הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ד"מ 33550-10-16

לפני:
כב' השופטת עידית איצקוביץ - אב"ד
מר מרדכי נגר נציג ציבור עובדים
מר זהר זלמן אקשטין נציג ציבור מעסיקים

התובע
אדם קרוננברג ת.ז. XXXXXX750
ע"י ב"כ עו"ד פדרו מרקוס צ'רטקוב
מהסיוע המשפטי

-

הנתבעת
וידיומית בע"מ ח.פ. 511310575
ע"י ב"כ עו"ד יפעת סרוסי

פסק דין

1. לפנינו תביעה בגין שכר עבודה, הפרת הסכם עבודה ופיצוי בגין עגמת נפש, שהתנהלה בדרך של דיון מהיר.

2. התובע טען בתביעתו שהוא עבד אצל הנתבעת, בשיווק של מכשירי טלפון סלולארי (מחברת פלאפון תקשורת בע"מ) החל מיום 19.12.11 ועד לכניסה לתוקף של הודעת ההתפטרות, ביום 2.6.12.

התובע טען שהוא עבד במשרה מלאה, ואף למעלה מכך, 6 ימים בשבוע, על בסיס שכר מינימום חודשי בתוספת עמלות. אולם, בניגוד להסכם, הנתבעת שילמה לו פחות משכר מינימום במשק ועל כך הוא תובע יתרת שכר בסך של 12,233 ₪. בנוסף, ביקש התובע לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין עגמת נפש ו/או פיצוי בגין הפרת הסכם עבודה, בסכום של 2,000 ₪.

3. הנתבעת, אשר עוסקת בשיווק ומכירת מכשירים סלולריים, כמשווק מורשה של חברת פלאפון תקשורת בע"מ, טענה בכתב ההגנה כי בחודש דצמבר 2011 פנתה גב' הילה נגר (להלן – גב' נגר), קבלנית עצמאית לניהול לקוחות עסקיים, בפנייה אישית למנהל הנתבעת, מר מוט י כהן (להלן – מר כהן), בבקשה להעסיק את התובע, חבר טוב שלה, כקבלן עצמאי. בעקבות המלצתה של גב' נגר נחתם בין הצדדים הסכם עבודה מיום 19.12.11 לפיו ביקש התובע לעבוד כקבלן עצמאי בשיווק ומכירה של מכשירים סלולריים.
לגישת הנתבעת, ההתקשרות הייתה כקבלן עצמאי ולא התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים.
מאחר שלתובע לא היה רכב, הוא ביקש מן הנתבעת לשכור עבורו רכב, כאשר דמי השכירות יופחת ו מהתשלום עבור העמלות שהיה מקבל בכל חודש בחודשו. הנתבעת הנפיקה לתובע תלושי שכר ועלות השכרת הרכב קוזזה בתלושים. התובע הודיע במכתב מיום 23.5.12 על סיום ההתקשרות ביום 2.6.12.
נאמר בכתב ההגנה כי התובע לא חתם על כרטיס נוכחות ולא נדרש להתייצב במשרדי הנתבעת ו/או לדווח על שעות העבודה, למעט דיווח בעניין פגישות שהתקיימו. הוא היה מגיע מדי כמה ימים למשרדי הנתבעת על מנת לקחת מכשירים ו/או חוזים ו/או כרטיסי "סים" כדי לספק ללקוחות.

התובע לא עבד כלל בחודש אפריל 2012, אך ביקש לקבל מפרעה בסך 2,000 ₪, שקוזזה בחודש מאי.
כשהתובע הפסיק לעבוד נותרה לו יתרת חוב לנ תבעת בסך של 2,527 ₪ עבור השכרת הרכב בגין חודש אפריל 2012 .
נטען בכתב ההגנה כי במידה שיקבע כי אכן התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים, מוסכם בחוזה העבודה כי היקף העבודה של התובע יהיה של 5 שעות ביום. הוא עבד סה"כ 93 ימים, 5 שעות ביום, וקיבל תשלום מלא בגינן לפי שכר מינימום לשעה (22.04 ₪ אז). לכן, לגישת הנתבעת, דין התביעה להידחות על כל רכיביה.

4. עדויות שנשמעו

נשמעו עדויות של התובע, מר כהן וגב' נגר. כמו-כן הגישו הצדדים מסמכים, ביניהם חוזה העבודה של התובע, תלושי השכר שהונפקו לו, פירוט הודעות מטלפון התובע (הודעות נכנסות) ועוד.
בתום שמיעת ההוכחות נשמעו סיכומים בעל פה והתיק הועבר להכרעתנו.

5. האם התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים

השאלה הראשונה הנתונה להכרעה היא האם התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, כי אם לא כן, אין לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתובענה.

אין מחלוקת שהתובע חתם על חוזה שבו הוגדר מעמדו כ"קבלן עצמאי". התובע קיבל תלושי שכר מהנתבעת ודיווח כעובד לרשויות המס ולביטוח הלאומי.
לגישת הנתבעת, הנפקת התלושים נבעה מכך שלתובע לא היה תיק כעוסק מורשה.

התובע הגיע לעבודה אצל הנתבעת עקב המלצ תה של גב' נגר, שהגדירה את עצמה כ"קבלנית עם תלוש משכורת" (ע' 17, ש' 1 לפרוטוקול הדיון).

מעמדו של אדם כעובד שכיר או כקבלן עצמאי אינו פועל יוצא של הסכמת הצדדים או של השם בו הגדירו הצדדים את מערכת היחסים ביניהם, אלא תולדה של בחינה אובייקטיבית של מכלול הנסיבות הקשורות להעסקה. לשם כך פותחה בבתי הדין לעבודה פסיקה ענפה ומורכבת של מבחנים ותתי-מבחנים שיישומם על מקרה נתון אמור להוביל להכרעה אם מדובר בעובד שכיר או בעצמאי.

מקובל לדבר על "מבחן מעורב" שהמרכיב הדומיננטי בו הוא "ההשתלבות במפעל" ( דב"ע נב/3-158 יאיר - גליברמן, פד"ע כה 31, 35).
כך כתב הנשיא לשעבר של בית הדין הארצי לעבודה, השופט מנחם גולדברג ז"ל:
"נהוג לומר, על יסוד האמור בשורה ארוכה של פסקי דין, כי המבחן הנהוג בבתי הדין לעבודה לקביעת קיומם של יחסי עובד-מעביד הוא מבחן ההשתלבות... קביעה זו אינה מדויקת. עיון בפסיקתו הענפה של בית הדין הארצי לעבודה מוליך למסקנה, כי הלכה למעשה נוקטים בתי הדין ב"מבחן מעורב" כל אימת שעליהם להכריע בסוגיה אם פלוני הוא 'עובד' אם לאו, תוך שימת דגש חזק על מבחן ההשתלבות". [גולדברג, "'עובד' ו'מעביד' - תמונת מצב", עיוני משפט יז 19, 31 (התשנ"ב)].

בין העובדות והסממנים הנוספים אליהם יש לפנות מציין הנשיא גולדברג את אלה:
"אופיו האישי של העיסוק, הכפיפות, הכוח לשכור עובד, וחשוב מזה - לפטרו, מיהו המספק את כלי העבודה, צורת ניכוי מס ההכנסה והתשלומים לביטוח הלאומי ולמס ערך מוסף, ובאותם מקרים שבהם אין כפות המאזניים נוטות לכיוון זה או אחר - כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם".

המבחן המעורב - ובמרכזו מבחן ההשתלבות - מבוסס על איזון בין "סממנים" שונים המאפיינים יחסי עבודה. לשם עריכת איזון זה יש לתת ל"סממנים" השונים "משקל".
בע"ע 300256/98 אייזיק - תה"ל תכנון המים לישראל בע"מ, פד"ע לו 817, עמד כבוד הנשיא השופט אדלר, בין השאר, על חשיבותו של המבחן המעורב הכולל בתוכו את מבחן ההשתלבות ומבחני משנה נוספים כגון: כפיפות, פיקוח, הסכמת הצדדים, צורת התשלום ועוד.
בע"ע 300274/96 צדקא - מדינת ישראל-גלי צה"ל, פד"ע לו 625, הרחיב בית הדין הארצי את פרשנותו של המושג "עובד" והחלתו על מקרים מסוימים שקודם לפסק הדין לא היו רואים בהם קיום של יחסי עובד מעביד. זאת תוך הסתמכות על הלכה של בית המשפט העליון בדנג"צ 4601/95 סרוסי יוסף חי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ"ב (4) 817, הקובעת את הפרשנות התכליתית של המושג בהתאם להוראת החוק שבה מדובר.
6. יישום המבחנים לענייננו

לא יכול להיות חולק כי פעילות התובע – שיווק ומכירה של מכשירי פלאפון - מש תלבת בעסק של הנתבעת, שהיא משווק מורשה של חברת פלאפון תקשורת בע"מ. כך שמתקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות. אשר לפן השלילי, לא הוכח כי בתקופה הרלוונטית היה לתובע עסק משלו, לא בתחום של שיווק מכשירי טלפון ואף לא בתחום אחר.
התובע הצהיר, והצהרתו בנקודה זו לא נסתרה, כי בתקופת התביעה הוא עסק אך ורק עבור הנתבעת.
התובע השתתף בקורס הדרכה שנמשך כשבועיים.
לתובע נקבעו פגישות על ידי עובדת של הנתבעת, שהעבירה אותן לתובע בדוא"ל או במסרונים. התובע היה אמור לוודא עם הלקוח הפוטנציאלי שהפגישה תתקיים ולאחר האישור, להגיע אל הלקוח (לקוחות עסקיים) ולנסות לסגור איתו עסקה, שבגינה הוא קיבל עמלה.
התובע לא נדרש להגיע כל יום למשרדי הנתבעת, אך עשה זאת בהתאם לצורך, כדי לקחת מכשירים וחוזים. על התובע היה לדווח על תוצאות פגישותיו.
התובע קיבל טלפון מהנתבעת לצורכי העבודה וגם הושכר עבורו רכב, ההשכרה נרשמה על שמו, והתשלום החודשי נעשה על ידי הנתבעת, כאשר הסיכום היה שהתשלום יקוזז מהסכומים אשר יגיעו לתובע.

בהתחשב בכלל המבחנים כפי שנקבעו בפסיקה ושהוזכרו לעיל, אנו סבורים כי התובע היה "עובד" של הנתבעת, כפי שאף דיווחה הנתבעת לרשויות המס. מתקיים מבחן ההשתלבות על שני פניו. התובע נסע לפגישות שנקבעו לו על ידי הנתבעת, והיה צריך לדווח על כך. הגם שלא היה פיקוח על שעות העבודה והמנוחה של התובע, הנתבעת קיבלה דיווח לגבי קיום הפגישות ואם חלקן לא התקיימו, הוא התבקש לתת הסבר על כך. לכן, גם מבחן הפיקוח מתקיים.

נוכח האמור, אנו קובעים שהתובע היה "עובד" של הנתבעת והתקיימו ביניהם יחסי עובד-מעסיק.

7. שכר המגיע לתובע

הצדדים חתמו על חוזה עבודה, הכולל "נספח עמלות" לפיו בגין 24 מכירות ראשונות יהיה זכאי ה תובע לשכר בסיס בסך 4,500 ₪ - שכר זה גדל בהתאם למספר המכירות. בנוסף סוכם שהתובע יקבל רכב ודלק בסכום "עד 1,000 ₪".
תלושי השכר משקפים את הסכומים ששולמו לתובע.
רק בחודש פברואר 2012 מופיע תשלום של "משכורת" בסך 4,200 ₪ וגם תשלום של עמלה. ביתר החודשים שולמו עמלות בלבד (בסכום נמוך משכר מינימום לחודש שהיה באותה תקופה בסך 4,100 ₪).
אין מחלוקת שהנתבעת שילמה עבור התובע דמי שכירות של רכב, בסך 2,640 ₪ לחודש. הסדר זה נעשה מאחר שהתובע היה זקוק לרכב לצרכי העבודה ולא היה באפשרותו לשכור רכב. סוכם שעלות שכירות הרכב תנוכה מהעמלה אשר תגיע לתובע.

סעיף 2 לחוק שכר מינימום, השתמ"ז-1987 (להלן – חוק שכר מינימום) קובע:
עובד שמלאו לו 18 שנים (להלן – עובד) המועסק במשרה מלאה, כנהוג במקום עבודתו, זכאי לקבל ממעסיקו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום לחודש, שכר המינימום היומי או שכר המינימום לשעה, הכל לפי הענין.

גם אם סוכם בין הצדדים כי התשלום יהיה לפי עמלות בלבד, העובד יהיה זכאי תמיד לשכר מינימום במשק, בהתאם להיקף העבודה.

8. היקף העבודה של התובע

הנתבעת טענה כי יום העבודה של התובע היה בהיקף של 5 שעות בממוצע, כך שהוא לא עבד בהיקף של משרה מלאה.
ברם, הצהיר התובע כי הוא עבד שישה ימים בשבוע, בהיקף מלא ואף למעלה מכך, משעה 10:00 עד לשעות הערב, בין 20:00 ל-22:00 (ע' 10, ש' 27-33 לפרוטוקול הדיון ).

התובע לא נדרש לדווח על שעות העבודה, ולא ניתן היה לפקח על כך. אולם, התובע היה צריך לקיים כחמש פגישות בממוצע ליום, כאשר לפי הצהרתו הזמן הממוצע של פגישה הוא כשעתיים.
לכן, אנו קובעים כי התובע עבד בהיקף של יום עבודה מלא, ולכן הוא זכאי לשכר מינימום לחודש, בסך 4,100 ₪.

9. סכומים המגיעים לתובע

אין מחלוקת כי תקופת העבודה של התובע הייתה מיום 19.12.11 ועד ליום 2.6.12.

התובע לא קיבל כל תשלום בגין חודש אפריל 2012, חודש שבו היה חג הפסח. התובע העיד כי הוא קיים פגישות שנקבעו לו באותו החודש, ואף ביצע מכירות.
הנתבעת הכחישה זאת ולפי עדותו של מר כהן, התובע לא עבד בפועל בחודש אפריל 2012.
גם אם היו פגישות בודדות בחודש אפריל, עקב החגים או מסיבות אחרות, ככל שקבענו שהתובע זכאי לשכר חודשי והוא העמיד את עצמו לרשות העבודה, הוא זכאי לשכר מינימום גם בגין חודש אפריל 2012.

לכן, התובע זכאי לשכר מינימום כדלקמן:
12.11 – 12 ימים – 1,587 ₪
1.12 – 4,100 ₪
2.12. – 4,100 ₪
3.12 – 4,100 ₪
4.12 – 4,100 ₪
5.12 – 4,100 ₪
6.12 (יומיים) – 273 ₪

סה"כ – 22,360 ₪

מהסכום הזה יש להפחית את התשלומים שקיבל התובע בפועל (סכומי ברוטו) בסך 11,417 ₪ . כמו-כן, יש להפחית את הסכומים ששולמו עבור שכירות רכב לתובע, בסך 2,640 ₪ לחודש, כפי שסוכם בין הצדדים.
יצוין כי לפי סעיף 3 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958:
"מותר בהסכמת העובד לשלם חלק משכר עבודה באוכל ובמשקאות המיועדים לצריכה במקום העבודה, להוציא משקאות משכרים, או בדיור, אם דרך תשלום זאת נקבעה בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה או שהיא נוהג מקובל בתנאי עבודה, ובלבד שהשווי המיוחס לכל אלה לא יעלה על המקובל בשוק".

התובע לא חלק על הסכומים ששולמו על ידי הנתבעת, כאשר היה הרכב לרשותו ולשימושו הבלעדי, גם מחוץ לשעות העבודה.

עבור תקופת העבודה של התובע (5 חודשים ו-14 ימים) שילמה הנתבעת סך של 14,432 ₪.

התובע זכאי בגין תקופת העבודה לשכר מינימום בסך 22,360 ₪, ממנו יש להפחית את השכר שקיבל בפועל בסך 11,417 ₪ ודמי השכר של הרכב בסך של 14,432 ₪.
התובע קיבל סה"כ 25,849 ₪, סכום אשר עולה על זכאותו לשכר לפי חוק שכר מינימום.
לכן, אין התובע זכאי להפרשי שכר הנדרשים בתביעתו.

10. תביעה בגין הלנת שכר ו"עגמת נפש"

הסנקציה עבור אי תשלום שכר במועד היא פיצויי הלנת שכר. בכל מקרה, בהתאם לקביעה לעיל, התובע קיבל שכר לפי חוק שכר מינימום ואינו זכאי ליתרת תשלום.

אשר לפיצוי בגין "עגמת נפש" נקבע בעניין דב"ע נג/3-99, משרד החינוך - מצגר , פד"ע כו 563:
"בעוד שלערכאה השיפוטית הדנה בפיצוי על נזקי ממון אין שיקול דעת בדבר עצם הפיצוי ושעורו וכל אימת שאלה הוכחו בפניה זכאי הנפגע לפיצוי על מלא נזקיו, מוקנה שיקול דעת לערכאה השיפוטית שעה שהיא דנה בנזק בלתי ממוני - והיא רשאית (אך אינה חייבת) לפסוק פיצוי בגינו, בשיעור שייראה לה בנסיבות המקרה".

לא מתקיימות בענייננו הנסיבות החריגות המצדיקות לחייב את הנתבעת בגין פיצוי על עגמת נפש ולכן, דין רכיב תביעה זה להידחות.

11. לסיכום

נוכח האמור לעיל, אנו דוחים את תביעת התובע, על כל רכיביה.
על אף שהתובע אינו זכאי לתשלום בגין תביעתו, מאחר שקבענו שהתובע היה "עובד" של הנתבעת בניגוד לעמדתה של הנתבעת , אין צו להוצאות.

12. הצדדים רשאים לפנות בבקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15 יום מתאריך המצאת פסק הדין.

ניתן היום, ‏28 נובמבר 2018, ‏כ' כסלו תשע"ט, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר מרדכי נגר,
נציג עובדים

עידית איצקוביץ, שופטת
אב"ד

מר זהר זלמן אקשטין,
נציג מעסיקים