הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ד"מ 4785-09

06 אפריל 2019
לפני:
כב' הרשמת מרב חבקין

התובעת:
אירינה לוטסק
ע"י ב"כ: עו"ד עומר כנען

-
הנתבעת:
רחל רבי זדה
ע"י ב"כ: עו"ד משה רביזאדה

החלטה

עניינה של החלטה זו הוא בקשת הנתבעת לבטל את פסק הדין (כב' הרשמת וולך) שניתן כנגדה בהיעדר הגנה ביום 21.12.09 (להלן – הבקשה).

התובעת מתנגד ת לבקשה זו, ולחלופין עותר ת ל התנות את הביטול בהפקדת ערובה בגובה החוב על פי פסק הדין נכון למועד הבקשה (כ-190,000 ₪) .

בשל חלוף הזמן תיק בית הדין בוער.
עם זאת, מהנספחים שצורפו לבקשה ולתגובת התובעת ניתן להתחקות אחר שלבי ההליך בתיק המקורי שנוהל בבית הדין, כפי שאפרט להלן.

העובדות וההליכים
ביום 15.6.09 הגיש ה התובע ת תביעה כנגד הנתבעת בגין עבודת ה אצלה במשק בית כש נתיים וחצי בתקופה (הנטענת) 1.1.07 – 7.6.09 . בשלב הגשת התביעה לא הייתה התובעת מיוצגת.

התביעה התייחסה ל תשלום פדיון חופשה, דמי הבראה , וכן לתשלום פיצויי פיטורים . רכיב אחרון זה נתבע במסגרת תביעה שנפתחה תחת מספר תיק שונה (ד"מ 4786/09). יצוין , כי פסק הדין אשר ביטולו מבוקש מתייחס לשתי התביעות כמפורט בכותרת פסק הדין.

מכתב מטעם מזכירות בית הדין שנשלח במסגרת ההליך חזר בציון "לא נדרש" (אישור מיום 17.8.09). יצוין כי המכתב נשלח לכתובת אחד העם 15 אזור, כתובת שאין מחלוקת שהיא כתובת מגוריה של הנתבעת.

בנוסף, ביום 1.9.09 הוגש לתיק בית הדין תצהירו של מר שמשון מלמד , אשר לפי הנטען בתגובה הוא בן זוגה של התובעת. על פי התצהיר, מר מלמד ביקר ביום 16.8.09 בבית הנתבעת, המוכרת לו אישית. הנתבעת סירבה לקבל את ההזמנה לדין מידיו, והוא נאלץ להניחה בתיבת הדואר. בתצהיר צוינה שעת הביקור (20:43), כתובת הבית (אחד העם 15 אזור) וזהות הנוכחים בבית בעת הביקור (הבת דורין וחבר רן) , המוכרים אף הם למר מלמד לפי הנטען .

ביום 21.12.09 התקיים דיון בתיק בפני הרשמת וולך. מפרוטוקול הדיון עולה, כי ב"כ התובעת בלבד התייצב לדיון , ועתר למתן פסק דין בהיעדר הגנה, לאחר שהפנה לאישור מסירה ש הוגש לתיק.

הרשמת נעתרה לבקשה משלא הוגש כתב הגנה ומהטעם כי כתב התביעה לא נסתר. בפסק הדין פסקה הרשמת לתובעת פיצויי פיטורים בסך 6,250 ₪, דמי הודעה מוקדמת בסך 2,500 ₪, פדיון חופשה בסך 2,400 ₪ ודמי הבראה בסך 1,587 ₪. כמו כן נפסקו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,000 ₪ בצירוף מע"מ.

לגבי פיצויי פיטורים נקבע, כי אלה ישולמו בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים כחוק מיום 1.7.09 ועד לתשלום המלא בפועל. לגבי יתר הסכומים שנפסקו בגין הפרשי זכויות נקבע , כי אלה ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.09 .

ב"כ התובעת שלח את פסק הדין לנתבעת בדואר רשום אך דבר הדואר חזר ביום 25.5.10 בציון "לא נדרש" (נספח 6 לתגובה).

על פי הנטען, ביום 20.7.10 השליח ניר שפירא ביקר בכתובת הנתבעת (אחד העם 15 אזור) על מנת למסור לה את פסק הדין . על פי תצהיר השליח, הנתבעת הכחישה את זהותה, הגם שהדבר אומת עם שכנה מבית מס' 17. לפי הנטען, השליח צילם תמונות של הבית ושל מעטפה שהודבקה על הדלת (נספח 7 לתגובה).

הפעולה הבאה שננקטה בהליך הייתה הגשת בקשה להוספת מס' תעודת זהות שהוגשה לתיק בית הדין ביום 19.7.12 ולה צורף תדפיס משרד הפנים מיום 7.6.12. בקשה זו נסרקה לתיק הממוחשב ביום 22.7.12. הבקשה נעתרה על ידי כב' הרשמת וולך ביום 22.7.12.

באותה בקשה צוין עוד, כי הנתבעת שינתה את שם משפחתה ל"רביזדה" . בהחלטת הרשמת צוין , כי לפי רישומי משרד הפנים שונה שם המשפחה של הנתבעת מ"דבוש" ל"רביזדה".

תיק הוצל"פ נפתח ביום 5.8.12 (נספח 1 לתגובה). בתיק צוינה כתובת הנתבעת : רחוב אחד העם 1 אזור . כתובת זו היא כתובת הנתבעת על פי רישומי משרד הפנים, אך אינה הכתובת בה מתגוררת הנתבעת בפועל.

על פי רישומי הוצל"פ ביום 20.11.13 בוצעה "מסירה חלקית" של האזהרה. מאישור מסירה מיום 20.11.13 עולה כי בוצעה הדבקה של המסמכים בכתובת אחד העם 1 אזור. זאת לאחר 3 ביקורים במקום באותו היום בשעות שונות, ומשלא נמצא איש בבית (נספח 9).

ביום 25.2.18 הוטלו עיקולים אצל מוסדות בנקאיים ופיננסיים שונים, אשר במרביתם לא היו לנתבעת חשבונות כלל, למעט בנק מזרחי טפחות והבנק הבינלאומי הראשון. כמו כן, ביום 26.2.18 נרשם עיקול על רכב.

ביום 13.9.18 הוגשה הבקשה הנדונה. בבקשה עתרה הנתבעת לביטול פסק הדין ולעיכוב הליכי הוצל"פ.

ביום 16.9.18 ניתנה החלטה, המורה על הגשת תגובת התובעת עד ליום 4.11.18 ונקבע דיון במעמד הצדדים ליום 24.12.18. בנוסף, קבעתי כי בשלב זה יעוכבו הליכי הוצל"פ למימוש פסק הדין.

תגובת התובעת הוגשה ביום 9.12.18. יצוין, כי קדמה לתגובה בקשת ב"כ התובעת למתן ארכה . בבקשה זו לא ניתנה החלטה לגופה , שכן נקבע שיש להגישה בציון עמדת הצד שכנגד, והדבר לא נעשה. בין לבין, גם הגיש ב"כ הנתבעת בקשה למתן החלטה.

בדיון שהתקיים ביום 24.12.18 ומשלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות, נחקרה הנתבעת חקירה ארוכה . בסיומו של הדיון ניתנה החלטה בה נקבע (בין היתר), כי ב"כ התובעת יודיע בתוך 7 ימים אם ניתן לסיים את התיק בהסכמה.

ביום 10.1.19 הוגשה הודעת התובעת לגבי הצעתה לסיום ההליך בהסכמה, וכן בקשה לצירוף ראיות הזמה. התובעת הודיעה , כי היא מסכימה לביטול פסק הדין באופן חלקי כך שהנתבעת תשלם את הרכיבים של פדיון חופשה ודמי הבראה , וכן תפקיד ערובה כתנאי להמשך ההליך בנוגע לרכיבים האחרים. ה"ראיות" שהתבקש לצרף הן נסח טאבו לגבי בית מגוריה של הנתבעת, כתבות מאתר חדשות וכן חלקים מתוך החלטות בהליכים שונים, לרבות הליכים פליליים שנוהלו כנגד בעלה של הנתבעת.

ביום 23.1.19 הוגשה תגובת הנתבעת, אשר שבה על בקשתה לבטל את פסק הדין במלואו. עוד נטען , כי הצעה לסיים את ההליך בתשלום רכיב פדיון חופשה ודמי הב ראה הועלתה לפנים משורת הדין, ובשלב זה , לאור עמדת התובעת, עומדת הנתבעת על בקשת הביטול. לגבי "ראיות" שצורפו נטען, כי מדובר ב"רכילות זולה" ואין למסמכים רלבנטיות.

עוד ביקשה הנתבעת, כי בית הדין יורה על הגשת יפויי כוח עדכני של ב"כ התובעת ואישור חיים של התובעת עצמה שכן בדיון ב"כ התובעת סירב להתקשר אל התובע ת.

ביום 27.1.19 ניתנה החלטה המורה לב"כ התובעת להגיש תגובתו לבקשת ב"כ הנתבעת בעניין המצאת יפויי כוח ואישור חיים.

הגם שהיה על ב"כ התובעת להגיש תגובתו עד 10.2.19 לא הוגש דבר עד עתה וב"כ הנתבעת הגיש בקשות למתן החלטה בבקשת הביטול.

טענות הצדדים
לטענת הנתבעת, יש לבטל את פסק הדין מהסיבות הבאות: לא נסתרה גרסת הנתבעת ולא הוכח כי כתב התביעה והזמנה לדיון לא נמסרו לה; התובעת לא הגישה תצהיר נגדי; נדרש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק; הנתבעת כופרת בזכות התובעת לקבל תשלום נוסף והדברים יפורטו בכתב ההגנה; לאחר מתן פסק הדין לא הומצאה אזהרה בתיק הוצל"פ; בשנת 2018 ננקטו פעולות בתיק הוצל"פ לאחר התראת מחיקה; התובעת פעלה בחוסר תום לב כאשר הותירה את תיק ההוצל"פ פתוח ללא פעולה שנים רבות והפכה אותו ל "תכנית חיסכון"; יש לתת לנתבעת את יומה בבית הדין.

התובעת טע נה, כי דין הבקשה להידחות מהנימוקים הבאים: הנתבעת מתחמקת מקבלת דואר; קיומה של כתובת כפולה (רישום שגוי במשרד הפנים) מסייע לנתבעת להתחמק מלקבל דואר; הנתבעת הציגה עצמה בפני התובעת כ"רחל דבוש" ; לא סביר כי התובעת תדע את שם נעוריה של הנתבעת אילולא כך הציגה עצמה בפניה ; בעלה של הנתבעת היה מעורב בהליכים פליליים ובפרשת הבנק למסחר; הנתבעת הציגה עצמה כצדיקה והסתירה את מעורבות בעלה בפרשה הפלילית; בתצהיר הנתבעת לא צוינה כתובתה המדויקת ; הנתבעת לא ציינה את המועד המדויק בו נודע לה על פסק הדין ; הנתבעת גרמה לתובעת נזק ראייתי ואין להתיר המשך ניהול ההליך ללא הפקדת ערובה.

דיון והכרעה
תקנה 50 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב- 1991 (להלן – תקנות בית הדין) קובעת כי:
"(א) בעל דין שלא הגיעה לידיו ההודעה במועד האמור בתקנה 47 או שלא התייצב לדיון ובית הדין דן שלא בפניו - רשאי, לא יאוחר משלושים ימים לאחר שהומצאו לידיו פסק הדין או ההחלטה האחרת, לבקש ביטולם ועיכוב הוצאתם לפועל.
(ב) הוגשה בקשת ביטול כאמור בתקנת משנה (א), יזמין בית הדין או הרשם את בעלי הדין לדיון בה, ורשאי הוא לעכב את הוצאת פסק הדין או ההחלטה האחרת לפועל, אם בערובה או בתנאים אחרים או נוספים ואם בלי תנאים.
(ג) התייצב המבקש לדיון על בקשת הביטול, רשאי בית הדין או הרשם לבטל את פסק הדין או ההחלטה האחרת, לפי הענין, לשנותם או לאשרם, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים; לא התייצב המבקש כאמור - רשאי בית הדין או הרשם לדחות את הדיון לתאריך אחר או לדחות את בקשת הביטול, ורשאי הוא לחייב את המבקש בהוצאות".

כאשר בית הדין בוחן, האם יש מקום לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד עליו לבחון, האם נדרש ביטול פסק הדין מחמת הצדק, היינו פגם שנפל בפסק הדין. ככל שלא כך הוא הדבר, יש לבחון, האם מוצדק לבטל את פסק הדין מחמת שיקול דעת, קרי, סיבת מחדלו של בעל הדין וסיכוייו בהליך, כאשר משקלו של השיקול האחרון גדול יותר.

לא שוכנעתי, כי מקרה זה מחייב ביטולו של פסק הדין מחמת הצדק, ואפרט.

על פי הלכה פסוקה, פסק דין שניתן בהעדר הגנה יוצר חזקה לפיה הנתבע הוזמן כדין , וכי פסק הדין ניתן לאחר שבית הדין אמנם שוכנע, כי המסירה בוצעה כדין. ב נסיבות הללו, על מבקש הביטול הנטל להוכיח , כי לא הוזמן כדין ולא ידע על קיומו של ההליך נגדו .

וכך נפסק בעניין רע"א 1645/03 יפעת עמידן שנייצר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (25.5.03) :
"מתן פסק דין בהעדר הגנה בעניינו של נתבע יוצר חזקה כי הנתבע הוזמן כדין וכי בית המשפט בדונו בתביעה בדק את מסמכי המסירה והשתכנע כי בוצעו כדין, שאם לא כן יש להניח כי פסק הדין לא היה ניתן בהעדר הנתבע. במקרה שלפנינו על גבי כתב התביעה נרשם כי אישורי המסירה חזרו "כלא נדרש", ונמסרו לפקיד בית המשפט לביצוע במסירה אישית, ויש להניח כי מסירה אישית למבקשת בוצעה כנדרש. כיום, לאחר מעבר שנים כה רבות, יש קושי ברור לאתר את המסמכים המעידים על זימון המבקשת כדין שכן תיק בית המשפט בוער בינתיים וקיים קושי לשחזרו. בתנאים אלה, הנטל על המבקשת לשכנע בדבר אמיתות טענתה כי לא הוזמנה לדין ולא ידעה על ההליכים נגדה. עליה לבסס את תום לבה בטיעוניה אלה".

במקרה זה, אין לפניי דבר מעבר לעצם טענתה של הנתבעת בנוגע לאי ידיעתה על קיומו של ההליך ומבלי שטענה זו נתמכת בדבר נוסף.

בהינתן נקודת המוצא, כי על הנתבעת הנטל להוכיח שלא זומנה כדין, רשאית התובעת מצדה שלא לה גיש תצהיר שלה עצמה. עוד יש לציין, ובכל הנוגע לעדות מבצע המסירה, במקרה זה מי שביצע את מסירת התביעה הוא מר מלמד, בן זוגה של התובעת. מי שנדרש לזמן את מר מלמד הוא הנתבעת שעליה מוטל נטל ההוכחה. יתר על כן, אה יה מוכנה לצאת מנקודת הנחה שבמקרה מיוחד זה אי זימונו של מר מלמד לא ייזקף לחובת הנתבעת, שכן ב"כ התובעת טען , כי מר מלמד מתגורר עם התובעת מזה שנים רבות בחו"ל (פרו' עמ' 1 ש' 22).

עם זאת, ברור ש לא די באמירה בעלמא כי המסמכים לא התקבלו אצל הנתבעת. לעניין זה נאמר:
"על מתדיין המבקש לטעון כי לא קיבל את כתב התביעה להראות, לא רק על דרך השלילה, כי על פי מאזן ההסתברויות, רב הסיכוי שלא קיבל את המסמכים הנדונים, על פני הסיכוי שאלו נתקבלו אצלו כדין.
המשיבה היא אשר מבקשת להראות כי לא בוצעה המצאה כדין ועליה להביא ראיות אובייקטיביות לסתירת החזקה לפיה פעל בית המשפט על פי התקנות. אמירתה כי היא אינה זוכרת אם קיבלה את המסמכים הנדונים אם לאו, אין בה כדי לסתור את חזקת התקינות".
[ברע (ת"א) 2411/02‏ ‏ בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רינה מיכאלי (12.6.03)]

במקרה זה, הופנתה הנתבעת לתצהיר מר מלמד, המפרט אירוע בו ניסה למסור לה את ההזמנה לדין והיא סירבה לקבל ה. הנתבעת השיבה "לא נכון ולא זוכרת" (עמ' 13 ש' 30). מדובר בתשובה סתמית ולא ברורה, שכן אם הנתבעת אינה זוכרת, כיצד יכולה להעיד שהדבר אינו נכון.

כך או אחרת, יש לזקוף לחובת הנתבעת את העובדה, כי לא זימנה לדיון את דורין ורן (הבת והחתן) שעל פי אישור המסירה נכחו בבית בעת שמר מלמד ניסה למסור את המסמכים (עמ' 14 ש' 4).

זאת ועוד. כפי שנקבע בעניין יפעת עמידן שאוזכר לעיל , על מבקש הביטול לבסס את תום לבו ועוד נאמר , כי " אדם הטוען בתום לב כי לא ידע על מתן פסק דין נגדו אינו מסרב לקבל מסמכים ואינו מתכחש להם..." .

לא התרשמתי כי עלה בידי הנתבעת לבסס את תום לבה, בהתחשב בכך שהוצגו ראיות המלמדות על כך שלמצער פעמיים הנתבעת לא דרשה דואר רשום שנשלח אליה. הפעם האחת מתייחסת לאי קבלת דואר שנשלח ממזכירות בית הדין על פי אישור מסירה מיום 17.8.09 . מדובר בהמצאה באמצעות דואר רשום, אשר קיימת לגביה חזקת תקינות בהתאם לתקנה 497 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984 . על כן אין לקבל את טענת ב"כ הנתבעת כאילו בית הדין אמור להתעלם ממסמכים אלה.
בהמשך, ביום 25.5.10 חזר בציון "לא נדרש" מכתב ב"כ התובעת בצירוף פסק הדין, שנשלח בדואר רשום לנתבעת לכתובת מגוריה (נספח 6 לתגובה). גם מסמך זה מעיד על כך שלא צלחה מסירה בדואר רשום בשל העובדה , כי הנתבעת לא דרשה את דבר הדואר.

משכך, בסופו של יום נותרנו עם עדות יחידה של מבקשת הביטול, אשר מעבר לטענה סתמית כי אינה זוכרת שנמסרו לה מסמכי התביעה לא הביאה דבר נוסף על מנת לחזק את גרסתה.
עדות זו אינה מאפשרת לבסס הרמת נטל הראייה, וזאת גם לאחר שהתחשבתי בכך שהנטל להוכיח אי ידיעה קל יחסית, שכן מדובר בהוכחת עובדה שלילית.

עוד יש לזכור, כי בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א – 1971, על בית המשפט ליתן טעם אמיתי מדוע הכריע על סמך עדות יחידה. אמנם, סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט -1969 קובע כי בהליכים אזרחיים בית הדין לעבודה אינו קשור בדיני הראיות, אך יחד עם זאת נאמר כי במקרה של עדות "ראוי כי הערכאה הדיונית תתן דעתה לשאלה מדוע בנסיבות העניין היא מסתפקת בעדות זו" (עבל (ארצי) 1143-01-17‏ ‏ דוד חיים נ' המוסד לביטוח לאומי (23.11.17)).

לאחר שנתתי דעתי לשאלה זו , מתחזקת מסקנתי כי אין הצדקה להסתפק ב עדותה בעל-פה של הנתבעת לפיה לא קיבלה את המסמכים .

חיזוק נוסף למסקנתי אני מוצאת בעובדה , כי כ תובתה הרשומה של הנתבעת במשרד הפנים היא כתובת שגויה (אחד העם 1 אזור). תמוה ביותר, כי הנתבעת המתגוררת מזה 25 שנים בכתובת אחד העם 15 (סעיף 10 לתצהיר הנתבעת, פרו' עמ' 5 ש' 18) , לא הבחינה בכך שהכתובת במשרד הפנים שגויה. כך בפרט, כאשר ה כתובת השגויה רשומה בתעודת הזהות שהנתבעת נושאת עמה . לא ברור מהן הנסיבות בגינן נמנעת הנתבעת לפנות למשרד הפנים לתקן את הרישום השגוי, אך עניין זה בוודאי שאינו מסייע לנתבעת לבסס את טענת תום הלב הנדרש בהליך מסוג זה , כפי שבואר לעיל.

מעבר לנדרש, אציין כי אני גם מקבלת את הטענה שהנתבעת הזדהתה לפני התובעת בשם נעוריה. התנהלות זו מצד הנתבעת מעוררת קושי. אמנם , הנתבעת הכחישה שעשתה שימוש בשם נעוריה. ואולם, מקובלת עליי טענת ב"כ התובעת, כי אין זה סביר שהתובעת שהכירה את הנתבעת כשנתיים בלבד תדע מה שם נעוריה , אלא אם הנתבעת הזדהתה כך בפניה (פרו' עמ' 12 ש' 1 – 8) . גם בקשת ב"כ התובעת מיום 19.7.12 בה נטען כי הנתבעת שינתה את שמה ל"רביזדה" מעידה כי התובעת לא הייתה מודעת לשם המשפחה הנכון בעת הגשת התביעה.

לא ברור די הצורך מה היו הטעמים שהניעו את ה נתבעת להזדהות בשם נעוריה, כאשר היא נשואה מזה 33 שנים ושינתה את שם המשפחה ל"רביזדה" עם נישואיה (סעיף 33 לבקשה). מכל מקום, בהצטרף עניין זה לנושא הכתובת השגויה במשרד הפנים, נראה כי יש בכך לחזק את המסקנה שצוינה לעיל לגבי יסוד תום הלב.

לסיכום, אין לבטל את פסק הדין מחובת הצדק.

כאשר אין מדובר בביטול מחמת הצדק, אלא בביטול הנתון לשיקול דעת, השיקולים בעת שדן בית הדין בבקשה לביטול פסק דין הם הטעם למחדל המבקש וכן סיכויי הצלחתו של המבקש בהליך העיקרי (ראו: ד"ר י. לובוצקי, סדר הדין במשפט העבודה, מהדורת 2016, פרק 14 עמ' 24).

בנוסף, לצד השיקולים שצוינו, קיים שיקול נוסף, מעין שיקול על, והוא זכות הגישה לערכאות ( ראו: רעא 1957/12 ‏ ‏ זהרה חלה נ' יוסף כהן (22.5.12 )). בסופו של יום, ההכרעה בבקשה נקבעת בהתאם לאיזון בין השיקולים השונים, כאשר נקודת המוצא היא שפגם פרוצדורלי לא יגבר על זכות חוקתית למיצוי הדין (ד"ר י. לובוצקי, שם, פרק 14, עמ' 25).

לאור העובדה, כי לא שוכנעתי בטענה כי הנתבעת לא קיבלה הזמנה לדין, נראה שאין הצדקה ממשית לאי הגשת כתב הגנה מטעמה או לאי התייצבותה לדיון.

עם זאת, מצאתי כי נכון וצודק יהיה לבטל את פסק הדין בחלקו בכפוף לתנאים, וכל זאת כמפורט להלן .

ראשית, בית הדין מוסמך שלא לבטל את פסק הדין ביטול גורף "אלא לשנותו בתנאים המתאימים למה שנשמע לפניו בעת הדיון בבקשת הביטול" (ראו ד"ר לובוצקי, שם, פרק 14 עמ' 26 ).

בכל הנוגע לרכיב פדיון חופשה ודמי הבראה , לא שוכנעתי כי לנתבעת סיכויי הגנה טובים הנתבעת הודתה, כי התובעת עבדה אצלה בתקופה של כשנתיים
(סעיף 15 לתצהיר הנתבעת). בנוסף, הודתה הנתבעת שקיימת לתובעת זכות להפרש ברכיב פדיון חופשה . בתצהירה ציינה הנתבעת, כי התובעת יצאה לחופשה במולדתה וטרם יציאתה שילמה לה 1,000 ₪ כ"מקדמה ע"ח דמי חופשה והוסכם שכשתחזור לארץ – היא תיצור קשר ותחזור לעבודה ואז גם יבצעו חשבון מדויק לגבי מה שמגיע למשיבה " (סעיף 16 לתצהיר) . לא נטען כי בוצע גמר חשבון לאחר חזרת התובעת. נהפוך הוא, נטען כי נותק הקשר בין הצדדים (סעיף 17 לתצהיר). עולה מהאמור, כי קיימת הודאה ב זכאות להפרשים ברכיב פדיון חופשה.

בנוסף, לא קיימת כל התייחסות בתצהיר הנתבעת לרכיב דמי הבראה. על כן הנתבעת לא עמדה בנטל להראות הגנה טובה ברכיב זה. האמור נכון מכוח קל וחומר שעה שהנטל להוכיח תשלום דמי הבראה מוטל על המעסיק ולא על העובד.

לסיכום, בהיעדר הצדקה למחדל אי הגשת כתב הגנה כמו גם בהיעדרה של טענת הגנה טובה, ולו לכאורית, בנוגע להפרשי פדיון חופשה ודמי הבראה אין מקום לבטל את פסק הדין בנוגע לנושאים אלה. בהקשר זה נפסק כי:
"אם לא תצמח למבקש תועלת מן הביטול אין כל טעם להורות כן רק על מנת שלאחר קיום הדיון בתיק במעמד הצדדים ושמיעת המבקש יצא תחת ידו של בית המשפט אותו פסק-הדין עצמו".
[רעא 9565/09 ‏ ‏ רינה מרגוליס נ' איגור גנץ (10.8.10), להלן – עניין מרגוליס].

יתר על כן, כאשר בית הדין בוחן ביטולו של פסק דין נדרש גם כי ישקול שיקולי תועלת וצדק. מקרה זה הוא דוגמה לכך ש הותרת פסק הדין על כנו ברכיבים שצוינו לא תביא לעיוות דין.

אשר לרכיב הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים, הנתבעת הביאה גרסה מפורטת ועל פני הדברים עמדה בחובתה להראות סיכויי הגנה לכאוריים. בתצהירה הכחישה הנתבעת את הטענה כי פיטרה התובעת , והביאה גרסה מפורטת (סעיפים 16 – 17 לתצהיר הנתבעת).

די בכך בשלב זה. בעניין מרגוליס שהובא לעיל נאמר, כי מבקש הביטול אינו נדרש להוכיח בשלב זה, כי עומדת לו הגנה איתנה אלא די בהוכחת קיומה של הגנה לכאורית . בנטל זה עמדה הנתבעת.

יודגש, כי אין בקביעה זו משום הבעת דיעה לגבי נסיבות סיום יחסי העבודה, נושא שיש לברר בדיון במעמד שני הצדדים.

בנוסף, פסק הדין כולל רכיב פיצויי הלנה. פסיקת הלנת פיצויי פיטורים על פי חוק במקרה בו עצם הזכאות לפיצויי פיטורים מוכחשת, ושאלת הזכאות לא התבררה כלל לגופה, היא סנקציה דרקונית . הותרת פסק הדין על כנו ברכיב זה תביא לתוצאה שאינה צודקת. במקרה זה , השיקול בדבר זכות הגישה לערכאות מתחדד לאור הסעד הדרסטי שנפסק לטובת התובעת מבלי שלנתבעת ניתן יומה.

אכן, סעיף 20 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1959 (להלן – חוק הגנת השכר) שכותרתו "פיצויי הלנת פיצויי פיטורים" קובע סנקציה חמורה למצב בו פיצויי פיטורים אינם משולמים במועד. ברם, מכוחו של סעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר בית הדין מוסמך להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה בגין אי תשלום פיצויי הפיטורים, בין היתר לנוכח "חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת בית הדין". עוד מוסמך בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה או לבטלם מהסיבות המנויות בסעיף 18 לחוק האמור בשינויים המחויבים. יש לאפשר לנתבעת לקבל את יומה ולשכנע בסוגיית הצידוקים להפחתת פיצויי ההלנה או ביטולם.

בפסק הדין לא ניתנה התייחסות מיוחדת לפסיקת פיצויי ההלנה, והסעד נפסק במלואו . פסיקה זו מעוררת קושי שכן גם כאשר מדובר בפסק דין בהיעדר הגנה ראוי כי בית הדין ייתן דעתו לשיקולים המנחים בסוגיה . כך בפרט כאשר " אין זה ממנהגו של בית הדין לפסוק פיצויי הלנה מקסימליים" ( כב' השופטת דגן – טוכמכר בענין ע"ר (ת"א) 41704-06-14‏ ‏ ערן גוש חלב נ' מ.א.א. אירועים בע"מ (3.5.15)) . אמנם, אין מדובר בהליך ערעור, אך גם כאשר נשקלת שאלת הביטול יש לתת את הדעת לסעד שנפסק.

עוד יש לציין, כי מקובלת הדעה לפיה בית הדין אינו רשאי לעסוק בגורל פיצויי ההלנה לאחר פסיקתו (ד"ר י. לובוצקי, סיום יחסי עבודה, מהדורת 2013, פרק 26 עמ' 4). במקרה זה , פיצויי ההלנה ממשיכים להצטבר גם לאחר פסק הדין .

בנסיבות כאלה, מתחזקת מסקנתי שקיימת הצדקה להעדיף את מתן האפשרות לנתבעת לקבל את יומה בבית הדין ולברר את הסוגיות הדרושות הכרעה במעמד שני הצדדים, ולא להותיר על כנה פסיקה שניתנה על יסוד מחדל פרוצדורלי.

לסיכום, שוכנעתי כי יש הצדקה לביטול פסק הדין ברכיב הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים ופיצויי ההלנה. אין באמור להביע דעה לגופם של דברים וכל קביעותיי ניתנו ברמה הלכאורית.

לבסוף, אתייחס בקצרה לשאלת מועד הגשת הבקשה. יובהר, כי לטעמי עצם הסכמתו של ב"כ התובעת לביטול חלקי של פסק הדין מהווה הסכמה לכך שבקשת הביטול הוגשה ב מועד על פי התקנות, היינו בתוך 30 ימים ממועד בו נודע לנתבעת על פסק הדין.

עם זאת, על מנת שתהיה מלאכתי שלמה אתייחס בתמצית לסוגיה זו. הלכה פסוקה היא כי גם מקום בו פסק הדין עצמו מחייב את ביטולו נדרש כי בקשת הביטול תוגש בתוך 30 ימים מהמועד בו נודע לנתבע על פסק הדין . ככל שמוגשת בקשה לאחר מועד זה, יש ל עתור גם בבקשה נפרדת להארכת מועד.

ועתה לשאלה, אי מתי נודע לנתבעת על פסק הדין. אכן, בתצהיר הנתבעת לא צוין תאריך בו נודע לנתבעת דבר פסק הדין, אך נטען כי עובדת מתן פסק הדין נודעה לנתבעת רק בעת שהגיעה למשרדי הוצל"פ בעניין אחר (סעיף 7 לתצהיר). גרסה זו לא נסתרה ואף נתמכה באישור המסירה המצוי בתיק נושא תאריך 17.7.18.

עוד יש לציין, כי בתצהיר השליח ניר שפירא מיום 20.7.10 שעל פי הנטען בתגובה המציא את פסק הדין , לא צוין כיצד הומצא פסק הדין בפועל. לפי התמונות שצורפו נראה , כי בוצעה הדבקה על גבי דלת הכניסה. כבר נפסק לגבי המצאה מסוג זה , כי לעולם אין לדעת אם לא הוסר המסמך על ידי מאן דהוא ולא הגיע לידי הנמען, ועל כן בית המשפט יכול להורות שהמסמך יימסר מחדש (ע"א 427/61 דליהו נ' הדייקן בע"מ פ"ד טז 624, 627).

עוד יש לציין , כי על פי תצהיר השליח שפירא, הגברת שפגש בכתובת הכחישה שהיא הנתבעת , אך אין לדעת את מי אמנם פגש השליח באותו יום , שכן השליח אינו מכיר את הנתבעת באופן אישי. הנה כי כן, לא ניתן לדעת את מי אמנם פגש השליח. כמו כן, אף אם ניתן היה לאתר את השליח , יש להניח, כי לנוכח חלוף הזמן לא היה בידו לשפוך אור נוסף על נסיבות האירוע המתואר בתצהירו.

בנוסף, תיק הוצל"פ נפתח רק ביום 5.8.12 כלומר כשנתיים לאחר אותה מסירה נטענת. באישור מסירה המתייחס לאזהרה בהוצל"פ צוין שהמסירה בוצעה ביום 20.11.13 בדרך הדבקה בכתובת אחד העם 1 אזור. מדובר בכתובת הרשומה במשרד הפנים, אך היא אינה כתובת מגוריה של הנתבעת. עובדה זו הייתה ידועה לב"כ התובעת במועד ביצוע המסירה, ו גם לתובעת עצמה. בנסיבות אלה, הדבקה אינה מסירה כדין שכן אין מדובר בכתובת בה "רגיל האדם לגור..." כלשון תקנה 489 לתקנות סדר הדין האזרחי.

עוד נראה , כי לא הושלמה מסירת האזהרה כנדרש עד לשנת 2018 שאז הו טלו עיקולים , לאחר שב"כ התובעת קיבל התראת מחיקה מחמת חוסר מעש.

אשר להטלת העיקולים על חשבונות הנתבעת ועיקול רכב, מצאתי לתת אמון בטענת הנתבעת , לפיה לא קיבלה את ההודעות בדבר העיקולים . הנתבעת הסבירה כי חשבונות הבנק מעוקלים מכוח עיקולים שהוטלו על ידי מדינת ישראל , והיא אינה מקבלת דואר בהתייחס לחשבונות הבנק (פרו' עמ' 10 – 11) .

לסיכום, עלה בידי הנתבעת להרים את הנטל לשכנע, כי נודע לה על פסק הדין רק ביום 17.7.18. משכך, ובהתחשב בפגרת הקיץ אשר אינה נמנית כככל בהתאם לתקנות בית הדין , הוגשה בקשת הביטול במועד.

עוד יש לקחת בחשבון כי גם התובעת נהגה בשיהוי ניכר בכל הנוגע למימוש פסק הדין ונקיטת הליכים בהוצל"פ. בכך יש לחזק את המסקנה אליה הגעתי בנוגע לביטול פסק הדין גם בהתייחס לרכיב הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים .

טרם סיום אציין, כי אין בדעתי להתייחס ל"ראיות הזמה" שהוגשו לתיק. אין מדובר בראיות הזמה אלא מסמכים שהקשר שלהם לסוגיה שעמדה לדיון אינו ברור ואינו מצדיק התייחסות מעבר להערה זו. בית הדין מתייחס לעדות הנתבעת ולראיות שהוגשו טרם הדיון , ו אשר בקשר אליהן ניתנה הזדמנות לחקירה נגדית. לא ניתן להגיש מסמכים לאחר הדיון. ממילא אין מדובר ב "ראיות" כך שלא היה מקום לשקול קבלת "הראיות" לתיק בשלב מאוחר.

סוף דבר
פסק הדין מיום 21.12.09 בטל לגבי החיוב בחלף הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיטורים. יתר הרכיבים בפסק הדין יוותרו על כנם, לרבות חיוב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, וכן הפרשי הצמדה וריבית ביחס לרכיבים הללו .

משבוטל פסק הדין בחלקו , תגיש הנתבעת כתב הגנה הנוגע לנושאים הרלבנטיים עד יום 7.5.19.

אשר להוצאות: בשל מחדל הנתבעת להגיש כתב הגנה ולהתייצב לדיון, יש צורך לנהל הליך זה בחלוף שנים רבות מהתרחשות האירועים הרלבנטיים. לאחר שלקחתי נושא זה בחשבון ומנגד פגמים מסוימים בהמצאת פסק הדין לנתבעת, כמו גם אשמה מסוימת של הנתבעת באותם הפגמים (בשל אי עדכון הכתובת) , מצאתי לנכון לחייב את הנתבעת בהוצאות התובעת בסך 3,000 ₪. בפסיקת ההוצאות נלקח בחשבון גם סכום התביעה.
ההוצאות שנפסקו אינן תלויות ב תוצאות המשך ההליך, אך תשולמנה לתובעת בתוך 30 ימים לאחר קיומו של דיון בתיק.

להבטחת תשלום ההוצאות, כמו גם כתנאי לביטול פסק הדין כאמור, אני קובעת כי סכום ההוצאות יופקד על ידי ב"כ הנתבעת בקופת בית הדין עד ליום 7.5.19.

בשל ותק ההליך התיק נקבע לדיון הוכחות לפניי ליום 26.5.19 שעה 13.30.
עדויות ראשיות תישמענה בעל פה.
הצדדים יערכו לסיכומים בעל פה.
כל מסמך שמבוקש להגיש כראייה יוגש לתיק בית הדין וכן יועבר לצד שכנגד עד 7 ימים טרם הדיון שנקבע, אחרת לא תותר הגשתו.
צד הזקוק למתורגמן ידאג לזימון מתורגמן בלתי תלוי.
ככל שהתובעת לא תתייצב לדיון נדרש ב"כ התובעת להגיש על כך הודעה בתוך 7 ימים מהיום, ו בנוסף יצרף להודעתו זו תגובה לפי החלטה שניתנה ביום 27.1.19 אחרת תינתן החלטה על יסוד הבקשה (להמצאת מסמכים) בלבד.
התיק יובא לעיון ביום 8.5.19 .

ניתנה היום, א' ניסן תשע"ט, (06 אפריל 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.