקאית לעובדת מ- Western Union ( מ/8).

הוכח כי העובדת לנה בבית הנאשמים. הנאשמת אמרה לגבי העובדת כך: "...חיה בבית, היה לה חדר כמו לכל דיירי הבית, היה לב חדר לבד, הייתה בת בית, לקחנו אותה לחופשות משפחתיות, היא הייתה חלק מהבית".
הנאשמת אמרה שבזמן שהם שהו בחו"ל העובדת התגוררה בביתם, היה לה מפתח לבית והיא ידעה את קוד הכניסה לבית.
לשאלה האם בזמן הביקורת, כאשר שהו בחו"ל, המשיכה העובדת להתגורר בביתם השיב הנאשם כך: "היא יצאה מהבית, תפסו אותה כשהיא הייתה בחוץ".
כמו כן, הנאשם אמר כי הם לא גבו מהעובדת שכר דירה.

עצם העובדה שהנאשמים עשו לעובדת ביטוח רפואי מעידה על כך שהם העסיקו אותה, כאשר ידעו שהיא " עובדת זרה". הנאשמת אמרה כי היא עשתה ביטוח רפואי לעובדת. לשאלת מר עמר, אם מרגע שהיא העסיקה את העובדת היא עשתה לה ביטוח רפואי, השיבה הנאשמת בשלילה, ואמרה כי לקח לה זמן עד שהיא הבינה שאין לעובדת ביטוח ויש לבטח אותה. לשאלת מר עמר כיצד היא ידעה שיש צורך לבטח את העובדת בביטוח עובד זר השיבה הנאשמת כך: "...כשביקשתי את הפספורט ראיתי שאין לה דרכון ישראלי".
הנאשם אמר כי הנאשמת עשתה לעובדת ביטוח רפואי כנדרש בחוק.
הנאשם הגיש בחקירתו מיום 7.9.15 העתק מסמכים מחברת הביטוח הראל בנוגע לביטוח רפואי של העובדת מיום 6.4.15 ועד ליום 4.4.16 ( מ/9). במסמכים אלו מופיעים פרטיו של המלאים של הנאשם כבעל פוליסה תחת הכותרת " מעסיק" וזאת לצד פרטיה המלאים של העובדת.
הנאשם אמר כי הוא רשום כמעסיק במסמכים אלו כי אשתו השתמשה בכרטיס האשראי שלו לתשלום של הביטוח של העובדת.
מכל האמור לעיל, הוכח היסוד העובדתי של הנאשמים לצורך הוכחת ביצוע העבירות שבכתב האישום, וכעת נעבור לבחון את היסוד הנפשי.

היסוד הנפשי בעבירה של העסקה שלא כדין

היסוד הנפשי הנדרש לצורך הוכחת ביצוע עבירה מסוג העסקת עובד זר ללא היתר כדין הוא מודעות, המתקיימת גם במקרה של " עצימת עיניים" (ע"פ 22/06 מדינת ישראל נ' רוזן (28.3.07); ע"פ 14758-12-14 מדינת ישראל נ' ברקוביץ (1.1.17)).
ממסכת הראיות והעדויות עולה כי זה התקיים במקרה דנן.

כשהנאשמת נשאלה בחקירתה האם לא עלה בדעתה שהעסקה של העובדת מנוגדת לחוק, כי הרי שמה לב שהעובדת לא דוברת עברית, השיבה כך: "ידעתי שהיא משהי זרה, לא חשבתי על המשמעויות עד הסוף". בהמשך החקירה, לשאלה האם ידעה שהעובדת זרה ובכל זאת החליטה להעסיק אותה, היא השיבה כי לא חשבה על זה ולא התעסקה בזה.
לשאלה האם היא יודעת שהעסקה של עובד זר זו עבירה על החוק היא השיבה שהיא לא מכירה את החוק. בהמשך הנאשמת אמרה כך: "..."כשביקשתי את הפספורט ראיתי שאין לה דרכון ישראלי". מחקירתה של הנאשמת עולה כי היא הייתה מודעת לכך העובדת היא נתינה זרה ללא היתר עבודה כדין.

כשהנאשם נשאל בחקירתו האם הוא ידע שהעסקה של עובדת זרה במשק בית זו עבירה על החוק השיב כך: "ידעתי שהעסקת עובד זר זו עבירה, לא קשור למשק בית". לשאלה אם לפני שהעסיקו את העובדת הם בדקו לה מסמכים מזהים השיב הנאשם: "אין לי מושג".
מחקירתו של הנאשם עולה כי הוא היה מודע לעובדת מגוריה של העובדת בביתו ולהיותה עובדת זרה.

טענת הנאשמים כאילו רק הנאשמת הייתה מעורבת בהעסקת העובדת נדחית, שכן במקרה דנן הייתה העסקה משותפת של הנאשמים. הנאשם הביא את העובדת לביתם, הנאשם היה ער לעובדת מגוריה של העובדת בביתו ולהיותה עובדת זרה, הנאשם שילם לעובדת שכר, ופרטי הנאשם הופיעו בפוליסת הביטוח הרפואי של העובדת והוא אף הודה כי שילם בגין עריכת הביטוח הרפואי של העובדת.

מכל האמור לעיל הוכח היסוד העובדתי והיסוד הנפשי של הנאשמים לצורך הרשעתם בעבירה לפי ס'2(א)(1) ו-(2) לחוק עובדים זרים.

ראיות נדרשות להוכחת ביצוע העבירה

על פי ההלכה הפסוקה, אין להרשיע אדם רק על סמך הודאתו שניתנה מחוץ לכותלי בית הדין:
"כלל גדול נקוט בפסיקתו של בית-משפט זה, כי אין להרשיע אדם על סמך הודאתו בלבד, אשר נמסרה מחוץ לכותלי בית המשפט, גם כאשר הודאה זו נתקבלה ונמסרה כדת וכדין ללא לחץ חיצוני. הסיבה לכך היא, בראש ובראשונה, כי חוששים אנו מפני " לחץ פנימי", בו נתון הנאשם, שמא מייחס הוא לעצמו מעשה עבירה, שבוצע על-ידי מישהו אחר... חשש זה מצא את ביטויו בדברי הרמב"ם, לאמור: "שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מן הגגות, שמא כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שייהרג" (רמב"ם, סנהדרין, יח, ו )... וכדי להפיג חשש זה מלבו של בית המשפט דרוש, בנוסף להודאתו האמורה של הנאשם, דבר מה נוסף, הקושר את הנאשם למעשה העבירה... כך הוא הדבר לעניין הרשעה בעבירה פלילית בדרך כלל... ( ע"פ 556/80 חסן מוחמד עלי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ז(3) 169, 183).

הנאשמים נמנעו מלהעיד בעניינם והדבר מהווה חיזוק או סיוע לראיות התביעה, לפי סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי.
במקרה דנן, סירוב הנאשמים להעיד משמש כחיזוק ראייתי להודאתם בהעסקת העובדת. לפיכך, הוכח כי הנאשמים העסיקו עובדת זרה בניגוד לסעיפים 2( א)(1) ו-(2) לחוק עובדים זרים.

העסקת העובדת ללא ביטוח רפואי בחלק מתקופת ההעסקה

הנאשמים הואשמו באי עריכת ביטוח רפואי לעובדת. לפי המסמכים מחברת הביטוח הראל שהגיש הנאשם, העובדת בוטחה בביטוח רפואי בתקופה שמיום 6.4.15 ועד ליום 4.4.16 ( מ/9). הנאשמים לא הכחישו שלא ערכו לעובדת ביטוח רפואי מעבר לתקופה זו. לשאלת מר עמר, הנאשמת השיבה כי לא ערכה לעובדת ביטוח רפואי מרגע העסקתה כי: "...לקח לי זמן, עד שהבנתי שאין לה ביטוח וצריך לבטח".

בנסיבות אלה הוכחו היסודות הנדרשים לצורך הרשעת הנאשמים בעבירה של אי עריכת ביטוח רפואי לעובדת בתקופת העסקתה מיום 1.1.15 ועד ליום 6.4.15 לפי סעיפים 1 ד ו-2(ב)(3) לחוק.

לסיכום

נוכח האמור לעיל, אני מרשיעה את הנאשמים בגין עבירות לפי סעיפים 2( א)(1) ו-(2), וסעיפים 1 ד ו- 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים.

נקבע דיון לשמיעת טיעונים לעונש ליום 12.12.18 שעה 11:30.

ניתנה היום, ט"ז חשוון תשע"ט, 25 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים