הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ד"מ 33088-02-15

17 אוקטובר 2017

לפני:

כב' הרשמת תמר עציון פלץ

התובע
מיכאל טורובסקי ת.ז XXXXXX041
ע"י ב"כ: עו"ד שגיב איבגי ו/או מקסים מיכאלי
-
הנתבעת
ר.א.מ. אורנים בע"מ ח.פ 514600196
ע"י ב"כ: עו"ד יעקב לאור ו/או מור אלגריסי

פסק דין

לפניי תביעת ו של התובע, מר מיכאל טורובסקי (להלן: מר טורובסקי או התובע), לתשלום שכר עבודה ודמי נסיעות בגין תקופת עבודתו בנגרייה הנתבעת, ר.א.מ. אורנים בע"מ (להלן: הנגרייה או הנתבעת).
על סמך כתבי הטענות והראיות שהובאו בפניי, אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
בשלהי שנת 2014 חיפשה הנתבעת עובד בעל ניסיון בעבודה על מכונת CNC בנגרייה, במטרה שיחליף עובד וותיק בנגרייה, שחלה;
התובע פנה לנתבעת בעקבות מודעת דרושים שפרסמה באתר אינטרנט, ולאחר שנפגש עם מר מאיר בקאל, בעלי הנתבעת (להלן: מר בקאל או בעלי הנתבעת), התקבל לעבודה. הצדדים לא חתמו על הסכם עבודה ולא נמסרה לתובע הודעה המפרטת את תנאי עבודתו, והתנאים סוכמו בין הצדדים בעל-פה;
ביום 25.12.2014 הגיע התובע לנגרייה, והצדדים חלוקים בשאלה אם במועד זה החלה עבודתו של התובע בנתבעת , או שמא החל בימי ריענון בלבד , עד ליום 31.12.2015, אשר הוסכם לגביהם כי לא יזכו בתשלום שכר עבודה.
התובע נעדר מהנגרייה החל מיום 1.1.2015 עד ליום 10.1.2015 , לצורך השלמת התחייבויותיו במקום עבודתו הקודם, ושב ביום 11.1.2015 ;
החל ממועד זה (11.1.2015) הגיע ברציפות עד ליום 4.2.2015, עת הסתיימה עבודתו בנתבעת בגין מחלוקת באשר לשכר העבודה המגיע לו, ולאור טענות הנתבעת באשר לכישוריו של התובע, ומידת התאמתו לתפקיד;
התובע חתם על כרטיס עובד בנתבעת (טופס 101) , לשנת המס 2014, ביום 11.1.2015;
התובע לא קיבל שכר כלשהו בגין תקופת עבודתו בנתבעת;
לאחר סיום יחסי העבודה, ביום 22.2.2015, שלח מר בקאל מכתב לתובע, ש בו הוא מודה בזכאות התובע לשכר עבודה בגובה שכר מינימום (לטענתו 4,100 ₪), שיש לקזז כנגד ימי הלימוד וההכשרה של התובע על מכונת ה- CNC ב נתבעת, ב סך כולל של 4,500 ₪, כך שלטענת מר בקאל נותר התובע חייב סך של 400 ₪. מר בקאל הוסיף כי אין בכוונתו לתבוע את היתרה המגיעה, לטענתו, לנתבעת ( נספח ה1 לתצהיר הנתבעת).
תמצית טענות התובע –
התובע התקבל לעבודה בנתבעת בעקבות מודעת דרושים ולאחר שנפגש עם מר בקאל וסוכם ביניהם כי משכורתו תעמוד על סך של 12,000 (ברוטו), לחודש. התובע עבד בפועל בנתבעת ועמד לרשותה החל מיום 25.12.2014 ועד ליום 4.2.2015, למעט מיום 1.1.2015 ועד ליום 10.1.2015. הנתבעת לא שילמה לתובע שכר עבודה כלשהו בגין תקופת עבודה זו, אף לא שכר מינימום. אשר לימי הריענון טוען התובע, כי הסכים לכך שרק היומיים הראשונים לעבודתו (25-26.12.2014) יהיו ימי ריענון שלא יזכו בתשלום שכר, ולכן גם אינו תובע שכר עבודה בגינם, ואילו החל מיום 28.12.2014 היה זכאי לשכר מלא ;
על פי ההלכה הפסוקה, ימי חפיפה נחשבים לימי עבודה לכל דבר ועניין, ומזכים בתשלום שכר לעובד. כמו כן, אין בסיס לטענת הנתבעת כי סוכם בין הצדדים שהת ובע יהיה זכאי לשכר מינימום בלבד בגין ימי החפיפה/הריענון, ולא בכדי לא הובאה כל ראיה לתמיכה בטענה זו. הנתבעת אף נמנעה מלהעיד עובדים בנגרייה, דוגמת מר רפי פימשטיין שחפף את התובע, מר עאזם עבד ראבו , ואף בתו של מר בקאל, מנהלת בנתבעת שהגישה תצהיר מטעמה, לא התייצבה להעיד ותצהירה נמשך מן התיק;
ימי החפיפה/ריענון נחשבים כימי עבודה אף לעניין הוותק בעבודה, ולכן, אף לשיטת הנתבעת , יש לחשב את תקופת העבודה של התובע החל ממועד זה, ובסה"כ החל מיום 25.12.2014 ועד ליום 4.2.2015, להוציא 10 ימים שבהם שהה בחופשה ללא תשלום, שתואמה מראש בין הצדדים, ואינה קוטעת את רצף העבודה.
בהתאם, משהועסק למעלה מ- 30 ימים, היה על הנתבעת למסור לתובע הודעה לעובד המפרטת את תנאי עבודתו, ומשלא עשתה כן – עוב ר אליה הנטל להוכיח את טענותיה ולסתור את טענות התובע באשר לתנאי העבודה שסוכמו עמו בעל-פה . זאת, בפרט משהנתבעת אף לא הנפיקה לתובע תלושי שכר כלל ( אף לא בגין חודש 1/2015 שאין מחלוקת כי עבד במהלכו), ולא ערכה רישום נוכחות של התובע, כמתחייב על פי דין. בגין הפרות אלה מבקש התובע (לראשונה בסיכומיו) גם פיצוי ללא הוכחת נזק;
אין לקבל את טענות הנתבעת כי ביקשה לשלם לתובע שכר מינימום בתקופת עבודתו, והתובע סירב, שכן טענה זו נסתרת במכתב הנתבעת מיום 22.2.2015, שלפיו נותר התובע חייב לנתבעת 400 ₪ , ולא להיפך. כמו כן, בכתב ההגנה טענה הנתב עת כי סוכם עם התובע שישולם שכר מינימום בגין ימי החפיפה, שמתוכו יקוזזו ימי הלימוד, ודהיינו – הנתבעת טוענת כי סיכמה עם התובע על תשלום נמוך משכר המינימום (שכר מינימום בקיזוז סכומים אחרים);
לאור כל האמור, התובע זכאי לתשלום מלוא שכר העבודה ודמי הנסיעות בצירוף פיצויי הלנת שכר בשיעור מוגדל, לכל הפחות בגין אי תשלום שכר מינימום .
תמצית טענות הנתבעת –
לטענת הנתבעת, אין להכיר במקרה זה בקיומם של יחסי עובד-מעסיק בין ה צדדים, בהתאם למבחנים שהותוו בפסיקה בהתייחס לתקופת הכשרה והתלמדות שלפיהם, לא כל מתלמד זכאי לשכר עבודה, לא כן שכן בתקופת מיון (שהרי התובע טוען כי נבחן על ידי עובד אחר והיה, למעשה, במעין תקופת מיון).
יישום מבחני הפסיקה בעניינו של התובע מלמד, כי לא שררו בין הצדדים יחסי עבודה מאחר שהתובע הגיע לנתבעת למטרות לימוד בלבד (ועשרות דפי הלימוד שכתב בתקופה זו מעידים על כך); התובע היה העובד היחיד שלא השתלב בעבודת הנגרייה אלא ביצע למידה עצמאית; התובע היה חופשי לעבוד בעבודה אחרת (ואף אין מחלוקת כי יצא באמצע חודש 1/2015 לעבודות אחרות); הנתבעת לא הפיקה כל תועלת או רווח מלימוד התובע את המקצוע שהיה אמור להיות מומחה בו; ואף לא הייתה בין הצדדים כל התחייבות להמשך עבודה עם גמר החפיפות. בהתאם, התובע לא זכאי ל שכר עבודה בגין תקופה הכשרתו;
לחילופין, וככל שתוכר תקופת ההכשרה כמזכה בשכר עבודה, הרי שהתובע זכאי בגינה, לכל היותר, לשכר מינימום, החל מיום 11.1.2015 (שאז הסתיימו ימי הריענון והחלו חפיפות סדירות), ולחילופי חילופין, לשכר מינימום בגין התקופה הנתבעת, שהחל מיום 28.12.2014 ועד ליום 4.2.2015 (להוציא את ימי ההיעדרות);
מעדויות הצדדים עלה בבירור כי התובע נתן את הסכמתו, בעל-פה, לקבלת "שכר מינימום פלוס", היות ואינו איש מקצוע CNC כפי שה תברר;
חישוב שכר העבודה על ידי התובע שגוי מעיקרו, שכן כלל בחישוביו עבודה בימי שישי למרות שהודה כי הנגרייה לא פועלת בימי שישי, וכנ"ל לגבי רכיב הנסיעות;
אשר לטענות הנוגעות לאי מסירת הודעה לעובד ואי הנפקת תלושי שכר, הרי שמדובר ברכיבים שלא נתבעו בכתב התביעה אלא הועלו לראשונה בסיכומי התובע. כמו כן, ואף לגופו של עניין, תנאי עבודתו של התובע היו ידועים לו בפועל, וממילא לא קמה לנתבעת החובה למסור הודעה לעובד משהתובע לא השלים 30 ימי עבודה בפועל. אשר לתלושי השכר, אזי ככל שהתובע לא היה עוזב, ניתן היה להנפיק לו תלושי שכר , וככל שלא היה משנה את כתובתו 3 פעמים בתקופה שמיום סיום העבודה ועד לאחר הגשת כתב התביעה, אף ניתן היה להשיגו;
לבסוף, אשר לפיצויי הלנה, הרי שמדובר במחלוקת כנה ומורכבת בין הצדדים שאין לפסוק בגינה פיצויי הלנה, וממילא מדובר ברכיב שלא נתבע בתביעה.
ביום 6.9.2016 התקיים בפניי דיון שאליו התייצבו מר בקאל בליווי ב"כ הנתבעת, והתובע ללא באי כוחו (להלן: ישיבת הקדם).
ביום 27.3.2017 התקיים דיון ההוכחות שבמסגרתו העידו בפניי התובע ומר בקאל, ולבקשת הנתבעת נמשך מן התיק תצהירה של גב' רינה פלדמן, מנהלת בנתבעת ובתו של מר בקאל, שלא התייצבה להיחקר על תצהירה (להלן: דיון ההוכחות).
דיון והכרעה
א. האם שררו בין הצדדים יחסי עבודה המזכים בשכר עבודה, אם לאו?
הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי על פי ההלכה הפסוקה התובע לא שימש כעובד הנתבעת אלא כמתלמד בתקופת הכשרה ומיון, שאינו זכאי לשכר עבודה.
טענה זו נטענה לראשונה בסיכומי הנתבעת, שכן בכתב ההגנה טענה הנתבעת כדלקמן:
"התובע התקבל לניסיון לעבודה לאחר שהציג מצג שוא שהינו איש CNC... וכן כבעל ניסיון בנגרייה פרטית משלו וכמנהל נגריות עם צוותים של 30 עובדים!
זאת ועוד, הציג עצמו כמסוגל לכתוב תוכניות ל-CNC ואף לתפעל אותו וכי הוא רק זקוק לתקופה של מספר ימי ריענון במחשב ה- CNC לאחריהם יוכל לבצע את התפקידים שלהלן... לאחר שהגיע ביום 26.12.14 וקיבל את "ימי הריענון שלו" (לבקשתו) עד ליום 31.12.14 ( אשר סוכמו כי יהיו ללא תשלום), ביקש לדחות את תחילת העבודה בכדי לבצע עבודות פרטיות, לטענתו, כל זאת בניגוד למוסכם בין הצדדים ועל כן התחיל את עבודתו בצורה רשמית ביום 11.1.15.
הנתבע, תוך גילוי של חוסר תום לב מובהק, ביקש להמשיך עם ימי הריענון שלו" וכך עשה עד ליום 4.2.15! בניגוד למוסכם, היינו- קבלת עובד מומחה בתחום.
כך, הגיע ולמד על חשבונה של הנתבעת ואף הוקצה עובד מטעמה של הנתבעת שילמד אותו את כל העבודה מחדש!
לפנים משורת הדין, הנתבעת נעתרה לדבר ולא פיטרה את התובע, אך הבהירה כי שכר הלימוד יקוזז ממשכורת המינימום שמשולמת לו בגין ימי הלימוד שלו – והדבר הובהר לו היטב!"
(סעיפים 9-14 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת, ההדגשה במקור)

כמו כן, בישיבת הקדם אמר בעלי הנתבעת את הדברים הבאים:
"לשאלת ביה"ד, התובע הגיע אליי, אמר שהוא יודע לעבוד על מכונת CNC ושהוא גם ניהל נגריה וזה בעצם התפקיד שחיפשתי. נפגשנו פעמיים וכשסיכמנו שהוא יתחיל לעבוד הוא ביקש כמה ימים כי היו לו עבודות להשלים במקום אותו הוא עזב וביקש להתחיל במועד מאוחר יותר. הנגרייה שבה הוא עבד עמדה לפני סגירה, את זה גיליתי בדיעבד, ולכן הוא ביקש לדחות את תחילת העבודה. בסופו של דבר הוא התחיל ביום 11.1.15 ואז התברר שלנהל הוא לא ידע וגם שהוא לא יודע איך להפעיל CNC ואפילו לא איך לגשת למכונה הזאת ואז הצמדתי לו איש CNC שעבד למרות שהוא היה נכה ולאחר ניתוח החלפת אגן שידריך אותו מתוך תקווה שייזכר, יידע, או שיהיה לו כושר ללמוד. כיון שזה היה המצב אמרתי לו שאי אפשר לשלם שכר של מנהל למתלמד ואז בעצם השכר שסיכמנו כמנהל של 12,000 ₪ לחודש אשלם לו מעט יותר משכר המינימום במקומו. הוא לא הגיב, אבל המשיך ללמוד ומילא מחברות שלמות ועבר קורס מאוד יקר על חשבוני ודרש אח"כ כסף עבורו"
(עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 25- עמ' 5 ש' 7)

אף במועד סמוך לסיום ההתקשרות בין הצדדים, ובטרם החל ההליך המשפטי, התייחס מר בקאל לטיב היחסים ששררו בין הצדדים, כ ך:
"האדון הנכבד התקבל לניסיון לעבודה, לאחר שהציג מצגת שהיה איש CNC (במתכת) וכן ניסיון בנגריה פרטית משלו ובניהול נגריות, אחת מהן עם צוות של 30 עובדים???!!!
כמובן שהצליח לשכנענו שהוא מסוגל לכתוב תוכניות ל CNC ואף לתפעל אותו והוא רק זקוק לתקופה של מספר ימי "ריענון" במחשב CNC...
לאחר קבלתו הקדשנו זמן ללימוד תוכנת ה CNC ותוך כדי כך התברר שלא רק שלא ידע אלא אף בהפעלה בסיסית של מחשב חסר היה לו ידע !!! (עדות רפי פימשטיין, המדריך שלו ל CNC)
וכך התמשך זמן הלימוד מיומיים שלושה, ל 15 ימים, מבלי לגלות סימני התקדמות!
נאמר לו וגם סוכם שייעשה ניסיון לראות את שלמד וגם את מה שידע בנגרות, אך גם בכך הוא כשל בצורה המביישת בעל מקצוע כפי שהתפאר (עבודה של לקוחה בשם מיטל מור אפילו לא מחצית + לקוח נוסף בשם פיינשטיין... )
לא נותר מנוס אלא להפסיק את הפארסה הזו ולשחרר אותו מכל הקשור בנגרייה.
כי אנו רואים את ניסיונו להתקבל לעבודה במרמה.
אנחנו רוצים לשלם עבור הימים אך בקיזוז זמן הלימוד וזמן הניסיון וכן לדרוש תשלום על זמן הלימוד שהוקדש לו, וכן כי כל התהליך קבלתו לעבודה היה שקרי"
(מכתב מר בקאל מיום 22.2.2015, נספח ה1 לתצהירי הנתבעת, להלן: מכתב הנתבעת)

מן המצוטט לעיל עולה, כי עמדת הנתבעת עד להגשת סיכומיה היתה, כי ה תובע התקבל לעבודה בנגרייה בעקבות מודעת דרושים לאחר שהתראיין על ידי מר בקאל, במטרה להחליף עובד ותיק ומקצועי בנגרייה, ו הוסכם כי יקבל תמורת עבודתו שכר חודשי בסך של 12,000 ₪.
ואולם, עם תחילת עבודתו התחוור לנתבעת (לטענתה), כי התובע נעדר את הכישורים והמיומנויות הדרושים לה לצורך ביצוע התפקיד שלשמו נשכר , ולכן התארכה תקופת החפיפה/ריענון באופן משמעותי, ואף ניסיונותיה של הנתבעת לשלב את התובע בעבודתו נגרות כלליות (שלא על מכונת CNC), לא צלחו. לפיכך, משנכזבו ציפיותיה מן העובד החדש ששכרה, החליטה הנתבעת "לשחרר אותו מכל הקשור לנגרייה", כאמור במכתבה.
כמו כן עולה מן המצוטט לעיל , כי עמדתה העקבית של הנתבעת היתה, כי התובע זכאי לשכר עבודה בגין עבודתו, אך סברה כי יש להפחית את השכר המוסכם לשכר מינימום ו/או לקזז מ מנו את שכר הלימוד וזמן הניסיון שהושקע ב הכשרת התובע.
עמדות אלה אינן מתיישבות, כאמור, עם עמדתה המאוחרת של הנתבעת, שלפיה כלל לא שררו יחסי עבודה בין הצדדים על פי מבחני הפסיקה, וכי דובר בתקופת הכשרה/התלמדות שאינה מזכה בשכר עבודה.
מלבד השינוי העובדתי והמשפטי בעמדת הנתבעת, שלא נומק די הצורך, אינני מקבלת את טענתה המאוחרת אף לגופו של עניין, מאחר שדווקא יישום מבחני הפסיקה שאליהם מפנה הנתבעת מלמדים כי התובע שימש כעובד הנתבעת, הזכאי לשכר עבודה בגין עבודתו ( המבחנים שהובאו בפסק דינו של בית דין זה בעניין קורס ההכשרה של דיילי אל על : ס"ק ( תא) 001148/02 הסתדרות העובדים החדשה נ. אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, ניתן על ידי כב' השופטת הראשית (כתוארה דאז) ורדה וירט-ליבנה, ביום 15.3.2005, להלן: עניין אל על).
כך למשל הוכח, כי מטרת ההתקשרות החוזית בין הצדדים היתה לביצוע עבודה ולא לשם התלמדות , והקשר התחיל בהצעת עבודה (מודעת דרושים), לאחר שהתובע התראיין בפני מר בקאל ו נשכר לעבודה על מנת להחליף עובד אחר בנתבעת. כמו כן הוכח, כי התובע ביצע עבודות שונות עבור הנתבעת בתקופת החפיפה/הכשרה, אף אם לא לשביעות רצונה (עדות התובע, עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 28-32; מכתב הנתבעת, פסקה 4), ולנתבעת היה אינטרס בהכשרת התובע, כפי שהעיד מר בקאל:
"ש. אמרת שהוא לא ידע לעבוד ונמנעת מפיטורים בסעיף 6 – אתה פתאום מעסיק עובדים שלא טובים אתה פילנתרופ?
אני לא פילנתרופ. רציתי להכשיר עוד עובד לנגריה זהו מה שאמרתי וחסר כ"א והצעתי לו שכר גבוה כי ייעדתי אותו לגדולות אבל בסוף התברר שזה היה אגוז ריק מתוכן והבטחות ריקות מתוכן
...
אמרת שזה עסק קטן שמתקשה להתקיים, מפנה לסעיף 15 – מקריא – מדוע בכל זאת העסקת אותו כל הזמן טענת שהוא לא יודע?
ת. רציתי להכשיר אותו ובגלל זה הצעתי לו מינימום על תקופת
ההכשרה.
ש. תראה לי הסכמה?
ת. שהוא יראה לך.
ש. לאיזה תפקיד רצית להכשיר אותו?
ת. לסי.אין. סי. לעבודות נגרות, ולנהל את המלאי של הפירזולים"
(עדות מר בקאל, עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 23 -27 ועמ' 23 ש' 1-7)

אשר לטענת הנתבעת כי לא הפיקה כל רווח או תועלת מהכשרת התובע הרי שאין מחלוקת , כי הנתבעת הכשירה את התובע במטרה להפיק ממנו רווח ו תועלת, וכאשר הגיעה למסקנה כי לא תוכל להפיק ממנו את התועלת הצפויה, סיימה את עבודתו. לפיכך, אין מקום לשקול את מידת התועלת שצמחה לנתבעת בפועל, כתוצאה מהכשרת התובע, בקביעת יחסי העבודה במקרה זה, ופרשנות אחרת עלולה להוביל למצב שבו העסקה המסתיימת לאחר תקופ ת חפיפה/הכשרה קצרה בשל פערי ציפיות בין הצדדים ו היעדר שביעות רצון מתפקודו של העובד החדש – לא תזכה בשכר עבודה , בניגוד להוראות חוק שכר מינימום, תשמ"ד- 1987 (להלן: חוק שכר מינימום), ותכליתן.
לאור כל האמור השתכנעתי, כי שררו בין הצדדים יחסי עובד-מעסיק המזכים בשכר עבודה.
ב. תקופת העבודה המזכה בשכר עבודה, וגובה השכר
ב1. החל מיום 25.12.2014 ועד ליום 31.12.2014
מאחר שבכתב התביעה נתבע שכר עבודה החל מיום 28.12.2014 בלבד, והתובע אף אישר בעדותו כי אינו תובע שכר עבודה בגין הימים שקדמו למועד זה (עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 15-16), הרי שמתייתרת ההכרעה בשאלת זכאותו של התובע לשכר עבודה בגין ימים אלה (25-26.12.2014), והטענות שהועלו בהקשר זה, לראשונה בסיכומי התובע , מהוות הרחבה חזית שאין להתירה. למעלה מן הדרוש יצוין, כי בהתייחס ליום 26.12.2014 העיד התובע בחקירתו, כי הגיע לשעה-שעה וחצי בלבד ( עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 9-12), וספק אם מדובר בהיקף המזכה בשכר עבודה יומי.
אשר לזכאות התובע לשכר עבודה החל מיום 28.12.2017 ועד ליום 31.12.2014 (שלאחריו נפסקה עבודתו למשך 10 ימים לצורך סיום והשלמות במקום עבוד תו הקודם) אני סבורה, כי התובע זכאי לשכר עבודה מלא בהתאם לשכר החודשי שסוכם עמו, ולא לשכר חלקי/שכר מינימום.
ראשית, לעניין עצם זכאותו של התובע לשכר עבודה בימים אלה, הרי שהנתבעת אישרה כי התובע הגיע לנגרייה בימים אלה (סעיף 15 לסיכומי הנתבעת; סעיף 10 לתצהיר מר בקאל ), והתובע העיד בחקירתו כי היו אלה ימי התייצבות מלאים (עמ' 11 ש' 33- עמ' 12 ש' 1). עדות התובע באשר למשכם של ימי העבודה לא נסתרה, והנתבעת אף לא ערכה רישום נוכחות לתובע, כמתחייב על פי דין.
משאין מחלוקת כי התובע התייצב לעבודה בימים אלה, יש לבחון את טענת הנתבעת כי אינו זכאי לשכר עבודה בגינם, מאחר שמדובר בימי ריענון שהתובע ביקש לקבל בטרם יתחיל את עבודתו, ו"אשר סוכמו כי יהיו ללא תשלום" (סעיף 15 לסיכומי הנתבעת).
טענה זו, לא זו בלבד שלא הוכחה על ידי הנתבעת (ואף נסתרה בדברי מר בקאל בישיבת הקדם כפי שיפורט להלן) , אלא שאף מהווה ויתור על זכות קוגנטית לשכר עבודה, בניגוד להוראות חוק שכר מינימום, ומשכך אין לקבלה.
וכך התייחס מר בקאל בדבריו לתקופה שקדמה ליום 11.1.2015:
"נפגשנו פעמיים וכשסיכמנו שהוא יתחיל לעבוד הוא ביקש כמה ימים כי היו לו עבודות להשלים במקום אותו הוא עזב וביקש להתחיל במועד מאוחר יותר. הנגרייה שבה הוא עבד עמדה לפני סגירה, את זה גיליתי בדיעבד, ולכן הוא ביקש לדחות את תחילת העבודה. בסופו של דבר הוא התחיל ביום 11.1.15..."
(עמ' 4 ש' 26- עמ' 5 ש' 2)
הסיכום הנטען, לימי ריענון ללא תשלום (מעבר ליומיים המוסכמים על ידי התובע), לא נזכר בדברי מר בקאל שציין, כי התובע ביקש לדחות את מועד תחילת עבודתו בנגרייה ליום 11.1.2015, וממילא לא הובאה ראיה אחרת לתמיכה בטענה זו.
כך או כך, כאמור, משהוכח כי התובע התייצב לעבודה/חפיפה/ריענון בנתבעת, במשך 4 ימים מלאים 28-31.12.2014) , הרי שהוא זכאי לשכר עבודה בגינם, וכאמור בעניין אל על, שאליו הפנתה הנתבעת עצמה:
"מקובלת עלינו העמדה המשפטית אשר הוצגה בפסק הדין בפרשת ארקוש על פיה: "מפעל המבקש לשכור לעצמו עובד שכיר אינו רשאי להכשיר את העובד לתפקידו.... מבלי לשלם לעובד המיועד שכר כל שהוא, בעד תקופת ההכשרה"
(שם, בסעיף 36 לפסק הדין)
עתה, לעניין גובה השכר המגיע לתובע בגין ימים אלה – משנדחתה הטענה כי סוכם בין הצדדים על ימי ריענון של יזכו בשכר עבודה כלל, ממילא נדחית גם טענתה החלופית של הנתבעת, כי התובע זכאי לתשלום בגובה שכר מינימום בלבד בגין ימים אלה .
מר בקאל אישר בעדותו כי השכר שסיכם עם התובע במועד קבלתו לעבודה היה שכר חודשי בסך של 12,000 ₪ ("ואז בעצם השכר שסיכמנו כמנהל של 12,000 ₪ לחודש...", פרוטוקול 6.9.2017, עמ' 5 ש' 5-6), וכן הסביר כיצד הגיעו לסכום האמור:
"ש. איך הגעתם לסכום של 12,000 ₪?
ת. נגר ממוצע מרוויח 7,000 – 8,000 ₪ ומתכנן מרוויח, בדקתי בשוק פחות או יותר כמו שהצעתי לו. אני הצעתי לו 10,000 ₪ אבל הוא רצה 12,000 ₪ ולבסוף סגרנו כמו שסגרנו אבל למרות כל ההדרכה הוא לא ביצע שום תכנון אחד"
(פרוטוקול 27.3.2017 עמ' 22 ש' 28-31)

כמו כן, מן הראיות שהובאו בפניי עולה, כי הדברים שאמר מר בקאל לתובע בהתייחס להפחתת השכר המוסכם ל"שכר מינימום פלוס" לא הועלו אלא לאחר יום 11.1.2015, שאז התברר לנתבעת כי התובע אינו בעל ניסיון ומיומנות כפי שסברה, ולכן, אף לגישת הנתבעת עצמה , אין מקום להחיל תשלום שכר מינימום על תקופה שקדמה למועד האמור ( עמ' 4 לפרוטוקול, ש' 25- עמ' 5 ש' 7, ראו ציטוט בסעיף 30 להלן).
אשר על כן, יש לחשב את השכר המגיע לתובע בגין עבודתו בימים 28-31.12.2014 בהתאם לשכר העבודה החודשי שסוכם עמו – 12,0000 ₪.
ב2. החל מיום 11.1.2015 ועד ליום 4.2.2015
אין מחלוקת, כאמור, כי התובע חזר לעבודה בנגרייה ביום 11.1.2015, ועבד ברציפות החל ממועד זה ועד לסיום עבודתו ביום 4.2.2015.
משנדחתה הטענה כי מדובר בימי ריענון/חפיפה/הכשרה שאינם מזכים בשכר עבודה, יש לדון בגובה השכר המגיע לתובע בגין ימים אלה.
טענתה החלופית של הנתבעת היא, כאמור, כי שכר העבודה המגיע לתובע בגין ימים אלה הוא בגובה "שכר מינימום פלוס, היינו – 4,500 ₪", כלשונה, בהתאם להסכמה המאוחרת שהושגה בין הצדדים בעל-פה/בהתנהגות.
אינני מקבלת טענה זו.
גרסתה הראשונית של הנתבעת, כעולה ממכתבה סמוך לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים היתה, כי התובע זכאי לשכר מינימום בסך 4,100 ₪, ומהם יש לקזז 4,500 ₪ בגין " זמן הלימוד וזמן הניסיון וכן לדרוש תשלום על זמן הלימוד שהוקדש לו... אנחנו רואים אותו כחייב סה"כ: 400 ₪" (מכתב הנתבעת, שם).
בהמשך, בישיבת הקדם אישר מר בקאל כי סוכם בין הצדדים על שכר חודשי של 12,000 ₪, אך ההסכמה שונתה במהלך ההתקשרות כך :
"כיון שזה היה המצב אמרתי לו שאי אפשר לשלם שכר של מנהל למתלמד ואז בעצם השכר שסיכמנו כמנהל של 12,000 ₪ לחודש אשלם לו מעט יותר משכר המינימום במקומו. הוא לא הגיב, אבל המשיך ללמוד ומילא מחברות שלמות ועבר קורס מאוד יקר על חשבוני ודרש אח"כ כסף עבורו.
לשאלת ביה"ד האם שילמתי לו בסוף שכר מינימום או שכר כלשהו, אני משיב שהוא סירב לקחת את הכסף. הוא רצה לבקש 12,000 ₪ ואמר אני אגיע לביה"ד ושם אקבל. היחסים הסתיימו בכך שהוא עזב את המקום ביום של המשכורת. אני רושם את השיקים ב-10 לחודש הראיתי לו את החשבון והוא קם והלך. זה עמד על 4,500 ₪ בערך, גם בגלל ההפסקה וגם בגלל השכר"
(עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 4-11)

בדיון ההוכחות העיד מר בקאל כי הציע לשלם לתובע "מינימום פלוס", והבהיר:
"ש. מה זה פלוס?
ת. זה היה 200, 300, יותר מעל המינימום, הצעתי לו 4,800 או משהו כזה, והוא אמר שניפגש בבית המשפט, לא רצה לקחת.
ש. אני מפנה לנספח ה1 לתצהירך, תקריא לי בבקשה פסקה אחרונה "להלן החשבון" זאת אומרת, שבאותו חודש שהיית צריך לשלם לו  אתה כותב לו שהוא בכלל חייב לך כסף, איך זה מסתדר?
ת. זה נכון שזה מה שכתבתי לו אבל ביננו זה מה שדובר ומה שהצעתי לו זה את שכר המינימום והוא לא רצה.
ש. כל הסיכומים שלך עם התובע היו בעל פה?
ת. אמת.
ש. לא כתבת ולא העלת על הכתב?
ת. לא.
ש. האם אתה יודע שצריך להעלות את זה על הכתב?
ת. כן אבל הוא לא השלים שהיה צריך בשביל זה...

ובהמשך:
לשאלת בית הדין, מה היתה המשכורת לפי החישוב שלך?
ת. זה היה בסביבות 4,700 ₪ והוספתי נסיעות. אני בטוח שאם הוא אני בטוח שאם הוא היה מתיישב לעוד שתי דקות ולא זורק את כל הניירות מאחוריו כולל המחברת המפוארת היינו מוצאים לזה פתרון
ש. האם הוצאת לו תלשו שכר?
ת. לא הוצאתי לו, זה לא נדרש, למיטב זכרוני"
(עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 14-16 ועמ' 21 ש' 13-23)

מנגד העיד התובע:
"לשאלת ביה"ד האם הוא אמר לך שבגלל שאתה לא יכול להיכנס למכונה לא תקבל את השכר של 12,000 ₪, אני משיב שלא היה דבר כזה בכלל. כל החודש הוא לא דיבר על כסף. ברגע שבאתי לדרוש את השכר שלי הוא אמר לי שהוא לא חייב לי שום דבר ושאני עוד חייב לו"
(עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 29-31)

ובהמשך:
"הוא כל הזמן בוכה שהוא משלם לי המון כסף ואנחנו לא המשכנו בלימוד בגלל רפי. אני הייתי קשור עם רפי. בין 9 שעות עבודה הייתי שעתיים בחפיפה. הזמן הייתר אני הייתי עומד וזה קשה גם לי כי אני בן אדם עובד.
ש. מה הוא אמר שהוא משלם יותר?
ת. הוא אמר שאני מפריע לבנות. אני נכנס לנגריה אנשים עובדים.
אני משלם לך כסף ואני עומד. אמרתי מה אני יכול לעשות, הוא אמר
תעשה נגרות. אני נגר מקצועי. הוא שאל אם אני יכול לעשות עבודה
מיוחדת. זה דלת מעץ מסיבי.
ש. מה הכוונה שעשיתי במקום נגריה קודם?
ת. לקחתי קרש מעץ נסענו להוד השרון לעבודה השלי הקודם וכל
הציוד ששם עשינו עבודות. עשינו שתי דלתות.
ש.כשהוא אמר לך את זה הוא אמר לך משהו על שהוא חשב שאתה
תוכל להפעיל את המכונה (סי.אין. סי.) יותר מהר, ומסתבר שלא?
ת.לא הוא לא אמר לי את זה. הוא אמר שהוא מפסיד כסף. אני
אמרתי לו שזה לא אשמה שלי או שהמכונה לא עובדת או שרפי לא
בא
...
לשאלת בית הדין:
ש. הנושא של הכסף בדיון הקודם לא עלה. היום אני שאלתי אם עלה נושא הכסף.
ת. הוא כל הזמן בוכה שאני מפסיד כסף אבל הוא לא אמר לי שהוא מוריד לי ממה שסיכמנו וגם לא ביקש ממני "
(עדות התובע, עמ' 12 ש' 21- עמ' 13 ש' 4 ועמ' 15 ש' 14-16)

מעדויות הצדדים השתכנעתי, כי מר בקאל אכן התלונן בפני התובע על תפקודו הירוד ותפוקותיו המועטות , ואף על כך שהשכר שהוסכם ביניהם גבוה מדי, לטעמו של מר בקאל, ואינו משתלם לנתבעת. יחד עם זאת, אינני מקבלת את הטענה כי השתכללה בין הצדדים הסכמה חדשה לתשלום שכר בשיעור נמוך מזה שהוסכם בתחילה. ואפרט.
אין מחלוקת, כי כל ההסכמות בין הצדדים נערכו בעל-פה, והנתבעת לא מסרה לתובע הודעה בכתב המפרטת את תנאי עבודתו כנדרש ב חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002, הגם שהתובע הועסק על ידה למעלה מ-30 ימים. בהקשר זה יוער, כי חופשה ללא תשלום בת 10 ימים אינה קוטעת את הרציפות ב עבודה, כך שלכל הפחות, החל מיום 28.1.2015 היה על הנתבעת למסור לתובע הודעה על תנאיו.
יתירה מזאת, מאחר שאף לגישת הנתבעת שונתה ההסכמה המקורית שהושגה בין הצדדים באשר לשכר העבודה, באופן משמעותי, היה זה מן הראוי כי הנתבעת תתעד את השינוי האמור , או תנפיק לתובע תלוש שכר, לכל הפחות עבור חודש 1/2015. תלוש כאמור לא הונפק על ידי הנתבעת כלל, אף לא לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים (ואין נפקא מינה אם נמסר התלוש לידי התובע, אם לאו).
אשר לטענה כי השתכללה בין הצדדים הסכמה מכללא או הסכמה בעל-פה, הרי שמר בקאל העיד כי התובע לא הגיב כלל לדבריו בהתייחס לתשלום "שכר מינימום פלוס" ("הוא לא הגיב, אבל המשיך ללמוד ומילא מחברות שלמות ועבר קורס מאוד יקר על חשבוני ודרש אח"כ כסף עבורו", עמ' 5 ש' 4-8), כך שאין לראות בשתיקתו של התובע כהסכמה בגמירוּת דעת להצעה החדשה.
זאת, בפרט מאחר שההצעה אף לא היתה מסוימת דייה, שכן רק בחומר הראיות שהובא בפניי נטען לארבעה סכומים שונים (4,100 ₪, 4,500 ₪, 4,700 ₪ ו- 4,800 ₪).
כללו של דבר, כי בהעדר גמירוּת דעת ומסוימות, לא השתכללה בין הצדדים הסכמה מאוחרת לתשלום שכר עבודה נמוך מן השכר שהוסכם במועד קבלתו של התובע לעבודה.
לפיכך, התובע זכאי לשכר עבודה מלא בגין תקופת העבודה שהחל מיום 11.1.2015 ועד ליום 4.2.2015.
ג. חישוב השכר
אשר לאופן שבו יש לחשב את שכר העבודה המגיע לתובע, הרי שהתובע אישר בעדותו כי לא עבד ולא הגיע לנגרייה בימי שישי, למעט יום שישי ה- 26.12.2014, ש הגיע לבקשת מר בקאל, ואינו תובע בגינו תשלום ("ביום שישי אחד ספציפי אחד שהוא ביקש ממני... הנגרייה לא עובדת בימי שישי, המשרד כן, אני באתי באותו יום שישי כי הוא ביקש ממני, עדות התובע, עמ' 9 ש' 18-20).
משכך, יש לחשב את שכרו כדלקמן:
ערך יום לפי שכר קובע של 12,000 ₪ - 571 ₪ (12,000/21 ימי עבודה בחודש, בהתאם למספר ימי העבודה בחודשים שבהם עבד התובע, בממוצע);
החל מיום 25.12.2014 ועד ליום 31.12.2014 – 4 ימים * 571 ₪ = 2,284 ₪;
החל מיום 11.1.2015 ועד ליום 4.2.2015 – 15 ימים בחודש 1/2015 ועוד 4 ימים בחודש 2/2015 * 571 ₪ = 10,849 ₪;
סה"כ – 13,133 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כמפורט בסעיף 41 להלן.
כמו כן, משלא נסתרה זכאותו של התובע לדמי נסיעות בשיעור שנתבע על ידו, זכאי התובע גם לדמי נסיעות בסך של 300 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כמפורט בסעיף 41 להלן.
ד. פיצויי הלנה ופיצויים ללא הוכחת נזק
בסיכומיו טוען התובע, לראשונה, כי הוא זכאי לפיצויי הלנת שכר בהתאם לחוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958, וכן לפיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד ואי הנפקת תלושי שכר.
עילות תביעה אלה לא נכללו בכתב התביעה המקורי שהגיש התובע, ואף לא הוגשה בגינן כל בקשה לתיקון כתב התביעה לאחר שהתובע נטל ייצוג מש פטי, חרף גישתו המקלה של בית הדין באשר לתיקון כתבי טענות.
בנסיבות אלה, משמדובר בטענות שלא הוענקה לנתבעת ההזדמנות הראויה להתגונן בפניהן, אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו בגינן.
יפה לעניין זה פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, מראשית ימיו, בהתייחס לפיצויי הלנה שלא נתבעו:
"מהעובדה שפיצוי הלנת השכר " מתווסף" עם עצם חלוף הזמן, אין ללמוד שבית-דין רשאי לפסוק פיצויי הלנה שאין תובעים אותם כלל או מעבר לנתבע"
(דב"ע לב/15-3 אמנים מאוחדים בע"מ – אברהם סמו, פד"ע ג 468, בסעיף 6 לפסק הדין; ראו גם בדב"ע תשן/90-3 שופרסל בע"מ- פאני קייטנברג, פד"ע כב, 22)

ובפסיקה מאוחרת יותר:
"אין חולק כי המשיב לא תבע בכתב התביעה פיצויי הלנה. עניין ההלנה הוזכר בכתב התביעה רק בשורה המתייחסת ל"מהות ההליך" ולא בגוף כתב התביעה. בכתב התביעה עצמו נתבקשו הפרשי הצמדה וריבית בלבד. אנו סבורים, כי במקרה הנוכחי בית הדין האזורי לא היה מוסמך לפסוק סעד זה, אשר לא נתבע על ידי המשיב, הוא התובע בבית הדין האזורי. אכן, בית דין זה פסק, כי אין מניעה לפסיקת פיצויי הלנה עתידיים ( וראו לעניין זה דעת הרוב בפסק הדין בעניין עדיקא), ברם הלכה זו, שיש לגביה חילוקי דעות, הייתה נכונה רק במקרים שבהם נתבע במפורש הסעד של פיצויי הלנה על ידי התובע. במקרים שבהם לא נתבעים פיצויי הלנה, בית הדין אינו מוסמך לפסוק סעד זה מבלי שנתבע על ידי התובע. הסעד של פיצויי הלנה הוא סעד שיש בו אלמנט עונשי, אשר מושת בנסיבות יוצאות דופן בהתאם לסעיף 17 בחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 (להלן- חוק הגנת השכר) קל וחומר במקרה דנא בו מלכתחילה לא היה מוסמך בית הדין לפסוק סעד זה.
אין מדובר במקרה זה, בסעד כללי שיש לבית המשפט סמכות טבועה לפסוק אלא בפסיקת " פיצוי הלנה בשיעור המירבי הקבוע בחוק הגנת השכר", דהיינו בית הדין האזורי בחר להשית על המערערת דווקא פיצויי הלנה, על פי מתווה של חוק הגנת השכר שכאמור לא נתבעו על ידי המשיב, התובע. משאלה הם פני הדברים, דינו של אותו חלק מפסק הדין המשית פיצויי הלנה על המערערת להתבטל, וכך אנו פוסקים"
(ע"ע ( ארצי) 684/09 מנהלת הוואקף המוסלמי – ערב אלרשק, ניתן ביום 3.3.2013 )

לאור הלכה זו מתייתר הדיון בטענות הצדדים באשר לנכונות הנתבעת לשלם לתובע שכר מינימום ביום עבודתו וסמוך לאחריו.
ד. סיכום
לאור כל האמור, התביעה מתקבלת.
הנתבעת תשלם לתובע, בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק דין זה לידיה, את הסכומים הבאים:
שכר עבודה בגין חודש 12/2014 בסך של 2,284 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה החל מן המועד שבו היה אמור להשתלם הסכום האמור, 1.1.2015, ועד למועד התשלום המלא בפועל;
שכר עבודה בגין חודש 1/2015 בסך של 8,565 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה החל מן המועד שבו היה אמור להשתלם הסכום האמור, 1.2.2015, ועד למועד התשלום המלא בפועל;
שכר עבודה בגין חודש 2/2015 בסך של 2,284 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה החל מן המועד שבו היה אמור להשתלם הסכום האמור, 1.3.2015, ועד למועד התשלום המלא בפועל;
דמי נסיעות בסך של 300 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה החל מן המועד שבו היה אמור להשתלם הסכום האמור, 1.2.2015, ועד למועד התשלום המלא בפועל;
כמו כן, משהתקבלה התביעה במלואה (להוציא רכיבים שהועלו רק בסיכומי התובע), ובשים לב לסכום התביעה, תישא הנתבעת בהוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪.
כל הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידי הנתבעת, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
הצדדים רשאים להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 15 ימים מ מועד המצאתו לידיהם.

ניתן היום, כ"ז תשרי תשע"ח (17 אוקטובר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .