הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ד"מ 11858-07-17

03 יוני 2019

לפני:

כב' השופטת מיכל נעים דיבנר
נציג ציבור (עובדים) - מר אברהם בן קרת
נציג ציבור (מעסיקים) – מר אבי איילון

התובעת
נאוה אקרמן, ת.ז XXXXX783
ע"י ב"כ עו"ד איתן גליק

-

הנתבעת
אושרית מורי, ת.ז XXXXXX784
ע"י ב"כ עו"ד עזר מבורך

פסק דין

תמצית התביעה
הנתבעת שכרה את התובעת על מנת שתטפל בביתה, בת ה-11 (להלן – הבת), בבית הנתבעת אשר במזכרת בתיה , בזמן שהיא תשהה בחו"ל, במטרה לנסות ולהגשים את חלומה לטפס על ההימלאיה. בין התובעת לבין הנתבעת לא היתה היכרות קודמת והקשר ביניהן נוצר במסגרת אתר אינטרנט ייעודי (Helpbook).
בהודעת מייל מיום 23.3.17 כתבה הנתבעת לתובעת, כי בהתחשב בכך שבשבתות ובחג השבועות תשהה הבת אצל אביה ( אשר מתגורר בבאר שבע), התשלום עבור כל תקופת העבודה יעמוד על סך 10,000 ₪. לאחר פגישה בין השתיים , בנוכחות הבת, סוכם כי התובעת התקבלה לעבודה והנתבעת הפקידה בידיה 4,000 ₪ לצורך קניות לבית .
ביום 18.4.17 החלה התובעת בעבודתה, כאשר המתינה בביתה של הנתבעת ואביה של הבת, הביא אותה לשם.
בחלוף 10 ימים בלבד, ב-28.4.17, התקשרה הבת לאביה והתלוננה על התובעת. בעקבות שיחה בין התובעת לבין האב, סוכם שהתובעת תסיע את הבת לביתו של האב וכך היה. כאשר נפגשה התובעת עם האב, הוא דרש ממנה להשאיר בידיו את המפתח לביתה של הנתבעת. בכך למעשה הסתיימה עבודתה של התובעת.
התובעת דיווחה על כך במסרון לנתבעת וזו השיבה לה שהיא אושפזה בנפאל וממילא מתכננת לשוב בימים הקרובים.
התובעת עותרת לסעדים הבאים:
שכר עבודתה המוסכם בסך 10,000 ₪.
פדיון ימי חופשה בסך 375 ₪.
פיצוי חלף הפרשה לפנסיה בסך 600 ₪.
פיצוי בגין עוגמת נפש ופיטורים בחוסר תום לב בסך 7,000 ₪.
ההליך בבית הדין
לאחר קדם משפט בפני רשמת הועבר התיק להוכחות בפני שופט, בשל הסעד לפיצוי בגין עוגמת נפש, אשר רשם אינו מוסמך לדון בו.
ישיבת הוכחות ראשונה לא התקיימה, מחמת העדר זימון כדין לנתבעת.
לישיבת הוכחות שניה לא התייצב העד מטעם הנתבעת ולפיכך הדיון נדחה שוב והנתבעת חויבה בהוצאות התובעת.
ישיבת הוכחות התקיימה לבסוף ביום 6.9.18 ונשמעו בה עדויותיהם של התובעת מחד גיסא ושל הנתבעת ואבי הילדה מאידך גיסא.
תמצית טענות הצדדים בסיכומיהם
לטענת התובעת, אין חולק כי התקבלה לעבודה לתקופה קצובה של 48 ימים כנגד שכר מוסכם בסך 10,000 ₪. לצורך כך עזבה את ביתה בהרצליה ועברה למזכרת בתיה לתקופת העבודה.
התובעת קיבלה 4,000 ₪ לצורך קניות, מהם החזירה 1,977 ₪ ולגבי היתרה הציגה חשבוניות רכישת מזון.
התובעת לא קיבלה כל שכר עבור עבודתה.
יש לדחות את טענות הנתבעת להפרת חוזה מצד התובעת. הפרות החוזה הנטענות לא היו ולא נבראו ולא הוצגה כל ראיה לתמוך בטענות אלו.
ביתה של הנתבעת נאלצה להתמודד עם מצב דברים לא פשוט, בו אביה מתגורר עם שני אחיה הבוגרים בבאר שבע והיא מתגוררת בגפה עם אימה אשר נפרדה ממנה למשך חודשיים לצורך טיול והותירה אותה עם אישה זרה. בנוסף עברה הבת הליך גירושין של הוריה, חרם בבית הספר וככל הנראה הוטרדה.
נסיבות חריגות אלו גרמו לקשיים טבעיים בין התובעת לבין הבת, אך התובעת עשתה ככל שבידיה להצליח בעבודתה, חרף התפרצויות הבת.
הנתבעת לא העלתה כל טענות כלפי עבודת התובעת, עד לאחר שזו דרשה את שכרה עבור עבודתה. יש לדחות את טענת הנתבעת לנזקים שנגרמו לה בעטיה של התובעת, שכן גרמה לה להקדים חזרתה מהטיול, שכן הוכח שהחזרה מהטיול הייתה מחמת מצבה הרפואי של הנתבעת ולא מסיבה אחרת.
אין לקבל את ניסיונה של הנתבעת להציג את התובעת כלא אמינה. ב"כ הנתבעת יצר בלבול בשאלות שהפנה אליה בקשר עם הסעת הבת לבית הספר ובחזרה ממנו, אך אין ללמוד מכך על חוסר אמינות. אמינותה של התובעת נלמדת גם מהעבודה שהחזירה לנתבעת את הסכום שנותר בידיה ונועד לקניות, חרף העובדה שהנתבעת הייתה חייבת לה באותו מועד את שכר עבודתה.
לטענת הנתבעת, יש לקבוע על יסוד הראיות כי החוזה בין הצדדים נכרת תוך הטעיה של הנתבעת וממילא שהוא הופר על ידי התובעת.
התובעת לא הוכיחה רבות מטענותיה, בכלל זה כי היתה בעלת וותק וניסיון בתחום.
התובעת לא פעלה להקטנת הנזק ולא הוכיחה כי חיפשה או מצאה עבודה אחרת לאחר סיום עבודתה אצל הנתבעת.
התובעת קיבלה מסמך מפורט בו נרשמו עיקרי תפקידה, אך המסמך לא נותר בביתה של הנתבעת. במסמך זה פורט שעל התובעת לקחת את הבת לבית הספר ולהחזירה משם, להגיש לבת לצהריים ארוחה בשרית חמה ולהביא בייביסיטר כאשר הילדה נותרת לבד בבית. התובעת לא ביצעה את חובותיה אלו. התובעת הודתה בכתב התביעה ובתצהירה כי הילדה נאלצה לשוב מבית הספר לבדה מדי יום. מסרון אחד לפחות מוכיח שהילדה נאלצה להמתין לתובעת שלא הייתה בבית לקבלה. בנוסף הוכח כי המקררים בבית היו ריקים. מעדותה התובעת עלה כי היא ניסתה לחנך את הילדה במקום להשגיח עליה ולמלא אחר הוראות הנתבעת.
לבסוף טוענת הנתבעת כי יש לקזז כל זכות של התובעת כנגד הנזקים שנגרמו לנתבעת כתוצאה מהקדמת חזרתה לארץ.
נציין, כי בכתב ההגנה העלתה הנתבעת טענה לאחריות האב לפיטורי התובעת ואולם בסיכומיה לא חזרה על טענה זו.
דיון והכרעה
א. שכר עבודה
אין חולק כי בין הצדדים נכרת חוזה, חלקו בעל פה וחלקו בכתב , לפיו התובעת תטפל בבת מיום 18.4.17 ולמשך 48 ימים (סע' 35.6 לכתב ההגנה), בתמורה לשכר בסך 10,000 ₪.
בפועל עבדה התובעת רק עד ליום 28.4.17, מועד בו פוטרה על ידי אבי הבת.
התובעת טוענת שחוזה עבודתה אצל הנתבעת הינו חוזה לתקופה קצובה ועל כן, היא זכאית לשכר עבור מלוא תקופת החוזה, אף שפוטרה בטרם תום התקופה.
אין בידינו לקבל טענתה זו של התובעת. הכלל הוא כי אף חוזה עבודה שנקבעה לו תקופת סיום ניתן לסיים בכל עת, בכפוף למגבלות בדין, וכי ההגבלה על סיומו בטרם מועד הסיום הקבוע בו, הינה בבחינת החריג לכלל ויש להוכיח אותה במפורש ובאופן חד משמעי. וראו:
"בישראל, נמצא כי מרבית חוזי העבודה האישיים, בין אם הם נגזרים מהסכמים קיבוציים ובין אם לאו, הם חוזים לתקופה בלתי קצובה, המאפשרים לכל צד לחוזה העבודה לסיימו בכל עת, אך לעיתים מקבל המעביד על עצמו מגבלה או סייג לשימוש בזכותו לפטר עובד המועסק לתקופה בלתי קצובה. חוזה עבודה אישי לתקופה קצובה, אשר אין בו הוראה המתירה לצד לו לסיימו בכל עת לפני תום תקופתו מבלי להפר את החוזה, הוא חוזה עבודה אשר יש לו תוצאות משפטיות מיוחדות ובלתי רגילות, הן מבחינת הגבלת החופש המקובל להשתחרר מחוזה העבודה, והן מבחינת הנטל המוטל על הצדדים לו במקרה של הפרת החוזה. משום כך יש להקפיד על כך שחוזה עבודה אישי לתקופה קצובה כאמור, יהיה חד-משמעי, וישקף בצורה ברורה את ההסכמה המודעת של הצדדים לחוזה בדבר החובות אשר הם נוטלים על עצמם. כל ספק בעניין זה יטה, איפוא, את הכף לכיוון היותו של חוזה העבודה חוזה לתקופה בלתי קצובה".
דב"ע (ארצי) נה/3-91 ב.ג פולימרים אגודה שיתופית חקלאית בע"מ – זהבה שטול (15.5.95).
איננו סבורים כי די בהוכחה שהצדדים הסכימו מראש על מועד סיומו של החוזה, כמעידה על הסכמה שעד אותו מועד מנועה הנתבעת מפיטורי התובעת ולמצער מחויבת בתשלום מלוא השכר גם אם עבודתה הופסקה קודם לכן .
לא זו בלבד שלא נחתם בין הצדדים חוזה עבודה מקיף ממנו ניתן להסיק שלא ניתן לסיים את החוזה בטרם תום תוקפו הצפוי, גם לא הוכח שניתנה הסכמה מפורשת, ברורה וחד משמעית לתניה כאמור בחוזה בין הצדדים. בנוסף, בנסיבות החוזה, שנועד להשגיח על ילדה קטינה, על ידי אדם זר, גם אם בעל ניסיון, אין זה סביר בעינינו לקבוע, על יסוד קביעה מכללא ובלתי מפורשת וחד משמעית, כי הוא לא ניתן לביטול מוקדם מהמתוכנן.
אמנם יש והעדר קיומו של חוזה עבודה מפורט יפעל דווקא לחובת המעסיק (בדומה להוראת סע' 5א. ל הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002) ואולם מכיוון שעסקינן בחריג לכלל, על הטוען לו להוכיחו וכפי שפירטנו לעיל, איננו סבורים כי התובעת הוכיחה טענתה זו.
לפיכך, אנו קובעים, כי בהעדר הסכמה מפורשת וחד משמעית לפיה לא ניתן לסיים את החוזה לפני תום תוקפו המתוכנן ובשים לב לאופי העבודה הנדונה, אין מדובר בחוזה לתקופה קצובה ועל כן סיומו היה מותר גם בטרם תום תוקפו, בכפוף להוראות הדין והפסיקה, כמפורט להלן.
התובעת עבדה 10 ימים מתוך 48 ימים בהם היתה אמורה לעבוד ועל כן אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת שכרה בגין ימי עבודה אלו בסך 2,083 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.5.17 ועד התשלום בפועל.
ב. פדיון חופשה ופיצוי חלף הפרשה לפנסיה
התובעת עבדה 10 ימים בלבד ועל כן לא צברה זכות לתשלום עבור פדיון חופשה בהתאם לסע' 3 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951.
התובעת לא הוכיחה טענתה לקרן פנסיה פעילה במועד תחילת עבודתה ולכן אינה זכאית להפרשות לפנסיה מיום עבודתה הראשון, כטענתה.
לפיכך, התביעה לסעדים אלו – נדחית.
ג. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין
בין הצדדים נטושה מחלוקת בדבר הסיבות שגרמו להפסקת עבודתה של התובעת ואולם אין חולק כי עבודתה של התובעת הופסקה ביוזמת אביה של הבת, אשר פעל בעניין זה, כהורה של הבת וכנציג הנתבעת ששהתה אותה עת בחו"ל. נדגיש כי האב העיד מטעם הנתבעת וזו לא טענה כי פעל בחסר סמכות, או כל טענה אחרת כנגד החלטתו לפטר את התובעת, כפי שעשה.
כפי שעלה מהראיות שבפנינו, נסיבות היחסים הקצרים בין הצדדים היו מורכבות: התובעת נשכרה על מנת לטפל בילדה קטנה, לאחר שזו עברה משברים לא מבוטלים – הן גירושי הוריה ופרידה מאחיה הבוגרים (שעברו לגור עם אביהם) והן חרם בבית הספר. הבת הייתה בתהליך קליטה בבית ספר חדש עקב החרם שהוטל עליה בבית הספר הקודם ו נאלצה להמשיך ולהתמודד עם קשיים חברתיים שרדפו אותה מבית הספר הקודם (עמ' 13, ש' 15-19). אם לא די בכל אלו, היא נאלצה להיפרד מאימה למשך חודשיים ולהישאר תחת טיפול של אישה זרה.
בהתחשב בנסיבות האמורות אל מול כלל הראיות שבפנינו, אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת כי התובעת הפרה את חוזה העסקתה. לא הוצג בפנינו חוזה מפורש ולא ברורות דיין הוראותיו והאפשרויות שעמדו לפיו בפני התובעת להפעיל שיקול דעת בכל רגע נתון. כך, ככל שהתובעת החליטה שבנסיבות מסוימות יכולה הבת לחזור הביתה מבית הספר לבדה, מקום בו מדובר במרחק של כ-800 מ' (עמ' 16, ש' 1) וכאשר הנתבעת עצמה ציינה שהבת הולכת לבדה לחברות בקרבת מקום (עמ' 15), אין בידינו לקבוע כי החלטה זו, גם אם הייתה שגויה לגישת הנתבעת, עלתה כדי הפרה מפורשת של חוזה העבודה. כך גם הטענות לסוג המזון שהוגש לבת, אין בפנינו ראיות כי התובעת לא דאגה להזין את הבת כנדרש ו מנגד טענות התובעת כי בישלה ארוחות שהבת סירבה לאכול עימה (עמ' 10, ש' 24), לא נסתרו, ואינן בלתי סבירות בנסיבות המתוארות. טענת התובעת לפיהן כבר מהתחלת היחסים עם הבת היא נתקלה בהתפרצויות בכי של הילדה שהתגעגעה ולאימה, בהתנהגות מרדנית, טריקת דלתות וחוסר שיתוף פעולה (סע' 7 לתצהירה, שלא הובאה כל ראיה סותרת לאמור בו), לא נסתרה ואף היא סבירה בנסיבות העניין.
לא זו אף זו. מרבית טענות הנתבעת מבוססות על תלונות שלטענתה עלו מהבת, מבלי שהן נשמעו באוזנינו ישירות מהבת ותוך שלא ניתן להתעלם, כאמור לעיל, ממורכבות הסיטואציה בה הייתה נתונה הבת ומהקשיים שהיא עוררה בפניה, גם אם הייתה מקבלת טיפול מושלם. נדגיש, כי איננו זוקפים לחובתה של הנתבעת את ההחלטה שלא לזמן את הבת לעדות, שכן ברי שטובתה של הבת עדיפה על פני צרכי התיק. יחד עם זאת, מכיוון שהאינטראקציה בין התובעת לבת, הועברה להוריה של הבת באמצעות ה והם לא היו עדים לה באופן ישיר, אנו מקבלים בהסתייגות את העדויות של ההורים ביחס לאירועים שאירעו בין התובעת לבין הבת ואין בידינו לקבוע מה מהמתואר אכן קרה ומה הוא בבחינת הפרזות ומניפולציות, במטרה לעבור לגור עם האב בתקופת ההיעדרות של האם (וראו: סע' 12 לתצהיר האב).
הסתייגות זו מבוססת על שני נימוקים נוספים:
האחד, לא הוצגה בפנינו הדברות בין האב לבין התובעת, במהלך תקופת העבודה, ממנה ניתן ללמוד כי אכן תוך כדי התקופה עלו טענות כלפי התנהגות התובעת. האב אמנם מעלה טענות שונות, אך לא תיאר בפנינו ניסיון משמעותי שביצע לחדד עם התובעת את נהלי העבודה או את הדרישות ממנה, ומכאן אנו למדים כי גם הוא הבין בזמן אמת, שהבעיה אינה נעוצה בתובעת, אלא בסיטואציה המורכבת. כך, בסעיפים 9-13 לתצהירו מתאר האב תלונות שלכאורה הועברו אליו על ידי הבת, אך הוא לא מתאר פעולה ממשית שנקט מול התובעת על מנת לטפל בתלונות אלו ולהבהיר לה את המצופה ממנה .
השני, התובעת העידה שביקשה גם משכנתה להשגיח על המתרחש בין התובעת לבין ביתה (עמ' 15, ש 11) ומשהוחלט שלא לזמן את השכנה לעדות, אין לנו אלא להניח כי אף היא לא הי יתה עדה לאירועים חריגים, אשר אירעו בעטיה של התנהגות בלתי נאותה מצד התובעת.
על יסוד המפורט לעיל, אנו קובעים כי לא הוכח בפנינו שהתובעת כשלה בתפקידה, או ביצעה אותו באופן שונה מהמוסכם. באותו הקשר גם איננו מקבלים את טענת הנתבעת כי חזרתה מהטיול נעוצה בכישלון התובעת לבצע את תפקידה. כעולה מחומר הראיות, הנתבעת אושפזה וחשה לא בטוב, סיבה אשר כשלעצמה עשויה להצדיק את סיום הטיול; בנוסף, לא בלתי נמנע שהבינה שהיעדרותה מקשה על ביתה מעבר לדרוש. כך או אחרת, משלא הוכח כי התובעת כשלה בתפקידה, אין בידינו לקבל את הטענה כי יש לראות בה אחראית לחזרת הנתבעת מהטיול ולנזקים שנגרמו לה מכך.
בנסיבות אלו, החלטתו של האב לפטר את התובעת, ללא כל ניסיון לשוחח עמה על האירועים ולהבין את פשרם, ומבלי לתת לה הזדמנות להסביר את הדברים או אף לנסות לתקנם ככל שניתן, הינה החלטה אימפולסיבית, אשר לדידנו גדעה בחוסר תום לב את יחסי העבודה הצפויים בין הצדדים וגרמה לתובעת, שעזבה את ביתה למשך חודשיים לצורך העבודה הנדונה וציפתה לשכר המוסכם, עוגמת נפש. כאמור, למעט השערות, לא הוצגה בפנינו הוכחה כי התובעת תרמה בהתנהגותה למצב שנוצר.
לאור האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגין סיום החוזה בחוסר תום לב, בסך 3,500 ₪, אשר ישולם בתוך 30 ימים מהיום.
סוף דבר
על יסוד האמור לעיל תשלם הנתבעת לתובעת את הסכומים הבאים:
א. שכר עבודה בסך 2,083 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.5.17 ועד התשלום בפועל.
ב. פיצוי בגין הפסקת חוזה בחוסר תום לב בסך 3,500 ₪.

בשים לב לתוצאות פסק הדין – ישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ט, (03 יוני 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור עובדים
מר אברהם בן קרת

מיכל נעים דיבנר
שופטת

נציג ציבור מעסיקים
מר אבי אילון