הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 6363-06-18

לפני:

כב' השופטת דגית ויסמן

המערער
יאיר ציזין
ע"י ב"כ עו"ד אילנית גדקר אהרוני
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד איילת ברעם

פסק דין

1. ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק), על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 19.1.18 אשר התכנסה בעקבות פסק דין מיום 27.3.17 שניתן במסגרת תיק בל 48949-09-16 (להלן ובהתאמה – הוועדה, פסק הדין).

2. רקע הדברים
א. המערער, יליד 1941, הוכר כנפגע עבודה בגין אוטם שריר הלב שבו לקה בעקבות אירוע בעבודה מיום 17.3.2000.

ב. עניינו של המערער נדון בוועדות הרפואיות משנת 2004. לאחר מספר הליכים (שתוארו בהודעת הערעור), ביום 28.10.2013 נקבעה למערער נכות יציבה בשיעור 19%, החל מיום 2.8.2000.

ג. בשנת 2015 המערער הגיש תביעה להחמרת מצב, לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956. במסגרת זו המערער טען כי יש להכיר במחלת הסוכרת שהופיעה בגופו כהחמרת מצב עקב הפגיעה בעבודה.

ד. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה כי לא חלה החמרה במצבו של המערער. המערער הגיש ערר על החלטה זו.

ה. הוועדה דנה בערר שהוגש על ידי המערער וקבעה ביום 25.7.2016, לאחר התייעצות עם מומחה אנדוקרינולוג (פרופ' וייס), כי לא חלה החמרה במצבו של המערער.

ו. על החלטה זו הוגש ערעור לבית דין זה (בל 48949-09-16, נדון בפני כב' הרשמת חבקין). ביום 12.2.2017 ניתן פסק הדין, על יסוד הסכמת הצדדים, כדלקמן:

"עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים באותו הרכב על מנת שתשקול קביעתה מחדש בעניין הסוכרת לאחר שתתייחס לחוו"ד המשלימה של פרופ' רפפורט מיום 26.6.16".

ז. בהתאם להוראות פסק הדין, ביום 27.3.17 המערער עמד בפני היועץ האנדוקרינולוג, פרופ' וייס , וטען בפניו את טענותיו. לאחר שמיעת הטענות, היועץ סיכם את מסקנותיו כך (הטעויות במקור – ד.ו.) :

"עיינתי בפסק הדין של הרשמת מרב חבקין ובעקבותיו בחוות הדעת המשלימה של פרופ' רפפורט 26.6.16. פרופ' רפפורט טוען 2 גורמים הקושרים לדעתו בין אוטם שריר הלב ולסוכרת שאובחנה 7 חודשים לאחר מכן.
הגורם הראשון פרופ' רפפורט מצטט את חוות דעתו של ד"ר פרק וחבריו משנת 2005 פרופ' מטעה וטוען כי המחקר ערך שנה אולם המחקר ערך 6 שנים ובניגוד לדבריו של פרופ' רפפורט עליה בשכיחות הסוכרת נצפתה רק 3 שנים לאחר אוטם שריר הלב ולא 7 חודשים כפי שהיה אצל מר ציזין.
טיעון שני של פרופ' רפפורט מיעוט פעילות גופנית בין אירוע האוטם ואבחון הסוכרת בנקודה זו פרופ' רפפורט מביע דעתו האישית בלבד ללא תימוכין בספרות הרפואית אולם מחקר הדגל בנושא זה ידוע בשם DPPPG הראשון מסדרת הדיווחים ממחקר משנת 2002 מראה כי השפעת פעילות גופנית על התפתחות סוכרת נמדדת לפחות שנה וחצי מתחילת הפעילות היוזמה ולא חודשים בודדים כפי שנטען במקרה זה.
משום כך אני דוחה את חוות דעתו המשלימה של פרופ' רפפורט וחוזר שנית על דעתי שאין קשר בין אירוע האוטם ואבחון הסוכרת בהמשך אצל המערער".

ח. הוועדה קיבלה את חוות דעת היועץ, פרופ' וייס, והתכנסה ביום 26.6.17 בנוכחות המערער, אשר ביקש שהוועדה תתייעץ עם מומחה אחר בתחום האנדוקרינולוגי.

הוועדה דחתה את בקשת המערער, אך ביקשה מהיועץ להשלים את חוות דעתו, תוך התייחסות לטענת המערער, לפיה הסוכרת הופיעה כחודש וחצי לאחר התאונה.

ט. לבקשת הוועדה, ביום 7.8.17 המערער עמד שוב בפני היועץ, פרופ' וייס. היועץ חזר על קביעתו לפיה לדעתו לא קיים קשר בין מחלת הסוכרת ובין הפגיעה בעבודה. להלן נימוקי היועץ המפורטים בפרוטוקול:

"נשוא המקרה קשר בין אוטם שריר הלב והתפתחות סוכרת לאחר 7 חודשים.
... בזמנו כאילו הוכרו ע"י פרופ' רפפורט ב-2 חוות דעת.
עיינתי בפס"ד 12.2.17 בחוות פרופ' רפפורט 21.5.15 בחוות הדעת המשלימה 26.6.16 ובחוו"ד שלי 6.6.16 ובפרוטוקול ועדת ערר 5.7.16.
חוו"ד הראשונה פרופ' רפפורט טוען כי הדחק בעת התקף לב הוא שגרם לסוכרת.
עמדה זו לא נתקבלה עדיין ע"י המועצה הלאומית לסכרת בפרסום מיום 8.9.16 שכן היא קבעה שיש לקבוע קריטריונים לעוצמת דחק בכדי לקשור בינו לבין הסכרת.
ועדה לשם קביעת קריטריונים אלו טרם הוקמה.
בחוו"ד השנייה המשלימה פרופ' רפפורט משנה חזית וטוען הפעם כי העדר פעילות גופנית היא זו שהביאה להתפרצות הסכרת. אין ביסוס רפואי לטענה זו והקשר היחיד המוכח ידוע במחקר DPPRG שפורסם בעיתון ניו אינגלנד בשנת 2002 ומראה מניעת סכרת ע"י שילוב דיאטה עם פעילות גופנית יחד עם זאת אין תיעוד על כך שהעדר פעילות גופנית גורם להתפרצות הסכרת.
משום כך אינני מקבל את חוות הדעת המשלימה של פרופ' רפפורט ולדעתי מרווח הזמנים של 7 חודשים בין אוטם שריר הלב והתפרצות הסכרת שולל קשר ביניהם".

י. לאחר קבלת חוות הדעת השניה של היועץ, הוועדה התכנסה ביום 19.1.18 לדיון מסכם כדלקמן:

"הוועדה עיינה בפס"ד ובחוות דעתו של פרופ' וייס ובחוו"ד של פרופ' רפפורט. מעבר למה שכתב פרופ' וייס הוועדה מוצאת לנכון להדגיש כי לא קיימת עבודת מחקר פרוספקטיבית המראה קשר כלשהוא בין תאונות לבין הופעת סוכרת. יש לזכור כי סוכרת בהתהוות (רמת גלוקוזה מעל לנורמה אך מתחת לסף המוכר כסוכרת) קיימת באחוז גבוה של האוכלוסייה.
בעבודות על אנשים הלוקים באוטם שריר הלב בלא אנמנזה של סוכרת מתגלות הפרעות במשק הסוכר בכ-20% מהחולים".

בהמשך, בסעיף 10 לפרוטוקול, הוועדה ציינה כך:

"לאור הנתונים הנ"ל הוועדה מצטרפת באופן חד משמעי לחוו"ד של פרופ' וייס ודוחה את הבקשה ליצירת קשר בין הסכרת לתאונת העבודה הנדונה."

יא. החלטה הוועדה נשלחה אל המערער ביום 21.1.18.

הערעור הוגש ביום 4.6.18.

3. להלן תמצית טענות הצדדים:
א. לטענת המערער, יש לדחות את טענת ההתיישנות שהמשיב טען כטענת סף. מועד הגשת הערעור נובע מטעות משרדית שמקורה בחילופי עו"ד במשרד ב"כ המערער ואין לפגוע בזכויות המערער בשל נימוק זה.

עוד נטען שהיה על הוועדה להתייעץ עם אנדוקרינולוג אחר, מאחר שפרופ' וייס נעול בדעתו. בנוסף, הוועדה לא התייחסה לטענות המערער במכתב מיום 14.6.17 ולא נימקה את החלטתה . זאת ועוד - ערכי הסוכר של המערער עלו כחודש וחצי לאחר התאונה.

ב. לטענת המשיב, יש לדחות את הערעור על הסף מחמת התיישנות. גם לגופה של החלטה, דין הערעור להידחות, מאחר שלא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה, אשר פעלה על פי ההנחיות שבפסק הדין ונימקה את קביעותיה הרפואיות. פסק הדין לא הורה על החלפת הרכב הוועדה ועל כן הוועדה לא נדרשה להתייעץ עם מומחה אחר.

דיון והכרעה
4. לאחר שעיינתי בכלל המסכים שהוצגו במסגרת הערעור ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, בין בשל התיישנות ובין לגופו של ערעור.

5. המועד להגשת ערעור על החלטת ועדה לעררים נקבע בתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז-1977 (להלן - התקנות).

בתקנה 1 לתקנות נקבע -
" 'החלטה' - כל אחת מאלה: החלטה של ועדה רפואית לעררים כאמור בסעיף 123 לחוק, החלטה של ועדה רפואית לעררים או של ועדה לעררים כאמור בסעיף 213 לחוק, או קביעת דרגת נכות כאמור בסעיף 10 לחוק".

בתקנה 2 לתקנות נקבע -

" ערעור על החלטה יוגש לבית הדין האזורי לעבודה תוך שישים ימים מהיום שבו נמסרה ההחלטה למערער...".

לא יכול להיות חולק כי מקום בו החלטת הוועדה ניתנה ביום 19.1.18 ונשלחה למערער ביום 21.1.18, הרי שערעור שהוגש ביום 4.6.18 הוגש באיחור ניכר מהמועד שנקבע בתקנות.

6. המערער לא טען כל טענה ממשית בנוגע למועד קבלת המכתב בו הודע לו על החלטת הוועדה . על כן יש לקבוע כי ההחלטה התקבלה אצל המערער ימים ספורים לאחר יום 21.1.18, כך שהמועד להגיש את הערעור היה ימים ספורים לאחר יום 21.3.18. לעניין זה ר' הנפסק בעב"ל (ארצי) 41882-03-14 צרור – המוסד לביטוח לאומי , 18.5.15, שם נקבע כי בנושאים אלה יש להחיל את החזקה הקבועה בסעיף 57ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 , לפיה מכתב הגיע לתעודתו בדרך הרגילה, אם לא הוכח היפוכו של דבר.

7. כאמור, הערעור הוגש לבית הדין כחודשים וחצי לאחר המועד שנקצב בתקנות להגשתו. בנוסף, המערער לא ביקש להאריך את המועד להגשת הערעור. הטיעונים שהועלו במסגרת דיון הערכה מקדמית, בפני כב' הרשמת חבקין, אינם מהווים טעם מיוחד להארכת מועד שנקבע בתקנות. לעניין זה ר' הנפסק בעב"ל (ארצי) 33351-11-12 דולאני – המוסד לביטוח לאומי , 26.9.17.

עוד ובאותו הקשר יש לציין כי על פי הפסיקה, "אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא". (עא"ח (ארצי) 56/05 איתן – הילטון תל אביב בע"מ , 23.5.05).

על פי פסיקת בית המשפט העליון (ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה (2) 904, 908 (2001) -
"... טעם מיוחד יוכר במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהינם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים שבו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה".

כך גם בבתי הדין לעבודה. בנושא זה פסק בית הדין הארצי שעל המבקש הארכת מועד להוכיח כי הסיבה לעיכוב נעוצה, ולו בחלקה, " בנסיבות חיצוניות שהן מחוץ לשליטתו" (דב"ע נג/59 - 9 גת - הבנק הבינלאומי הראשון , פד"ע כה 552 ( 1993)).

אשר לטעות משרדית, שנזכרה בטיעוני הדיון בפני הרשמת, נפסק בעא"ח (ארצי) 34/06 אלו אור ביטחון נ' ראבייה, 9.11.06, כי -

"יכול ובנסיבות המקרה, תותר הארכת המועד, למרות קיומה של 'טעות משרדית'. זאת, אם הוכח שהטעות אינה נובעת מרשלנות, מהזנחה או מזלזול בסדרי הדין, והסיבה לעיכוב בהגשת הערעור במועד, נעוצה, ולוּ בחלקה, בנסיבות חיצוניות שגרמו לאיחור ושאינן בשליטת המבקש".

8. לאור הפסיקה שתוארה לעיל, יש לקבל את טענת ההתיישנות. המערער לא הצביע על סיבה חיצונית שמנעה ממנו את הגשת הודעת הערעור במועד. הנסיבות שנטענו בדיון הערכה מוקדמת (חילופי עו"ד) הן נסיבות רגילות ושכיחות אשר היו צפויות וידועות וניתן היה להיערך אליהן בנקל. על כן אין לראות בהן כנסיבות חיצוניות שלא היו בשליטת המערער (או באי כוחו).

9. גם בחינת החלטת הוועדה לגופה, מביאה למסקנה דומה, לפיה דין הערעור להידחות.

כאשר עניינו של המבוטח מוחזר בפסק דין אל הוועדה הרפואית לעררים, ביקורתו השיפוטית של בית הדין מוגבלת לבחינת השאלה אם הוועדה מילאה אחר האמור בפסק הדין ( דב"ע נא / 01-29 פרנקל – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160 (1992); עב"ל ( ארצי) 114/07 עורקבי – המוסד לביטוח לאומי (8.1.08); בר"ע ( ארצי) 59175-11-10 מברוכה – המוסד לביטוח לאומי, 22.12.10).
על פי פסק הדין, היה על הוועדה לשקול מחדש את קביעתה בעניין הסוכרת, לאחר שתתייחס לחוו"ד המשלימה של פרופ' רפפורט מיום 26.6.16. בפסק הדין נקבע במפורש כי מדובר בוועדה באותו הרכב.
פסק דין לא הורה לוועדה להיוועץ עם מומחה נוסף ומשכך לא נפלה טעות בהחלטת הוועדה שלא להיעתר לבקשת המערער בעניין זה.

הוועדה פעלה על פי פסק הדין. מקריאת החלטתה והחלטה היועץ עולה כי מדובר בהחלטות מנומקות וברורות, כאשר הנימוקים לדחיית טיעוני המערער הם רפואיים, ובתחום שיקול דעתה המקצועי של הוועדה.

יתירה מכך, מהחלטת הוועדה להוסיף ולבקש מהיועץ הבהרות לאחר שנתן את חוות דעתו הראשונה, עולה כי מדובר בוועדה שלא היתה נעולה בדעתה וקשובה לטיעוני המערער. העובדה כי בסופו של יום הוועדה לא קיבלה טיעונים אלה, על יסוד נימוקים רפואיים ועל פי סמכותה ושיקול דעתה הרפואי – מקצועי , אינה מהווה טעות משפטית שבית הדין מוסמך להתערב בה.

10. לסיכום כל האמור לעיל, הערעור הוגש בחלוף המועד שנקצב בתקנות להגשתו, לא הוצג נימוק להארכת מועד להגשת הערעור וגם לגופם של דברים – החלטת הוועדה מנומקת, ברורה והיא פעלה על פי הנחיות פסק הדין. לפיכך, בין לגופה של החלטה ובין בשל טענת סף (התיישנות), דין הערעור להידחות.

11. כמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

ניתן להגיש בקשת רשות לערער על פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 ימים מקבלתו.

ניתן היום, כ"ח אדר א' תשע"ט, (05 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .