הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ד"מ 12362-06-15

לפני:

כב' השופטת שרה מאירי – אב"ד
נציגת ציבור (עובדים) גב' הילה ידיד ברזילי
נציג ציבור (מעסיקים) מר מאיר בר-אל

התובעת
abraha merhawit – מס' דרכון 4628/97448
ע"י ב"כ עו"ד ליאב עמר
-
הנתבעת
זרוע הזהב כח אדם בע"מ ח.פ. 514031657
ע"י ב"כ עו"ד תומר חיל

פסק דין

1. ביום 7.6.15 הגישה התובעת, נתינת אריתריאה, כתב תביעה בדיון מהיר, לתשלום הסך של 27,400 ₪, לאחר שהועסקה בשירות הנתבעת מ – 2.5.13 ועד 1.2015 (סה"כ 20.5 חודש), כעובדת שעתית, במשרה מלאה, 6 ימים בשבוע, בשכר מינימום, בעבודות ניקיון באתר רגנסי בהרצליה.
טוענת התובעת כי הנתבעת, חברה קבלנית למתן שרותי ניקיון, וכי חל על הצדדים צו ההסכם הקיבוצי בענף הניקיון 7035/2013 וצו ההרחבה מ – 5.2.14; לחלופין, הסכם בענף הניקיון והתחזוקה מ – 15.1.79 או צו ההרחבה שלו; לחלופין, ככל שימצא שעיסוק הנתבעת אינו בניקיון אלא באספקת כ"א, והכל ע"פ בחינת מהות העסקתה של התובעת, יחול צו ההרחבה בענף כ"א, שהרחיב ההסכם הקיבוצי שמספרו 7003/2004.
ככל שמדובר בטענות חלופיות ומיטיבות לעניין הפרשות פנסיוניות – חל צו ההרחבה לפנסיה חובה במשק מ – 30.12.07.
טוענת התובעת כי בחודש 1/2015 התבשרה ע"י "מנהל האתר" כי עבודתה תופחת ל – 5 שעות יומיות, התובעת סירבה ובהתאם , הופסקה עבודתה באתר. אח"כ, פנתה "לנתבעת" וביקשה למצוא לה מקום עבודה חלופי במתכונת קודמת, אך הנתבעת מאנה.
לפיכך, זכאית היא לפ"פ בסך 7,944 ₪.

לחלופין, עפ"י צו הרחבה בענף הניקיון היה על הנתבעת להפריש לה 5,188 ₪;
לחלופין, עפ"י צו הרחבה בענף כ"א היה על הנתבעת להפריש לה 4,099 ₪;
לחלופי חילופין עפ"י צו הרחבה הכללי במשק היה על הנתבעת להפריש לה 4,013 ₪.

משהתובעת "פוטרה" זכאית היתה להודעה מוקדמת של 18 יום בסך 3,600 ₪.
כן עתרה לפדיון חופשה, לפי צו הרחבה בענף כ"א, של 22 יום בסך 4,400 ₪; לדמי הבראה לפי צו הרחבה בענף הניקיון, של 12 יום בסך 5,076 ₪; לדמי חגים באופן מלא, של 12 יום [שמיני עצרת, סוכות, יום כיפור (שחלו בשבת) ורה"ש הן ב – 2013 והן ב – 2014 ולשבועות, יום עצמאות, פסח שביעי של פסח ב- 2014 ] בסך 1,552 ₪; לקרן פנסיה לפי צו הרחבה בענף הניקיון בסך 6,158 ₪, לחלופין, לפי צו ההרחבה בענף כ"א בסך 4,099 ₪ ולחלופין, עפ"י צו הפנסיה הכללי בסך 4,013 ₪.

ככל שימצא כי נוכה משכרה לקרן פנסיה – להמציא לה טופס 161 וטופס העברת בעלות בפוליסה וככל שלא בוצעו הפרשות – להשיב לה הסכומים שנוכו בצרוף פיצויי הלנה בסך 3,388 ₪. (סה"כ עתרה ל – 9,546 ₪).
לקרן השתלמות 7.5% משכרה ומדמי ההבראה, לפי צו ההרחבה בענף הניקיון, וסה"כ 1,230 ₪.
כן נטען כי בחודשים 6.2013 – 9.2014 נוכה משכ רה לביטוח בריאות סך 176.12 ₪ כשהסכום המקסימלי לניכוי הוא 122.39 ₪ ומשכך, על הנתבעת לשלם לתובעת היתרה בסך 1,041 ₪ בצרוף פיצויי הלנה מלאים. משסה"כ התביעה עמד ע"ס 34,389 ₪ "יעמיד התובע תביעתו" על סך 27,400 ₪.

2. בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי מדובר בתביעה קנטרנית, חסרת כל בסיס עובדתי ומשפטי, תוך שימוש בטענות כלליות ושטחיות ולפיכך, עתרה לדחיית התביעה.

התובעת נקלטה לעבודה בנתבעת כעובדת שעתית ובחלקיות משרה משתנה, תוך שחתמה על הסכם העסקה אישי (צורף), לאחריו הוצבה מטעם הנתבעת בחצרי לקוחות שונים, בין היתר ברג'נסי הרצליה. כך הועסקה באופן לא רציף עד 4.1.15, עת זנחה עבודתה, כשבאמצע פברואר 2014 ועד אמצע אפריל 2014 שהתה לבקשתה בחל"ת (צורפו מלוא תלושי שכרה).
ב-4.1.15 הגם ששובצה למשמרת באתר – לא התייצבה ונציגת הנתבעת, הגב' קטיה ספיבק ניסתה ליצור עמה קשר, אך ללא הועיל ("קטיה").ב – 4.2.15 משלא הצליחה לאתר את התובעת , שלחה לה מכתב בדואר רשום (צורף).

הנתבעת איננה חברת כ"א ואיננה חברת ניקיון, אינה פועלת ככאלה ואין חלים עליה צווי ההרחבה בענפים הנ"ל, או כל צו הרחבה ענפי אחר.
הנתבעת פעלה עפ"י צו הפנסיה במשק וביצעה הפרשות החל מנובמבר 2013, לחשבון נאמנות פנסיוני ייעודי בענינה של התובעת, עפ"י המועדים והשיעורים שבצו, שהתובעת תהא זכאית לקבל עם עזיבתה את ישראל.
אין בתיאור התובעת כדי לזכותה בפ"פ ויש לראות בטענתה כהודאת בעל דין להתפטרותה; התובעת זנחה עבודתה ללא הודעה מוקדמת, שהנתבעת עתרה לקיזוזה בסך 2,880 ₪. ה וכחשו הסכומים בהבראה ובחופשה, תחשיביה מוכחשים, כולל בשל התיישנות.
התובעת אינה זכאית להפרשות לפ"פ בשל נסיבות סיום עבודתה ובהעדר תחולה לסעיף 14 (בחלק ניכר מהתקופה לפחות).
התובעת קיבלה תמורה מלאה בגין דמי חג, לרבות תוספת ש"נ בגין חגים בהם בחרה לעבוד בפועל. מוכחשת זכאותה וחישובה.
התובעת אינה זכאית להפקדות/לקרן השתלמות.
כל הניכויים, לרבות לביטוח רפואי בוצעו כדין. נערך לתובעת ביטוח רפואי מעבר לנדרש עפ"י הדין .
ככל שבכוונת התובעת להפחית מסכומי התביעה ו לאור סכום התביעה, יש לשנות סיווגה לס"ע ולחילופין, לקבוע הסכומים הספציפיים כך שיתאים לד.מ. .

3. ניסיון גישור שהתקיים ביום 7.10.15 לא צלח ובהתאם, נקבע ההליך להוכחות, שנשמעו בפנינו ביום 12.1.16 (התובעת לעצמה ומטעם הנתבעת עובדת הנתבעת; "קטיה").
בפתח הדיון הפנתה הנתבעת לכך כי התובעת הגישה תביעה דומה כנגד הנתבעת בתיק 51890-11-14, בה טענה כביכול הסתיימה עבודתה בספ טמבר 2014, כשבפועל נמשכה העסקתה, ואח"כ התביעה דנא ובטענות שונות לפ"פ, כשמדובר בתובעת סדרתית ("התביעה הראשונה").
בהחלטתנו בדיון ובהעדר הסכמה בין הצדדים והגם שראויה היתה התביעה דנא לדחייה ולו בהתייחס לכל הזכויות שנתבעו עד לספטמבר 2014, משעסקינן בהליך דיון מהיר בין אותם הצדדים (ובאותו ייצוג) – מצאנו לשמוע ההליך ולהכריע בו לגופו. ברור מאליו כי נתייחס למתחייב בהכרעתנו.
בתום הדיון (שארך מעבר לנדרש) נקבע כי יוגשו סיכומי הצדדים בכתב, לאחר הודעת התובעת, אם הגישה "ערעור על ההחלטה שלא להתיר גילוי ספציפי".
סיכומי התובעת הוגשו ב – 28.3.16.
סיכומי נתבעת הוגשו ב – 26.5.16.

4. להכרעתנו –

א. ראוי לומר מיד בפתיח כי עפ"י הדין ראויה היתה התביעה דנא לדחייה (ולו בעיקרה), משעסקינן בתביעה שהוגשה יותר מחצי שנה אחרי התביעה הראשונה, כנגד אותה נתבעת, באותו ייצוג משפטי, ובעתירות זהות, תוך שנד מתה התביעה כאילו "הועתקה" מקודמתה (או שמא מתביעה אחרת; ראה סעיף 5 העוסק ב"תביעתו" של "תובע").
לא נעלם מעינינו הדבר, בפתח הדיון, אלא שבשל היבטים שלא נטענו – לא מצאנו לדחות התביעה עוד בטרם עדויות הצדדים, הגם שכך התחייב, ולו באופן חלקי, ונסביר דברינו:

הנתבעת הפנתה לקיומה של "התביעה הראשונה". דא עקא, לא השכילה לטעון לדחייתה, גם לא תוך הפנייה לכך, כי לא קדמה להגשתה בקשה לפיצול סעדים.
ונבהיר: אין מדובר, כלל ועיקר, במה שידעה התובעת בפועל, כביכול – שהרי הגישה תביעתה פעמיים כנגד הנתבעת, משמע, ידעה גם ידעה! (סיכומיה סיפא ס ' 3).
צר לנו כי לא השכילו הצדדים להתייחס לדין בהקשר זה בדיון, ובהתאם להלכה – לא הועלה העניין בדיון, מיוזמתנו! אך בפסיקתנו עתה, אין מנוס לכך. (ראה לאחרונה ע"ע 31660-01-12) ; ומנגד, התובעת לא השכילה לטעון (ולו בסיכומיה) כי אין מקום לדחיית התביעה במלואה, שהרי בהינתן כי נותקו יחסי העבודה ב – 9.2014 ותביעתה שבפנינו טוענת ליחסי עבודה אח"כ – אך ברי כי על פניו, לפחות לתקופה שלאחר ספטמבר 2014 , היה ראוי לבחון תביעתה גופא.
משלטעמנו, ראויה היתה התביעה וראויה היא לדחייה בכל עילה המתייחסת ליחסי עבודה עד 9.2014 – כך מורים אנו והילוכנו הלאה ידון על בעי לות התביעה המתייחסות לתקופה שלאחר 9.2014, לפנים משורת הדין ומשלא כך נתבקש מחד, ומשלאחר הדיון בתיק זה הגישו הצדדים הסכם פשרה בתביעה הראשונה, נדון בתביעה דנא במלואה.

בהקשר זה מבקשים נציגי הציבור להוסיף: לא נוכל שלא להביע עמדתנו, כנציגי ציבור.
ההיבט המשפטי, שאינו נהיר לנו, הובהר לנו ע"י האב"ד כבר בפתח הדיון. כך הובהר לנו כי עפ"י הדין לא יכלה התובעת להגיש תביעתה שבפנינו, באותן עילות, וביחס לאותה תקופה וכנגד הנתבעת – בלא שביקשה רשותו של ביה"ד לכך, בטרם הגשת התביעה.
כן הובהר לנו כי עפ"י הלכת ביה"ד הארצי (בהליך אחר) כי על ביה"ד להמנע מהעלאת הטענה בעצמו.
בהתאם – נמנע ביה"ד בפתח הדיון מדחיית התביעה או מהכרעה עניינית – כעולה מהחלטתנו (עמ' 4-3) , אלא, שלטעמנו, כנציגי ציבור – יש במצב דברים זה חוסר צדק ובזבוז משאבים משמעותי, של ביה"ד, העושה ימים כלילות בשמיעת הליכים לגופם תוך ניסיונות להשגת פתרונות לגופא ומתן הכרעות בהליכים שנשמעו, משלא הושגה הסכמה וממילא, גם של הצדדים.
איננו מקבלים הסברי התובעת כי נפלה לכלל טעות בשל "חילוף קבלן ראשי" ושאר טענות וברור כי לא בידיעתנו מה הסכימו ב"כ הצדדים בהליך גישור (כנטען, בתביעה הקודמת). איננו דנים אף בשאלת "ההפתעה" לנתבעת – ברור הוא כי לנו כמותב, כבימ"ש – העניין הוברר רק בפתח הדיון (כעולה ברורות מהפרוטוקול). אף לא מדובר בשאלת "פתרונות" מוסכמים/מוצעים בין באי כח הצדדים, שהרי מדובר בענ יין משפטי, עפ"י הדין. זוהי גם הסיבה בגינה מצאנו להוסיף דברינו.
משמדובר בעניין שהוא משפטי, ומשהבנו כי מדובר בהחלטה שעל ביה"ד ליתן טרם הגשת התביעה – לדעתנו, כנציגי ציבור (ולא משפטנים), לא ראוי כי ביה"ד ישחית זמן ומשאבים (כפי שאירע כאן, כשדיון מהיר נשמע בסופו של דבר במשך כשעתיים וחצי) בנסיבות האמורות בהן ראוי היה לדחות התביעה מיד בפתח הדיון.
בעניין זה ראוי לטעמנו להטיל חיוב בהוצאות ראויות לטובת אוצר המדינה.

ב. בטרם נפנה לדון ברכיבים השונים ראוי להבהיר את שהובהר במהלך הדיון, מספר פעמים בהתנגדויות ובהחלטות – ביה"ד דן בתביעה עפ"י התשתית העובדתית שנטענה בפניו, הא ותו לא.
מקום בו הצד שכנגד, התנגד לשינוי חזית – אך ברי כי ניסיון לשינוי כאמור, אין לו מקום אחר - כך (אף לולא ניתנה החלטה).
כך מתנהל וכך ראוי כי יתנהל, הליך משפטי.
נכון הוא כי עפ"י ההלכה, שומא על ביה"ד לנהוג ב"את פתח לו", ודאי באוכלוסיה חלשה/מוחלשת. אלא, שבענייננו, מדובר בתובעת שהיתה מיוצגת כבר בחודש נובמבר 2014.
ובהקשר זה נזכיר הצגת שאלות, ע"מ לנסות "ולרפא" פגמים כאמור – אין לה מקום ואינה ראויה בהליך משפטי בו הצדק אינו מצוי רק בכף אחת, וכשעל ביה"ד לדון בהליך באופן שוויוני ומאוזן.
עוד נזכיר כי לו באמת ביקש צד לשנות מכתבי טענותיו, מטענותיו העובדתיות – היה סיפק בידו לעשות כן, ולו לאחר הדיון מ – 7.10.15 ועד 12.1.16.
ועוד בהקשר זה – עפ"י ההלכה אין יכול צד להגיש תביעה במספר רכיבים על סכום כולל ("א"), להעמידה ע"ס כולל ("ב") לצרכי אגרה – בלא שיפרט , בכל רכיב ורכיב , מהו הסכום ש הועמד לצרכי אגרה, כך שהוא "משליך יהבו" על כך, שביהמ"ש יעתר לתביעתה עד לסכומה [כביכול, בלא להתייחס לכל רכיב, או שמא, ב"גזירת" האחוז באופן סתמי (חלקיות "ב" מ"א")] – מה שאף הוא אינו ראוי ולו משביהמ"ש, אינו "לבלר" לצדדים.
כך, לא נדע מהיכן טענת העובדה לפיה "התובעת מבקשת מקלט מאריתריאה השוהה במדינת ישראל במעמד ..." וגו – טענת העובדה שלא נטענה באף לא אחת מ – 2 התביעות שהגישה , קל וחומר כלל לא הוּכחה!
כך גם לא שמענו טענה אחת מפי התובעת כי הנתבעת היתה קבלנית משנה, כי היתה קבלנית ראשית (היכן ואצל מי), כי הקבלנית הראשית היא "אמון ניקיון", ח.פ. של זו, או מהו הרישיון של זו ... גם לא נדע היכן נטען על ידה כי דוד ומנהלים נוספים הם מנהלי עבודה של חברה זו או של גוף אחר כלשהו...
לא בכדי ציטטנו בתיאור התביעה את התיאור העובדתי שנתנה התובעת כמפורט לעיל (ראה, ביחס להפסקת עבודתה בינואר).
משבחרה התובעת בהתנסחותה העמומה כמצוטט לעיל – בל תלין אלא על עצמה, אך ברי כי לא ניתן בהליך הוכחות אליו התייצבו עדים עפ"י שק"ד הצדדים עצמם – להזכיר גורמים ושמות חדשים (שלא פורטו עובדתית) "להנות" מעדות חסרה של מי מהם ...
עוד יש לומר בהקשר האמור – לא לנו לדעת מהם הרישיונות שניתנו לגופים כאלה או אחרים ועפ"י אי זה דין כך ניתן (ככל שכך נטען) אין לצפות כי ביה"ד "ישוטט" באתרים כאלה או אחרים, ע"מ ל הווכח בעובדות ולהסיק מהם מסקנות – לא באתרים ב מרשתת ולא באתרים גיאוגרפיים.– כשם שאין ביה"ד "מעיד" עפ"י ידיעותיו העובדתיות (עדות) על תוואי השטח בהליך (לדוגמא, בתביעה כנגד המל"ל), כך, לא יעשה כן לאחר ש "ישוטט" במרשתת.
צודקת איפוא הנתבעת בסיכומיה , בטענותיה כי כמדומה, "נתבלבלו" היוצרות לתובעת, בסוברה כי כשהיא טוענת בסיכומיה לעובדה כלשהי – משמע, יש עובדה כאמור בפנינו (קרי : עובדה כאמור נטענה ואח"כ הו ּכחה)!
– אכן, "סברות" כאמור , שזורות שוב ושוב בסיכומי התובעת בעוד אנו דנים בעובדות; כך גם אין עוה"ד המייצגים יכולים "להעיד" עובדתית ומשכך , "עדותם" בדיון – אין לה כל רלוונטיות להליך.
להסר ספק נבהיר – הכרעתנו תנתן אך עפ"י מה שהוכח בפועל (אם וככל שנטען) בפנינו ועפ"י הנטלים שבדין.

ג. הסכם העבודה
התובעת נתינת אריתריאה, העידה בפנינו בשפה הטיגרית (זו, מידיעת די ינים בהליכים אחרים, שפת המתורגמן שהגיע עם התובעת וזומן מטעמה).
הנתבעת בהגנתה טענה כי התובעת נקלטה לעבודה בנתבעת וכי "במסגרת הליך הקליטה המסודר בזרוע הזהב, חתמה התובעת על גבי הסכם העסקה אישי ..." (נספח 1 להגנה).
עיון מדוקדק בהגנה – מגלה אכן 11 דפים בשפה זרה (ככל הנראה, טיגרית) עם שם התובעת ומספר דרכונה (כפי שצויין בכתביה). התובעת לא עומתה - אומתה עם מסמכים אלה, (ככל הנראה, הודעה על תנאי עבודה והסכם עבודה); "ככל הנראה" – שהרי לא הוגש תרגום למסמך ומשלגב יו לא נשאלה התובעת – ממילא, לא תורגם לנו.
ככל שיש משמעות לאמור בו – לא נוכל להתייחס למסמכים אלה בהכרעתנו (גם לא למועד המסמכים).
לענייננו, אף לא נדע אם צוין בו תפקידה של התובעת, עיסוקה באמצעות הנתבעת (או של זו האחרונה, לפחות בהסכם).

ד. הדין החל
אין חולק כי התובעת טענה בענייננו הן עפ"י ענף הנקיון והן עפ"י ענף כ"א. גם בעניין זה לא דקו פורתא הצדדים:
התובעת לא טענה איזשהי טענת עובדה רלוונטית בעניין, הגם שהכבירה טענות משפט חלופיות, בבחינת "אחוז בזה וגם מזה אל תרפה ידך". כך, הושחת כאמור , זמן רב ב"ניסיונות" כאלה ואחרים תוך כדי ההוכחות לתקן העדרה של גר סת עובדה רלוונטית ומהותית.
בהקשר זה, ובכל הכבוד הראוי, אין התובעת יכולה "לרחוץ בניקיון כפיה" בניסיונה להעביר האחריות לכך על הנתבעת – שהרי, הנטל עליה להוכיח מלוא העובדות הרלוונטיות (כמובן, לאחר שתטען אותן עובדות) ולאחר ש"תרים" נטל בסיסי – יכול שיועבר הנטל לנתבעת, לסתור טענותיה.
בהתאם, בל תלין, כטענתה, כי הנתבעת הסתפקה בהכחשה כללית, שהרי לא נדרשה הנתבעת אלא לכזו בהקשר הנדון; ונזכ יר – התובעת טענה בתביעה (ס' 2) כי הנתבעת היא חברה קבלנית למתן שירותי ניקיון בעלת מספר 3188 מטעם משרד התמ"ת – אלא שלא היה לכך כל זכר בראיות, ודאי לא בראיות התובעת, הגם שהנתבעת הכחישה האמור בהגנתה (ס' 8), "מחמת אי דיוק", בין היתר בטענה כי מדובר בק בוצת חברות, שביניהן רישיון כאמור.
הנתבעת דווקא טענה כי איננה חברת כוח אדם, איננה חברת ניקיון, איננה פועלת ככזו, ואין חלים בעניינה ו/או בעניין עבודת התובעת צו ההרחבה בענף כוח האדם ו/או בענף הניקיון ו/או כל צו הרחבה ענפי.

הגם שלא הופנינו לכך – לא עשינו מלאכתנו קלה ועיינו בבקשת התובעת מ - 12.15 לגילוי מסמכים ספציפי – והנה התובעת , שהציגה כנספח לבקשתה, תדפיס מסך מחשב, ובו עותק (מטושטש מאד) של רישיון לפעול כקבלן שירות בתחום ניקיון – לא הגישה ראייה כלשהי בפנינו.
דא עקא, אין לראות אם מדובר בנתבעת (המילה הראשונה לא ברורה), אין לראות מספר ח.פ. (ברור) וניתן לראות כי מדובר ברישיון מ - 9.2.2014 ט' אדר א' תשע"ד (ולא ניתן לראות עד מתי תוקפו).
ונזכיר – התובעת בתביעה הראשונה טענה להיותה עובדת כוח אדם ולתחולת צו ההרחבה בענף כ"א (מה שבענייננו נטען לחלופי חילופין) ורק לחילופין ( בתביעה הראשונה) לצו הרחבה בענף הניקיון מ- 1979.

עוד נציין כי בתלושי התובעת שצורפו להגנה, צוין שם מחלקה; "אמון ניקיון"; אגב, בתלושים שצורפו לבקשת התובעת מ – 12.2015 (שהודפסו אגב בפורמט שונה) מופיעה המחלקה "אמון ניקי"- בלבד.
עוד ראוי לציין כי מהבקשה עולה כי לתובעת תלושי שכר מחודש עבודתה הראשון – ואעפ"כ , "נמנעה" מהצגתם בדיון ההוכחות והנה – דווקא בבקשתה, אליה צרפה עותק לא קריא כאמור – מציינת התובעת כי הנתבעת "מחזיקה ברישיון קבלן שירות בלבד" ומדגישה כי עפ"י הרישיון שהוענק יכולה היא להעניק שירותי ניקיון בלבד אך טוענת גם כי עיון בטופס שביקשה "יצויין במדוייק" כמה עובדים בענף כוח אדם, כמה בניקיון וכמה בש מירה/אבטחה. דא עקא, ולו למצער, לא צורף "תצהיר", בתמיכה לבקשה האמורה.
ובעדותה, כל שידעה התובעת לומר כי עש תה עבודת ניקיון, כי בספטמבר אמרו לה חברה חדשה ואח"כ אמרו לה שאותה חברה, גדולה וקטנה. בבימ"ש, כשהגישה התביעה , אמרו לה (? – מי?) שזו אותה חברה.
הא ותו לא.

בח.נ. של קטיה ניסתה התובעת, בשאלות שונות , לקבל מידע עובדתי , שנמנעה לתתו בהתייחס להעסקתה (ואגב כך, כולל גם טענות משפט שלא טענה) ואם נזכיר הנמקתה של התובעת לניסיונותיה אלה (חרף החלטות שניתנו; ראה לדוגמא בעמ' 14) – הרי ברי כי אין שחר לטענות העובדה שנטענו, משלא נטענו בתביעתה.
ובהקשר זה נזכיר: התובעת טענה בת ביעתה כי עבדה באתר רג'נסי בהרצליה. כך טענה בפנינו כהנמקה, כמי שהוצבה "לעבודה באתר אחד, לתקופה כה ארוכה ..." כך נזכ יר כי גם בבקשתה מדצמבר כך טענה (ס' 2,1 לטענותיה בדבר "יחסי משולש לתקופה ממושכת"; כזכור טענת עובדה שלא נטענה), מהן "מסיקה" התובעת כי "אין הדבר מעיד על שירותים אותנטיים מלבד שירותי ניקיון".

דא עקא, אין שחר לטענת התובעת ולו מטענותיה היא בתביעה הראשונה, בה טענה כי עבדה "בעבודות ניקיון בעיר תל אביב במספר אתרים, בהם חברת " המשרד הנקי" מעניקה שירותי ניקיון (ההדגשות הוספו).
ולענייננו (ולא נתייחס לטענות העולות מהתנסחות זו והמשכה, בסעיפים 4,3 שם) אך עולה, ולו לכאורה, כי אין לתובעת – ולו בכתביה ומפיה – גרסה אחת, ברורה, אחידה – אף אם נניח "לזכותה"' כי כך היה עד ספטמבר 2014.
ונבהיר – משאין בפנינו נוסח ההסכם – ממילא, לא נוכל איפוא אף לקבל הטענה , כביכול, מששולם לתובעת "שכר יסוד של 24.98 ₪ זאת עפ"י צו ההרחבה החדש בענף הניקיון" – בנספחי ההגנה (בעמ' 7) מצוין מספר 24-94 ולא נדע מהו והאם יש קשר בין "השניים".
עיון בתלושי שכרה של התובעת מלמד כי אכן מתלוש אפריל 2014 שולם לתובעת שכר יסוד בסך 24.98 ₪ לשעה (כשאין בפנינו תלוש מרץ וכעולה מרישום חודשי העבודה – לא עבדה בחודש זה).
נזכיר כי שכר מינימום לחודש זה עמד ע"ס 23.12 ₪. מנגד, הנתבעת בסיכומיה טענה כי אין בכך ללמד על תחולת צו ההרחבה (כזכור התובעת אינה טוענת לכך כהנמקה בלעדית).

קטיה העידה (בח.נ) כי רוב התחום בו עוסקת הנתבעת הוא בתי אבות.

כך גם טען ב"כ התובעת כי "אין מחלוקת שיש מחלוקת על תחום עיסוקה של הנתבעת " – משמע, נדרש טיעון עובדתי, ודאי ראיות !

מסקנתנו מכל האמור כי לא הוכח בפנינו מהו עיסוקה של הנתבעת, ודאי לא מהו עיקר עיסוקה וממילא, בהעדר הוכחות וראיות לא נוכל להכריע מהו הדין הקיבוצי החל על העסקת התובעת אצל הנתבעת. נציין כי קיומה של התביעה הראשונה והנטען בה עובדתית – שולל הנמקת התובעת שבפנינו, בדבר "משך זמן ממושך במקום אחד" – שאף ממנו, לכשעצמו, לא ניתן ללמ וד-להכריע מהותית, כעתירתה.

הנה כי כן – בהעדר נתון מוכח אחד ומשכל שהוכח כי התובעת עבדה בניקיון – ומשלא הוכח כי הנתבעת באה בהגדרת "חברה" כמ שמעה בצו ההרחבה החדש – נדחות טענות התובעת בהקשר זה.
הדין החל איפוא בהליך שבפנינו – הוא הדין הכללי.
על רקע זה נבחן איפוא את רכיבי התביעה אחד לאחד ועפ"י הנטלים שבדין.

ה. הפסקת עבודה (וקרן פנסיה)
טוענת התובעת בתביעתה כי בחודש ינואר התבשרה ע"י מנהל האתר כי עבודתה תופחת ל – 5 שעות יומיות (בניגוד לעבר), לא הסכימה ובהתאם הופסקה עבודתה מיידית באתר (ונזכיר, האתר היחיד לו טענה ה וא רג'נסי הרצליה). לאחר מכן (מתי?) פנתה לנתבעת (למי?) וביקשה כי ימצא לה מקום עבודה חלופי, במתכונת עבודתה הקודמת – והנתבעת "מיאנה" (לא נטען כי לא נענתה ע"י הנתבעת). משכך, זכאית היא לפ"פ . משפוטרה עתרה להודעה מוקדמת.
התובעת עתרה לפ"פ בסך 7,944 ₪ (לפי חישובנו, לפי שכר קובע של 4,650 ₪) ולחילופין להפרשות לפי צווי ההרחבה הבאים: צו הניקיון (5,188 ₪), לחילופין לפי צו כ"א (4,099 ₪) ולחילופין , הצו הכללי (4,013 ₪). להודעה מוקדמת עתרה ל - 3,600 ₪ ולפי חישובינו, (לפי שכר קובע של 144 שעות חודשיות X 24.98 ₪).

הנתבעת הכחישה הנטען תוך שטענה כי אף לוּ התקיים האמור – אין זכאות כמפוטרת ועסקינן בהודאת בעל דין להתפטרו תה; התובעת זנחה עבודתה ללא הודעה מוקדמת, תוך נזקים תדמיתיים וממוניים וחשבון פנסיוני ייעודי.

בח.ר. טענה התובעת כי סיימה עבודתה ב – 2.1.15, כי מנהל האתר בהרצליה, הוא דוד; בינואר אמרו לה שאין עבודה, לפני כן אמרו לה במקום העבודה שרוצים רק 5 שעות, ביקשה 8, אמרו לה ללכת לקטיה, התקשרה אליה וכל פעם לא ענתה לה , בהתחלה אמרה ל ה שבוע הבא ובסוף לא נתנה לה. כשהפחיתו לה ל – 5 שעות פנתה לדוד, שאמר לה ללכת לקטיה /להתקשר לקטיה. קטיה לא נתנה לה עבודה , אבל עוד שבוע או כמה ימים, היא בסוף נ יתקה את הטלפון. פנתה בינואר, לא זוכרת מתי . את כל זה סיפרה לבא כוחה. הכחישה שגרה בסלמה 55 ת"א (כתובת אליה נשלח מכתב הפ סקת עבודה, נספח 3 להגנה).

קטיה העידה כי התובעת סיימה עבודתה על דעת עצמה, הגיעה למשרד, לקחה משכורת, שאלה את התובעת מה קרה (שהיו מעט שעות בתלוש), אם היא עדיין עובדת. התובעת אמרה לה שהיא עזבה, שהיא לא רוצה לעבוד לקחה התלוש ועזבה וקטיה לא הספיקה אפילו להגיב. התובעת לא הגיעה למשרדה יותר. הוציאה לה מכתב הפסקת עבודה . ניסתה להתקשר אליה מספר פעמים, אבל הטלפון היה סגור.
עוד העידה כי בסוף ינואר התברר לה שהתובעת סיימה לעבוד באתר בהרצליה, לא זכור לה ממי, אך ניסתה לתפוס התובעת. הבינה שהתובעת החליטה שלא רוצה עוד לעבוד בחברה, כשהגיעה אליה למשרד, בערך, ב – 10 לחודש (לא זוכרת איזה), כשקיב לה (תלוש) אחרון והצ'ק שלה. תלוש אחרון יצא לה בינואר 2015. בתחילת פברואר הבינה שהתובעת לא רוצה יותר לעבוד. את נספח 3 להגנה שלחה כשידעה שהתובעת לא רוצה לעבוד. הבינה שהיא לא רוצה לעבוד, ב -100% התובעת אמרה לה את זה. בוודאות הבינה ב-12 – 11 לפברואר.
משעומתה עם כך שהמכתב תאריכו 4.2.15, לאור גרסתה זו – השיבה כי יכול להיות שניסתה להשיגה, התובעת לא ענתה, נעלמה, הבינה שהיא לא בעבודה וחיכתה לראותה כדי לדבר איתה, כשהמכתב נשלח ב- 15.2 נתנה לתובעת פיזית את הצ'ק של ינואר. לא יודעת למה התובעת לא התייצבה בריג'נסי. התובעת אמרה לה שהיא לא רוצה להמשיך לעבוד.

הגם שקטיה לא ידעה לאשר מה היה יום עבוד תה האחרון של התובעת, כשאלה שהוצגה לה – בל נשכח כי התובעת עצמה צ יינה המועד בחקירתה הראשית ( 2.1.15; ראה עמ' 4 ש' 19-20). עוד נזכיר כי די בעיון ולוּ בעדות התובעת (כמפורט לעיל) כדי לקבוע כי גרסת התובעת לא ברורה ומשתנה ואין בה הוכחת פיטורין.

הנה כי כן מסקנתנו מכל האמור כי לא הוכח כי התובעת פוטרה ולמצער, אף לא הוכח בהעדר ולו תנא ד'מסייע 3 מסייע לטענה כי "המשתמש" [ולו (בתביעה]:) "מנהל הא תר"; ולו (בעדות:) דוד] קיצץ עבודתה ל – 5 שעות בלבד ביום, או כי אח"כ ביקשה מהנתבעת כי ינתנו לה 8 שעות לכל יום עבודה או כי סורבה לבקשה זו.
ודאי לא הוכח בפנינו, להנחת הדעת , כי פוטרה, מחד ומנגד, עדותה של קטיה בנושא היתה אחידה ולא נסתרה כלל וכלל. למעלה מן הצורך נציין כי עיון בתלושי השכר לא מלמד על משרה מלאה – הגם בקירוב לכך (כולל חודשים בהם עבדה אף יותר מ – 186 שעות; ומנגד, מספר חודשים שהיקף המשרה נמוך ממשרה מלאה).
משלא הוכח בפנינו ומשלא שוכנענו כי התובעת פוטרה – נדחית עתירתה לתשלום פ"פ.
בהתאם, נדחית אף עתירתה להודעה מוקדמת.
מנגד, נדחית טענת הקיזוז להודעה מוקדמת, הגם שהוכחה עדות קטיה (בעיקר בח.נ.) ולפיה, התובעת נעלמה ולא הצליחה לדבר איתה (עת באה לקבל התלוש והצ'ק של ינואר); עם זאת, משאין בפנינו, ולו בדל ראיה לכתובת (סלמה 55 ת"א) אליה נשלח מכתב הנתבעת המתריע על כך כי הנתבעת רואה בה כמתפטרת (כתרגום התובעת בח.נ. לנספח 3).
לאחר כל אלה – אין חולק כי התובעת זכאית, עפ"י צו הפנסיה הכללי במשק להפרשה לפ"פ, עפ"י מכלול הוראות הצו.
בהקשר זה, עולה מתלושי השכר כי נוכה מהתובעת השיעור המעודכן (לשנים 2013, 2014).

בהעדר חישוב לכך (כולל תקופת ההמתנה ומשחישוב התובעת לא בואר כדבעי בתביעה ומשברי כי לא השתכרה שכר חודשי קבוע) ומשהנתבעת טענה כי הפרישה כמתחייב במועדים ובשיעורים ומשכך עולה, ולו לכאורה, מתלושי השכר החל מנובמבר 2013 (לאחר חצי שנה) – יערכו ב"כ הצדדים, החישוב הנכון לפי שכר היסוד ולפי השיעורים הרלוונטיים (לחודשיים ב- 2013 ול-11 חודש ב-2014 וליומיים בינואר) והסכום המחוייב (ככל שאינו קיים בקרן היעודית של הנתבעת) – ישולם לתובעת ישירות ובתוך 30 יום, או ישוחרר לה בתוך 30 יום וככל שאין מצוי בקרן היעודית הסכום המלא, כמתחייב מחישוב כאמור – יושלם בתוך פרק הזמן האמור (השלמת סכום , ככל שלא הופרש במלואו – תשו לם בצירוף ה"ה וריבית כחוק מ - 1.2.15 ועד לתשלום בפועל).
בהקשר זה – קביעתנו לעיל מתייחסת אף להפרשות לפנסיה, קרי : על הנתבעת לשלם לתובעת את 2 ההפרשות המחוייבות לה כמעסיקה (וכך הפרשות התובעת כעובדת, כפי שנוכו משכרה).

ו. קרן השתלמות
משקבענו לעיל כי אין תחולה לצו בענף הניקיון – נדחית התביעה ברכיב זה. הגם שלא הופנינו לכך ( בסיכומי התובעת) נציין (מעבר לקביעותינו דלעיל) כי בתלוש התובעת לחודש ינואר 2015 נוכה סך 7.81 ₪.
בנסיבות אלה – מצאנו להורות כי הנתבעת תשיב לתובעת הסכום האמור בצירוף ה"ה וריבית כחוק מיום 1.2.15 ועד לת שלום בפועל. לחילופין, תעביר הנתבעת לזכות התובעת מכתב שחרור עם פרטי הקרן הרלוונטיים אליה הופקד הסכום שנוכה, כאמור.

ז. חופשה הבראה וחגים
התובעת טוענת לפי ענף כוח אדם לחופשה של 22 יום בסך 4,400 ₪ (200 ₪ ליום) ל – 12 יום הבראה לפי צו הניקיון בסך 5,076 ₪ ול -12 ימי חג, הפרש בסך 1,552 ₪ .
הנתבעת הכחישה הסכומים, ימי הזכאות והחישובים, תוך שטענה להתיישנות, כי התובעת קיבלה תמורה מלאה לחג, לרבות ש"נ, כשבחרה לעבוד בפועל.

בסיכומיה טענה התובעת כי ברכיבים אלה שולם לה 848 ₪, כמוכח מתלושי השכר, תחשיביה לא נסתרו ולא נחקרה על גרסתה וכי הנתבעת לא הציגה תחשיב חלופי, תוך שעתרה לה"ה וריבית כחוק מ – 14.1.14 (מחצית התקופה ) ול "דמי הלנת שכר".
הנתבעת טענה כי חלקיות המשרה כעולה מתלושי השכר שצרפה להגנתה היא 78% ומשכך, זכאית התובעת לחופשה ל- 20 יום 3,117 ₪, הבראה ל- 2,625 ₪ וחגים (11 יום ; משלא עבדה בתחילת חודש אפריל) ובסך 1,714 ₪ ומתוכם יש לקזז 1 ,431 ₪ ששולמו לה (נספח 2 להגנה) ועל כן זכאותה 283 ₪ בלבד.
עיון בתלושי השכר מלמד כדלקמן:
טבלת חישובי הנתבעת נכונה, למעט פברואר 2014 בו עבדה התובעת 57 שעות; ואכן שולם לה בגין חג סך של 1 ,431 ₪ כ טענת הנתבעת.

חישובינו (המיטיבים, הכוללים שעות חג והטעות בחישוב לחודש פברואר) הביאו ל – 80.7% (81%). בהתאם, משעסקינן בתקופת עבודה של 20 חודש (קיבלנו הודאת הנתבעת, הגם שכאמור, לא עבדה במרץ 2014..) זכאית התובעת ל – 20 ימי חופשה (24.98 X 8 = 200 ₪ =) 4,000 ₪ ; הבראה 9 ימים ( X374 ₪ X 80%=) 2,692.8 ₪ וחג קיבלנו גרסת התובעת 12 יום בסך 2,400 ₪ וסה"כ ברכיבים אלה 9,092.8 , בניכוי 1 ,431 ₪ וסה"כ יתרה לתשלום בסך 7,661.8 ₪, סכום שישולם בתוך 30 יום , אחרת ישא ה" ה וריבית כחוק מ – 1.2.15 ועד התשלום בפועל.

ח. סיכום
הנתבעת תשלם הסכומים שנקבעו לעיל כפי שנקבע.
באשר להוצאות – מחד, נעתרו חלק מרכיבי התביעה, כשביחס לאלה בפועל אין הנתבעת חולקת על זכאות התובעת (לפחות בשלב הדיון והסיכומים, כשלא הוצגו מחד שאלות בהקשר אלה, ומאידך, בהגנה הוכחשו החישובים של התובעת) ולאור התנהלות התובעת בהליך וריבוי טענותיה מול דלות עובדותיה, כמו גם ההתעלמות מהחלטות שניתנו תוך ההליך – לאחר ששקלנו כל אלה, תשא הנתבעת בהוצאות התובעת בסך 500 ₪ בלבד.
להערת עמדת נ.צ. כמפורט לעיל , משהכרעתנו יוצאת ולא מצאנו לעכבה עד לקבלת עמדת התובעת לעניין הוצאות לטובת האוצר – אין ניתן צו בהקשר האמור.

לצערנו, בשל השביתה התעכבה הדפסת פסה"ד.

ניתן היום, כ"א אב תשע"ו, (25 אוגוסט 2016), בהעדר הצדדים.

נ.ע. גב' ה. ידיד ברזילי

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

נ.מ. מר מ. בר-אל
נחתם ע"י נ.צ. ביום 25.8.16.
ק: שני נעמן +רונית.