הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ד"מ 14918-09-18

לפני:

כב' השופטת יפית מזרחי-לוי

התובע
יוסף סטיבנסון
ע"י ב"כ: עו"ד ש ורוש
-
הנתבע
מיקוד ישראל אבטחה שירותים וכ"א
ע"י ב"כ: עו"ד דגן

פסק דין

הקדמה
התובע הועסק כשומר מטעם הנתבעת באתרים שונים במרכז הארץ, מסוף 2016 עד מאי 2018 (הצדדים היו חלוקים לגבי מועד תחילת העסקת התובע. בעוד שהתובע טען שהחל לעבוד בספטמבר, הנתבעת טענה שהוא החל לעבוד בנובמבר 2016). במאי 2018 הוא פוטר מעבודתו.
לטענת התובע, הנתבעת פיטרה אותו לאלתר, ללא מתן הודעה מוקדמת; לא שילמה לו את מלוא גמול השעות הנוספות ולא נתנה לו הפסקה מינימלית הנדרשת כחוק בין משמרת שישי למשמרת שבת. הנתבעת טענה מנגד שהתובע קיבל את מלוא זכויותיו כדין.

טענות התובע
התובע טען כי הועסק במשמרות אצל הנתבעת מיום 11.9.16 "עד ליום 5.5.18 או סמוך לכך, בו פוטר ללא מתן הודעה מוקדמת" (ר' ס' 1 לתביעה). לצד זאת, התובע גם טען כי מיום 1.5.18 עד 8.5.18 הנתבעת לא הקצתה לו משמרות וכי רק ביום 9.5.18 הנתבעת הקצתה לו משמרת. באותו יום הוא פנה לנתבעת בכתב וביקש ממנה להקצות לו יותר משמרות (ר' נספח א' לתביעה). לאחר אותו יום הוא עבד עוד 5 ימים. עד יום 13.5.18.
בסופו של דבר הנתבעת פיטרה אותו לאלתר. הוא קיבל מכתב פיטורים ומשך את כספי הפיצויים מקרן הפנסיה.
במהלך העסקתו היו הפרשי שכר רבים שלא שולמו לו . הוא פנה בכתב לנתבעת עוד במהלך העסקתו בדרישה להשלים לו את פערי השכר, אך הנתבעת לא נענתה לדרישותיו (ר' פניות התובע שצורפו כנספח ב' לתביעה). ביום 25.1.18 פנה התובע גם באמצעות בא כוחו אל הנתבעת בעניין הפרשי השכר, אך שוב ללא הועיל.
לאורך כל תקופת עבודתו ביצע את עבודתו בנאמנות וזכה להערכת הנתבעת. הוא עבד שעות רבות. לעיתים במשמרות של 16 שעות. כשעבד בימי שישי הוא לא קיבל הפסקה של 25 שעות עד שהחל לעבוד במוצאי שבת.
לאור האמור, טען התובע כי הוא זכאי לפיצויים בגין אי מתן הודעה מוקדמת; הפרשי שכר; הלנת שכר; ואי מתן הפסקה בת 25 שעות לפחות בין עבודה ביום שישי לעבודה במוצאי שבת.

טענות הנתבעת
כאמור, הנתבעת הכחישה את כלל טענות התובע וטענה כי שילמה לו את מלוא זכויותיו כדין. במאי 2018, היא שלחה לו מכתב זימון לשימוע לפני פיטורים. בזימון פורטו הסיבות בעטיין היא שוקלת את פיטוריו. הסיבה לזימון הייתה צמצום כוח העבודה. התובע הגיע לשימוע וביקש להמשיך את העסקתו.
מספר ימים לאחר שהתקיים השימוע, היא מסרה לתובע מכתב פיטורים עם מתן הודעה מוקדמת של 14 ימים. אולם התובע החליט ללא אישורה שלא לעבוד בתקופה זו.
בעניין זה טענה הנתבעת גם לקיזוז בסך 5,187 ₪ בגין אי זמינות התובע לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת.
בסיום העסקתו ערכה לתובע גמר חשבון כדין והנפיקה לו מכתב שחרור קופות וטופס 161.

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים וראיותיהם, החלטתי לדחות את התביעה. להלן אנמק.

נסיבות סיום העסקת התובע
ראשית אציין כי טענת התובע לפיה הוא התחיל לעבוד בנתבעת בספטמבר 2016 אין לה על מה לסמוך. בתלושי השכר של התובע מופיע שהוא החל לעבוד בנובמבר 2016, כפי שטענה הנתבעת. התובע לא הפנה לראיה כלשהי עליה הוא הסתמך כשטען שהחל לעבוד בספטמבר 2016. אף כרטיסיות נוכחות שנערכו ע"י התובע מתחילות לתעד את העסקתו בנובמבר 2016 (ר' נספח ו' לכתב התביעה). נראה אם כן כי מדובר בטעות שנפלה אצלו. פרט לכך, מועד תחילת העסקתו של התובע אינו רלבנטי ליתר טענותיו ולא ראיתי לנכון להעמיק חקר בדבר. להלן אעבור להתייחס לנסיבות סיום העסקתו של התובע.

הנטל להוכיח את נסיבות סיום ההעסקה הוא על התובע (ר' עע (ארצי) 31190-07-16 תמר אלימלך - סאמר צלאחאת, פס' 16 (6.9.18)). בענייננו, התובע לא הוכיח שהוא פוטר לאלתר וללא הודעה מוקדמת . להיפך, מחומר הראיות עלה שהוא נטש את מקום עבודתו לאחר פיטוריו .

התובע הציג גרסה לא סדורה ולא קוהרנטית בכל הנוגע לנסיבות סיום העסקתו. כך, לא ניתן להבין מטיעוניו וראיותיו השונים של התובע באילו ימים הוא עבד בחודש מאי 2018.

בכתב התביעה טען כי לאחר 5 ימי עבודה, במאי 2018, הפסיקה הנתבעת לתת לו משמרות. התובע לא פירט בכתב התביעה באילו ימים עבד וממתי הפסיקה הנתבעת לתת לו משמרות. בהקשר זה הפנה התובע למכתב שלטענתו שלח לנתבעת בו הוא קבל על כך שהוא לא הועסק מיום 1.5.18 עד 8.5.18. במכתב זה שנערך ביום 9.5.18 ציין התובע כי באותו יום הוא הועסק. כלומר, ניתן להבין שביום 9.5.18 הוא קיבל משמרת. אם נצליב את האמור במכתב זה עם טענתו לפיה במאי 2018 הוא הועסק 5 ימים ניתן היה להבין שהוא הועסק מיום 9.5.18 עד 13.5.18.

בניגוד לתמונה העולה מכתב התביעה, התובע העיד בתצהירו כי הוא עבד חמישה ימים, מיום 1.5.18 עד 8.5.18 – "שלחתי הודעת טקסט ללירוי בו רשמתי לו כי מ-1.5.18 עד 8.5.18 עבדתי רק 5 ימים ולאחר מכן מיום 15.5.18-20.5.18 לא נתנו לי עבודה" (ר' סעיף 5 לתצהיר התובע). עדות זו שהובאה בתצהיר התובע נעדרת היגיון פנימי. ככל שהתובע הועסק מיום 1.5.18 עד 8.5.18, לא ייתכן שהוא עבד רק 5 ימים. מהקשר הדברים נראה כי התובע התכוון לחזור על גרסתו בכתב התביעה. דהיינו, כי הוא לא עבד מיום 1.5.18 עד 8.5.18 ואז עבד 5 ימים מיום 9.5.18.
בדיון מיום 10.10.18 הציג בא כוחו של התובע הציג גרסה נוספת למועדי העסקתו במאי 2018 – "התובע הפסיק את עבודתו ב-5.5.18 וכל התקופה עד סוף החודש לא עבד" (ר' עמ' 2, ש' 4 לפרוטוקול).

ואם בזה לא די, בחקירתו הנגדית התובע שוב שינה את גרסתו לגבי מועדי העסקתו במאי 2018 ואמר – "9 מאי אני לא עובד. אני עבדתי רק 5 ימים... עבדתי עד ה-8 למאי. אח"כ אמרו לי אין עבודה" (ר' עמ' 7 ש' 27-28 לפרוטוקול). בהמשך לאותה עדות תיקן עצמו התובע ואמר – "אני עבדתי במאי מה-9 עד ה-14" (ר' שם). שישה ימי עבודה.

נוכח שינוי גרסאות התובע בכל הנוגע למועדי העסקתו במאי 2018, אין לי אלא לקבל את האמור בדוחות הנוכחות שהציגה הנתבעת (ר' נספח ב' לגילוי המסמכים מיום 20.1.19). לפי האמור שם, התובע אכן הועסק 5 ימים בלבד בחודש מאי 2018, מיום 9.5.18 עד 11.5.18 ומיום 13.5.18 עד 14.5.18. תמונה זו העולה מדוחות הנוכחות של הנתבעת עולה גם בקנה אחד עם התמונה הכללית העולה מטיעוני התובע.

פרט לאי הבהירות העולה מטענותיו וראיותיו של התובע בכל הנוגע לימים בהם עבד בחודש האחרון להעסקתו, לא מצאתי אצל התובע גם ראיה מהימנה כלשהי שתעיד על נסיבות סיום העסקתו במאי 2018.

בהקשר זה אתייחס תחילה למכתב שצירף התובע שלטענתו שלח לנתבעת בתלונה על כך שהוא לא משובץ למשמרות במאי 2018 (ר' דיון לעיל; המכתב צורף כנספח א' לכתב התביעה). התובע לא פירט בכתב התביעה או בתצהירו את נסיבות עריכת המכתב. לא הובהר מטיעוניו מתי נערך המכתב, כיצד הוא נשלח ולמי. פרטים אלו ניתן לדלות רק מן האמור במכתב עצמו. הנתבעת מצידה הכחישה כי היא קיבלה מכתב זה וציינה שהתובע לא הציג אישור מסירה למכתב. כאמור לעיל, אין קוהרנטיות בין האמור במכתב לבין גרסאותיו השונות של התובע בכל הנוגע למועדי העסקתו במאי 2018. בנסיבות אלו, משלא הוכח שהמכתב הומצא לנתבעת ומשתוכנו של המכתב לא עולה בקנה אחד עם טענותיו השונות של התובע אין לייחס לראיה זו משקל ראייתי כלשהו.

נוסף למכתב, צירף התובע הודעת וואטסאפ (ר' נספח ב' לתצהיר התובע). הודעה זו צורפה במסגרת העדות הבאה של התובע - "נשלח לי הודעה וואטסאפ, אני השבתי באנגלית שמיקי אמר לי ב-16.5.18 כי אין עבודה ולכן אני רוצה מכתב פיטורים... בפועל, כפי שניתן לראות לא קיבלתי הודעה מוקדמת של יום אחד" (ר' סעיף 8 לתצהיר התובע). עיון בהודעה עצמה מעלה כי היא לא נכתבה בעברית וכי היא צולמה בצורה מקוטעת כך שחלק מהפרטים בה אינם ברורים. לא ניתן להבין את האמור בהודעה. לא ברור אם ההודעה כתובה באנגלית או שהיא מגיהה באותיות אנגליות מילים בעברית. כן לא ברור מי כתב את ההודעה ומה ניתן ללמוד ממנה. בנסיבות אלו אף ראיה זו אינה מסייעת לגרסתו של התובע ואין בה כדי לתמוך בה.

פרט לאמור, עדותו של התובע הייתה רצופה בקשיים. התובע סתר את עצמו לאורך חקירתו הנגדית והציג גרסאות שונות. כך למשל, כשהתובע נשאל אם הוא עובד הוא ענה בשלילה. כשנאמר לו שבא כוחו כבר הודיע כי הוא עובד (ר' תגובת התובע מיום 6.5.19), חזר בו התובע ואמר – "מה אכפת אם אני עובד או לא" (ר' עמ' 7-8 לפרוטוקול).
עוד, כשהתובע נשאל אם היה חולה בחודש אפריל הוא ענה "היה לי קצת חופש מחלה באפריל ואח"כ התקשרתי, חיכיתי שייתנו לי עבודה ואז אמרו לי שלא". בשלב זה הציג בפניו ב"כ הנתבעת אישור מחלה שהוציא התובע. אישור זה התייחס לכל חודש אפריל ב"כ הנתבעת ביקש מהתובע לאשר שזה האישור שהוא שלח לנתבעת. התובע אישר זאת וענה, בסתירה לעדותו לפיה הוא ביקש עבודה כבר בחודש אפריל – "פעם ראשונה התקשרתי בחודש מאי" (ר' עמ' 7 ש' 9-11 לפרוטוקול).

אל מול הקשיים שעלו מגרסאות התובע, עדותו וראיותיו, הציגה הנתבעת גרסה עקבית ותשתית ראייתית מבוססת לפיה התובע פוטר לאחר שהוזמן לשימוע כדין על רקע צמצום פעילותה העסקית.

מטעם הנתבעת העיד מר שלומי שועה (מנהל סניף אבטחה באזור השרון). מר שועה תמך בתצהירו בגרסת הנתבעת. לתצהירו צורפו מכתב זימון התובע לשימוע, פרוטוקול השימוע וההחלטה שלאחריה (ר' נספחים א'-ג' לתצהיר מר שועה). מר שועה פירט בתצהירו גם את האתרים בהם החליטו לקוחות הנתבעת לצמצם את פעילותם (ר' סעיף 7 לתצהירו של מר שועה).

לאחר השימוע, העיד מר שועה, ניתנה לתובע הודעה מוקדמת "אולם התובע בחר שלא להגיש שיבוצים ולהתפטר ללא מתן הודעה מוקדמת, עף אף שבהתאם לדין היה חייב לתת" (ר' סעיף 14 לתצהירו של מר שועה). עדותו של מר שועה לא נסתרה בחקירתו הנגדית. מר שועה אף העיד בחקירתו הנגדית כי הוא ראה שהתובע הגיע לשימוע אך לא נכח בשימוע בעצמו, אלא רק בדק את הפרוטוקול לאחר מכן (ר' עמ' 9 ש' 1-2 לפרוטוקול).

לאור האמור לעיל, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים וראיותיהם בכל הנוגע לנסיבות סיום העסקת התובע, אני מעדיפה את גרסת הנתבעת. לפיכך, טענת התובע כי הוא פוטר לאלתר וללא הודעה מוקדמת נדחית.

הפרשי שכר
כאמור, התובע טען להפרשי שכר שעליהם הוא התלונן לאורך העסקתו, לרבות באמצעות בא כוחו. הנתבעת מנגד דחתה את טענות התובע. לטענתה, התובע ערך חישובים שגויים מבחינה אריתמטית ומשפטית. כלומר, הוא גם טעה בחישוביו וגם טעה ביישום הוראות החוק הנוגעות לתשלום השכר.

עיינתי בטיעוני התובע ותחשיביו ומצאתי כי הדין עם הנתבעת. חישובי התובע אינם מקובלים עליי. אף גרסת התובע בכל הנוגע לשעות עבודתו אינה מתקבלת. זאת משהתובע נמנע מלהגיש כראיה התייחסות של אחת מהחברות בהן הוא הוצב, כפי שהודיע שיעשה בהודעתו מיום 30.1.19 וכמפורט להלן.

אשר לתחשיבי התובע, כאמור לא מצאתי לקבלם בשל פגמים שנמצאו בהם. כך לדוגמה בחודש פברואר 2018 טען התובע בתחשיביו כי מגיע לו 24 ימי מחלה. אולם, בתלוש השכר לאותו חודש נרשם שהתובע ניצל רק 21 ימי מחלה (ר' נספח ה' לכתב התביעה). לא ברור על סמך מה טוען התובע שמגיע לו שכר עבור 24 ימי מחלה באותו חודש ולא עבור 21 ימים. נוסף לכך, התובע חישב שמגיע לו שכר עבור כל 24 ימי המחלה. זאת בעוד שלפי חוק דמי מחלה, תשל"ו-1976 אין זכאות לדמי מחלה עבור היום הראשון למחלה, והזכאות לדמי מחלה עבור היום השני והשלישי היא בגובה 50% מהשכר. התובע גם לא הביא בחשבון ולא התייחס להיקף משרתו (שעומד לפי התלוש על 96.05%). פרט לכך, אציין, כי שעות העבודה של התובע בדוחות הנוכחות של שערכה הנתבעת ובכרטיסיות הנוכחות שערך התובע לחודש זה היו דומים.

אם כן, תחשיב התובע לפברואר 2018 שגוי. לאחר שבחנתי את התשלומים שקיבל התובע עבור חודש זה מצאתי כי לא היו הפרשי שכר. הנתבעת הפנתה בסיכומיה כדוגמא לטעויות שנפלו בתחשיבי התובע, לתחשיב התובע עבור חודש ינואר 2017. בחודש זה התובע חישב את גמול השעות הנוספות ביום 21.1.17 (יום שבת) כך שעבור השעה ה-15 ו-ה-16 מגיע לו תשלום 225% מערך השעה. גמול זה אינו מוכר בחוק; ביום 26.1.17 התובע חישב שמגיע לו ערך של 150% כבר מהשעה התשיעית ואילך במקום מהשעה העשירית.

כדוגמא נוספת אתייחס גם להפרשי השכר להם טען התובע שנעשו בחודש דצמבר 2017. בחודש זה מצא התובע כי הפרשי השכר היו הגבוהים ביותר – 3,249 ₪ בשל פערים בין שעות עבודתו בדוחות הנוכחות של הנתבעת לבין שעות עבודתו ברישומי הנוכחות ש ערך התובע. ההפרשים בחודש דצמבר 2017 נובעים משתי סיבות עיקריות. האחת, התובע ערך את תחשיבו על בסיס ההנחה - השגויה - שבשעות הלילה הוא זכאי לגמול בסך 150% החל מהשעה התשיעית ואילך. השנייה היא פערים שנמצאו בין דוחות הנוכחות של הנתבעת לבין כרטיסיות הנוכחות של התובע. כך למשל, ביום 2.12.17 רשם התובע כי הוא עבד 13.5 שעות, מהשעה 09:30 עד 23:00, בעוד שלפי דוחות הנתבעת התובע עבד 6.5 שעות, מ-09:45 עד 16:15. בנקודה זו יש לברר את השאלה - כיצד ערכה הנתבעת את דוחות הנוכחות שלה. זאת כדי להכריע אם דוחות הנוכחות של הנתבעת או רישומי הנוכחות שלה התובע, יעמדו בבסיס חישובי השכר שהיה אמור לקבל ויתר זכויותיו.

התובע צירף לכתב התביעה רישומים של דוחות הנוכחות שלו. רישומים אלו נערכו על ידו בכתב יד. טבלאות חודשיות צורפו כנספח ד' לתביעה וכרטיסיות נוכחות צורפו כנספח ו'. התובע לא פירט בכתב התביעה את נסיבות עריכת הטבלאות וכרטיסיות הנוכחות. אם נערכו בזמן אמת, בזמן מאוחר יותר או לקראת ההליך.

רק בתצהירו התייחס התובע לראשונה לדוחות שערך וגם זאת רק ביחס לכרטיסי העבודה. הוא העיד כי כרטיסיות הנוכחות מולאו על ידו בסופו של כל יום עבודה במקומות השונים בהם עבד. בין הטבלאות לבין הכרטיסיות קיימים פערים קלים. נראה כי הטבלאות נערכו כהכנה להליך זה ולא בזמן אמת. כך שאין לייחס משקל לאמור בטבלאות, ולמקד את בחינתנו לכרטיסיות שערך התובע.

התובע העיד כי כל חודש היה נוסע למשרדי הנתבעת בכפר סבא ומוסר את כרטיס העבודה "ללירוי או למיקי או לפקידה של הנתבעת" (ר' סעיף 3 לתצהיר התובע). התובע לא פירט מה נעשה עם כרטיס העבודה שלו כאשר מסר אותו – אם הוא צולם, נחתם או אושר בדרך כזו או אחרת. בחקירתו הנגדית של התובע הוא חזר על עדותו בתצהיר. התובע השיב לשאלה מה היה עושה עם כרטיסי הנוכחות כי "כל חודש בסוף החודש הייתי נוסע לכפר סבא ומוסר את הכרטיס עבודה" (ר' עמ' 8 ש' 7 לפרוטוקול). גם בחקירתו הנגדית לא הוברר מה נעשה עם כרטיס העבודה – אם הכרטיס נמסר? כיצד הוא נמצא בחזקתו? אם מדובר בעותק?

מנהל סניף השרון בנתבעת, מר שועה, הכחיש בתצהירו את עדות התובע. הוא העיד כי "התובע כלל לא הגיע למשרדי הנתבעת בסוף כל חודש ומסר את שעות העבודה שמילא, שכן אם היה עושה זאת בזמן אמת הייתה הנתבעת בודקת את טענותיו" (ר' סעיף 9 לתצהירו של מר שועה). עוד העיד מר שועה כי "בכל מקרה, החברה עשתה את המוטל עליה בהתאם לדין, ערכה רישום נוכחות מידי חודש בחודשו, ובהתאם לשעות עבודתו של התובע בפועל שולם שכרו" (ר' סעיף 11 לתצהירו של מר שועה).

מר שועה נחקר בחקירה נגדית על דוחות הנוכחות. הוא הסביר כי הבסיס לנתונים המוזנים בדוחות הוא "יומני הנוכחות שמתקבלים ממקומות העבודה, מאתרי העבודה" (ר' עמ' 8 ש' 22 לפרוטוקול). מר שועה נשאל מדוע הוא לא צירף לתצהירו את יומני הנוכחות מאתרי העבודה וענה – "לא צרפתי יומני נוכחות. הראיתי אותם ללקוח. הוכחתי בכתב יד של התובע שהוא חתם ביומנו שהוא עבד 8 שעות עם חתימה ולאחר מכן הוא טען שעבד 16 שעות. אז הראיתי לו ושאלתו אותו למה הוא טען שהוא עבד 16 שעות. אין לי את המסמך הזה להראות".

מר שועה עוד נשאל נקודתית לגבי עבודת התובע ביום 12.8.17 באתר של חברת רובר (מוסך מכוניות). לפי כרטיסי העבודה של התובע, הוא עבד שם 24 שעות ברצף מ-09:00 עד 09:00. בדוחות הנוכחות של הנתבעת לא מופיעה עבודה באתר זה. מר שועה ענה – "ביום הזה העובד שובץ באתר אייס ירקונים בפ"ת משעה 09:45 עד 21:45 ועל זה הוא קיבל שכר – 12 שעות. ברובר הוא לא עבד בכלל באותו יום, אנשים אחרים קיבלו את השכר ואני לא יודע מאיפה הוא מביא את זה" (ר' עמ' 9, ש' 24-26 לפרוטוקול).

בהמשך לקו חקירה זה נשאל התובע אם חברת רובר פנתה אליו לברר אם הופרו זכויותיו של התובע כעובד:
"ת. אם אכן יש דברים. הצגתי יומני נוכחות עם חתימה ידנית, כמו ששאלת בשאלה הקודמת, הוכחתי יומני נוכחות שאין את השעות שיוסף טוען להן ויש שעות אחרות ושולם הכול ונבדק ע"י היועץ המשפטי שלהם.
ש. את החתימה הזו שאתה טוען לה אין לך פה?
ת. לא התבקשתי להביא".
(ר' עמ' 10 לפרוטוקול).
ועוד בהמשך:
"ש. כרטיסי העבודה שהוא הציג, למי היו נמסרים?
ת. תגיד לי אתה למי הוא מסר, אני טוען שאני לא קיבלתי. יש יומן נוכחות שממנו אני לוקח את האינפורמציה ומשם אני מעביר לשכר. ביומני נוכחות באתר הזה של רובר הוא חתום ויש לי אותם. לא התבקשתי להציג אותם. גם ברובר יש יומני עבודה מסודרים.
ש. במוסכים שעבד, תוכל לומר איך היו מציינים את שעות עבודתו, ממוחשב, ידני?
ת. יש מוסך אחד לא מוסכים. יש יומן בנייר עם חתימות שכל עובד רושם בתחילת המשמרת ובסיומה. גם היומן החתום הזה נמצא אצלי בארכיב.
ש. הרישומים נעשים ע"י בעלי האתר, בכתב ידם?
ת. ע"י העובדים.
ש. בעל האתר לא מאשר את ימי העבודה, שעות העבודה?
ת. לא.
ש. אתם סומכים על מה שאומר העובד?
ת. כשזה תואם לתקן – כן.
ש. יש מקומות שנרשמו כניסות ושעות שהן לא עגולות?
ת. בוודאי.
ש. ראיתי בדוחות שהצגתם שיש כניסה ב-09:46, למה זה נרשם כך?
ת. זה בהתאם ליומן, אנחנו מעתיקים מהיומן"
(ר' עמ' 10 לפרוטוקול).

מחקירתו של מר שועה עולה כי הנתבעת ערכה רישומי נוכחות על בסיס דוחות נוכחות של עובדיה מהשטח. כאשר הרישומים לא היו סבירים, היה נערך בירור ותיקון בהתאם, ככל שנדרש. משהנתבעת הציגה את פנקס שעות העבודה שניהלה לא חלה כלפיה חזקת היפוך נטל ההוכחה הקבועה בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958. חובת ההוכחה נותרה אצל התובע. בד בבד, עולה מדבריו של מר שועה כי לנתבעת קיימת ראיה טובה יותר מדוחות הנוכחות שהגישה לתיק. הנתבעת החזיקה ברישומי נוכחות שנערכו ונחתמו ע"י התובע. אותם רישומים שעל בסיסם היא ערכה לטענתה את דוחות הנוכחות. הנתבעת לא הגישה רישומים אלו כראיה. הנתבעת אף לא גילתה על קיומם של רישומים אלו תצהיר גילוי המסמכים שהגישה לתיק ביום 20.1.19. במצב דברים זה, בהתאם לחזקה הקבועה בפסיקה, ההנחה היא שגילוי הדוחות החתומים הייתה פועלת לחובת הנתבעת – "כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ר' ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)).

אולם, במקרה שלפניי, על אף החזקה, לא מצאתי שהתובע עמד במאזן ההסתברויות במידה הנדרשת כדי לשכנע בגרסתו. זאת, כאמור לעיל, לאור שתיקתו הרועמת לאחר הודעתו מיום 29.1.19 (ההודעה נקלטה לתיק האלקטרוני ביום 30.1.19). התובע הודיע כי הוא מנסה להשיג אישור מחברת רובר לגבי עבודת התובע ביום 12.8.17. כן הוא כתב בהודעה כי "הח"מ שוחח עם מנהל החברה/המשמרת איציק, אשר הודיע לח"מ כי היום 29.11.19, מתקיימת ישיבה עם הנתבעת בעניין עבודתו של התובע בחנות של רובר וכי בסיום הפגישה הוא יעביר אלי את תוצאותיה... עם קבלת תשובתו לעניין עבודת התובע בחברתו יוגש תצהיר גילוי מסמכים לאחר חישובים מדויקים תוך 10 ימים". לאור האמור בהודעתו ביקש התובע דחייה של עשרה ימים להגשת תצהיריו. התובע הגיש תצהיר עדות ותצהיר גילוי מסמכים מטעמו כחודש לאחר מכן, ביום 27.2.19. אולם התובע לא צירף ולא התייחס בתצהירו לתוצאות הישיבה שהתקיימה בין מנהל חברת רובר לבין הנתבעת. עובדה זו אומרת דרשני ופועלת כמשקל נגד ראייתי לחובתו של התובע, אל מול מחדלה של הנתבעת באי צירוף הדוחות החתומים.

יתרה מכך, בסעיף 14 לתצהירו של התובע הוא טוען כי הוא עבד "שעות רבות במסירות, לעיתים 16 שעות כמו עבד וללא מתן כל הזדמנות למנוחה על פי החוק...". התובע נתן כדוגמא קיצונית לשעות עבודתו המרובות ימים בהם עבד "לעיתים 16 שעות". זאת בעוד לכאורה עומדת לתובע טענה טובה יותר לפיה הוא עבד 24 שעות. לו היה התובע מקבל אישוש לטענתו ממנהל חברת רובר לכך שעבד 24 שעות וודאי היה מציג ומשתמש בה כדוגמא לקיצוניות אורך שעות עבודתו. אך התובע לא עשה זאת. התובע לא תמך בתצהירו בגרסה לפיה הוא עבד ביום 12.8.17 משמרת של 24 שעות רצופה (ר' בהקשר דומה פסיקתו של בית המשפט העליון בתיק רעא 2906/13‏ יעקב זהר נ' לשכת רישום המקרקעין תל אביב, פס' 10 (6.3.13)). ככל שהתובע מבקש להסתמך על הדוחות החתומים שהנתבעת לא גילתה גם עולה השאלה, מדוע התובע מלכתחילה לא ביקש שהנתבעת תגלה באופן ספציפי את הדוחות הללו. זאת בהנחה שהתובע ידע על כך שהוא חותם מדי חודש על הדוחות. תשובה אפשרית לכך היא שהתובע לא סבר שיהיה בדוחות החתומים שלו כדי לסייע לתביעתו.

לזאת אוסיף, לפי כרטיסיות הנוכחות שהציג התובע, הוא עבד משמרת לילה של 16 שעות ביום 10.8.17; משמרת לילה של 12 שעות מ-16:00 עד 04:00 ביום 11.8.17; וחמש שעות לאחר תום המשמרת הוא עבד משמרת נוספת של 24 שעות, מ-09:00 עד 09:00 ביום 12.8.17.מדובר בשעות עבודה רבות מאוד. אף כי סיטואציה זו לצערי אינה בלתי אפשרית, הרי שמדובר במקרה קיצוני, לא שכיח, שמצריך תשתית ראייתית מבוססת יותר.

מקרה נקודתי זה של אי הוכחת שעות עבודתו של התובע ביום 12.8.17 הוא אבטיפוס ליתר המקרים בהם התובע דיווח על שעות עבודה שלא תאמו את דוחות הנוכחות שהציגה הנתבעת. לאחר שעיינתי והשוויתי בין נתונים שונים בדוחות מצאתי כי לא היו פערים רבים בין הצדדים מבחינת שעות העבודה. באותם מקומות בהם נפלו פערים, לאור האמור לעיל ולאחר שהתרשמתי מהראיות בתיק ומעדויות הצדדים בעניין, דעתי היא שיש להעדיף את דוחות הנוכחות של הנתבעת. הרושם הוא שהתובע לא דייק בעת עריכת כרטיסיות הנוכחות שלו. לאורך חודשי עבודתו הוא מילא לעיתים נתונים שגויים. לעומת זאת, עדותו של מר שועה הייתה אמינה עליי והתרשמתי שהנתבעת פועלת כדי לעמוד בחובותיה בדין כמעסיקה.

אם לסכם, לא ניתן להסתמך על תחשיבי התובע. בסיס השעות עליו הסתמך התובע אינו מקובל. אף אם היינו מקבלים את השעות שהתובע דיווח עליהן כבסיס לחישוב גמול השעות הנוספות, הרי שתחשיביו לא היו מדויקים מבחינה אריתמטית ומשפטית. לפיכך, התביעה להפרשי שכר נדחית.

הפסקה מינימלית בין משמרות בימי המנוחה השבועית
סעיף 7(א) לחוק חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 קובע כי "לפחות שלושים ושש שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד". סעיף 8 לאותו חוק מסייג ואומר כי "שר העבודה רשאי לקבוע, בתקנות, לעבודות מסוימות, מנוחה שבועית שתחומה פחות משלושים ושש שעות, אך לא פחות מעשרים וחמש שעות רצופות. דין המנוחה השבועית שתיקבע בתקנות לפי סעיף זה כדין המנוחה השבועית לפי סעיף 7". לגבי עבודה בתחום השמירה לא נקבע בתקנות שהמנוחה השבועית תרד משלושים ושש שעות. כך שהמנוחה השבועית בתחום השמירה היא בת 36 שעות.

על גבי שתי הוראות אלו בא סעיף 12 לחוק שעות עבודה ומנוחה והתיר לשר העבודה העסקת עובד בשעות המנוחה השבועית – "שר העבודה רשאי להתיר העסקת עובד בשעות המנוחה השבועית, או בחלק מהן, אם הוא משוכנע שהפסקת העבודה למנוחה השבועית לכולה או לחלק ממנה, עלולה לפגוע בהגנת המדינה או בביטחון הגוף או הרכוש, או לפגוע פגיעה רבה בכלכלה, בתהליך עבודה או בסיפוק צרכים שהם, לדעת שר העבודה, חיוניים לציבור או לחלק ממנו".

מכוח סעיף 12 הוציא שר העבודה היתר כללי להעבדה בשמירה במנוחה השבועית ובשעות נוספות לעובדי שמירה. כתנאי להיתר נקבע שעל מעסיק לפצות עובד כך:
"שבמקום שעות המנוחה השבועית שבהן עבד ייתן לו המעביד, לכל המאוחר, תוך ארבעה שבועות, שעות מנוחה שמספרן כמספר השעות בהן עבד כאמור... מנוחת הפיצוי תכלול, ככל האפשר, ולפחות אחת לארבעה שבועות, את היום שבו חלה המנוחה השבועית הרגילה של העובד. מנוחת הפיצוי תהיה רצופה, אך אם מגיעה מנוחת פיצוי של יותר מעשרים וחמש שעות, אפשר לחלקה לפרקים, ובלבד שכל פרק ממנה לא יפחת מעשרים וחמש שעות או מיתרת מנוחת הפיצוי המגיעה".

על דרך חישוב מנוחת הפיצוי נקבע בפסיקה, בהקשר דומה כך:
"אשר לשאלה, אימתי זכאי כבאי למנוחת פיצוי עבור עבודה בשבת, התשובה היא ברורה: עבור כל עבודה מכניסת השבת ועד צאתו. להלכה העניין גם לא במחלוקת ובא-כוח הנתבע גם לא טען אחרת בסיכומיו. לפי זה כבאי העובד בליל שבת זכאי למנוחת פיצוי בקשר לעבודה זו ומאידך בעד עבודה בלילה לאחר צאת השבת, כלומר אור ליום ראשון, אינו זכאי למנוחת פיצוי" (ר' (ארצי) מג/3-20 יהושע מילפלדר ואח' - איגוד ערים אזור נתניה (שירותי כבאות) , יד (1) 197 (27.2.83) (להלן – עניין מילפלדר).

אופן חישוב מנוחת הפיצוי שהותווה בפרשת מילפלדר נקבע על רקע יום מנוחה של 25 שעות לו היו זכאים הכבאים ולא 36 כבענייננו, בתחום השמירה. על רקע זה ניתן להבין את הערתו של בית הדין הארצי בהמשך לאמור לעיל, ולהבחין אותו מענייננו:
"אם יש לקביעה זו גם השלכה מעשית לא ברור לנו. מי שעובד במשמרות עובד פעם בליל שבת ופעם במוצאי שבת - ואם נהגו לראות לצורך חישוב מנוחת הפיצוי את יום השבת מ- 07.00 בשבת בבוקר עד 07.00יום ראשון בבוקר, מבחינה מעשית אין העובד מפסיד. פעם הוא לא מקבל בעד ליל השבת מה שמגיע לו ופעם הוא מקבל בעד מוצאי השבת מה שלא מגיע לו. בממוצע זה צריך להשתוות והעובד אינו מפסיד דבר" (ר' שם).

כיוון שהתובע היה זכאי ל-36 שעות מנוחה, הרי שעל הנתבעת היה לפצות אותו בשעות מנוחה כנגד כל שעה שהוא עבד מדי סוף שבוע באותן 36 שעות. לפי ההיתר, רשאית הייתה הנתבעת לפצל את המנוחה שלו ליחידות של 25 שעות וליחידה שולית נוספת פחותה יותר. התובע לא הפנה לחודש מסוים בו אכן לא ניתנה לו הפסקה מינימלית. כדי להסיר ספק עיינתי בדוחות שעות עבודת התובע שערכה הנתבעת. אף כי יגעתי לא מצאתי שהתובע לא קיבל את שעות המנוחה המינימליות המגיעות לו בדין. כך למשל בדוח שעות עבודת התובע שערכה הנתבעת לחודש דצמבר 2017 שהוא החודש בו עבד התובע את מספר השעות הרב ביותר. במהלך שעות המנוחה מכניסת השבת ועד 36 שעות אחריה הוא עבד 16 שעות בסוף השבוע של ה-8-9 לדצמבר 2017. במהלך השבוע שלאחר מכן התובע לא קיבל מנוחה רצופה של 16 שעות כך ששעות אלו נגררו לשבוע הבא; התובע עבד 18 שעות בסוף השבוע של ה-15-16 לדצמבר 2017. שעות אלו מצטרפות ל-16 הקודמות. סך הכול מדובר ב-34 שעות שניתן לחלק, בהתאם להיתר ל-25 שעות ול-9 שעות מנוחה שעל הנתבעת לתת ברצף. בשבוע לאחר מכן לא ניתנה לתובע מנוחה רצופה בת למעל מ-25 שעות; התובע עבד עוד 18 שעות בסוף השבוע של ה-22-23 לדצמבר 2017. הזכאות המצטברת בשלב זה היא ל-33 שעות שניתן לחלק ל-25 ול-8 שעות מנוחה רצופות. בשבוע לאחר מכן הוא קיבל מנוחה של 36 שעות ועוד מנוחת סופ"ש.

לפיכך, התביעה לפיצוי עקב העסקה ללא מתן זמן מנוחה מינימלי בין משמרות אף היא נדחית.

סוף דבר

התביעה נדחית.

משמצאתי כי בהעסקת התובע נפלו פגמים אחרים, לגביהם לא נתבע דבר, איני עושה צו להוצאות.
ניתן היום, ג' סיוון תשע"ט, (06 יוני 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .