הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 61827-05-16

06 ספטמבר 2018

לפני:
סגנית הנשיאה, השופטת רוית צדיק

נציג ציבור (מעסיקים) מר יוסי אביבי

התובעת
חלי ברוך
ע"י ב"כ: עו"ד ינון תמרי
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"דלירון דגון

פסק דין

1. השאלות הנצבות במוקד הליך זה עוסקות בסוגית התיישנו ת התביעה נוכח המועד בו הוגשה לבית הדין, ובשאלה האם בדין נדחתה תביעת התובעת לתשלום גמלת שאירים.

רקע עובדתי
2. התובעת הגישה תביעה לגמלת שאירים בטענה כי הייתה ידועה בציבור של המנוח מר יוסף חיים גד חזק (להלן- המנוח), אשר נרצח בנסיבות טרגיות ביום 25.7.12.
3. ביום 11.3.2013 החליט הנתבע לדחות את תביעת התובעת מן הטעם כי אין להכיר בתובעת ובמנוח כידועים בציבור הואיל ולא הובאו ראיות המעידים על חיים משותפים.
4. ביום 12.3.2013 ילדה התובעת את בנה , אשר הוכר על ידי הנתבע כבנו של המנוח.
ביום 3.5.2015 פנתה התובעת אל סניף הנתבע ובקשה עותק מההחלטה המורה על דחיית התביעה.
5. החלטות הנתבע נשלחו אל התובעת לכתובתה הרשומה במשרדי משרד הפנים ברחוב יפת בתל אביב.
6. ביום 12.3.2013 ילדה התובעת את בנה אשר בהתאם לקביעת בית המשפט לענייני משפחה מחוז ת"א, הינו בנו של המנוח.

השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים
7. טענה ראשונה ומקדמית הדרושה להכרעתנו היא האם התיישנה תביעת התובעת שעה שהוגשה היא לבית הדין לאחר כשלוש שנים מיום החלטת הנתבע.

8. ככל שיקבע כי דין טענת ההתיישנות אשר העלה הנתבע להידחות, יהיה עלינו להכריע בשאלה המרכזית בהליך זה והיא האם יש להכיר בתובעת כידועה בציבור של המנוח.

תמצית טענות התובעת
9. אשר לטענת ההתיישנות טענה התובעת כי טרם שנרצח המנוח התגוררה היא עמו בבית אמו ברחוב לוויק 14 בת"א. לאחר רציחת המנוח התגוררה לסירוגין בבית אמו של המנוח ובבית אביה ברחוב קלויזנר 18 ת"א , שם אף נגבתה עדותה על ידי חוקר הנתבע. לטענתה מכתב הדחייה נשלח לכתובת ישנה מאוד ברחוב יפת בת" א בה לא התגוררה שנים ואף נמכרה היא בשנת 2012. מאחר ולא קבלה את מכתב הדחייה לא ידעה במשך שנים מה עלה בגורל תביעתה.

10. עוד טענה התובעת כי לאחר לידת בנה הייתה עסוקה באובדן הקשה אשר חוותה וגידול בנה הרך ולא נתנה דעתה לנושא זה. ביום 17 .1.16 קבלה לראשונה את ההחלטה בדבר דחיית תביעתה לאחר שפנתה באופן אישי לסניף הנתבע. הואיל והתובעת לא קבלה את מכתב הדחייה , יש למנות את מניין הימים החל מהמועד בו קבלה את המכתב בחודש ינואר שנת 2016.

11. המוצגים אשר הציג הנתבע לתובעת הינם מוצגים הקודמים למועד הוצאת מכתב הדחייה בחודש 3/2013 ואין בהם לבסס את טענת הנתבע כי התובעת הייתה מודעת להחלטת הנתבע שכן התובעת הבהירה כי במועד הוצאת מכתב הדחייה לא התגוררה תקופה ארוכה ברחוב יפת בת"א. לאמור לעיל מתווספת העובדה כי בשאלון לידועים בציבור אשר נמסר לתובעת רשמה את כתובתה המלאה ולמרות זאת מכתב הדחייה נשלח לכתובת בה אינה מתגוררת מזה תקופה ארוכה.

12. לטענת התובעת הוכח כי חייה חיים משותפים עם המנוח, ואלמלא מותו היו אמורים הם להינשא כעולה מהזמנת האולם בו עתידה הייתה להתקיים חתונתם. עוד טענה התובעת כי בדיקת אבהות אשר עברה הוכיחה כי המנוח הוא אבי בנה והנתבע אף הכיר בבנה כבנו של המנוח.

13. המנוח היה מצוי בקשיים כלכליים והתנהל בחייו תוך שימוש בכסף מזומן וללא חשבון בנק על שמו על כן , לא ניתן להציג ראיות לתשלומים שבוצעו על ידו אך הדברים מתקבלים על הדעת בפרט לאור מותו הטרגי של התובע אשר נרצח.

14. בסיכומי התשובה חזרה התובעת על טיעוניה והפנתה לפסיקה באשר לטענת התיישנות אשר העלה הנתבע וחשיבות זכות הגישה לערכאות. עוד נטען כי המונח "ידועים בציבור" הינו מונח רחב הכולל סוגים שונים של זוגיות שאינן מושתתים דווקא על עניין כלכלי או חיי זוגיות.

טענות הנתבע
15. מכתב הדחייה נשלח אל התובעת בהתאם לכתובתה הרשומה אשר כלל לא הייתה כתובת ישנה ושקפה את מקום מגוריה. התובעת הגישה לנתבע מספר מסמכים בשנת 2012 ובכולם ציינה את כתובתה ברחוב יפת בת"א . אף בטופס שאלון לידועים בציבור ציינה התובעת את כתובתה ברחוב יפת, ככתובתה העדכנית.

16. בהתאם לכתובת אשר מסרה התובעת בשאלון לידועים הציבור נשלחה החלטת הנתבע מיום 11.3.2013, מושא הליך זה, לכתובת אשר ניתנה על ידי התובעת עצמה. החלטת הנתבע לא חזרה לסניף הנתבע בדואר חוזר והתובעת אף לא טרחה לפנות לסניף לברר מה עלה בגורל תביעתה עד לחודש מאי 2015, המועד בו פנתה לסניף ובקשה לשלוח העתק מהחלטת הנתבע. ביום 18.5.2015 נשלח אל התובעת עותק ההחלטה ולא ביום 17.1.16 כנטען על ידה. לאור האמור לעיל טען הנתבע כי משעה שהחלטתו נשלחה לכתובתה העדכנית של התובעת בתקופה הרלוונטית לתביעה, כפי שנמסרה על ידי התובעת בעצמה, דין טענת ההתיישנות להתקבל ובהתאמה יש לדחות את תביעת התובעת.

17. הנתבע הוסיף וטען לגופם של דברים כי התובעת התגוררה עם המנוח לכל היותר שמונה חודשים בהם לא הוגשה כל ראייה להוכחת חיים משותפים, קיום משק בית משותף, חשבון בנק משותף או תשלום הוצאות במשותף. התובעת הגישה דו"ח רב שנתי בחודש מאי ובחודש ספטמבר שנת 2012 וציינה את מעמדה המשפטי כרווקה ולא כידועה בציבור על כן, אף התובעת עצמה לא ראתה את עצמה בזמן אמת, כידועה בציבור של המנוח.

18. הזמנת החתונה והעובדה כי התובעת הרתה וילדה את בנו של המנוח אינם מעידים על קשר זוגי או ניהול משק בית משותף, בפרט לאור עדות התובעת ממנה עולה כי לא שלמה דבר ובהוצאות הדיור נשאה אמו של המנוח. כמו כן התובעת לא התגוררה בבית אמו של המנוח באופן קבוע ובגדיה הובאו בשקיות מבית אביה או מבית אחותה , התנהלות המלמדת על מגורים שאינם באופן קבוע.

19. משלא הוצגו ראיות לניהול משק בית משותף או לתמיכה בטענות התובעת כי המנוח שלם סכום כספי עבור רכישת רכב לתובעת והקמת עסק עצמאי עבורה, ובהעדר מסמכים המעידים על חיים במשותף דוגמת צוואה, הסכם ממון או ביצוע רכישות משותפות, דין התביעה להידחות.

העדים
20. מטעם התובעת העידה התובעת. כן העידה אמו של המנוח גב' אסתר גיטי.
מטעם הנתבע לא נשמעו עדים.

דיון והכרעה
שאלת ההתיישנות
21. המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לעניינינו הוסדרה בתקנה 1(ב)לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל – 1969 (להלן: "התקנה"). התקנה כי תביעה לבית הדין לעבודה כנגד החלטת המוסד תוגש תוך 12 חודשים מיום מסירת ההודעה על ההחלטה למבוטח .
בעבר קבעה ההלכה הפסוקה כי תביעה אשר הוגשה לאחר חלוף המועד שנקבע בתקנה – ת ידחה על הסף . לימים רוככה הלכה זו ונקבע כי בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשת תביעה במקרים בהם הוכחה עילה המצדיקה זאת מכוח חוק ההתיישנות ובנוסף נפסק כי המוסד כגוף ציבורי אינו אמור להעלות את טענת ההתיישנות בכל מקרה, אלא להפעיל שיקול דעת האם מוצדק להעלותה, (עב"ל (ארצי) 1281/00 אחמד אבו גאמע - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (8.5.03)).

22. לאחרונה פסק בית הדין הארצי בעניין עבל (ארצי) 59462-12-15‏ ‏ מוניקה מאלו נ' המוסד לביטוח לאומי[פורסם בנבו] (ניתן ביום 24.8.18), כי לבית הדין שיקול דעת להאריך מועדים במקרים המתאימים וכך נקבע:
"נוכח כל האמור לעיל, שוכנענו כי תקנה 125 לתקנות בית הדין חלה גם על תקנה 1(ב) לתקנות המועדים, ומאפשרת לבית הדין סמכות להארכת המועד להגשת תביעה לבית הדין על החלטת המוסד. להסרת ספק נבהיר את המובן מאליו, כי מתן הארכת מועד להגשת תביעה לבית הדין אינו פוגע בהוראות החוק העוסקות בתשלום הרטרואקטיבי, ובדרך זו נשמר איזון עם התכלית המדגישה כי זכויות סוציאליות נועדו למימוש בזמן אמת ולא בדיעבד. אשר לאמות המידה להפעלת הסמכות - ראוי שאלו תיקבענה עקב בצד אגודל בהלכה הפסוקה העתידה לבוא, בהתבסס בין היתר על אמות המידה שנקבעו בפסיקה לצורך יישום הסמכות הקבועה בתקנה 125 לתקנות בית הדין בנושאים אחרים (והשוו: חמי בן נון וטל חבקין, הערעור האזרחי (מהדורה 3, 2012), בעמ' 170-182)), ובשינויים המחויבים בהתחשב בתכליתו של חוק הביטוח הלאומי כחקיקה סוציאלית.
ככלל, ומבלי לקבוע מסמרות, אמות המידה המרכזיות נוגעות לכאורה לסיכויי התביעה לגופם; משך האיחור (כנתון אובייקטיבי וכן בהשוואה לפרק הזמן שנקבע בדין לצורך הגשת התביעה); התנהגותו של המבוטח (לרבות מאפיינים מיוחדים שלו המלמדים על היותו חלק מאוכלוסייה מוחלשת המתקשה במימוש זכויותיה) והאם קיימות נסיבות אובייקטיביות שלא אפשרו את הגשת התביעה במועד או סיבה סבירה אחרת לאיחור; האם חלוף הזמן פוגע באינטרסים של המוסד או באינטרסים ציבוריים אחרים, וכדוגמא נוכח קושי בהתגוננות מפני התביעה; וכן מהותו של העניין וחשיבותו - הן מבחינה ציבורית והן ביחס למבוטח המסוים. במסגרת שיקול אחרון זה ראוי לקחת בחשבון את חשיבותה של הזכות מושא ההליך למבוטח ומידת הנזק שייגרם לו ככל שתימנע ממנו זכות התביעה בגינה. כך, ולמשל, אין דין תביעה שניתן להגישה למוסד פעם נוספת כדין תביעה שדחייתה משמעה סגירת הגולל באופן סופי על זכויות המבוטח לשארית חייו.
ככל שמידת האיחור גדולה יותר נראה כי יידרשו טעמים טובים יותר כהצדקה לו, כאשר בכל מקרה נדרשים בהתאם להוראת התקנה "טעמים מיוחדים שיירשמו" כך שלא די בכל טעם שהוא".

מן הכלל אל הפרט
23. אין חולק כי תביעת התובעת הוגשה לאחר חלוף המועד הקבוע בדין להגשת תובענה כנגד החלטת הנתבע. השאלה אותה יש לבחון היא האם אכן כטענת הנתבע ההחלטה הומצאה לכתובתה העדכנית של התובעת עוד שנת 2013 קרי, האם התובעת הייתה מודעת להחלטת הנתבע.

24. ממסמכי התיק והמסמכים אותם הגישה התובעת אל הנתבע עולה כי טרם שנת 2013 ציינה התובעת כי כתובת מגוריה היא ברחוב יפת בת"א . אולם, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי בשנת 2013 כלל לא ברור האם התובעת התגוררה בכתובת זו. התובעת העידה באופן עקבי ואמין כי הדירה ברחוב יפת נמכרה בשנת 2012 (עמ' 3 לפר' ש' 9-8). בהמשך עדותה העידה כי במועד בו נשלח מכתב הנתבע לא התגוררה ברחוב יפת אלא ברחוב לוויק בת"א , ואף אשרה כי לא שינתה את כתובתה הרשמית ולא עדכנה את הנתבע בדבר שינוי כתובת.

25. סבורים אנו כי די בספק זה אשר לכתובתה העדכנית של התובעת כדי לפעול לטובתה ולהוביל לדחיית טענת ההתיישנות. נוסף על כך , נציין כי אף חקירת התובעת על ידי חוקר הנתבע לא בוצעה בכתובת ברחוב יפת, הכתובת אליה נשלח מכתב הנתבע. עובדות אלה לכשעצמן מחזקות את גרסת התובעת באשר לידיעתה כי תביעתה נדחתה על ידי הנתבע. לכך מתווספות נסיבות חייה הקשות באותה עת, לאור מותו הטראגי של המנוח (בעלה לעתיד) , היותה בהיריון ולידת בנה הרך. מכלול הטעמים הנזכרים לעיל מובילים למסקנה כי התובעת הייתה מצויה בתקופה קשה ומורכבת בחייה על כן, הדעת נותנת כי אכן כטענתה, לא פנתה לברר גורל תביעתה אלא במועד הנטען על ידה כאשר קודם לכן לא נשלח המכתב אל כתובתה העדכנית.

26. זאת ועוד, סבורים אנו כי בנסיבות מקרה זה וכפי שיפורט בהמשך , דין התביעה להתקבל על כן גם מטעם זה יש לדחות את טענת ההתיישנות אשר העלה הנתבע. כמו כן לא נגרם לנתבע כל נזק או חוסר ראייתי אשר עלול לפגוע ביכולתו להתגונן מפני הליך זה ,כאשר מנגד דחיית התביעה מבלי לדון בה לגופה תוביל לשלילה סופית של זכות לה זכאית התובעת.
לאור כל האמור לעיל, טענת ההתיישנות אשר העלה הנתבע, נדחית.

האם יש להכיר בתובעת כידועה בציבור של המנוח
27. על פי ההלכה הפסוקה, לצורך הכרה כידועה בציבור יש להוכיח כי בני הזוג התכוונו לקשר של תמיד שיש בו מסימני ההיכר של יחידה משפחתית וכך נקבע-
"המבחן להכרה באישה כידועה בציבור כאשתו של פלוני הינו כפול: ראשית – על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. שנית – עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית או סיכום ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי
משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים." [ע"ע (ארצי) 513/06, קריסלדה קסידסיד – מבטחים מוסד סוציאלי של העובדים בע"מ [פורסם בנבו] (3.5.07) (להלן: "עניין קסידסיד")].

ובהמשך נפסק-
"השאלה אותה יש לברר במקרים כגון אלו היא האם בקשר שבין השניים היה מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, וכפועל יוצא מכך, במקרים המתאימים - האם עקב פטירת המנוח נוצר, לגבי מי שטוענת להיות הידועה בציבור שלו, מחסור כלכלי. יצוין כי גם בהעדר מחסור כלכלי, כגון, כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תחשב כ"אלמנה", אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית."(ע"ע (ארצי) 1016/00 טלינסקי ליובוב – קרן הגמלאות המרכזית [פורסם בנבו] (21.6.01); דב"ע (ארצי) נג/7-6, אנה בטר - קרן הגמלאות המרכזית, [פורסם בנבו] פד"ע כ"ז 135 בעמ' 141 (1994); דב"ע (ארצי) נ"ד/1-6, דר' מרטה אליאן – קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות, [פורסם בנבו] עבודה ארצי, כרך כ"ז (2), 13 (1994)].

28. אשר למונח משק בית משותף נקבע כי 'משק בית משותף' פירושו שיתוף במקום המגורים, אכילה שתיה לינה הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בימינו או בחיי יום יום כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם אם מכספו ואם מטרחו ועמלו את חלקו כפי יכולתו ( ראו- ע"א 621/09 קרול ניסים נ' קוינה יוסטר, פ"ד (כ"ה) א' תש'ל (1970) בעמ' 619). עוד נקבע כי אין בניהול חשבונות בנק נפרדים לכל אחד מבני הזוג, כדי לשלול את מבחן התלות הכלכלית והחיים המשותפים(ראו-עב"ל1407/04 המוסד לביטוח לאומי נ' פריימן (פורסם בנבו), ניתן ביום 8/11/06).

29. לעניין מגורים משותפים נפסק על ידי בית הדין הארצי כדלקמן [ע"ע (ארצי) 1818-05-14 החברה המנהלת של קרן הגמלאות של חברי "דן" בע"מ – פלונית [פורסם בנבו] (16.6.15) (ההדגשות במקור)]:
"הסימן העיקרי של קיום מצב של פירוד בין בני זוג הוא שהם אינם גרים במשותף, באופן מלא או חלקי, או באופן זמני ומשתנה או מתמשך. העובדה שבני הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא ומתמשך מצביעה על קיום פירוד אשר יכולה להיות לו תוצאה משפטית לעניין שלילת זכויות האלמנה לקצבת שאירים... בנוסף לכך, יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג, ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון, אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יתכן שבני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר - לדוגמה - בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר בדוגמאות שהובאו לעיל. ......' (דיון (ארצי) נב/0-69 אביבה ליאון - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע כד 458 (1992)..."

מן הכלל אל הפרט
30. אשר לתנאי בדבר מגורים משותפים – מעדות התובעת הנתמכת אף בעדות העדה מטעמה, אמו של המנוח עולה כי התובעת והמנוח התגוררו יחדיו בבית אמו של המנוח. התובעת אף העידה כי למעט יום אחד בו לנה בבית אביה וזאת לצורך טיפול באביה סובל מנכות, התגוררה כל התקופה יחד עם המנוח. עוד העידה כי אף לאחר פטירת המנוח המשיכה להתגורר בבית אמו ואף לאחר הלידה וזאת לאור הסיוע והתמיכה אשר העניקה אמו של המנוח לתובעת (עמ' 4 לפר' ש' 30-29). בהמשך העידה התובעת:" התפר היה שבועיים שלוש אחרי שהוא נפטר ואז היתי אצל אמא שלו אחרי הלידה וגם לפני הלידה וכל תקופת ההריון. הייתי אצלה שבוע ויום אחד לאבא שלי לבקר אותו . היתי מבקרת אותו כי הוא נכה ועזרתי לו והכנתי לו אוכל לפעמים" (עמ' 5 לפר' ש' 3-1). עדת התובעת אמו של המנוח , העידה אף היא כי התובעת והמנוח התגוררו יחדיו בביתה:" כן, אצלי היא הייתה חיה 24 שעות, אבל הבגדים שלה בגלל שלא היו לנו ארונות היו מסודרים חלק בשקיות וחלק במדפים"(עמ' 10 לפר' ש' 2-1).

31. אשר לפרק הזמן בו התגוררו התובעת והמנוח יחדיו, הצהירה התובעת בתצהירה כי גרו יחדיו כשמונה חודשים וכך גם העידה בעדותה בפני בית הדין. בחקירתה בפני חוקר הנתבע( עמ'1 ש' 9) מסר ה כי יצאו כשנה ושבעה חודשים.לטענת הנתבע סתירה זו בגרסת התובעת ממלמדת על חוסר אמינות המובילה לדחיית גרסת התובעת.

32. עמדתנו שונה מעמדת הנתבע בעניין זה ולא מצאנו כי השונות בין דברי התובעת לחוקר הנתבע ו בין עדותה בפנינו, משמעותה עדות אשר יש לדחותה. התובעת נשאלה על כך מפורשות בחקירתה בפנינו והבהירה כי כשבוע לאחר שהכירה את המונח ביום20.11 עברה לגור עמו עד למועד בו נרצח (עמ' 5 לפר' ש' 20). גם בתצהירה (סעיף 3) הצהירה על תקופת מגורים זהה , החל מחודש 11 ואילך לפיכך, מקובלת עלינו גרסת התובעת כי במשך שמונה חודשיים חייה עם המנוח, הרתה ועמדה להתחתן עמו כעולה מהזמנת החתונה אשר צורפה לתיק, ולימים ילדה את בנם המשותף.

33. משצלחה התובעת את תנאי המגורים במשותף יש לבחון האם התקיים התנאי בעניין משק בית משותף. התובעת העידה כי למנוח לא היה כל חשבון בנק ולאור עיסוקו ופרנסתו בעבודות מזדמנות , אשר ככל הנראה לא דווחו לרשויות , לא היה ברשותו חשבון בנק על כן , אין בידיה אסמכתאות להוצאות אשר שולמו עבורה על ידי המנוח. התובעת העידה כי:"זה לא רלבנטי כי אני לא חושבת באותו רגע מה אני רוצה אבל לדעתי מה שהיה חיי נישואים ונידועים בציבור יש לי את כל האמצעים כן להיות ידועה בציבור. זה שלא נהלנו חיים משותפים בקטע של בנק כי היו לו עקולים והוא היה שקוע בחובות. הוא לא היה משתמש בבנקים. הוא היה עובד עבודות מזדמנות ומתנהל רק במזומן. הכסף שלו היה רק מזומן. היו לו חובות בבנק. נכנסתי להריון וקבענו תאריך לחתונה. כשהוא נפטר וקרה מה שקרה היתה כתבה בעיתון וכל זה. עלי ועליו שהיינו אמורים להתחתן ולא אני עשיתי את הכתבה הזאת" (עמ' 5 לפר ' 33-30; עמ' 6 לפר' ש' 3-1). בהמשך העידה כי המנוח שלם את התשלומים עבור הרכב בו נסעה ומנגד היא נשאה ב הוצאות מכשיר הטלפון של המנוח אולם , אין ברשותה קבלות להוצאות אלה(עמ' 6 לפר ש' 12-11). משנשאלה כיצד החזיר לה המנוח את הכסף אשר שלמה לטענתה ,השיבה :" במזומן. בלי שום קשר ביום יום היה מביא לי כסף ודברים ומלא דברים. קנה לי תכשיטים. הוא גם החליף לי מספר פעם אחת אבל טוקמן" (עמ' 6 לפר' ש' 24-23).

34. נוסף על האמור לעיל, התובעת העידה כי פתחה עסק לבניית צפורניים בחודש מאי 2012 אותו סגרה בחודש ספטמבר 2012 מאחר ולא יכלה לעבוד לאחר רצח המנוח ובפועל עבדה כחודשיים. כן מסרה בחקירתה בפני חוקר הנתבע כי לא שלמה דבר עבור הוצאות הדירה. לטענת הנתבע העובדה כי לא נשאה בתשלום זה פועלת לחובתה ומאיינת את גרסתה ל חיים משותפים. אין בידינו לקבל את עמדתו הנוקשה של הנתבע בעניין זה. התובעת העידה כי המנוח נשא בהוצאות רכבה והיא רכשה עבורו מכשיר טלפון. ערים אנו לעובדה כי לא הוצגה ראיות לעניין התשלומים הנטענים אולם, בנסיבותיו היחודיות של מקרה זה בו המנו ח עסק בעבודות שונות ומזדמנות ולימים נרצח בנסיבות שאינן ברורות, אין לזקוף את חוסר יכותה האובייקטיבית של התובעת להצגת ראיות, לרעתה.

35. יתר על כן, התובעת לא עבדה במרבית התקופה למעט חודשיים בהם עבדה בבניית צפורניים. הדעת נותנת, כפי שאף העידה היא כי בתקופת חייהם המשותפים כל הוצאותיה שולמו על ידי המנוח. לתובעת אין ולא היו מקורות הכנסה או יכולת לממן את עצמה , ואף לא יכלה היא להיעזר באביה, או בני משפחה אחרים.

36. לאור מכלול הטעמים הנזכרים לעיל ובפרט משלא ניתן להתעלם מהעובדה כי בני הזוג התכוונו לקיים חיים משותפים כבעל ואשה ולהינשא זה לזו ביום 6.9.2012, ונוכח העובדה כי התובעת בחרה ללדת את בנו של המנוח , שוכנענו כי בני הזוג ראו את מערכת היחסים בינהם כבעל ואישה, המושתתים על יחסי אהבה, מסירות ונאמנות זה לזו המלמדים כי קשרו גורלם זה בזו.

סוף דבר
37. תביעת התובעת להכרה במעמדה כידועה בציבור של המנוח מתקבלת ובהתאם זכאית היא לקצבת שאירים.

38. הואיל והתובעת יוצגה על ידי הסיוע המשפטי , יישא הנתבע בהוצאות התובעת בסך של 1,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, כ"ו אלול תשע"ח, (06 ספטמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור מעסיקים מר יוסי אביבי

רוית צדיק, שופטת,
סגנית נשיאה