הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ד"מ 21551-09-18

לפני:
כב' השופטת שרה מאירי –אב"ד
נציגת ציבור עובדים גב' אורלי מלי
נציג ציבור מעסיקים מר יוסף רובינשטיין

התובע
מנחם אברהם

-
הנתבעים
.1 הניה יגאל
.2 ק.ש. הסעים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יוגב בוטבול

פסק דין

1. ביום 13.9.18 הגיש התובע כתב תביעה כנגד הנתבע, בעל עסק של הסעות.
טען התובע בתביעתו כי במחצית נובמבר 2017 התקבל לעבודה ושכרו המוסכם היה 7,500 ₪ נטו לחודש, כשסוכם כי יסיע נוסעים בקווים שונים של הנתבעת (הסעת תלמידים וקשישים).
הנתבע שילם עבור עבודתו החלקית בחודש נובמבר, בהעברה בנקאית, סך 3,500 ₪ ללא תלוש.
משלא הנפיק לו תלוש, החליט התובע להתפטר תוך מתן הודעה מוקדמת של שבועיים שהיו אמורים להסתיים ב- 22.12.17. התובע התייצב לעבודתו, בשעה 12:00 נתקף בכאבי גב חזקים ולא יכול היה להשלים עבודתו וחזר לביתו. הנתבע בא לביתו וקיבל הרכב.
שכרו לעבודתו החלקית בדצמבר מגיע ל- 6,000 ₪ נטו.
התובע שלח מכתב התראה לנתבע באמצעות ב"כ ונשלח לו תלוש שכר לדצמבר שיתרתו אפס, תלוש לקוי ושגוי (פרטי מעסיק אינם רשומים; מצויינים 13 ימים, בעוד שעבד 19 יום; נוכה נזק לרכב, למרות שלא גרם לנזק ולא הסכים על נכוי).
משכך, עתר ל- 6,000 ₪ שכר 12.17, פיצויי הלנה (7,200 ₪), פיצוי עבור אי הנפקת תלושים כדין (5,000 ₪) וסה"כ 18,200 ₪.
לתביעתו צורף תלוש 12.17 (בתביעה נרשם 12.18) ומכתב עו"ד ש. לוי לנתבע מ- 15.2.18.

2. הנתבע בהגנתו עתר לדחיית התביעה כנגד הנתבע, שכן המעסיקה היא החברה (נתבעת 2; "הנתבעת"), כי תלושי השכר הונפקו ע"י הנתבעת ולא ע"י הנתבע, כשקו ההסעות הוא של הנתבעת.
הנתבע מועסק אצל הנתבעת כמנהל העבודה שלה.
משכורתו של התובע לא נקבעה כ- 6,500 ₪ לחודש ובודאי לא כ- 7,500 ₪.
ימים לאחר תחילת עבודתו ביצע נסיעה פרטית עבור אמו וגרם לרכב נזק, שקוזז משכרו. משהתובע הוא נהג מקצועי קיימת חובת זהירות מוגברת.
הנתבעת רשאית לקזז נזקיה, כשהשתמש ברכב בנגוד גמור להסכם ההתקשרות.
התובע כלל לא הודיע על כוונתו לסיים העבודה, לא יום ולא שבועיים, אלא פשוט "נעלם", וטוען לסכומים, בתביעה שהוגשה בחות"ל.

להגנה צורפה חשבונית תיקון (מוסך בראשית, מ- 16.11.17; ע"ס 2,968 ₪ׂׂ);
2 הודעות "שגריר" על קריאת שרות (15.11.17, 19:32; ועל כי הובא הרכב למוסך בראשית 15.11.17, 22:07) ; תלוש 11.17 (ובו 14 ימי עבודה, ע"ס ברוטו של 3,500 ₪ ); תלוש 12.17 (ובו 13 י"ע, ע"ס 3,250 ₪ ברוטו ובנכוי "החזר נזק ברכב עבודה 3,136.25 ₪, ללא תשלום).

3. התיק נקבע להוכחות ליום 23.10.18. הוברר כי התובע קיבל תלוש שכר לאחר מכתב עוה"ד לוי, לחודש 12.17, בו נכתב כי המעסיק הוא הנתבעת , לא קיבל תלוש נובמבר, למרות שהכסף הועבר לבנק. קיבל בערך 4,500 ₪. את התביעה הכין לו עו"ד לוי.
עבד בנובמבר 13 או 14 יום. בדצמבר עבד עד 22 לחודש, סיכם על 7,500 ₪ נטו לחודש. ב- 22, יום ראשון, לא הרגיש טוב, כאבים חזקים, לקח הרבה כדורים, סחרחורת, ביקש מהנתבע שיבוא לקחת הרכב. אחרי 3,4 ימים ניסה לאתר את הנתבע, שלא ענה, וכשרעייתו התקשרה, השיב לה הנתבע שלא מכיר אותו, לא עבד אצלו. אז פנה לעו"ד שלמה לוי ולקח לו זמן לאתר את הנתבע. זה גרם לו נזק וקושי עם המשכנתא.
הובהר כי בהעדר הזמנה כדין לנתבע ומשהועסק התובע, לכאורה, ע"י הנתבעת ומשביקש שוב להוועץ בב"כ, תוך שהומלץ כי יתקן התביעה – נדחה הדיון.

4. התובע הגיש (4.10.18) כתב תביעה מתוקן בו חזר על טענותיו בתביעה.
ביום 22.1.19 התייצבו הצדדים בפנינו ונשמעו ראיות הצדדים: התובע והנתבע.
בתום הדיון סיכמו הצדדים טענותיהם.

5. ולהכרעתנו –

א. אין חולק כי בפועל לא קיבל התובע תשלום לשכר דצמבר 2017.
אלא, שקשה היה לקבל מהתובע גרסה אחת ברורה, ודאי ראיות לגרסתו.
כך, אם טען בא כוחו במכתבו, כי סוכם על שכר של 6,500 ₪ לחודש עבודה מלא (ס' 2 למכתבו מ- 15.2.18) עתר ל- 4,432 ₪ לשכר דצמבר 2017.
בתביעה (שנכתבה כאמור, אף היא ע"י אותו משרד עו"ד) נטען כי סוכם על 7,500 ₪ נטו לחודש.

מנגד, בפנינו טען התובע כי סוכם על 7,000 ₪ לחודש הראשון ולחודש השני כי יועלה שכרו ל- 7,500 ₪.
אח"כ, "למצער", היה מוכן לחישוב לפי 7,000 ₪.
בל נשכח כי בפועל אין בפנינו אסמכתא לכאן או לכאן, כשמנגד, הכחיש הנתבע כי סוכם על כ- 6,500 ₪, נטען שבוודאי שלא סוכם 7,500 ₪, כשלתובע גרסאות סותרות, ואיננו חולק על שכרו לנובמבר 2017.
הנתבע(ים) לא נתנו גרסת עובדה כלשהי (גם לא בעדות הנתבע) לשכרו המוסכם של התובע, מחד ומאידך, התובע טען כי עבד עד ה- 22.12, בלא שהציג הוכחה כלשהי לכך, הגם שלדבריו (בדיון הראשון) קיבל סידורי עבודה בטלפון הנייד.
נציין עוד כי בפנינו הציג סידור עבודה של הנתבעת לחודש(ים) נובמבר (ומרץ) 2017, חודש לגביו אין מחלוקת, לא לגבי ימי עבודתו ולא לגבי הסכום ששולם (או שהיה זכאי לו).

בנסיבות אלה, משהוציאה הנתבעת תלוש שכר לתובע לחודש דצמבר 2017, במענה למכתב ב"כ התובע ל- 13 ימי עבודה X250 ₪ ליום ברוטו וכך אף באשר לחודש נובמבר (14 ימי עבודה X 250 ₪ ), כשהתובע אינו חולק על הסכום האמור, הרי במירב יכול שיהיה זכאי לסך של 5,500 ₪ ברוטו (250 X 22) וכגרסתו , כי בפועל עבד 19 יום (ס' 6 לתביעה), 4,750 ₪, כשהתובע, באמצעות ב"כ עתר לסך 4,432 ₪ (כשאין חישוב).

בנסיבות אלה בהעדר ראיות ומשאין התובע מלין כנגד שכרו לנובמבר – אנו מקבלים הסכום ששולם בתלוש 12.17, קרי: 13 ימי עבודה בפועל , לפי 250 ₪ וסה"כ 3,250 ₪ ברוטו.

[ראוי להזכיר ולמעלה מן הצורך, כי לא הוכח כי עבד התובע בימי שישי (אלא ההפך) ומשכך, עולה כי עד 22.12 ככל הנראה, במירב יכול היה לעבוד 15 י"ע].
לא נוכל שלא להזכיר כי לא ניתן היה להתרשם מאמינות עדותו של התובע שחזר וטען כי עבד בפועל 19 יום בדצמבר, מחד ומאידך, טען בפנינו כי עבד שעות נוספות ומגיע לו תשלום גם בגינן.

הנתבעת תשלם איפוא לתובע את סכום הנטו המתחייב מתלוש 12.17.

ב. נציין כי הנתבעת לא השכילה להציג בפנינו למצער, ט' 101, ואף לא "הסכם התקשרות" כנטען בהגנה ואף לא הודעה לעובד, כמשמעה בחוק!
מנגד, לא ניתן היה כאמור לקבל גרסה ברורה מהתובע ובהתאם, קבענו כאמור לעיל, ודאי משלא הלין על התשלום לחודש נובמבר, כשהחל לעבוד, כאמור בתלוש, ב- 13.11.17, כשברור כי עד תום החודש הועסק בדיוק 14 יום, בפועל, כמופיע בתלוש (ללא ימי שישי שבת).

משעתר התובע לפיצויי הלנה – ב רי כי מחלוקת אמיתית בין הצדדים:
הנתבעת קיזזה מתלוש דצמבר נזק שנגרם לרכב בו נהג התובע.
כפי שהובהר לנתבעים – אין מקום לקיזוז כאמור, שאינו עונה על תנאי הדין: אין בפנינו הוכחה למלוא החוב שקוזז כאמור מתלוש דצמבר, מחד ומאידך, להתחייבות התובע לשאת בנזק כאמור (עת קיבל הרכב).
לא נעלם מעינינו כי בפנינו טען התובע כי הנתבע הסכים כי יקח את הרכב לנסיעה פרטית – (מה שלא הוכח , כ שהתובע לא אימת עם הנתבע בעדותו, כי הנתבע אכן הסכים לכך ומתי) – אלא, שהקיזוז לא נעשה עת הנזק התרחש (נובמבר 2017 – בתלוש נובמבר) ומשאין מדובר ב"חוב" כמשמעו בחוק הגנת השכר. גם בהיותו נהג ותיק ומנוסה – אין כדי קיזוז כאמור.

נזכיר כי אין בפנינו, ולו "למצער", תביעה שכנגד, ולא הוּכחה הטענה כי רשאית הנתבעת לקזז את סכום התיקון ואת נזקיה (סעיף 5.13) .

עם זאת, משעסקינן ב"טעות" כנה / מחלוקת של ממש - לא מצאנו לראוי בנסיבות לפסוק פיצויי הלנה.

ג. לא היה מקום לתביעה כנגד הנתבע. ברי כי עסקינן בנתבעת, כמעסיקה – ענין שראוי היה כי התובע יתקנו, ולו לאחר הדיון הראשון – כשלצערנו, לא כך עשה.
התביעה כנגד הנתבע – נדחית איפוא.

ד. באשר לפיצוי בגין אי הנפקת תלוש – מעניין לציין כי במכתב ב"כ התובע אין ולוּ רמז לנטען ובעיקר כך, לטענה, שבתביעה, כי לא קיבל תלוש שכר לחודש נובמבר!
למצער, לא מצאנו "פגם" בתלוש דצמבר 2017, כשברי כי מדובר בצילום, לתלוש שהונפק, ככל הנראה, עם קבלת מכתב ב"כ התובע.
משאין פגם בתלושי התובע, שהוצגו בפנינו בהגנה – נדחית התביעה ברכיב זה.

ה. לא נוכל שלא להזכיר טענות התובע, המשתנות – אם נטען במכתב ב"כ כי "הפסיק עבודתו בשל מצבו הבריאותי הלקוי ביום 22.12.17 – הרי ברי כי אין שחר לנטען מול הנטען בתביעה כי דרש שהנתבע ינפיק לו תלוש שכר, כי מעבידו סרב ולפיכך, החליט התובע להתפטר, תוך מתן הודעה מוקדמת של שבועיים (ס' 3 לתביעה) – ברי גם כי כך לא הוכח, לא טענת דרישה להנפקת תלוש, לא הודעה מוקדמת של שבועיים, ואף לא הפסקת עבודה בשל מצב בריאות לקוי - לא הוּכחה אף לא אחת מהטענות האמורות, שלא להזכיר "אישור מחלה" שניתן כאמור רטרואקטיבית – וגם אז ליום מחלה אחד (בלבד!).

הנה כי כן – נד חות טענות התובע גם בהקשר זה.

ו. סיכום

הנתבעת תשלם לתובע הסכום שצויין לעיל (3,250 ₪ ברוטו) בתוך 30 יום ובצרוף ה"ה וריבית כחוק מיום 13.9.18 ועד לתשלום בפועל.
סברנו כי ראוי היה לשקול חיוב התובע בהוצאות, חרף התוצאה האמורה, לאור העדר אמינותו, שינויי גרסאותיו וכיוצ"ב.
אלא, שע"מ שלא להאדיר מחלוקת, ומשאף הנתבעים לא דקו פורתא בהליך – ישא כל צד בהוצאותיו.

בשל עומס רב בהקלדות והעדר קלדנית, לצערנו יוצא רק עתה.

ניתן היום, כ"ג אדר א' תשע"ט, (28 פברואר 2019), בהעדר הצדדים.

נ.צ. (ע)
גב' אורלי מלי

שרה מאירי, שופטת - אב"ד

נ.צ. (מ)
מר יוסף רובינשטיין

נחתם ע"י נ.צ. ביום 27.2.19.
ק/רוניתע/רינת/מולא דנה