הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ד"מ 11311-03-14

10 מרץ 2017

לפני:

כב' השופטת כרמית פלד
נציג ציבור (עובדים) מר יונה טילמן
נציג ציבור (מעסיקים) מר ערן בסטר

התובע
BERIHU MUSE 4628/108701
ע"י ב"כ עו"ד דניאל ועקנין
-
הנתבעים

  1. בונה רינה - בניה ופיתוח (2000) בע"מ ח.פ. 51298992
  2. אנואר בסול

הנתבעים 1-2 ע"י ב"כ עו"ד בסול
3. בלאל עתאמלה

פסק דין

מבוא
לפנינו תביעת התובע, נתין אריתריאה, לכספים וזכויות מכוח משפט העבודה המגן. בין השאר, נתבעים פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, דמי חגים, חלף הפרשות לפנסיה, פדיון חופשה, דמי הבראה, גמול שעות נוספות, משכורת חודש פברואר 2014 ופיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר בהתאם לדין.
התובע עבד, לטענתו החל מחודש ספטמבר 2012 ועד 24/2/14, כמכוון מפעיל מנוף. במרבית התקופה הועסק באתר בניה ברמת החייל (להלן: "האתר") בו בנתה הנתבעת 1 (להלן: "החברה").
החברה עוסקת בתחום הבניה והנתבע 2 הינו בעל מניות בה (להלן: "מר בסול") (הנתבעים 1-2 יכונו להלן ביחד: "הנתבעים").
הנתבע 3 (להלן: "מר בילאל"), אשר צורף לכתב התביעה ע"י בית הדין, בעקבות טענת הנתבעים בכתב הגנתם, פעל אף הוא באתרי הבניה בהם בנתה החברה.
בעוד שהתובע טוען כי מר בילאל שימש באתרי הבניה כעובד מן השורה ועבד עימו כתף אל כתף, תומך מר בילאל בטענות הנתבעים וטוען כי שימש כקבלן כוח אדם וסיפק לחברה עובדים, ובתוך כך הוא אשר העסיק את התובע בחלק מהתקופה הנטענת בביצוע עבודות באתרי החברה.
בין הצדדים נטושות מספר מחלוקות מהותיות הדורשות הכרעה טרם דיון בגוף הזכויות הנטענות.
מחלוקת מרכזית בין הצדדים נוגעת לזהות המעסיק. התובע טוען כי החברה והיא בלבד שימשה כמעסיקתו, ואילו לטענת החברה לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בינה לבין התובע ומר בילאל הוא אשר שימש כמעסיקו של התובע. מר בילאל מאשר כי שימש כמעסיקו של התובע, אך זאת ביחס לחלק מתקופת ההעסקה הנטענת בלבד.
מחלוקת נוספת נוגעת למידת חבותו של בעל המניות כלפי התובע. בעוד שהתובע טוען כי בנסיבות הענין יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את בעל המניות בחובות החברה כלפיו, טוענים הנתבעים 1-2 כי אין מקום בענייננו לחרוג מהכלל הבסיסי לפיו התאגיד הינו אישיות משפטית נפרדת מבעלי המניות שלו.
עדים וראיות
ביום 2/3/15 ניתן פסק דין בהעדר הגנה ובהעדר התייצבות כנגד מר בילאל. מר בילאל לא הגיש תצהירי עדות ראשית. להשלמת התמונה אציין כי תצהיר מטעם מר בילאל מיום 4/4/14 הוגש לתיק בית הדין כנספח לבקשת הנתבעים להגשת הודעת צד ג' כנגדו – בקשה שבסופו של יום לא התקבלה ותחתיה צורף מר בילאל ע"י בית הדין כנתבע נוסף.
ביום 24/2/16 התקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה נחקרו שלושה עדים: התובע וכן עד מטעם התובע מר OKBASELASI TEHLE (להלן: " העד"), אשר נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם. כן העיד מר בילאל, אשר הופיע לדיון, העיד בעל פה את עדותו ולאחר מכן נחקר בחקירה נגדית.
מר בסול אשר הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעים לא הופיע לדיון ההוכחות ביום 24/2/16, לטענתו, מפאת מצב רפואי שלא אפשר הגעתו ונתמך באישור מחלה. בשל היעדרותו נקבע מועד נוסף להוכחות. ימים ספורים לפני מועד ההוכחות הנוסף שנקבע הודיעו הנתבעים כי אין בכוונתם להעיד את מר בסול מאחר והם סבורים כי די בראיות ובעדויות שהובאו לפני בית הדין עד המועד האמור כדי לבסס את הגנתם. בהתאם, ביום 24/8/16 ניתנה החלטה לפיה תצהירו של מר בסול יוצא מתיק בית הדין. בנסיבות אלה כל קביעה עובדתית בהליך תעשה על יסוד הטענות העובדתיות אותן העידו התובע, העד ומר בילאל. לא יינתן משקל לטענות עובדתיות של הנתבעים, מהטעם שאלה אינן נתמכות בתצהיר. ככל שהעלו הנתבעים טענות משפטיות יינתן להן המשקל הראוי, בהתאם לשיקול דעת בית הדין ולקביעות המשפטיות שתקבענה.
הצדדים סיכמו טענותיהם לפני בית הדין ביום 25/8/16.
דרך הילוכו של פסק הדין תהיה כדלקמן. ראשית נבחן את סוגיית זהות המעסיק – האם החברה, מר בילאל או שניהם גם יחד שימשו כמעסיקי התובע. בשלב השני, וככל שיוכרע כי לחברה חבות כלפי התובע, נפנה לבחון את השאלה האם יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את מר בסול בחובות החברה. לאחר הכרעה בשאלות מקדמיות אלה ייבחנו טענות התובע באשר לכספים ולזכויות הנטענות על ידו.
דיון והכרעה
נקדים ונציין כי לאחר ששקלנו את מלוא הטענות הרלבנטיות ועיינו בכל המסמכים שהוגשו לתיק בית הדין מצאנו כי דין התביעה הכספית להתקבל, תוך חיוב החברה ומר בילאל ביחד ולחוד (כאמור, פסק דין כנגד מר בילאל ניתן עוד ביום 2/3/15 והוא עומד על כנו). יחד עם זאת, לא מצאנו מקום להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את מר בסול באופן אישי בחובות החברה ובחיוביה כלפי התובע. להלן נפרט נימוקינו.
א. זהות המעסיק
המסגרת הנורמטיבית
המחלוקת הבסיסית בין הצדדים נוגעת לסוגיית זהות המעסיק. סוגיה זו מתעוררת במקרים של תבניות העסקה מורכבות, בעת שגורם נוסף מעורב בתבנית ההעסקה, זולת העובד והמשתמש בפועל בעבודתו. לא אחת סימני ההיכר לזיהוי המעסיק אינם חד משמעיים והתשובה לשאלה מיהו המעסיק טמונה בעריכת איזון ומשקל של מכלול הסממנים שנקבעו בפסיקה לענין זה.
פסק הדין המנחה בסוגיה ניתן על ידי בית הדין הארצי בדב"ע (ארצי) נב3-142 אלהרינאת נגד כפר רות (9/9/92) (להלן: " הלכת כפר רות"). בהלכת כפר רות נקבע כי נקודת המוצא העקרונית היא שהמשתמש הינו המעסיק, אלא אם יוכח כי קיימת התקשרות אותנטית בינו לבין הצד השלישי ובין הצד השלישי לבין העובד וכי מטרת ההתקשרות אינה מנוגדת לחובת תום הלב או לתקנת הציבור, אינה נגועה בפגם אחר המאיין אותה או פוסל אותה ולא נועדה לעקוף או להתחמק מחובותיו על פי הדין של המשתמש כמעסיק.
בהתאם למבחני העזר הרבים שנקבעו בהלכת כפר רות לצורך איתור המעסיק במסגרת העסקה משולשת יש לבחון, בין היתר, מי קיבל את העובד לעבודה ומי קבע והסדיר את תנאי קבלתו אליה; בידי מי הכוח לפטר את העובד; מי קובע את מכלול תנאי עבודתו של העובד; מי חייב לשאת בתשלום שכרו של העובד; מי מפקח על עבודת העובד והאם העבודה שלשם ביצועה נשכר העובד נעשית במסגרת עיסוקו העיקרי של המשתמש בעבודה, ובו משתלב העובד, או שמא נשכר העובד לביצוע פרויקט צדדי הדורש מיומנות מיוחדת שאינה מסוג המיומנויות הרגילות הדרושות לעיסוקו העיקרי של המשתמש בעבודה.
בדב"ע (ארצי) נד/96 - 3 מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי הארצי בע"מ נגד עאבד, (21/9/95), התווה בית הדין הארצי מדיניות בהתאם לה על בית הדין לסייע להבטחת אכיפת זכויות המגן ובלשון בית הדין הארצי:
"בהיעדר חקיקה המגינה על עובדים - המועסקים ביחסי עבודה מורכבים, אשר כוללים מספר גופים משפטיים - מחובתה של הפסיקה להשתחרר מגישה פורמלית, לשאוף להבטחת הזכויות המובטחות לעובדים בחוקי המגן של משפט העבודה ולקדם את מטרותיהם של חוקים אלה.
בית הדין אינו צריך להמתין לחקיקה או לחקיקת משנה לפתור את הבעיה של עובד המועסק ביחסי עבודה מורכבים. על בית הדין מוטלת האחריות לפסוק תוך התחשבות במטרה הגלומה בחוקי המגן של משפט העבודה, אפילו כרוך הדבר בחיפוש פתרונות חדשים לבעיות חדשות. על בית הדין לסייע הן לאכיפתם של חוקי המגן במשפט העבודה והן להשגת מטרותיהם, ואל לו לתת יד להפרתם או לעקיפתם."
בע"ע (ארצי) 478-09 יצחק חסידים נגד עירית ירושלים (13/1/11), נפסק על ידי בית הדין הארצי, תוך הפניה לפסיקות המתפתחות בהתאם לשינויי העיתים, כי אין עוד תוקף לחזקה שנקבעה בהלכת כפר רות. יחד עם זאת, נפסק במפורש כי אין משמעות הדבר שקיימת חזקה הפוכה וכי עדיין נותרה על כנה דרך הבדיקה המהותית והזהירה שהותוותה בהלכת כפר רות, אך זהות המעסיק תקבע בסופו של יום על בסיס הבחנה בין התקשרות אותנטית ולגיטימית עם קבלן משנה, לבין ניסיון להסוות את יחסי העבודה המתקיימים בין העובד לבין המשתמש תוך פגיעה בזכויותיו. עוד נקבע ע"י בית הדין כי יש ליתן תוקף להתקשרות אותנטית שעניינה מיקור חוץ של פונקציה או של כוח אדם, ולקבוע לאור זאת כי המועסקים הינם עובדיו של קבלן המשנה ולא של המשתמש. יחד עם זאת, ככל שבית הדין מתרשם כי לפניו הסדר פיקטיבי, שמטרתו התחמקות ממחויבויות המעסיק, הגם שמרבית המבחנים הרלוונטיים מצביעים על המשתמש כמעסיק הרי ש "יש לקלף את קליפתה של ההעסקה העקיפה, ולהכיר ביחסי עובד – מעביד בין המשתמש לבין עובדיו".

מן הכלל אל הפרט
א. האם מר בילאל שימש כמעסיקו של התובע
התובע טוען כי החברה שימשה כמעסיקתו וכי יש לחייב את מר בסול בחובות החברה, מכוח דוקטרינת הרמת המסך ולאור התנהלותו כבעל מניות ודירקטור בחברה.
בתצהירו טען התובע כי הועסק ע"י הנתבעים וכי הממונים עליו היו מר בסול ואחיו, מר סעיד אנואר (להלן: "מר סעיד").
מר בילאל העיד כי הוא שימש כקבלן כוח אדם והעסיק את התובע [עמ' 15 ש' 30, עמ' 16 ש' 1-3, ש' 21-22, עמ' 17 ש' 9-13]. עוד העיד מר בילאל כי החברה לא העסיקה את התובע ובלשונו של מר בילאל: "אני לא מבין למה הוא טוען טענות נגד החברה, כשהוא עבד אצלי הוא ראה את השלט של החברה ושאל מי בעל הבית, אמרו לו אנואר וסעיד והוא תפס את השם הזה. אם אני ברחתי אז שיתפוס את אנואר" [עמ' 17 ש' 3-5].
החברה הגישה בקשה להגשת הודעה לצד שלישי כנגד מר בילאל. לבקשה זו צורף תצהיר מר בילאל מיום 4/4/14 וכן הסכם התקשרות מיום 1/12/12 אשר נחתם, לכאורה, בין החברה לבין מר בילאל אשר כותרתו "חוזה לאספקת עובדים בענף הבנין" (להלן: "הסכם אספקת העובדים"). הסכם אספקת העובדים הוצג למר בילאל במהלך חקירתו הנגדית [עמ' 17 ש' 18-20].
מר בילאל נשאל בדיון ההוכחות ע"י בית הדין מה התמורה השעתית ששולמה לו מהחברה עבור כל עובד והשיב שזו עמדה על 45 ₪- 46 ₪ לשעה. תשובתו של מר בילאל מתיישבת עם סעיף 3 להסכם אספקת העובדים.
מצאנו כי עדותו של מר בילאל, בכל הנוגע להיותו מעסיק התובע, הינה מהימנה ומשכנעת. עדותו הייתה קוהרנטית והגיונית ואף התיישבה עם הסכם אספקת העובדים. עדות מר בילאל לפיה הוא שימש כמעסיקו של התובע לא נסתרה במהלך חקירתו הנגדית.
בקדם המשפט אשר התקיים ביום 2/3/15 טען ב"כ התובע לפרוטוקול כי "התובע לא מכיר את הנתבע 3 [מר בילאל-כ.פ.] ואין כל ראיה הקושרת בין התובע לבין הנתבע 3".
בסעיפים 34-36 לתצהיר עדותו הראשית טען התובע, באופן שאינו מתיישב עם טענתו הראשונית האמורה, כי מר בילאל שימש רק כפועל באתר הבניה ולא שימש כמעסיקו. עוד נטען כי מר בילאל היה אך "צינור" להעברת שכרו של התובע וכי לא גוייס לעבודה ע"י מר בילאל וזה האחרון אף לא שימש כמנהלו ובמרבית המקרים שכרו התקבל ממר בסול ומר סעיד. סבורים אנו כי הצהרותיו אלה של התובע נסתרו בחקירתו הנגדית.
מצאנו את גרסתו של התובע בנוגע לנסיבות הגעתו לעבודה באתר ונסיבות קליטתו כעובד החברה כבלתי משכנעת ולא מהימנה.
כאשר נשאל התובע איך הגיע לאתר העבודה השיב תחילה "חיפשתי ומצאתי" וכשנשאל כיצד ידע היכן מחפשים עובדים השיב "הייתי גר בפרדס כץ ואני מכיר את המקומות" [עמ' 8 ש' 18-21]. בהמשך חקירתו הנגדית לאחר שנשאל שוב, השיב התובע "לפני כן הייתי עובד עם חאלד והוא הביא אותי לאנואר בעל הבית" [עמ' 8 ש' 23], ולאחר מכן תיקן עדותו והעיד כי "לא עבדתי עם חאלד, הוא הביא אותי למקום, הוא הביא אותי לאנואר...חאלד היה לוקח עובדים לעבודות מזדמנות בפרדס כץ" [עמ' 8 ש' 27, ש' 29]. עת נשאל התובע היכן פגש את חאלד העיד כי "את חלאד פגשתי בבנק הפועלים בפרדס כץ, הוא לקח אותי לרמת החייל, שאלתי אותו מי בעל הבית ואמר לי שאנואר והתחלתי לעבוד שם" [עמ' 9 ש' 1-3].
שמו של מר חאלד הועלה לראשונה ע"י התובע במהלך חקירתו הנגדית. מר חאלד לא אוזכר ע"י התובע בתצהיר עדותו הראשית, במסגרתו ציין [סעיף 36 לתצהיר] כי לא גוייס לעבודה ע"י מר בילאל, אולם לא פירט מי גייס אותו לעבודה ובאילו נסיבות. הגרסה בדבר הגעה לעבודה באמצעות מר חאלד הינה גרסה כבושה ובלתי נהירה, שאינה מתיישבת עם תשובתו הראשונית של התובע לפיה הגיע לאתר העבודה לבד, לכאורה.
כך גם תשובותיו של התובע בכל הנוגע לקליטתו לעבודה היו תשובות מתפתחות, סותרות ובלתי משכנעות. תחילה השיב כי שכרו סוכם עם מר אנואר ומר סעיד [עמ' 9 ש' 4], לאחר מכן כששב ונשאל השיב שמר סעיד הוא אשר סיכם עימו [עמ' 9 ש' 6], בהמשך השיב שמר אנואר קבע את שכרו [עמ' 10 ש' 13]. עדותו של התובע בנקודה זו לא היתה קוהרנטית ומצאנו אותה כבלתי מהימנה.
להשלמת התמונה נציין כי מר בילאל, עת נשאל מה עשה באתר הבניה ברמת החייל, העיד ביחס למר חאלד את הדברים הבאים: "הייתי שם בתור קבלן כוח אדם. התחלתי לעבוד בכוח אדם. כל מיני עבודות. בא אחד חאלד חגיאה מכפר מנדה, שהיה עובד שם, הכרתי אותו בחודש 6/12. עבדנו ביחד. הוא קבלן ואני קבלן. בסוף השנה הוא סיים את העבודה והוא שאל אותי אם אני רוצה פועלים יש לו עובדים אריתראיים ומכיון שהוא מסיים את העבודה שם הוא יכול לתת לי אותם. קיבלתי אותם בתחילת שנת 2013 והם עבדו איתי שנה..." [עמ' 15 ש' 29-33, עמ' 16 ש' 1]. גרסה זו מתיישבת הן עם הנטען בתצהירו של מר בילאל בדבר העסקת התובע על ידו החל מחודש דצמבר 2012, הן עם העובדה שהסכם אספקת העובדים נחתם ביום 1/12/12 ועשויה להתיישב גם עם טענת התובע לפיה הועסק באתר עוד מחודש ספטמבר 2012.
מהטעמים האמורים מצאנו לקבוע כי מר בילאל שימש כמעסיקו של התובע.
ב. האם החברה שימשה כמעסיקה משותפת של התובע
כאמור קיימים סממנים רבים לבחינת זהות המעסיק.
התרשמנו כי חלק ניכר מהסממנים הרלבנטיים אינם מצביעים על העסקה ישירה באמצעות החברה, שכן עדותו של התובע באשר לסממנים אלה נסתרה.
כך נסתרה במהלך החקירה הנגדית עדות התובע בשאלה מי קיבל אותו לעבודה ומי קבע את תנאי העסקתו. בעוד שבתחילת חקירתו הנגדית העיד התובע כי שכרו סוכם עם מר אנואר ומר סעיד [עמ' 9 ש' 4], הרי שבהמשך תיקן התובע את תשובתו והעיד כי מר סעיד הוא אשר עדכן אותו בשכרו במועד תחילת העבודה [עמ' 9 ש' 6]. לאחר מכן שב התובע והעיד כי הן אנואר והן סעיד קיבלו אותו יחדיו לעבודה [עמ' 10 ש' 6-7] ובהמשך השיב כי שכרו נקבע ע"י מר אנואר [עמ' 10 ש' 12-13]. תשובה זו תוקנה לאחר מכן שוב והוחלפה במר סעיד [עמ' 10 ש' 21-23]. עדותו של התובע בנקודה זו לא היתה קוהרנטית והיתה מהוססת ובלתי משכנעת [עמ' 10 ש' 14-17].
עוד נסתרה עדות התובע בשאלה מי שילם לו את שכרו מדי חודש. בסעיף 35 לתצהירו הצהיר התובע כי מר בילאל "היה רק 'צינור' דרכו היינו מקבלים את שכרנו", בסעיף 18 לתצהירו הצהיר התובע כי קיבל את שכרו ממר אנואר ובסעיף 37 לתצהיר עדותו הראשית הצהיר התובע כי קיבל את שכרו ברוב המקרים ממר אנואר וממר סעיד.
בחקירתו הנגדית נשאל התובע האם מר אנואר היה מביא לו באופן אישי את המשכורת ביד והשיב "אנואר היה מביא לג'מאל ברמת החייל וג'מאל היה מביא לי, ברמלה אנואר היה מביא למר טאטור שיושב באולם והוא הביא לי". [עמ' 12 ש' 24-26] ובהמשך העיד התובע כי מר אנואר באופן אישי היה נותן לו את משכורותיו [עמ' 12 ש' 30-31]. כאשר עומת התובע עם סתירה זו במהלך חקירתו הנגדית השיב "אני יודע שאנואר הוא בעל הבית. אני יודע שאנואר מביא לג'מאל וג'מאל מביא לי. אני יודע שאנואר משלם את הכסף" [עמ' 13 ש' 1-2]...."אני יודע שהם בעלי הבית שלי. הם נותנים משכורת לכולם, לכל מי שעובד שם" [עמ' 13 ש' 6]. התובע המשיך והעיד כי ג'מאל מסר לו את המשכורת "אך הוא לא בעל הבית שלי" ומשנשאל "איך ידעת מי בעל הבית שלך" השיב "אני לא ילד קטן. אני יודע, הוא אחראי גדול, הוא לא יכול לבוא להביא לי כסף. הוא מביא לאחרים והם מביאים לי" [עמ' 13 ש' 10-12]. בהמשך נשאל התובע בחקירתו הנגדית כיצד מתיישבת עדותו עם הצהרתו בתצהיר כי מר בילאל שימש, לכאורה, כ"צינור" תשלום, ולאחר שהיה מקבל כספים ממר אנואר ומר סעיד היה מעבירם לתובע, והשיב "הכסף מגיע לי מאנואר. לבילאל אין יכולת לשלם" [עמ' 13 ש' 19]. עדותו של התובע בנקודה זו היתה מלאת סתירות וניגודים. מתשובותיו עלה כי בפועל המשכורת לא ניתנה לתובע ע"י מר אנואר וכי התובע רק הסיק כי הכספים אשר שולמו לו ולשאר הפועלים באתר שולמו מכספי מר אנואר ומסקנה זו נסמכה על כך שהתובע ראה במר אנואר בעליה של החברה הראשית באתר ובלשונו של התובע "בעל הבית". מצאנו כי עדותו של התובע בנקודה זו היתה בלתי מהימנה ובלתי משכנעת.
להשלמת התמונה נציין כי העד העיד במהלך חקירתו הנגדית שהיה מקבל את משכורתו ביחד עם התובע, באותו יום וכי המשכורות מעולם לא ניתנו ע"י מר אנואר או ע"י מר סעיד, אלא ע"י המנהל באתר, מר ג'מאל [עמ' 15 ש' 7-16]. מצאנו לקבל את עדות העד בנקודה זו ככנה ומהימנה.
בנוסף, לא הוכח מי פיקח על עבודתו המקצועית של התובע באתר הלכה למעשה, מי נתן לתובע הוראות מקצועיות ולמרותו של מי הוא סר. הדברים לא נטענו ע"י התובע.
יחד עם זאת, עלה מהעדויות כי מנהל העבודה באתר היה מר ג'מאל [עמ' 14 ש' 28], עובד החברה, ובאתר העבודה ברמלה היה מנהל העבודה מר טאטור, גם הוא עובד החברה. לכתב התביעה צורפו כרטיסי עבודה ביחס אליהם העיד התובע כי כרטיסי העבודה שלו באתר ברמת החייל נחתמו ע"י מר ג'מאל מנהל העבודה באתר וכרטיסי העבודה באתר ברמלה נחתמו ע"י מר טאטור, מנהל העבודה באותו אתר [עמ' 12 ש' 1-2]. עוד צורפה לכתב התביעה תעודת הסמכה בהתאם לתקנות בטיחות עבודה בגובה, אשר נושאת את שם התובע ומציינת תחת מקום ההדרכה את שמה של החברה.
מהראיות שהוצגו עולה כי התובע אכן כטענתו עבד באתר החברה. בנוסף, כאמור מספר אינדיקציות המעידות על קשר ישיר התובע לבין החברה.
על אף שהסממנים לזיהוי המעסיק בעניינו הינם מעורבים, כך שקיימים סממנים התומכים בקשר ישיר בין התובע לבין החברה אך קיימים סממנים אחרים שאינם מעידים בהכרח על קיומו של קשר כאמור, מצאנו כי בנסיבות הענין יש מקום לקבוע שהחברה שימשה כמעסיקה במשותף של התובע. זאת לצורך מילוי אחר הוראות בסיסיות בחוקי מגן ובצווי הרחבה המעניקים זכויות קוגנטיות מינימאליות.
קביעתנו נעשית על רקע הנסיבות והקשרים שהוכחו בפנינו בתבנית העסקה המורכבת וגם בשל מדיניות משפטית, אשר ראוי להפעיל במקרים מסוג זה.
בקביעה זו יש כדי למנוע מהמשתמש לעצום את עיניו מקיפוח זכויות העובדים בחצרו. קביעה זו נועדה למנוע מצב בו עובד – אשר אין מחלוקת כי עבד בפועל באתר הבניה משך תקופה לא מבוטלת והיו קיימות זיקות ישירות בינו לבין החברה – הינו נטול זכויות קוגנטיות בסיסיות וניצב בפני שוקת שבורה, בין השאר, מאחר ומי שמקבל על עצמו אחריות כמעסיקו (מר בילאל) לא שילם כספים להם זכאי העובד מכוח משפט העבודה המגן.
בענייננו הגרסה העובדתית של החברה לא נתמכה בראיות והחברה ויתרה על מצהירה ולא פעלה לסתירת טענות עובדתיות רבות, לרבות טענות שהוכחשו נמרצות בכתב ההגנה מטעמה. התנהלותה זו של החברה כשלעצמה מעוררת תהיות ויש בה כדי להוות שיקול נוסף במסגרת כלל השיקולים אשר תומכים במסקנתנו. להלן נבאר את טעמי קביעתנו.
ראשית, התובע ביצע עבודה אשר מצויה בליבת העיסוק של הנתבעת כחברה בתחום הבניה. התובע עבד כמכוון מפעיל מנוף ולטענתו, אשר לא נסתרה, הינו בעל רישיון הפעלת מנוף ממשרד התמ"ת. מדובר בעיסוק אשר קשור קשר אינהרנטי ובלתי נפרד בענף הבניה.
שנית, מהות ההתקשרות בין מר בילאל לבין החברה לא הובהרה כנדרש. לא נטען וממילא לא הוכח כי העובדים אשר סופקו ע"י מר בילאל לחברה, ובכללם התובע, סופקו לעבודה זמנית בעיקרה, כמקובל בהעסקה באמצעות חברת כוח אדם. עוד לא נטען וממילא לא הוכח כי אלה סופקו לביצוע פרוייקט מסויים, שלב בניה ספציפי או מוצר מוגמר באופן שהולם קבלנות משנה (דוגמת קבלן שלד, קבלן ריצוף וכיוצ"ב). בנוסף לא נטען וממילא לא הוכח כי עובדיו של מר בילאל ביצוע עבודה ייחודית הדורשת הכשרה מיוחדת או מיומנות מיוחדת, או סיפקו שירות שלם כמקובל במקרים של מיקור חוץ אותנטי.
נציין כי התמונה הראייתית שהוצגה בפנינו הינה דלה. נזכיר כי תצהירי הנתבעים הוצאו מהתיק, באופן שהותיר בפנינו אך את עדויות התובע, העד ומר בילאל. הימנעות החברה מהעמדת תשתית עובדתית מטעמה נזקפת לחובתה בהקשר זה. חרף דלות הראיות הצטיירה מעדותו של מר בילאל תמונה עגומה, לפיה עובדי האתר מועברים מקבלן ("כוח אדם" בלשונו של מר בילאל) אחד למשנהו, מבלי שניתנת להם הודעה ברורה בדבר תנאי העסקתם וספק אם ניתנה הודעה בדבר זהות המעסיק. בעת שנשאל מר בילאל "מה עשית באתר ברמת החייל" השיב, כדלקמן [עמ' 15 ש' 30-33]: "הייתי שם בתור קבלן כוח אדם. התחלתי לעבוד בכוח אדם. כל מיני עבודות. בא אחד חאלד חגיאה מכפר מנדה שהיה עובד שם, הכרתי אותו בחודש 6/12 עבדנו ביחד. הוא קבלן ואני קבלן. בסוף את השנה הוא סיים את העבודה והוא שאל אותי אם אני רוצה פועלים יש לו עובדים אריתראים ומכיון שהוא סיים את העבודה שם הוא יכול לתת לי אותם. קיבלתי אותם בתחילת שנת 2013..." בנסיבות אלה ובהעדר גרסה עובדתית שהוכחה ע"י הנתבעת, אנו מטילים ספק באותנטיות ההתקשרות בין החברה לבין מר בילאל ומשכך מצאנו לקבוע, גם אם בדיעבד, כי החברה נושאת בחובות כמעסיקה במשותף. התמונה אשר הוצגה בפני בית הדין לימדה, לכל הפחות, כי התנהלות החברה באתר הבניה עלתה כדי עצימת עיניים לקיפוח זכויות העובדים באתר.
שלישית, לא הוכחש ע"י מר בילאל כי התובע לא קיבל זכויות בסיסיות דוגמת פדיון חופשה, דמי הבראה, גמול שעות נוספות וכיוצ"ב. כנגד מר בילאל ניתן פסק דין בהעדר הגנה אשר לא שולם. בפועל מי שהגדיר עצמו כ" קבלן כוח האדם" לא נשא בתשלום זכויות בסיסיות מכוח חקיקת מגן.
בע"ע 273/03 דברת שוואב נגד מדינת ישראל ואח', (2.11.06), נקבע שמקבל שירות מחוייב למלא בעצמו אחר ההתחייבויות לעובד ככל שחברת כוח האדם אינה מסוגלת לעשות זאת, כאשר ייחשב - בסיטואציה זו בלבד – כמעסיק במשותף.
בע"א 1218/02 (ארצי) XUE BIN נגד א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ , פד"ע ל"ח 650 נפסק:
על מעסיק מוטלת החובה לדאוג שעובדיו לא ינוצלו על-ידי חברת כוח-אדם, קבלן משנה או מעסיק במשותף. כך, על קבלן ראשי מוטלת החובה לדאוג שעובדי קבלן המשנה המועסקים באתרי הבנייה שלו יקבלו את שכרם. אחריות המעסיק ואחריות הקבלן הראשי כוללת בחובה את הדאגה לכך שהעובדים יקבלו את שכרם.
(ור' עוד בהקשר זה ע"ע (ארצי) 1363/02 דינה חזין נגד תנופה שירותים כ"א ואחזקות 1991 בע"מ (5/11/06)).
פסק דינו של מותב בראשות כבוד השופטת סיגל דוידוב-מוטולה בע"ב 3054/04 (ת"א) שמואלוב איילת (נטליה) נגד משה פונס ובנק הפועלים (10/12/06), הרחיב את קביעת בית הדין הארצי בפרשת דברת שוואב וציין כי אין לפרשה רק למצבים בהם חברת כוח אדם או קבלן השירותים אינו מסוגל בפועל לשאת במחויבויותיו. זאת, בין היתר, על מנת לייצר תמריץ למשתמש לוודא קיומם של חוקי המגן לצורך השגת מטרתו הרחבה של משפט העבודה.
סבורים אנו כי גם בענייננו על החברה, ולו כמשתמשת, היתה מוטלת החובה לוודא כי העובד אשר הוצב אצלה מקבל את הכספים והזכויות ממר בילאל. הדברים מקבלים משנה תוקף משמדובר בזכויות קוגנטיות בסיסיות, בנסיבות בהן לא ניתן היה לעמוד על טיב ההתקשרות בין החברה לבין מר בילאל ולא ברור האם מטרתה של ההתקשרות זו ליצור חיץ מדומה בין החברה כמשתמשת לבין התובע כמי שמבצע את העבודה בפועל. הדברים נכונים ביתר שאת בהתחשב בכך שאין חולק על כך שהתובע הוצב בפועל באתר החברה וכי מר בילאל לא שילם לתובע הלכה למעשה זכויות בסיסיות ואף לא מילא אחר פסק הדין שניתן נגדו.
מטעמים אלה שוכנענו כי החברה חבה בחבויות המעסיק כלפי התובע, ככל שהדברים נוגעים לזכויות קוגנטיות בסיסיות מכוח משפט העבודה המגן.
חבות החברה בשל היותו של מר בילאל קבלן כוח אדם
למעלה מן הדרוש נציין עוד כי מעדות מר בילאל כשלעצמה עולה שיש מקום לחייב את החברה, ביחד ולחוד, בכל חבות בה חב מר בילאל כמעסיקו של התובע, מפאת היותו של מר בילאל קבלן כוח אדם. ונבאר.
מר בילאל העיד כי הוא שימש כקבלן כוח אדם [עמ' 15 ש' 30]. עדות זו, אשר לא נסתרה, תואמת את החוזה לאספקת עובדים. משכך חל על העסקתו של התובע חוק העסקת עובדים ע"י קבלני כוח אדם התשנ"ו 1996 (להלן: "חוק העסקת עובדים").
סעיף 12א לחוק העסקת עובדים קובע כי עובד של קבלן כוח אדם לא יועסק אצל מעסיק בפועל תקופה העולה על תשעה חודשים רצופים וככל שהועסק כאמור ייחשב העובד כעובד של מעסיק בפועל, בתום תקופת תשעת החודשים (או תקופת הארכה, ככל שאושרה ע"י השר).
בענייננו לא חל הסייג הקבוע בסעיף 12א(ה) לחוק, שכן לא נטען וממילא לא הוכח שמר בילאל היא בבחינת "קבלן כוח אדם בעל היתר למתן שירותי כוח אדם של עובדים שאינם תושבי ישראל לפי סעיף 10(א)".
הן לטענת התובע והן לגרסתו של מר בילאל התובע הועסק באתר למעלה מתשעה חודשים. מטעם זה כשלעצמו כשלעצמו יש לראות בתובע כעובד של החברה מתום תשעה חודשי העסקה.
התובע טען כי החל העסקתו בחודש ספטמבר 2012 [עמ' 11 ש' 7]. עדותו זו של התובע לא נסתרה. מר בילאל העיד כי העסיק את התובע החל מחודש דצמבר 2012 וכי נקלט לעבודה אצלו בסיום עבודתו של התובע אצל מר חאלד, אשר לכאורה שימש כקבלן כוח אדם נוסף באתר. בנסיבות אלה עדותו של מר בילאל תומכת בעדות התובע בדבר התחלת העסקתו באתר לפני דצמבר 2012. על כן, ומשלא נסתרה עדות התובע בכל הנוגע למועד התחלת העסקתו באתר, יש לקבוע כי זו החלה בחודש ספטמבר 2012. לכן, ומכוח הוראות סעיף 12 אל לחוק העסקת עובדים, חבה החברה בכל חבות שקיימת למעסיק כלפי התובע החל מיוני 2013 ואילך.
האם יש מקום להרים את מסך ההתאגדות
מסגרת נורמטיבית
עקרון האישיות המשפטית הנפרדת הוא בבחינת כלל יסוד בדיני תאגידים. נקודת המוצא הינה כי לתאגיד אישיות משפטית עצמאית ומובחנת מבעלי מניותיו. יפים בהקשר זה דבריו של בית הדין הארצי בדב"ע נג/ 205-3 מחמוד ויגיא נ' גלידות הבירה, פד"ע כ"ז 350:
"הכלל הוא כי חברה הינה תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין, לא יתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו. יחד עם זאת - יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב, ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, להתחמק מהתוצאות של מעשיו. אולם בתי המשפט נזהרים מ"הרמת מסך", ונוקטים בדרך זו רק שעה שהוכחה למעלה מכל ספק תרמית - בין בעת פעילותה, ובין בסיום פעילותה, הן בפירוק והן על ידי הפסקת פעילותה למעשה".
(ור' עוד ע"ע (ארצי) 150/07 ח.א. בוני חיפה נגד עאמר ח'ורי (26/8/08)).

סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט – 1999 מאפשר לבית הדין, על פי שיקול דעתו, להרים את מסך ההתאגדות ולייחס חובות של חברה לבעל מניה בה, וזאת במקרים חריגים ובתנאים המפורטים בסעיף, ובין היתר, עת השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה באופן שיש בו כדי להונות, לקפח, לפגוע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר לפרוע את חובותיה ועוד.
לא בנקל ירים בית הדין את מסך ההתאגדות החוצץ בין חברה לבעלי מניותיה. לצורך הרמת מסך ההתאגדות נדרשות ראיות כי בוצעו מעשים חריגים, העולים כדי שימוש לרעה במסך ההתאגדות. שימוש כזה ניתן ללמוד, בין השאר, מערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה וכיוצ"ב (ר' פסק הדין שיצא לאחרונה תחת ידי בית הדין הארצי בבר"ע (ארצי) 52535-08-16 א.ב.טוקו שף בע"מ נגד ADMARIAM (13/11/16)).
אכן, בהלכה הפסוקה ניתן למצוא מקרים בהם נפסק כי קיימת הצדקה להרמת מסך ההתאגדות, בין היתר, בהתחשב במעמדם המיוחד של העובדים כנושי החברה הנהנים מאחריות מוגברת כלפיהם ומחובת אמון מיוחדת שהינה תולדה של מערכת יחסי העבודה (ע"ע (ארצי) 1201/00 יהודית זילברשטיין נגד ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ (17/12/02)). עם זאת, הרמת מסך לא נעשית על דרך השגרה, אלא בנסיבות מיוחדות וקיצוניות ובמקרים נדירים.
מן הכלל אל הפרט
אנו בדיעה כי לא די בעובדות שהוכחו בפנינו כדי לעשות שימוש בדוקטרינת הרמך המסך, באופן שיגרום לחיוב מר בסול בחובות החברה. זאת ממספר טעמים שונים ומקל וחומר צירופם.
ראשית, לא הוכח כלל כי מר בסול היה מעורב בהעסקת המשיב. ההיפך הוא הנכון. טענותיו של התובע לפיהן מר בסול קלט אותו לעבודה ושילם לו את שכרו הופרכו בחקירה נגדית. מעדות התובע לא עלה כי מר בסול קלט אותו לעבודה או סיכם עימו את שכרו [עמ' 10 ש' 23-24]. עוד לא עלה מעדות התובע כי מר בסול חתם על כרטיסי הנוכחות שלו [עמ' 12 ש' 1-2]. בנוסף, עלה מעדות התובע, וכן מעדות העד, כי המשכורת לא שולמה ע"י מר בסול [עמ' 13 ש' 21]. מהעדויות עלו שמות אחרים של בעלי תפקידים באתר מטעם החברה אשר יתכן שהיו בקשר מסויים עם התובע, כך ביחס למר ג'מאל וכך ביחס למר סעיד. מכל מקום, לא הוכח כי למר בסול היתה מעורבות כלשהי בהעסקת התובע.
אכן, מעדות התובע עלה כי זה האחרון ראה במר בסול "בעל הבית" בלשון התובע, קרי בעל החברה אשר שימשה קבלן ראשי באתר ומי שלטעמו של התובע היה בעל ממון – ""אני לא ילד קטן. אני יודע, הוא אחראי גדול, הוא לא יכול לבוא להביא לי כסף. הוא מביא לאחרים והם מביאים לי" [עמ' 13 ש' 10-12]. אין בתחושותיו הסוב ייקטיביות של התובע כדי ללמד על מעורבותו של מר בסול בהעסקת התובע, בוודאי לא באופן שעשוי להצדיק חיובו האישי בחיוב החברה.
שנית, לא הוכח כלל כי נסיבות ענייננו מבטאות מקרה חריג וקיצוני של שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, באופן שיש בו כדי לאפשר הרמת מסך ההתאגדות. לא נטען וממילא לא הוכח כי החברה נוהלה תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים או כי עצם קיומה נועד לשמש כסות לצורך הונאת עובדיה או קיפוח זכויותיהם.
אי תשלום זכויות מכוח משפט העבודה המגן, כשלעצמו, אינו בבחינת טעם מספק להרמת מסך ההתאגדות. על מנת שיינקט צעד דרסטי מסוג זה יש להוכיח מקרה חריג של שימוש באישיות המשפטית הנפרדת לצורך הימנעות מתשלום זכויות. מבלי להמעיט מחומרת אי תשלום זכויות מכוח משפט העבודה המגן, יובהר כי הדגש בעת שנבחנת אפשרות של הרמת מסך ההתאגדות אינו על עצם קיפוח הזכות כי אם על השימוש באישיות המשפטית הנפרדת לצורך התנהלות פסולה זו (ר' ע"ע (ארצי) 14306-06-14 תמנון מוקד הגליל בע"מ נגד שעטה אפרומאשווילי (10/12/15)).
בעניינו הדברים לא נטענו ובוודאי שלא הוכחו בראיות. אין די בעצם העובדה שתצהירו של מר בסול הוצא מתיק בית הדין, נוכח אי הופעתו לעדות, כדי להרים את מסך ההתאגדות. מסקנותינו בנקודה זו, כמו גם בנקודות מחלוקת אחרות בתובענה, נשענות רק על תצהיר התובע והעד ועל עדויות העדים שהעידו לפנינו. אין בתצהירו של התובע והעד – אפילו אם נניח כי אלה לא נסתרו, ולא כך הם פני הדברים – כדי להניח תשתית עובדתית מספקת אשר מאפשרת הרמת מסך ההתאגדות.
נזכיר בנקודה זו כי מצאנו לחייב את החברה בחבות המעסיק, כמעסיקה במשותף. זאת, בשים לב לעובדת משיכת תצהירי הנתבעים מהתיק וחרף דלות יחסית של הסממנים המעידים על קיום יחסי עובד ומעסיק בין החברה לבין התובע. חיוב זה נעשה בשל כלל הנסיבות הענין, לרבות טיב העיסוק, אי הוכחת מהות ההתקשרות עם מר בילאל, טענתו של מר בילאל כי הינו קבלן כוח אדם באופן שאינו תואם את מהות העיסוק המתמשך של התובע, העובדה שמר בילאל לא נשא בפועל בזכויות התובע ואף לא פרע את פסק הדין שניתן בהעדרו וכיוצ"ב. יחד עם זאת, בזמן אמת, בעת שהועסק התובע בפועל באתר, לא הוכח כי החברה ראתה בו עובדה ומטעם זה כשלעצמו ברי כי עצם התאגדותה לא נועד לפגוע בתובע או לקפח זכויותיו.
מהטעמים האמורים התביעה נגד מר בסול נדחית.
להלן תבחנה זכויותיו הנטענות של התובע לגופן.
זכאות התובע לפיצויי פיטורים
לטענת התובע, אשר עבד ממועד תחילת עבודתו באתר ברמת החייל, הוא התבקש בסוף שנת 2013 לעבור לעבוד באתר שונה של החברה בעיר רמלה. בתחילה סירב אולם לאחר שהובטח לו, לטענתו ע"י מר סעיד, כי שכרו השעתי יעלה מ- 25 ₪ ל- 33 ₪, נאות לעבור לעבוד ברמלה.
מוסיף התובע וטוען כי יום 24/2/14 היה יום קבלת שכר חודש ינואר 2014. במועד זה קיבל, לטענתו מידי מר בסול, שכר חודש ינואר 2014 בסכום של 5,300 ₪ בלבד. זאת חרף הטענה כי עבד בחודש ינואר 2014 283 שעות, כעולה לכאורה מכרטיס נוכחות שצורף לכתב התביעה, ובסכום שנמוך אף מהכפלת השכר השעתי הרגיל בסך 25 ₪ בכמות השעות החודשית. זאת, בנוסף לכך שהיה זכאי, לכאורה, לשכר שעתי בסך של 33 ₪ כמובטח לו.
לטענת התובע בתצהירו [סעיפים 16-23] בעת שקיבל את שכר חודש 1/14 מאת מר בסול והבחין בהפחתת השכר, לכאורה, הוא פנה למר בסול וביקש כי שכרו לחודש ינואר 2014 יושלם, לכל הפחות, לסך של 7,075 ₪ (283 שעות עבודה X 25 ₪ לשעה) אולם נענה בתשובה "לא מגיע לך כלום. אם תמשיך ככה גם החודש נוריד לך". על כן עזב את העבודה בו ביום.
התובע טוען כי לא קיבל אף את משכורת חודש פברואר 2014, אשר במהלכו עבד – כך לטענתו – 123 שעות ומשכך נתבע סכום בסך 4,059 ₪ (33 ₪ X 123 שעות).
אין חולק כי התובע התפטר מהעבודה מיוזמתו וכי טענתו המשפטית – אשר לא נטענה ברחל בתך הקטנה בכתב התביעה – הינה לזכאות לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג 1963.
אכן, מצאנו את עדותו של התובע בלתי מהימנה ובנוסף, בחקירתו הנגדית עלה כי בפועל משכורת חודש ינואר 2014 כלל לא נמסרה לתובע ע"י מר בסול. ראשית העיד התובע כי זו נמסרה לו ע"י מר סעיד [עמ' 12 ש' 28-29], לאחר מכן שינה תשובתו והעיד כי מר בסול הוא שמסר לו את מעטפת הכסף [עמ' 12 ש' 30-13], ולבסוף העיד כי המעטפות נמסרו לו ע"י מר ג'מאל [עמ' 13 ש' 1-11, ש' 21]. עוד היתה עדותו של התובע תמוהה ובלתי משכנעת עת העיד ראשית כי עזב את העבודה בחודש ינואר 2014, ובהמשך עדותו עת הוזכר לו כי בתצהירו טען שעבד גם בחודש פברואר 2014 העיד כי עבד בחודש פברואר "כדי לקבל את המשכורת של ינואר" [עמ' 13 ש' 22-27]. בנוסף, ובאופן שאינו מתיישב עם גרסתו בתצהיר, העיד התובע כי שוחח עם מר סעיד, ולא עם מר בסול, טרם עזיבתו את העבודה [עמ' 13 ש' 29-31].
יחד עם זאת, בשים לב למשיכת תצהירו של מר בסול מהתיק, הרי שהנתבעים לא העמידו כל גרסה עובדתית נגדית לנסיבות סיום העסקתו של התובע.
לא נעלמה מעיני העובדה שמר בילאל העיד כי "התובע אמר שהוא עבד חודש ברמלה. סה"כ הוא עבד שם 3 ימים, משם הוא ברח לבד. חיפשתי אותו ולא מצאתי אותו" [עמ' 16 ש' 13-15 וכן שורות 24-26]. עדותו של מר בלאל לכאורה אינה מתיישבת עם עדות התובע בכל הנוגע לנסיבות סיום העסקה. עם זאת, מר בילאל לא נקב במועדים בעדותו בנוגע לעבודה באתר ברמלה ולא ציין לאיזה חודש מכוונת עדותו בדבר עבודה באתר ברמלה. בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי הופרכה גרסתו של התובע בקשר עם זכאותו לפיצויי פיטורים. משכך ובהעדר גרסה עובדתית מטעם הנתבעים מצאנו לפסוק לזכות התובע פיצויי פיטורים.
התובע ערך את חישוב פיצויי הפיטורים באופן שאינו עומד עם הוראות הדין, שכן כידוע בסיס החישוב לפיצויי הפיטורים אינו כולל תמורה בגין שעות המוגדרות כשעות נוספות. על כן, יש לערוך את חישוב התובע לפיצויי פיטורים על יסוד 186 שעות (היקף משרה מלאה) בהכפלת שכרו השעתי הנטען בסך 25 ₪ ועל יסוד טענתו ל 18 חודשי העסקה ובסך הכל 6,975 ₪.
תמורת הודעה מוקדמת
אין מחלוקת כי התובע התפטר מהעבודה מיוזמתו. הוראות סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג 1983 מתייחסות לזכאות אך ורק במקרה של התפטרות "לענין חוק זה" ומשכך אין מקור נורמטיבי לחיוב הנתבעים בתמורת הודעה מוקדמת וממילא לא קמה לתובע זכאות לתמורת הודעה מוקדמת.
פדיון חופשה
התובע לא נחקר בענין זה ומשכך לא הופרכה טענתו לפיה מעולם לא קיבל דמי חופשה.
בנוסף, ממילא הנטל להוכחת תשלום פדיון חופשה מוטל על המעסיק (ע"ע (ארצי) 665/09 מנרב הנדסה ובנין בע"מ נגד ארפצ'י (1/11/11)) ובענייננו לא עמדו הנתבעים בנטל זה.
לטענת התובע הוא הועסק 6 ימים בשבוע, במשך 18 חודשים. משכך זכאי התובע לפדיון בגין 18 ימי חופשה, על יסוד שכר שעתי בסך 25 ₪ והיקף משרה מלאה שהינה, בשבוע עבודה בן 6 ימים כ-8 שעות ביום.
על כן, זכאי התובע לפדיון חופשה בסך 3,600 ₪.
דמי הבראה
מאחר והתובע לא נחקר כלל בענין זה הרי שלא הופרכה טענתו לפיה לא קיבל מלוא דמי ההבראה להם הוא זכאי.
מאחר והתובע תבע דמי הבראה על בסיס 7.5 ימים ובסך של 2,805 ₪ הרי שיש לפסוק לזכותו את הסכום האמור.
דמי חגים
בהתאם להלכה הפסוקה דמי החגים נועדו לפצות עובד יומי, שאינו עובד בחגים ואינו מקבל תמורה בעבורם, שכן עובד יומי אינו זכאי לשכר בעבור ימים שלא עבד בהם (ע"ע (ארצי) 300360/98 נחום צמח נגד ש.א.ש קרל זינגר (צפון) בע"מ (30/4/02).
מאחר והתובע לא נחקר כלל על תצהירו בנקודה זו הרי שלא הופרכה טענתו לפיה מעולם לא קיבל דמי חגים.
יתרה מזאת, הנטל להוכיח כי העובד נעדר מעבודתו בסמוך לחג מוטל על המעסיק, שכן קיימת חזקה עובדתית, הניתנת לסתירה, כי העובד מתייצב לעבודתו בימים שעליו לעשות כן (ע"ע (ארצי) 44382-04-13 יוסף מנצור נגד גז חיש בע"מ (4/5/15)). ע"ע (ארצי) 665/09 מנרב הנדסה ובנין בע"מ נגד ארפצ'י (1/11/11); ע"ע (ארצי) 778/06 מטיאשצ'וק נגד שלג לבן (1980) בע"מ (28/5/07)). בענייננו נטל זה כלל לא הורם.
בנסיבות אלה זכאי התובע לפדיון המכסה מקסימלית של דמי החגים, קרי פדיון 13.5 ימים, על יסוד 25 ₪ לשעה ו-8 שעות ליום ובסך הכל לסכום של 2,700 ₪.
חלף הפרשות לפנסיה
מאחר והתובע לא נחקר כלל על תצהירו בנקודה זו הרי שלא הופרכה טענתו לפיה מעולם לא בוצעו עבורו הפרשות לפנסיה. כמו כן לא הופרכה טענת התובע לזכאות המבוססת על ביצוע בקירוב של הפרשות בשיעור 6% מהמשכורת הקובעת החל ממועד תחילת העבודה.
בבר"ע (ארצי) 51823-10-14 י.ב.שיא משאבים בע"מ נגד אבקר ואח' (26/2/15) ובבר"ע (ארצי) 36959-06-15 ABDALLA נגד טלרן אחזקות וניקיון בע"מ (15/7/15) נפסק ע"י בית הדין הארצי לעבודה, תוך הפניה בשינויים המחוייבים לע"ע 137/08 (ארצי) אילינדז נגד פרידמן חכשורי (22/8/10) כי בשעה שמעסיק לא הפריש בגין עובד מבקש מקלט כספים לקרן פנסיה וכל עוד לא ניתן לבצע הפרשה בפועל, קיימת לעובד הזכות לפיצוי כספי בגין אי ביצוע ההפרשה בגובה ההפרשות שלא הועברו, שכן אין לבצע אבחנה בין מבקשי מקלט מדיני מסוגו של התובע לבין עובדים זרים אחרים וכי גם ביחס לעובדים מבקשי מקלט יש מקום להחיל את צווי ההרחבה הרלבנטיים, במידת הצורך תוך אימוץ דוקטרינת הביצוע בקירוב.
המשכורת הקובעת תחושב על יסוד שכר שעתי בסך 25 ₪ בהיקף משרה מלאה בת 186 שעות עבודה ובסך הכל 4,650 ₪.
חלף הפרשות בשיעור 6% על בסיס משכורת בסך 4,650 ₪ לתקופה של 18 חודשים מקימה זכאות לסכום בסך 5,022 ₪. משכך תישא החברה בסכום בסך 5,022 ₪ בגין חלף הפרשות לפנסיה.
גמול שעות נוספות
התובע טען כי הועסק בממוצע 300 שעות לחודש ומשכך תבע גמול שעות נוספות בגין 114 שעות חודשיות, על בסיס 25 ₪ לשעה ובשיעור של 25%.
מאחר והתובע כלל לא נחקר על תצהירו בנקודה זו, הרי שלא הופרכה גרסתו.
בנסיבות אלה ומאחר והנתבעים לא העמידו כל גרסה עובדתית, לאחר משיכת תצהירו של מר בסול מהתיק, מצאתי מקום לפסוק לזכות התובע את הסכום הנתבע בסך של 13,050 ₪.
משכורת חודש פברואר 2014
נטען כי התובע עבד בחודש פברואר 2014 123 שעות ולכאורה הובטח לו שכר שעתי בסך 33 ₪.
מאחר ועדותו של התובע לא הופרכה בנקודה זו מצאנו מקום לפסוק לזכותו את הסכום הנתבע בסך של 4,059 ₪.
למען לא תצא פסיקתנו חסרה בנקודה זו נבהיר כי עצם העובדה שייפוי הכוח מטעם התובע נחתם באותו יום ביחס אליו נטען כי היה יומו האחרון של התובע בעבודה אינה מעלה ואינה מורידה מהטענה כי התובע עבד לכאורה עד יום 24/2/14, שכן, כאמור, גרסת התובע לא נסתרה בנקודה זו.
פיצוי מכוח חוק הגנת השכר, התשי"ח 1958
סעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח 1958 קובע את חובת מסירת תלוש השכר. סעיף 26א(ב)(1) מקים לבית הדין סמכות לפסוק פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר בנסיבות בהן "המעסיק לא מסר לעובדו ביודעין תלוש שכר..."
כאמור, מצאנו מקום לחייב את החברה בחבות כמעסיקה במשותף חרף העובדה שהסממנים המקובלים התומכים בקיום יחסי עובד ומעסיק אינם רבים בענייננו. הקביעה המשפטית האמורה הינה קביעה בדיעבד שנעשית על רקע נסיבותיו הספציפיות של הענין, תבנית העסקה המורכבת שהוכחה לפנינו ובין היתר מטעמים של מדיניות משפטית ראויה.
מטעם זה סבורים אנו שאין מקום לחיוב החברה בפיצוי מכוח סעיף 26א(ב)(1) לחוק הגנת השכר, שכן בזמן אמת לא סברה החברה כי היא משמשת כמעסיקתו של התובע או כי היא נושאת בחובות כלפיו. על כן ברי כי לא התקיימו הלכה למעשה יסודות סעיף 26א(ב)(1) לחוק, שכן לא ניתן לקבוע כי הימנעות החברה ממסירת תלוש שכר נעשתה "ביודעין". בנסיבות אלה אין מקום לחיוב החברה בפיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר.
יב. סוף דבר
כאמור, פסק דין בהעדר הגנה ניתן כנגד הנתבע 3 עוד ביום 2/3/15. משפסק הדין לא בוטל – עומד הוא על כנו. ברי כי הסכומים שנפסקו כנגד הנתבע 3 בהעדר הגנה והסכומים שנפסקים מכוח פסק דין זה כנגד הנתבעת נפסקים ביחד ולחוד, באופן שהתובע אינו יכול להיפרע פעמיים הן מהנתבעת 1 והן מהנתבע 3.
מהטעמים שמפורטים לעיל תביעת התובע כנגד הנתבעת 1 מתקבלת ברובה.
בפסק הדין לעיל נפסקו לזכות התובע הסכומים המפורטים בגוף פסק הדין, אשר עולים על סך של 26,900 ₪.
התובע נקב בתביעתו בסך נתבע של 59,054 ₪. יחד עם זאת, התובע הגיש את התביעה בסדר דין מהיר וציין כי משיקולי אגרה ויעלות הדיון הוא מעמיד את תביעתו על סך של 26,900 ₪. משכך אין מקום לפסוק לזכות התובע סכום גבוה יותר מזה שנתבע ואשר בגינו שולמה אגרה.
התובע לא כימת כדבעי את תביעתו לאחר העמדתה על סכום של 26,900 ₪ ולא ציין איזה סכום נתבע בגין כל רכיב תביעה בנפרד.
בהתאם להלכה הפסוקה יש מקום לכמת כל רכיב תביעה בנפרד (ר' בר"ע (ארצי) 159/08 אסמעיל נגד ארי אבטחה ושירותים (6/4/08) ור', בשינויים המחוייבים, ע"ע (ארצי) 220/03 ארגס נ' רשות הנמלים 28/2/06). הפחתה גורפת של סכום התביעה יוצרת אי בהירות, שכן לא ניתן לקבוע באופן מדוייק באיזה אופן מופחתים הסכומים שנפסקו (קרי איזה סכום ישולם בגין כל רכיב תביעה).
חרף העובדה ששני רכיבי תביעה נדחו במלואם ורכיבי תביעה נוספים נפסקו בסכומים נמוכים מאלה שנתבעו, הרי שבהעדר כימות מדוייק של כל רכיב, נפסק לזכות התובע הסכום המלא עליו העמיד את תביעתו לצרכי אגרה. זאת, בין השאר, בהעדר כל טענה בענין זה מצד הנתבעים.
על כן, הנתבעת 1 תישא בתשלום סכום בסך 26,900 ₪ ברוטו, אשר ישולם לתובע בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.
באשר לשאלת ההוצאות - כאמור, התביעה נגד הנתבע 2 נדחתה. הנתבע 2 לא התייצב לדיון ההוכחות הראשון מטעמים רפואיים ועמד על קביעת דיון הוכחות נוסף לצורך חקירתו. רק ימים ספורים לפני מועד ההוכחות השני הודיע הנתבע 2 על החלטתו שלא להתייצב לדיון ותצהירו נמשך מהתיק. על כן, ב"כ הנתבע הופיעה לדיון לבדה. בנסיבות אלה ומשהתנהלות הנתבע 2 גרמה לעיכוב ההליכים מצאנו מקום לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו.
באשר לנתבעת 1 – בשים לב למלוא נסיבות הענין, ובין היתר, בהתחשב בעובדה שסכום התביעה נפסק במלואו בשל אי כימות כדבעי של רכיבי התביעה לאחר הפחתתה ע"י התובע, תישא הנתבעת 1 בהוצאות התובע בסך 1,000 ₪. ההוצאות ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ביום 5/3/14 ועד מועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ב אדר תשע"ז, (10 מרץ 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

יונה טילמן, נ. עובדים

כרמית פלד, שופטת

ערן בסטר, נ. מעסיקים