הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ד"מ 25742-02-18

לפני:

כב' השופטת שרה מאירי-אב"ד
נציגת ציבור עובדים גב' אורלי מלי
נציגת ציבור מעסיקים גב' רחל בן זכרי

התובע
hagos abeba woldemariam
ע"י ב"כ עו ה"ד דוד בר חוה
-
הנתבעת
לחמים - מאפייה ואספרסו בר בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד תמיר שטינוביץ

פסק דין

הרקע וההליך:

1. בכתב תביעה מתוקן שהגישה התובעת נטען כי הועסקה ע"י הנתבעת מ- 13.12.15 ועד 5.9.17, סה"כ 21.5 חדשים, כעובדת שעתית ובהיקף משרה מלאה ובשכר 27 ₪, 6 י "ע בשבוע.

על הצדדים חל צו ההרחבה בענף האפייה ולחלופין, ההסכם הקיבוצי הכללי שבין התאחדות בעלי מלאכה ותעשיה זעירה, או צו הרחבה מכוחו, לחלופי חילופין במידה והעסיקה מעל ל-20 עובדים, ההסכם הקיבוצי בענף התעשי יה או צו שחל מכוחו.
כמספר חודשים לפני תום יחסי העבודה, החלה התובעת לחוש ברע. התובעת הודיעה למנהל יה כי בשל מצבה הבריאותי אינה יכולה להמשיך בעבודתה, תוך שנתנה הודעה מוקדמת כדין. כן עתרה לזכויות שונות. התובעת זכאית איפוא לפ"פ בסך 8,997 ₪.
לחלופין, עפ"י צו ההרחבה בענף המלאכה ובענף התעשייה והאפייה, לסך 6,165 ₪ ולחלופי חילופין, עפ"י צו הפנסיה חובה לסך 4,821 ₪.
בהתאם לתלושיה, לא שילמה הנתבעת את מלוא דמי ההבראה ולכן זכאית היא ל-16 ימי הבראה (6,048 ₪) ובקיזוז 2,471 ₪ ששולמו והיתרה 3,577 ₪.
לחלופין, עפ"י ההסכם הכללי ל-9.75 יום (3,685 ₪) ובקיזוז 2,471 ₪ והיתרה 1,214 ₪.

כך זכאית היא לפדיון חופשה ל-21.5 יום ובקיזוז 2,629 ₪ ששולמו והיתרה 2,015 ₪.
לכל אורך "תקופת התביעה" לא ביצעה הנתבעת הפרשות לקרן הפנסיה.
בהתאם לצו בענף המלאכה והצו בענף התעשייה והאפייה היה על הנתבעת להפריש 6% מ- 1.17 ו-6.5% לקרן הפנסיה מיום עבודתה הראשון (6,703 ₪).
לחלופין, בהתאם להסכם הכללי במשק (5, 046 ש"ח).
הנתבעת ניכתה משכרה בגין "מע "מ ארוחות" סך 850 ₪, ניכוי אסור. משאין בידיה כל התלושים, העמידה רכיב זה בסך 1,000 ₪.
כן ניכתה בעבור "כלל עובדים זרים" בסך 1,944 ₪ עפ"י התלושים, אך לא העבירה פרטים לקופה , כשספק אם הפקידה בה.
כן עתרה לדמי חגים ל-28 יום לפי צו האפייה (6,048 ₪) ובקיזוז 1,944 ₪ והיתרה 4,104 ₪. כדי שתשָמע בדיון מהיר – ויתרה על יום אחד והעמידה תביעתה ע"ס 3,808 ₪.

2. בכתב הגנה מתוקן הכחישה הנתבעת כל שנטען בתביעה.
הנתבעת מפעילה מסעדה ובית קפה ואינה מאפיה, לא במהותה ולא בעיקר עיסוקה.
התובעת הועסקה מ-13.12.15 ועד 7.9.17, 21 חודשים. בסוף 6.16 יצאה התובעת לחופשת לידה עד 1.1.17.
התובעת הייתה עובדת שעתית, שהשתכרה כמפורט בתלושי השכר, עפ"י דוחות הנוכחות, תוך ש מירה על זכויותיה. התובעת הודיעה כי אינה מעוניינת להמשיך בעבודתה, לטענתה, מפאת מצב בריאותה לכאורה, ובכך מבקשת להתפטר, הגישה מכתב התפטרות ונ תנה הודעה מוקדמת כדין, הגם שמעולם לא הציגה אסמכתא רפואית. משכך, אינה זכאית לפ"פ.

הנתבעת מסרה לתובעת טופס 161 ומכתבי שחרור לחברת הביטוח.
שולמו לה מלוא ימי ההבראה, החופשה, נפתחה קופת פנסיה ב"כלל", וכעולה מדו"ח הצבירות – הופקדו לה מלוא הכספים (ברכיב הפנסיה ופ"פ).
"מע"מ ארוחות" נוכה כדין, משקיים הסדר ארוחות שניתנו לתובעת במהלך יום הע בודה.
באשר לניכוי ל"כלל" – נפתחה קופה והועברו אליה הכספים בהתאם לצו הפנסיה הכללי.
כך גם שולמו דמי החגים כדין.

3. התקיים דיון מוקדם בפני כב' השופטת ש. אלקיים. אח"כ התקיים דיון מוקדם נוסף בפני כב' הרשמת ת. עציון פלץ ; אח"כ, הועבר למותב זה להוכחות.
התובעת הגישה תצהיר ע"ר מטעמה.
מטעם הנתבע הוגשו תצהירי מנהליה (אביהו ולדמן; מנהל הנתבע ת; "המנהל" ; ומר תמיר לינד, "העד").
ביום 19.3.19 נשמעה בפנינו עדות התובעת.
הנתבעת הגישה ב- 15.4.19 "דוח צבירה".
ביום 16.4.19 נשמעו בפנינו עדויות הנתבעת.
סיכומי הצדדים הוגשו בכתב.

ההכרעה
א. הדין החל
טוענת התובעת לתחולת צו הרחבה בענף האפייה 1971, לחלופין צו הרחבה בענפי המלאכה והתעשייה הזעירה (אם מעסיקה הנתבעת פחות מ-20 עובדים).
ולחלופי חילופין אם מעסיקה היא מעל 20 עובדים, צו מסגרת לביטוח פנסיוני בתעשייה.
עוד טענה כי הנתבעת היא חברה המפעילה ו/או מחזיקה מאפייה העוסקת בייצור, שיווק ומכירה מוצרי מאפה שונים.
(כך בתביעתה).
בתצהירה הוסיפה טענת עובדה כי לנתבעת מספר סניפים בעיר תל אביב, כשהיא הועסקה בסניף ברח' החשמונאים 103.
הנתבעת הכחישה הנטען, טענה כי היא מפעילה מסעדה ובית קפה, כי אינה מאפיה, לא במהותה ולא בעיקר עיסוקה.
(כך בהגנתה).
בתצהיר מנהלה נטען כי מדובר בחברה המפעילה מסעדה ובית קפה, וכך אף בתצהיר העד.

בחקירה נגדית השיב העד כי התובעת עבדה בסניף באיזור התעשייה ניר צבי, אינו יודע מהי ההגדרה של מפעל או קונדיטוריה, אישר כי זה "מפעל" ויש 28 עובדים במפעל במשמרות. עוד העיד כי התובעת "גלגלה מקלות, בצק שמגלגלים".
המנהל העיד כי מדובר ב"קונדיטוריה יצרנית", יכול שיגדירו אותה כ"מפעל" ויש במקום מכונות.

משכך, טענה התובעת בסיכומיה כי חל צו ההרחבה בענף האפייה (ולחלופין, טענה לתחולת אותו צו; סעיף 12), ומשעפ"י הסיווג האחיד "קונדיטוריה" נכנסת בגדר צו ההרחבה בענף האפייה [התובעת מפנה לס"ע 424611-11-10 ; עב(נצ) 1154/09].
הנתבעת בסיכומיה טענה כי התובעת לא העלתה כל תשתית ראייתית לעיסוק הנתבעת ו/או תימוכין לטענותיה ומשטענה הנתבעת בהגנתה כי אינה מאפייה ולא חל צו ההרחבה בענף האפייה , על התובעת הנטל.
באשר לתחולת צו ההרחבה בענף התעשייה – הנתבעת אינה נכנסת להגדרות שברשימת הענפים שבסעיף א' לנספח 2 לצו. לפיכך, אינו חל על הנתבעת.

ולעמדתנו-
אין חולק כי הליך דיון מהיר אינו מתאים לדיון בשאלת הדין הקיבוצי החל (כמדומה, "די" בהפניות התובעת להליכים הנ"ל כדי הסבר לכך, מחד או "שלל" טענותיה החלופיות, מאידך ).
בהליך דיון מהיר ניתן לדון בזכאות לרכיבי שכר שונים, מקום בו הדין החל אינו שנוי במחלוקת, מה שאין כן כאן.
ודאי וודאי כך כשהתובעת לא ידעה ליתן גרסת עובדה לעניינים הנדרשים, וכשהנתבעת הכחישה בהגנתה תחולת הדין הנטען (גם לחלופין) – ובהכרח, היה על התובעת לטעון לעובדות שתוכחנה כטענתה. אין חולק כי לא היה בתצהירה כדי תימוכין לעובדה כלשהי רלוונטית, אף אם נתעלם משינוי החזית בתצהירה (מול תביעתה) – ולו משהנתבעת לא השכילה לטעון בנדון.
מנגד, אין חולק כי יכול תובע להוכיח טענותיו מעדויות הנתבע – וכאן, העיד העד כאמור והמנהל העיד שמדובר ב"קונדיטוריה יצרנית" (כשהתובעת "הסתפקה" בתשובה זו ולא "העמיקה" חקר בהבנתה).

איננו מקבלים הטענה, כביכול, קונדיטוריה נכנסת בגדר הצו הענפי בענף האפייה, שכן פסה"ד אליהם הפנתה התובעת אינם הלכה כללית אלא קביעה עובדתית עניינית בהליך הרלוונטי ועפ"י הראיות שהונחו בהם.
אין בפנינו אכן ראיות לתימוכין לטענה, כשאין לטעמנו "משקל" רב לתשובת העד בנדון, כשהשיב שמדובר ב"מפעל" – ודאי כשהשיב שאינו יודע כיצד מוגדר "מפעל". ונעיר כי לו השיב שמדובר במפעל מתכת – האם היה בכך כדי להוכיח כי אכן כך (כשקודם השיב שאינו יודע מהו מפעל או מהו מפעל מתכת)?!

הנה כי כן, בהעדר נתונים רלוונטיים לתחולת צו האפייה, מחד או צו התעשי יה מאידך, ומשלא שוכנענו בטענות התובעת בנדון, אנו דוחים טענותיה בהקשר זה (כש"מניחים" אנו כי כוונת התובעת בס' 12 לסיכ ומיה לצו התעשייה, לחלופין).

ב. שחרור כספים ב"כלל" והפסקת עבודה

טוענת התובעת כי הנתבעת ניכתה מתלושי שכרה ל"כלל עובדים זרים" סך 1,944 ₪ עפ"י התלושים שבידיה ומשאין בידיה את כל תלושיה, העמידה רכי ב זה ע"ס 2,500 ₪.
עוד טענה כי בשל מצב בריאותה נאלצה להפסיק עבודתה ונתנה הודעה כדין, ומשכך, עתרה לפ"פ בסך 8,997 ₪ ולחלופין 6,165 ₪ ולחלופי חילופין 4,821 ₪.

הנתבעת בהגנתה טענה כי נמסרו לתובעת מכתבי שחרור וכן טופס 161 במסגרתו שוחרר לה מלוא הצבירה בקופות הפנסיה והפיצויים, וכי הופקדו בקופה מלוא התגמולים והכספים (צורף דו"ח צבירות) עפ"י צו ההרחבה הכללי במשק.
עוד טענה כי התובעת היא שבחרה לסיים העסקתה, בנסיבות שאינן מזכות אותה בפ"פ.

בתצהירה טענה התובעת לזכאות לסכומים אחרים להפרשה לפ"פ (5,725 ₪ ו-3,917 ₪ לחלופין), כי בשל מצב בריאותה הודיעה לנתבעת כי היא לא תמשיך בעבודתה, ולאחר הודעה מוקדמת, סיימה עבודתה ב-5.9.18.
עוד טענה עפ"י דוח "כלל", ולפי הסבר בא כוחה, כי הנתבעת הפקידה 2,109 ₪ לפנסיה , סכום שיש לקזז אותו מזכותה , ככל שהופקד.

הנתבעת טענה בתצהיריה כי התובעת התפטרה, לא הציגה אסמכתא רפואית לפיה אינה מסוגלת רפואית להמשיך לעבוד, ולפיכך אינה זכאית לפ"פ וכי קיבלה טופס 161 ומכתבי שחרור למלוא הכספים ב"כלל" אליה הועברו מלא הכספים.

בעדותה עלה כי בפועל התובעת אינה יודעת רבות, ובכל עניין עובדתי הפנתה למענה לבא כוחה:
לענייננו, טענה שלא משכה את כספי הפנסיה, אינה יודעת אם יש לה פנסיה, לא בדקה בהתאם למסמכי השחרור שצורפו להגנה.
התובעת אישרה כי הודעת ההתפטרות מ- 16.8.17 (ג' להגנה) נחתמה על ידה (עמ' 8 שורות 10-17) ומכתב שנכתב עבורה ע"י עובד במשרד בא כוחה (??).
עוד אישרה כי הביאה נייר מהרופא לעניין הפסקת עבודתה ומיד אח"כ אישרה כי לא הביאה מסמך רפואי אלא רק אמרה; אין נייר כזה.

יום טרם הדיון השני הגישה הנתבעת דוח צבירות ואישור פרעון (א' להודעתה) ותוך שטענה מחד כי הדוח מוגש מכוח הסכמה בדיון הראשון ומאידך, כי בניגוד לטענת התובעת, משכה התובעת את מלוא הכספים להם היא זכאית.
בפתח הדיון השני התנגד ב"כ התובעת להצגת 2 הנספחים, וטען כי מבדיקה עם התובעת, חשבון הבנק אינו שלה, אך זו בדיקה "בערבון מוגבל" , משלא היה ס יפק בידו לבדיקה ממשית. עוד עתר למשיכת המסמכים מהתיק.
לאחר שנשמעה עמדת הנתבעת נקבע כי נתייחס להודעתה בהכרעתנו.

איננו מקבלים טענת התובעת בסיכומיה, כביכול, עסקינן במסמך שהוגש אחרי "דיון ההוכחות", הגם שהוגש אחרי עדות התובעת, אלא אם טוענת היא כי "לא נשמעו" כלל עדויות הנתבעת בדיון השני (לכאן), אך נסמכת היא על עדויות הנתבע לרכיב אחר , וברי כי עסקינן בטיעון שאינו אפשרי.

אין חולק עם זאת שהתנהלות הנתבעת אינה ראויה, שהרי עסקינן בהליך שהוגש כשנה קודם לדיון ההוכחות – ואין כל הצדקה ואף לא הס בר ראוי לעיתוי האמור.
[אגב, נניח שבסעיף 21 לסיכומי התובעת נפלה טעות סופר – משנניח כי אין לתובעת "חשש" שמא מדובר במסמך אותנטי; כך נניח גם כי הנתבעת אף היא נפלה לידי טעות בטוענה כי "בניגוד לטענות הנתבעת" (ס' 23)].

אכן התובעת ענתה "לא" לשאלה אם פדתה כספי הפנסיה, אך קשה לומר כי נתנה תשובתה "בפירוש" (ס' 23 לסיכומיה), מחד, ומאידך, הרי לא בדקה את הפנסיה שלה, כשטענה כי בא כוח התובעת הוא יודע ; ועד כדי כך "התבלבלו" לה היוצרות, שהשיבה בנושא השכר , שלא קיבלה מה שבתלוש, ובא כוחה הלין על עצם השאלות, והשיב תחתיה...
ומנגד, בחקירה נגדית אישר המנהל כי הנתבעת הפקידה ל"כלל" באופן ש וטף וכי למיטב ידיעתו, נספחי ההודעה שהגישה הנתבעת הם של "כלל", אך אינו של הנתבעת.

לאחר ששקלנו כל טענות הצדדים בנדון, ומשהתובעת לא עתרה בסיכומיה (כבתביעתה) לפיצויי פיטורין אלא, עותרת היא א ך ל"קופת פיצויים" בסך 5,725 ₪ כנטען בתצהירה , ומשלא קיבלנו עמדת התובעת כי אינה יודעת אם נעשה שימוש במכתבי השחרור ובטופס 161 שצורף להגנה (המקורית) ומשלא מצאנו להתעלם מהודעת הנתבעת – נדחית טענת התובעת לניכויים שלא כדין, בהקשר לקופת "כלל" , מחד ומאידך, יש בידי התובעת כל הנתונים והאסמכתאות בדין לשחרור קופת הפיצויים והפנסיה שב"כלל". ( ונזכיר שוב, אלה בידיה כבר מכתב ההגנה המקורי, כשבהודעת הנתבעת, במיר ב, הוברר הסכום המצוי ב "כלל", ותו לא).
משקבענו כי אין בפניו תחולה לצווי ההרחבה ומששוכנענו כי הנתבעת הפקידה ל"כלל" עפ"י צו הפנסיה חובה – נדחות טענות התובעת בנדון.

ג. תביעה להפרשי שכר

לא הובהר ממש, מה "רבותא" בטענה כי עסקינן בתביעה "להפרשי שכר בלבד", רכיבים ששולמו לה בחסר.
ודאי אין משמעות בהקשר זה ל"נסיון" להציג התובעת כבלתי מהימנה ... או היות הניסיון לא רלוונטי – ולא היא. עדות התובעת הייתה יותר מתמוהה ולא אמינה, משניכר היה כי אינה יודעת על מה נסוב ההליך שהוגש בשמה!
ודאי לא ידעה להסביר מה טוענת היא, ודאי וודאי לאור קביעת נו כי אין תחולה לצווי ההרחבה.
הנה כי כן – משעולה מתלושי השכר כי רכיבי השכר שולמו לתובעת עפ"י הדין , ואי ן לתובעת, ולו הסבר "סתמי", להפרשים שנתבעו, אין לנו אלא לדחות התביעה ברכיב זה.

בחנו עם זאת, הטענות החלופיות ברכיב הבראה, משהתובעת טוענת לחלופין ל-9.75 ימי הבראה לפי הצו הכללי (3,575 ₪) . לחג לא טענה לזכאות חלופית (לפי הדין הכללי).
משכך, נדחית התביעה ברכיב חג, המבוססת אך על ההפרש בין הזכאות עפ"י צו האפייה ובין התשלום בפועל, ודאי כשהתובעת אינה מפרטת גם טענתה זו.

כך, גם באשר לחופשה נטען לזכאות ל-21.5 ימי חופשה, משהתובעת עבדה 6 ימי עבודה בשבוע ולסך 4,644 ₪.

באשר להבראה – התובעת עבדה בפועל מ- 13.12.15 ועד 23.6.16 כולל, ושוב
מ-2.1.17 ועד 7.9.17 כולל ובתוך תקופה זו נעד רה 6 ח ודשים, מיולי ועד דצמבר (עמ' 7 שורות 19-28), וכעולה מתלושי השכר שהציגה.
משכך, תקופת העבודה בפועל היא 14.5 חודש ו-7 ימים.
היה כי כן, בהעדר בסיס משפטי לזכאותה בגין תקופת העדרותה (ובהעדר ראיות לכך) – הרי יש לחשב זכאותה לפי תקופת עבודה כאמור.

נציין כי טענות התובעת ברכיבים האמורים "סכמטיות" ואינן מתייחסות להעדרותה כאמור, בלא שהוכיחה הבסיס לזכאותה (ובפועל, אף לא ממש טענה) באשר לתקופת העדרה כאמור (ואין די לכך בטענה שבסיפא סעיף 3 לתצהירה).

לאור האמור – ומשבתלושי שכרה התנהל פנקס חופשה באופן המביא לביטוי את הקף עבודתה וערך שעת / יום עבודה וניצול חופשה וכרטיס הנוכחות – נדחית התביעה ברכיב חופשה.

באשר להבראה – אין בפנינו כי התובעת זכאית ליותר מששולם לה בתלושיה ובהעדר טענה / חישוב ברור בנדון וכמפורט לעיל – אין לנו אלא לדחות רכיב זה.

ד. ניכויים
טוענת התובעת כי נוכו מתלושיה סכומים בגין "מע"מ ארוחות", שאינם מותרים עפ"י החוק, תוך שהעמידה תביעתה ע"ס 1,000 ₪, משאין בידיה כל התלושים.

התובעת לא חזרה על טענתה בנדון בתצהירה וממילא, אף לא בסיכומיה.
משכך – נדחית טענתה ברכיב זה, שבתביעתה.

ה. כללי והוצאות
ההליך נפתח בייצוג משפטי.
ניכר היה מתצהיר התובעת, לכשעצמו, כי ספק אם יודעת היא מה נאמר בו.
ואם ספק היה בכך – באה התובעת ובעדותה הפנתה כל שאלה שבמהותה עובדה – לב"כ.
זה המקום להזכיר כי אין לדעת מי תרגם לתובעת את תצהירה וכיצד תורגם לה, תצהיר המבוסס רובו על הסבר וייעוץ ב"כ ומיעוט עובדות, עובדות שגם אותן התקשתה התובעת להסביר/לטעון לפיהן; בל נשכח גם את הערת המתורגמן בדיון ביחס לשפת התרגום.

ודאי אין מקום לעתירתה להוצאות, מקום שחדלה בכל אלה ובעיקר בביסוס – כדבעי – של טענותיה!

מנגד, עתרה הנתבעת לחיוב התובעת בהוצאות, בשל ניהול הליך קנטרני, מופרך ומוגזם, שעלות ניהולו גבוהה מהזכאות שיכול ותהא לתובעת.
עוד נזכיר כי לא ניתן היה לרכוש אמון לעדות התובעת.
מנגד, נדרשנו לישיבת הוכחות נוספת ע"מ לשמוע עדויות הנתבעת.

לאחר ששקלנו כל אלה – אין ניתן צו להוצאות.

ניתן והודע היום ח' אלול תשע"ט (08/09/2019) בהעדר הצדדים.

נציגת ציבור עובדים
גב' אורלי מלי

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

נציגת ציבור מעסיקים
גב' רחל בן זכרי

נחתם ע"י נ.צ. ביום 8.10.19.
ק/סיון/