הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ד"מ 2279-10-15

24 נובמבר 2017

לפני:

כב' השופטת אירית הרמל
נציג ציבור (מעסיקים) מר מנחם הוכמן

התובע
איגור פורץ, ת.ז. XXXXXX446
ע"י ב"כ עו"ד אבי סרוסי

-

הנתבעת
מודיעין אזרחי בע"מ, ח.פ.51-0421027
ע"י ב"כ עו"ד תומר גרוסמן

פסק דין

1. לבית הדין הוגשה תביעתו של מר איגור פורץ ( להלן: "התובע") כנגד מודיעין אזרחי בע"מ ( להלן: "הנתבעת") וכנגד עיריית רעננה. נתבע פיצוי בסך 25,550 ₪ בגין הפרשי שכר, פיצויי פיטורין ופיצוי הלנת פיצויי פיטורין, פיצויי הלנת שכר, גמול בעד עבודה בשעות נוספות ותשלום בעד ימי חג.

בתום דיון ההוכחות ביום 12.07.17 הגיעו הצדדים להסכמות על פיהן תמחק התביעה לפיצויי פיטורין ולדמי חגים ( ע' 23 ש' 19-17). כמו כן הוסכם כי התביעה כנגד עיריית רעננה תדחה מבלי שיינתן צו להוצאות, הסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין ( ע' 24 ש' 29-21).

2. נותרו להכרעתנו השאלות:
האם זכאי התובע לתשלום בעד הפרשי שכר וגמול שעות נוספות ואם כן באיזה שיעור? כנגזרת, האם זכאי לפיצויי הלנת שכר?
האם זכאי התובע להחזר בסך 500 ₪ בגין תשלום דוח חניה ששילם?
האם זכאי התובע להחזר מס שנוכה במקור?

עדים וראיות

3. התובע מסר תצהיר ונחקר בחקירה נגדית. מטעמו העיד גם מר ארקיהון קפיטל ( להלן: "מר קפיטל") אשר עבד כמאבטח בנתבעת בתקופה רלוונטית לתביעה.

מטעם הנתבעת מסרו תצהיר והעידו, גב' אסנת שלו - במועדים הרלוונטיים לתביעה שימשה חשבת שכר בסניף רעננה של הנתבעת. (להלן: "גב' שלו") ומר חזי דודאי ( להלן: "מר דודאי"). העיד בחקירה ראשית גם מר גיל דבירי, קב"ט מוסדות החינוך אחראי על גזרה מזרחית בעיריית רעננה ( להלן: "מר דבירי")
מטעם עיריית רעננה העיד מר משה פישמן, קב"ט העירייה.

הוגשו מסמכים שונים אליהם נפנה לפי העניין.

4. העובדות הרלוונטיות להכרעתנו:
א. התובע הועסק על ידי הנתבעת החל ביום 22.04.12 ועד ליום 04.04.13 כ'מפקח אזור' ועיסוקו אבטחת בתי ספר וקייטנות ברעננה ( להלן: "המשרה") (נספח ה' לתצהיר הנתבעת).
ב. בתקופה הרלוונטית לתביעה התגורר התובע בנתניה.
ג. שעות העבודה שנויות במחלוקת.
ד. לעיתים עבד התובע ב"אירועים" שהתקיימו ברעננה מחוץ לשעות המשרה ועבורם קיבל תשלום בנפרד ( סע' 13-12, 21, לכתב התביעה סע' 34 כתב הגנה).
ה. שכרו הרגיל של התובע בעד המשרה עמד על סך 6,500 ₪ בחודש. בנוסף שולם לו רכיב שעות נוספות גלובלי בסך 1,500 ₪ בחודש וכן שולמו 500 ₪ בחודש בעד דמי כלכלה. בסה"כ עמד שכרו החודשי על סך 8,500 ₪ ברוטו ( נספח א' לתצהיר הנתבעת).
ו. בתקופת עבודתו התובע קיבל ' רכב צמוד' בגינו נזקף " שווי רכב צמוד" למס ( תלושי שכר נספח ב' לתצהיר התובע) בהסכם מיום 20.03.14 הוסכם כי " שווי רכב יבוטל החל מתאריך 12.02.13 " (נספח ג' לכתב ההגנה).
ז. תלוש השכר לחודש 02.2013 הוא התלוש האחרון בו מופיע " שווי רכב צמוד", בחודש זה הסכום הוא 997.20 ₪. בחודשים קודמים, למעט בחודשים 05.2012, 01.2013 נזקף ברכיב זה סך 2,730 ₪.
ח. ביום 25.01.13 הודיע התובע על התפטרותו מן הנתבעת וכן הודיע כי יעבוד עד ליום 20.02.13 ( סע' 42 כתב הגנה).
ט. ביום 20.02.13 התקיימה פגישה בין מר דודאי והתובע, בין השאר הוסכם כי התובע ישהה בחופשה בימים 22-18.02.13 והללו ידווחו כימי עבודה וכן כי לאחר שירות המילואים ידווחו לתובע עוד 11.5 ימי עבודה ( נספח ג' לכתב ההגנה).
למעשה הוסכם בין הצדדים כי יחסי העבודה ינותקו ביום 04.04.13 ( נספחים ג', ד', ה', ו' לכתב ההגנה).
י. עוד הוסכם בפגישה זו כי לתובע ישולם סך 4,884.5 ₪ בגין ' פערי תשלום האירועים'. מועדי האירועים והיקף השעות בגינם שולם הסכום לא פורטו ( נספח ג' לתצהיר הנתבעת).
יא. בתקופה 24.02.13 עד 20.03.13 שירת התובע במילואים.

דיון והכרעה
5. הנתבעת טוענת כי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 ( להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה")לא חלות על העסקת התובע בשל היותו מנהל וכן משום שכך סוכם בין הצדדים ( סיכומים סע' 46-41). טענה זו דינה להידחות:
נטל ההוכחה שעל העסקת עובד חל אחד מן החריגים לחוק מוטל על כתפי המעסיקה. נפסק כי בעניין סעיף 30( א)(6) לחוק, השאלה היא האם תנאי העבודה אפשרו פיקוח ולא האם בוצע פיקוח בפועל ( דב"ע ( ארצי) לג/2-4 אברהם רון – המועצה המקומית מצפה רמון, פד"ע ד' 386 (8.4.1973)). פסיקתו הענפה של בית הדין הארצי לעבודה צמצמה עד מאוד את היקף התחולה של החריגים לחוק שעות עבודה ומנוחה ( ע"ע ( ארצי) 30027/98 טפקו-ייצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות הסביבה בע"מ - מנחם טל (29.11.00); ע"ע(ארצי) 15233-09-13 חברת אדוונטק טכנולוגיות ( אפלט) בע"מ נ' יתיר זלוסקי (8.11.15)). גם בענייננו, הנתבעת לא הוכיחה כי על העסקת התובע חל מי מן מהחריגים שבסעיף 30 לחוק. יתרה מזאת עדי הנתבע העידו כי נוהל מעקב והוגש דו"ח שעות – כלומר שהנתבעת לא רק יכולה הייתה לקיים מעקב אלא אף קיימה אותו בפועל. גם שכרו של התובע אינו שכר גבוה המלמד על היותו עובד בכיר אשר " שולט" בזמנו. העובדה שבחוזה העבודה, אשר נוסח על ידי המעסיקה, נכתב שהחוק אינו חל, אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו.
הטענה לפיה לא חל על העסקת התובע חוק שעות עבודה ומנוחה, נדחית.

6. גמול בעד עבודה בשעות נוספות - סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 קובע כי מעסיק חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית.

סעיף 26 ב(א) שלאחר תיקון 24 לחוק הגנת השכר שתחילתו ביום 01.02.09, שינה את חלוקת הנטלים כך שאם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות והעובד עמד בנטל הראשוני להראות דפוס עבודה הכולל שעות נוספות, הרי שהנטל להוכיח שהעובד לא עבד בשעות נוספות מונח על כתפי המעסיק. (ע"ע ( ארצי) 15546-05-11 בוסקילה נ' נתיבי מעיין בע"מ (24.02.2015) ;ע"ע ( ארצי) 35727-11-12 ביטחון לאומי 1992 ע.נ בע"מ נ' פודולסקי אלכסנדר 25.01.2015)).

דעת הרוב בעניין בוסקילה קבעה כי בעקבות תיקון 24 הנטל על העובד ליתן גרסה עובדתית ומשזו ניתנה אזי עובר נטל השכנוע אל המעסיק. כב' השופט איטח קבע כי העובד אינו נדרש להביא " ראשית ראיה" או " דבר מה לחיזוק" גרסתו העובדתית, ולמעשה " על מנת ששאלת השעות הנוספות תהיה ' שנויה במחלוקת' נדרש כי תהיה גרסה עובדתית של העובד הנתמכת בעדות ( לרבות תצהיר) שתעמוד לפני בית הדין, וכי העובד יוכל להיחקר עליה" ( פיסקה 48( ג)).
וכן: "מקום בו המעסיק לא מציג את רישומי הנוכחות, עליו הנטל לשכנע את בית הדין כי העובד לא עמד לרשות העבודה בשעות השנויות במחלוקת. מבלי לקבוע מסמרות יש יסוד לעמדה כי לכל הפחות ( וגם לכל יותר) נדרש מהעובד להציג בעדות את גרסתו בדבר עבודה בשעות השנויות במחלוקת". (פיסקה 48( ד)).

7. בע"ע ( ארצי) 44715-09-14 עוזי ריאני נ' אליאסי שיווק בע"מ ( מיום 29.03.17) נפסק כי גם "לאחר תיקון 24, מקום בו בית הדין– בתום הליך שמיעת העדויות ואיסוף הראיות – קובע כי לא השתכנע בכך שהעובד הועסק בשעות נוספות כי אז אין מקום לחייב את המעסיק בתשלום גמול שעות נוספות, גם אם המעסיק לא הציג דו"חות נוכחות. טעם הדבר הוא שגמול שעות נוספות הוא במהותו תוספת לשכר, שתשלומה מותנה בהתקיימות תנאי, ... ...תיקון 24 לא נועד לשנות ממהותו של גמול השעות הנוספות כתוספת לשכר, המותנית בתנאי של עבודה בשעות נוספות, פועלו של סעיף 26( ב)(א)-(ב) – כפי שהרחבנו לעיל - הוא במישור נטלי ההוכחה והשכנוע."

בהמשך פסק הדין, התייחס בית הדין הארצי לארבע מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות בתנאי של עבודה בשעות נוספות והיקפה:
במצב הראשון, ניתן לקבוע מה היה היקפה של העבודה בשעות נוספות, אז התשלום יהיה בעד היקף השעות המוכח.
במצב השני, הוכח שהעובד עבד שעות נוספות אך לא הוכח היקף העבודה, אז יחויב המעסיק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות.
במצב השלישי, ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן, גם במצב זה יחויב המעסיק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות.
במצב הרביעי, בית הדין קובע כי התובע – העובד, לא עבד שעות נוספות בין אם משום שמצא את גרסתו בלתי מהימנה ובין אם המעסיק הציג גרסה הנתמכת בראיות, במקרה זה לא יקבל העובד את הסעד שתבע.

8. מן הכלל אל הפרט - מהן שעות עבודתו של התובע? - לטענת התובע הוא עבד משעה 6:30 עד שעה 19:00 בימים א' עד ה', וכן עבד בימי שישי, ערבי חג, ואף בשבתות. עוד לטענתו בסוף כל יום ולפחות שלוש, ארבע פעמים בשבוע, הסיע עובדים לבתיהם בנתניה, רעננה ו/או בפתח תקווה ואז שב להשתתף בישיבת צוות ( תצהיר התובע סעיפים 16-13, 26).

9. עדי הנתבעת הציגו מספר גרסאות למשכו של יום העבודה, ונמנעו מהצגת מסמכים, כדוגמת דוחות נוכחות וזימונים לישיבות צוות, אשר היו מבהירים את הסוגיה. גב' שלו העידה " העובדים והמנהלים מגישים דוח נוכחות בסוף החודש" ( ע' 17 ש' 29) כאשר נשאלה היכן דוח הנוכחות של התובע השיבה: "ביקשת אותם?".

10. לאחר שמיעת העדויות ועיון בראיות הגענו לכלל מסקנה כי התובע הרים את הנטל להוכיח דפוס עבודה הכולל עבודה בשעות נוספות. עם זאת מצאנו לדחות את גרסתו בנוגע למספר השעות הנוספות, כפי שיפורט להלן.

11. התובע עבד שעות נוספות - הנתבעת אישרה בכתב הגנתה כי שעות העבודה של התובע היו 07:00 עד 17:00 מהן לטענתה יש לנכות שעה הפסקה ( סע' 33). מקום אחר ציינה " נדירים המקרים בהם נדרש התובע להישאר לאחר שעות עבודתו לפיזור עובדים לבתיהם ו/או לישיבת צוות" – משמע היו מקרים בהם התובע כן נדרש לעשות כן כפי טענתו.

12. בתצהיריהם הצהירו עדי הנתבעת כי יום העבודה של התובע החל בשעה 6:30 ( תצהיר מר דודאי סע' 20, תצהיר גב' שלו סעיף 11) בתצהיר גב' שלו נטען כי יום העבודה והסתיים בשעה 15:30 או 16:00 ( סע' 16). מר צבירי הצהיר מקום אחד כי יום העבודה הסתיים בשעה 15:30-16:00 ובמקום אחר כי " סיום שעת עבודתו הפורמאלית – 17:00" ( סע' 25, סע' 27). בעדותו נשאל על הסתירה והשיב " המשרה של העובד היתה עד 17:00, ברוב המקרים הוא סיים לפני השעה חמש ... ... המקסימום שהוא היה נשאר היה עד 17:00. הצהרונים פעלו באותה תקופה עד 16:30" ( ע' 19 ש' 8-6)

בהקשר זה נציין שלא סביר ששעת סיום פעילות של הצהרונים היא 16:30 אך המפקח על הביטחון מסיים עבודתו בשעה 15:00 או 16:00 , כפי הנאמר בתצהירי העדים מטעם הנתבעת.

13. גב' שלו בחקירתה הנגדית נשאלה: "נטען על ידכם שהתובע עבד משש וחצי עד חמש אחה"צ, זה לא נכון?" והשיבה: "זה נכון. אבל לאורך הזמן ובמשך שנת הלימודים בגלל שהוא מפקח של מוסדות חינוך ומטיב עבודתו כמפקח מוסדות חינוך העבודה היא משש וחצי עד חמש" (ע' 17 ש' 11-13) למעשה אישרה שהתובע עבד מ-6:30 עד 17:00, כלומר עדי הנתבעת מאשרים שהתובע עבד בשעות נוספות.

14. משנקבע כי התובע עבד שעות נוספות, עובר הנטל להוכיח כמה שעות נוספות הועסק התובע אל כתפי הנתבעת. הנתבעת היא שהיה עליה להציג דוחות נוכחות אשר נמצאים ברשותה. נזכיר את ההלכה על פיה ".. מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. ... " ע"א 548/78 נועה שרון – יוסף לוי, פ"ד לה(1) 736 (1980 ).

15. מנגד, מצאנו לדחות את טענת התובע כאילו הסיע על בסיס קבוע וכחלק מעבודתו עובדים לבתיהם ( סע' 13 ו-26 לתצהירו) ואת טענתו כאילו בכל יום התקיימה ישיבת צוות לאחר השעה 17:00. מצאנו את עדות התובע כאילו נהג על בסיס של קבע ' לפזר' את העובדים לבתיהם בסוף יום העבודה לא סבירה ובלתי מהימנה.

התובע העיד:
ש. בסעיף 13 אתה רושם שנדרשת לפזר את יתר השומרים, מה הכוונה?
ת. היו שומרים שהבטיחו להם הסעות לבית, לא משנה איפה הם גרים. אז הייתי מפזר, הייתי נוסע לפזר לפעמים בפ"ת, נתניה וחוזר לישיבות. לא יודע להגיד כמה פעמים זה קרה. אולי פעמיים שלוש בשבוע. אם הייתה ישיבה היו לוקחים לי את האוטו. בחמש הייתי מסיע אותם לפ"ת. הייתה עובדת שלא הייתה מוכנה לנסוע באוטובוסים הביתה ואני הייתי מבצע את ההסעה.
ש. העד שהעיד לפנייך אמר שאתה היית אוסף אותו בסיום העבודה ומחזיר אותו הביתה ב- 16.30 לנתניה?
ת. יכול להיות שהגן שלו עבד עד 16.30 אבל היו בתי ספר שעבדו עד 17.00. הייתי עושה סיבוב לנתניה, פ"ת ורעננה וחוזר לישיבת צוות. (ע' 13 ש' 25-16)

טענת התובע כאילו נהג לפזר עובדים לפתח תקווה, רעננה ונתניה מידי יום ולכל הפחות שלוש פעמים בשבוע לא נתמכה בראיות. הטענה כי לעיתים עשה סבב " פיזור" ואז חזר לישיבות צוות ברעננה, שבמקום אחר טען שהן מתקיימות בשעה חמש, אינה סבירה. נסיעה מרעננה לפתח תקווה ונתניה בשעות העומס אורכת זמן רב ולא ייתכן שעובדים סיימו עבודתם בשעה 16:30, התובע הסיע אותם ואז חזר לישיבה שהתקיימה בשעה 17:00 ברעננה.
ככל שהתובע הסיע את העובדים בשעות העבודה לבתיהם הרי שאין בכך כדי להקים לו זכות לקבל תגמול בעד שעות נוספות.
השתכנענו שהתובע הסיע אל העבודה או ממנה עובדים שגרו בסמוך אליו אולם אין בכך כדי ללמד לא על השעות בהן בוצעו ההסעות הנ"ל ולא כי המעסיקה ביקשה ממנו לעשות זאת וודאי לא על בסיס של קבע.
לטענת התובע ניתן ללמוד מעדות העד מטעמו כי הנתבעת התחייבה לספק הסעות לעובדיה. ייתכן שכך, אולם התחייבות זו, ככל שניתנה, אינה מלמדת שהתובע נדרש להסיעם, שהסיעם בפועל, וכאמור לא לגבי תדירות ההסעות, לא שההסעות נעשו מחוץ לשעות העבודה וכיוצא בזה טענות שטען התובע.

16. העד מטעם התובע טען כי התובע החזיר אותו יחד עם עובדים לבתיהם בנתניה לאחר סיום עבודתו בשעה 16:30 ( ע' 6 ש' 10-6) אלא שהתובע טען כי משמרת מסתיימת בשעה 17:00 ( סע' 13 לתצהיר).
העד הסביר שלעיתים הסיע את העובדים נהג אחר אך את שמו לא זכר. טענה זו, בדבר נהג אחר, עלתה בעדותו ונעדרה מתצהירו, שם מסר " בתום העבודה נהג איגור לפזר את העובדים כולל אותי לבתים. מדובר בפעולה שארכה זמן רב כל יום לפחות שעתיים שלוש" (סע' 4 לתצהיר העד).
העד אף העיד כי ירד ראשון מן ההסעה ( ע' 6 ש' 5-3) כך שלא יכול היה לדעת כמה זמן ארכה, בניגוד לאמור בתצהירו כאילו ההסעה נמשכה שעתיים – שלוש.

17. טענת התובע כאילו עבד במשרה עד השעה 19:00 עומדת בסתירה חזיתית לדוחות האירועים שהוגשו על ידו כנספח א' לתצהירו. עיון בדוחות אלה מלמד כי רוב האירועים התחילו בשעה 16:30, ב- 17:00 או ב-18:30. מכאן אנו למדים כי גרסתו כאילו עבד עד השעה 19:00 אינה מתיישבת עם הראיות ( סע' 14 לתצהיר).

18. מצאנו לדחות את חישובי התובע בנוגע להיקף עבודתו במשרה. בחקירה נגדית לגב' שלו נטען כי הוא עובד 261 שעות בחודש, אך לא פורט כיצד חושב מספר שעות זה ( ע' 17 ש' 10-5). בתצהיר התובע, בו הופיע לראשונה תחשיב, לא נכתב סך השעות החודשי שלטענתו עבד אולם לדבריו עבד 12.5 שעות ביום ( נזכיר כי דחינו את טענת התובע שעבד כל יום עד השעה 19:00) ובנוסף 7 שעות בימי ו' כלומר 69.5 שעות בשבוע שהן 291.9 שעות בחודש.
יש לזכור כי בחודשים מסוימים יש חופשות בבתי הספר, אז אין נדרשת אבטחת המוסדות באותו אופן בו היא נדרשת בימי לימודים, ישנם חודשים קצרים וחודשים ארוכים, סביר שחודשי חופשת הקיץ שונים מחודשי הלימודים, ישנן נסיבות אישיות כדוגמת מחלה ושירות מילואים שהתובע אף הזכיר. בנוסף למשרה עבד התובע באירועים בהיקף משתנה, חלקם בימים ובשעות אותן חישב כחלק מהמשרה. כל אלה יוצרים שונות מחודש לחודש ולא ייתכן שהתובע עבד בכל החודשים מספר זהה של שעות נוספות כפי חישוביו. החישוב בתבנית אחידה לכל החודשים אינו מקובל עלינו, גם בשל כך אנו דוחים חישובי התובע בנוגע להיקף העבודה.
חישובי התובע אף משקפים כפילות שכן חלק מן השעות בחישוביו נספרות הן כשעות משרה והן כשעות אירועים, בין אם מדובר באירועים שהחלו לפני שעה 19:00 ( שהרי לטענתו עבד עד 19:00) ובין אם מדובר באירועים שהתקיימו בימי שישי. בסיכומיו אף מאשר התובע קיומה של חלק מכפילות זו ( פיסקה שלישית בעמוד 3 לסיכומי התובע).

קבענו כי גרסת התובע אינה מהימנה, הנתבעת מצידה לא הציגה גרסה לגבי מספר הפעמים שבהן נדרש התובע לעבוד מעבר להיקף המשרה. מנגד עדי הנתבעת העידו והתובע לא הכחיש, כי מידי פעם היה מסיים את יום עבודתו בשעה מוקדמת , 13:00. בהינתן שלא ניתן לקבוע כמה שעות הקדיש התובע לישיבות או להסעות מעבר לשעות המשרה וגם לא כמה פעמים עבד פחות משעות המשרה - מצאנו לקזז שעות אלה מול אלה.

לאחר שמיעת העדויות ועיון במסמכים שהוגשו, הגענו לכלל מסקנה כי התובע עבד במשרה משעה 6:30 בבוקר ועד לשעה 17:00 שהן 10.5 שעות ביום.
לטענת הנתבעת יש להחסיר שעת הפסקה ממספר שעות זה, מצאנו כי טענת הנתבעת לא הוכחה, אין כל מסמך המלמד שלתובע הוענקה הפסקה בת שעה. לפיכך מצאנו כי יש להחסיר חצי שעת הפסקה בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה ולפסיקה, ולא שעה כפי טענת הנתבעת שלא הוכחה. סיכומו של דבר, אנו קובעים כי בימים א' עד ה' עבד התובע 10 שעות ביום. בנוסף, מעת לעת התובע עבד אף בימי שישי.

19. היקף עבודת התובע בימי שישי - לטענת התובע הוא עבד כל יום שישי ( סע' 15 לתצהיר) אך מעיון בדוחות ה"אירועים" שהתובע הגיש ( נספח א' לתצהירו) עולה כי מידי פעם התקיימו אירועים בימי שישי, מכך נובע שלא יכול היה לעבוד במשרה בזמנים אלה. ואין חולק כי בעד עבודתו באירועים קיבל שכר בנפרד.

הנתבעת, עליה מונח נטל ההוכחה, לא הכחישה שהתובע עבד בימי שישי אלא רק באמירות כלליות כדוגמת עדות גב' שלו " לא כל יום שישי הייתה עבודה" (ע' 17 ש' 9). משמע, בחלק מימי שישי עבד התובע.
לאור האמור אנו קובעים על דרך האומדנא, כי התובע עבד שלושה ימי שישי בחודש.

20. התובע טען כי בימי שישי עבד 7 שעות אולם לא הסביר מדוע כך היה, שהרי ידוע כי גני הילדים מסיימים פעילותם בשעה 12:45 ובתי הספר עד השעה 12:00. אנו מסיקים כי בימי שישי עבד התובע משעה 6:30 ועד השעה 13:00, כלומר יום העבודה נמשך מ- 6:30 עד 13:00 שש וחצי שעות. ככל שהתובע חישב זמן הסעת עובדים לבתיהם הרי שדחינו טענתו זו.
סיכומו של דבר, אנו קובעים כי במסגרת המשרה התובע עבד שלושה ימי שישי בחודש, בכל יום שישי בו עבד, עבד התובע שש וחצי שעות - משמע 19.5 שעות נוספות בחודש ( בימי שישי). שעות אלה הן בתעריף 150%.

נזכיר כי מדובר במצב בו הוכח כי העובד הועסק בשעות נוספות אך לא הוכח היקף העבודה בשעות נוספות. המצב השני מבין המנויים בע"ע ( ארצי) 44715-09-14 עוזי ריאני נ' אליאסי שיווק בע"מ ( מיום 29.03.17) גרסת התובע נדחתה בשל חוסר מהימנות והנתבעת לא הציגה גרסה מסודרת בנוגע להיקף העבודה ולכן קביעותינו בנוגע להיקף העבודה הן קביעות על דרך האומדנא.

21. הסעד בגין עבודה בשעות נוספות - בכתב התביעה, עתר התובע לסעד בסך של 25,550 ₪ בגין כל רכיבי התביעה. ברכיב השעות הנוספות והפרשי השכר עתר לסעד בסך 13,073 ₪. בתצהירו גדל סכום התביעה לסך 33,984 ₪ בעד שעות נוספות.
הנתבעת מתנגדת לתיקונים אלה בנימוק שמדובר בהרחבת חזית אסורה.

22. התובע גורס כי אין מדובר בשינוי חזית וכי תיקון החישובים מותר, בסיכומי התשובה ציין כי בית הדין רשאי " אם הוא סבור כי לנתבעת הייתה הזדמנות הוגנת להתגונן מפני הסכום הגבוה יותר לפסוק אף בחריגה מהדרישה בכתב התביעה" ומבקש כי בית הדין יעשה כן בעניינו תוך שהוא מפנה לפסיקה בנושא ( סע' 1.6 לסיכומי תשובה).

23. נזכיר, הלכה פסוקה היא כי על התובע החובה להגיש מלוא תביעתו הכספית כשהיא מכומתת, חרף הקושי היחסי או הטרחה העשויים להתעורר בכימות התביעה, וכל עוד לא הוכח כי הכימות נבצר. "כימות התובענה מאפשר לצדדים לאמוד את הכדאיות הכלכלית של ניהול ההליכים עד תום" [ע"ע 1193/04 מרים רפפורט – רשות שדות התעופה,(30.1.06), (ע"ע 74/06 רשות השידור – משה אסולין, (20.9.06).

ביטוי לנורמה יסודית זו בשיטתנו המשפטית אף נמצא בתקנה 9 לתקנות בית הדין לעבודה ( סדרי דין), התשנ"ב - 1991, בה נקבעו הפרטים אותם יכלול כתב התביעה, ובהם " הסעד המבוקש ושוויו". בכימות הנזק הממוני והלא ממוני יש כדי ללמד בדבר היקף ומידת הנזק ( תיחום הנזק) שלטענת התובע נגרם לו; ושיעור הפיצוי שלטענתו הוא זכאי.

לאור הלכות אלה, נפסק כי אף תביעה לנזק לא ממוני יש לכמת "סמכות בית הדין ליתן סעד של פיצוי בגין נזק לא ממוני, אינה באה תחת חובתו של בעל דין לאמוד ולכמת את נזקו אף שאינו נזק ממוני" [בר"ע 260/08 מנחם יהב, עו"ד - מדינת ישראל, 28.5.08 והחלטה נוספת מיום 30.6.08]. ודאי שבענייננו, כאשר הנזק לו טוען התובע הוא נזק ממוני בר כימות היתה על התובע חובה לכמתו במסגרת כתב התביעה. במסגרת התצהיר הוסיף התובע פירוט טענות וחישובים שמקומם בכתב התביעה, תצהירו כפי שנכתב מהווה למעשה כתב תביעה מתוקן וזאת על אף שהתובע לא ביקש וממילא לא קיבל רשות לתקן את תביעתו, התובע לא הצביע על כל הצדקה לשינויים הניכרים שערך בתביעתו.
דרך המלך היא הגשת כתב תביעה מפורט ומכומת ובו כל החישובים הנדרשים. התובע לא הצביע על כל מניעה לעריכת חישובים כנדרש בכתב התביעה. העותר לפסיקת סעד גבוה מזה שנתבע בכתב התביעה נדרש להצביע על הצדקה לעשות כן. התובע לא הראה כל נימוק או הצדקה מדוע יעשה כן בעניינו ועל כן לא מצאנו כל הצדקה לאפשר שינוי זה בתביעתו של התובע. לפיכך טענותיו של התובע בעניין נדחות.

22. שכרו השעתי של התובע עמד על סך 34.9 ₪ ( 6500/186) , ערך שעה נוספת בשיעור 125% הוא 43. 7 ₪ וערך שעה 150% הוא 52. 4 ₪.

23. התובע זכאי היה לקבל תגמול בסך 939 ₪ בחודש בעד עבודתו בימים א'-ה' ( 21.5 שעות בתעריף 125%) ובנוסף בעד עבודתו שלושה ימי שישי בחודש סך 1,021 ₪ (19.5 שעות בתעריף 150%). בסה"כ בעד עבודתו בשעות נוספות זכאי היה התובע לתשלום בסך 1,960 ₪ בחודש. בפועל שולם לו סך 1,500 ₪ גלובלי בעד עבודתו בשעות נוספות.

24. על הנתבעת לשלם את ההפרש בסך 460 ₪ בחודש במכפלת מספר חודשי העבודה, שאינו כולל את חודש העבודה האחרון בו התובע לא עבד בפועל כפי העולה ממכתב הסיכום מיום 20.03.14. 460 (₪) X 11 ( חודשים) = 5,060 ₪.

בנסיבות העניין בהם סברה הנתבעת כי רכיב " שעות נוספות גלובלי" מתגמל את התובע בעד עבודתו בשעות נוספות מצאנו כי יש לפסוק פיצויי הלנה מופחתים בסך 500 ₪.

25. הפרשי שכר בגין עבודת התובע באירועים - כאמור בפתח הדברים, בנוסף לעבודתו במשרה עבד התובע באירועים שנערכו על ידי עיריית רעננה, התשלום בעד אירועים אלה חושב בנפרד מהמשרה. הנתבעת הפיקה דוחות שעות לאירועים אלה ומסרה אותם לתובע ( נספח א' לתצהירו). בשיחת הסיכום שנערכה בין הצדדים ביום 20.03.13 הוסכם כי לתובע ישולם סך 4884.5 ₪, בעד אירועים שבעדם לא שולם לו כנדרש. (כתב תביעה סע' 21, עדות גב' שלו ע' 17 ש' 1, עדות מר דודאי ע' 21 ש' 5-1).

26. בכתב התביעה טען התובע כי יש לשלם לו בעד עבודתו בשעות נוספות ובאירועים. הטענה נטענה בכללית, מבלי שנעשתה אבחנה בין המשרה והאירועים ומבלי שהוצג כל תחשיב אף לא על דרך האומדנא, וכך נכתב בכתב התביעה: "...הנתבעות לא שילמו לתובע שכרו מעבר לשעה 17:00 ואת שכרו בגין אירועים במהלכם עבד, שילמו באופן חלקי ובאיחור ניכר! חישוב שעות נוספות אלה ( הן לאחר השעה 17:00 והן באירועי העיר רעננה), בקיזוז השכר ששולם לתובע בחודשים מרץ ואפריל 2013, מלמד כי על הנתבעות לשלם לתובע סך נוסף של 13,073 ₪..." (סעיף 21 לכתב התביעה).

27. התובע פירט, לראשונה בתצהירו, כי יש לשלם לו סך 8,254 ₪ בעד עבודתו באירועים כאשר מסכום זה יש להפחית 4,884.5 שכבר שולמו לו ( סעיפים 31-28 לתצהיר התובע). התובע חישב את השכר המגיע לו לטענתו בטבלה שהוגשה כנספח ד' לתצהירו.
התובע לא פירט בגין אילו אירועים שולם סך 4,884.5 ₪ כפי ההסכמה מיום 20.03.13 . בעדותו בפנינו נשאל והשיב שבשיחת הסיכום סיכם עם מר דודאי " את נושא תשלום האירועים והחזר התשלום שווי רכב שנלקח ממני כשהייתי במילואים" (ע' 11 ש' 27-26).
עוד בחקירה נגדית נשאל מדוע הוא תובע תשלום בעד אירועים שהחלו בשעה 16:30 למרות שקיבל שכר במשרה עד 17:00, לכך השיב שאין הוא דורש תשלום בכפל, התובע גם העיד כי העבודה על האירוע מתחילה הרבה לפני שהאירוע מתחיל בשעה 17:00 ( ע' 12 ש' 22-16).

על מנת לבסס תביעתו ברכיב זה היה על התובע לפרט את כל האירועים שבהם עבד, את השכר ששולם ברכיב " אירועים" בין אם במהלך התקופה ובין אם בסיומה ולהוכיח כי נותר פער בין השכר ששולם והשכר שצריך היה לשלם. התובע לא עמד בנטל להוכיח תביעתו ברכיב זה.

28. מצאנו לדחות את תביעת התובע ברכיב זה, התובע לא עמד בנטל להוכיח שלא שולם לו שכר בעד האירועים שהוא טוען שבעדם לא שולם השכר. התביעה אינה מפורטת כראוי, אף אם נקבל את חישוביו של התובע שהופיעו לראשונה בתצהירו ובנספח ד' לתצהיר.

29. ניכוי מס במקור בגין רכב צמוד - לטענת התובע יש להפחית את ' שווי המס' שנזקף לזכותו בשל קבלת הרכב משום שהרכב לא עמד לרשותו בסופי שבוע, בימי מחלה ובזמן ששירת במילואים במבצע ' עמוד ענן' (סע' 26-25 לכתב התביעה, סע' 37 לתצהיר). בתצהירו הציג התובע תחשיב תוך השוואת ניכוי מס בחודשים מסוימים לחודש מאי 2012 , בו עוד לא עמד לרשותו הרכב.

30. אף לו קיבלנו טענות התובע, שיש להחסיר מ'שווי הרכב' את הימים שבהם לא עמד הרכב לרשותו, הרי שמקובלת עלינו טענת הנתבעת לפיה הנושא הוסדר בין הצדדים בישיבתם מיום 20.03.2013. בישיבה זו הוסכם כי "שווי רכב יבוטל החל מתאריך 12.02.13 " (נספח ג' לכתב ההגנה). הרכב היה ברשות התובע לכל הפחות עד ליציאתו למילואים בתקופה 24.02.13 עד 20.03.13 , אך לא נוכה מס בגין תקופה זו.

ממילא, התובע לא עמד בנטל להוכיח תביעתו ברכיב זה - התובע לא פירט מתי נעדר בשל מחלה, לא ערך תחשיב של הימים ה"חסרים", לא הציג מסמכים לביסוס טענתו שהרכב לא עמד לרשותו בסופי שבוע. בפרט שטענתו כי בכל סוף שבוע לא עמד הרכב לרשותו אינה מתיישבת עם טענתו שעבד בסופי שבוע. התובע כלל לא טען כמה ימים לא היה הרכב ברשותו ותחשיבו המבוסס על השוואה בין חודשים אינו מקים זכות.

התביעה ברכיב זה נדחית.

31. קנס ( דו"ח חניה) - לטענת התובע במועד כלשהו, מי מעובדי הנתבעת החנה את הרכב הצמוד של התובע במקום אסור ונקנס בשל כך. הנתבעת התנתה את תשלום השכר האחרון בתשלום הדו"ח על ידי התובע. עד למועד התשלום צבר הקנס ריבית פיגורים ועמד על סך 500 ₪, התובע עותר להשבת הסכום ( סעיף 27 לכתב התביעה, סע' 40-39 לתצהיר התובע).

הנתבעת מכחישה את הטענה כאילו התנתה את תשלום השכר בתשלום קנס על ידי התובע ( תצהיר גב' שלו סע' 44). לטענתה ניכוי בגין קנסות נעשה כדין ובהתאם להסכמות בכתב בין הצדדים ( נספחים א', ח' ט' לכתב ההגנה).

32. ראשית נציין כי ככלל הייתה הנתבעת רשאית לקזז משכרו של התובע סכומים בגין דוחות חניה ותעבורה. הצדדים הסכימו על כך בסעיף 4 להסכם העבודה ( נספח א לכתב ההגנה) כמו כן פורט הדבר ב'נוהל רכב' (נספח ח לכתב ההגנה), הצהרת התובע לניכוי בהסכמה צורפה כנספח ט' לכתב ההגנה.

33. עלינו להכריע האם הניכוי הספציפי עליו מלין התובע נעשה כדין. נקדים ראשית לאחרית ונאמר, התובע לא הוכיח כי נעשה ניכוי שלא כדין. התובע לא הציג את דו"ח החניה אשר לטענתו שילם, לא פירט מתי ניתן הדו"ח לא הוכיח כי במועד מתן הדו"ח לא היה הרכב ברשותו ולא הוכיח כי הנתבעת התנתה את תשלום השכר בתשלום הדו"ח. טענותיו של התובע בנושא נטענו בכלליות ובסתמיות.

נזכיר כי הנתבעת לא נדרשה כלל להתנות תשלום השכר בתשלום הדו"ח שכן היתה רשאית לשלם את הדוח ולנכות את הסכום משכרו של התובע בהתאם להסכמות החוזיות בינהם.

התביעה ברכיב זה נדחית.

34. טענות קיזוז – הנתבעת בכתב ההגנה עתרה לקיזוז דמי הבראה בסך 2,040.5 ₪ בתוספת הצמדה וריבית. לטענתה, הללו שולמו לתובע בטעות שכן לא השלים שנת עבודה. (סע' 77 לכתב התביעה, ע' 1 ש' 18-19).

התובע עבד בנתבעת שנה פחות שבועיים, הנתבעת לא ביקשה השבת הסכום בזמן אמת וזאת על אף שסיום יחסי העבודה לווה במשא ומתן בין הצדדים.
מצאנו לדחות את טענת הנתבעת כאילו דמי ההבראה שולמו בטעות, על אף שהתובע לא היה זכאי לקבלם. ומשכך אנו דוחים את טענת הקיזוז.

סיכום
35. הנתבעת תשלם לתובע סך 5,060 ₪ ברוטו בגין עבודתו בשעות נוספות.
פיצויי הלנה בסך 500 ₪.

הסכומים יישאו ריבית והצמדה מיום 4.10.2015 ועד ליום התשלום בפועל.
התביעה לתשלום בעד עבודה באירועים – נדחית.
התביעה לתשלום בגין ניכויי מס במקור – נדחית.
התביעה להחזר תשלום דו"ח חניה – נדחית.
טענת הקיזוז נדחית גם היא.

36. הוצאות – לאור תוצאת ההליך מצאנו לפסוק כי כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ו' כסלו תשע"ח, (24 נובמבר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נ.צ. מר מנחם הוכמן

אירית הרמל, שופטת