הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 61296-01-19

10 יוני 2019

לפני:
כב' השופטת חנה טרכטינגוט – שופטת בכירה

המערער:
זאב מרדכי בריל
ע"י ב"כ עו"ד ינון תמרי (מינוי הלשכה לסיוע משפטי)
-
המשיב:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד אסף שפירא ואח'

פסק - דין

לפניי ערעור על החלטת ועדה לעררים (אי כושר) מיום 9.1.19 אשר קבעה כי המערער איבד 60% מכושרו להשתכר.
הרקע העובדתי
המערער, יליד שנת 1958, סובל משורה של ליקויים רפואיים, בהם מחלה ריאתית, בעיות אורתופדיות וליקוי נפשי אשר בגינם נקבעה לו נכות רפואית בשיעור 79%.

המערער הגיש ערעור לבית דין זה על החלטת הוועדה הרפואית לעררים אשר קבעה בעניינו כדלקמן:
"בן 60, הוועדה עיינה בפרוטוקול ועדה רפואית, מסמכים מתוך תיקו האישי לרבות חו"ד רופא תעסוקתי, דר' ברודצקי ודר' פרומן, דוח שיקום, דוח רופא מוסמך והאזינה ברוב קשב לדברי העורר. מדובר בעורר מבוגר יחסית, בעל השכלה של 10 שנות לימוד. ללא הכשרה מקצועית משמעותית. עבד בעבודות אבטחה, כפקיד קבלה ובשל מכלול ליקוייו כולל מחלת ריאות בהחמרה, הגבלה גב תחתון, צוואר, CTS, הפרעת הסתגלות עם פגיעה תפקודית, עם הגבלה בביצוע מטלות הדורשות מאמץ גופני משמעותי, מצבי דחק ולחץ עם צורך בסביבה מאווררת היטב, אולם לדעת הוועדה חלקי כשיר לעבודות בלתי מקצועיות המתאימות למגבלותיו, כולל תצפיתן בחדר בקרה, פקיד מודיעין, עבודות חרושת קלות ופשוטות בסמוך לשולחן עבודה, שלא בקצב מכונה ועבודות שוות ערך. הוועדה מקבלת את החלטת דרג I לדחות הערר ".

טענות הצדדים
המערער טוען כי החלטת הוועדה אינה מנומקת ואין בה התייחסות לכל פריטי הליקוי והשפעתם המצטברת של הליקויים על יכולתו להשתלב בשוק העבודה, ולא הובהר בה כיצד השכלתו וגילו יאפשרו לו להשתלב בשוק העבודה. עוד טוען המערער כי הוועדה לא הסבירה את חוסר הקורלציה בין 79% נכות רפואית לבין נכות תפקודית שנקבעה בשיעור של 60% בלבד ולא יישמה את הלכות בית הדין הארצי בהלכות מוהרה ואופנר.
המשיב טוען כי הוועדה התייחסה למכלול הליקויים מהם סובל המערער, נתנה דעתו לגילו המתקדם יחסית, השכלתו המצומצמת ולניסיונו בעבודות אבטחה וכפקיד קבלה. הוועדה אף עמדה על מכלול ליקוייו השונים ודנה בהם ורק לאחר שעשתה כן הגיעה למסקנה כי הוא כשיר באופן חלקי לעבודות בלתי מקצועיות המתאימות למגבלותיו.

המסגרת המשפטית
בהתאם לסעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה – 1995 מוסמך בית הדין לדון בערעורים על החלטות ועדה לעררים (אי כושר) בשאלות משפטיות בלבד. נקבע כי הואיל והוועדה לעררים (אי כושר) פועלת בתחום שאיננו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה, וזאת בשונה מוועדה רפואית לעררים, רשאי בית הדין להתערב בהחלטתה, ואולם זאת רק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות שכמוה כטעות שבחוק (דב"ע שם/1318-01 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60 (1983).

דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להידחות וזאת מהטעם שלא נפל פגם משפטי בעבודת הוועדה.
כעולה מהפרוטוקול, הוועדה האזינה לתלונות המערער ופירטה אותן, כדלקמן:
"לא עובד ומצבי מחמיר מכל הבחינות. לבבית, אורולוגית. הקשיים הם בתפקוד היום יומי. קשה לי לקום מהמיטה, לא מתייחסים אלי. לא עובד מאז 2017. הפסקתי לעבוד ע"פ המלצת רופא תעסוקתי. עבדתי כפקיד קבלה 4 פעמים בשבוע. אין לי פרנסה. אשה עובדת כמטפלת בקשישים בשכר מינימום. אני כל הזמן במיטה. לא יכול לעבוד כי יש לי אינספור בעיות. העיקרי זה גב ועמוד שדרה וקושי בהליכה. אשתי עוזרת לי במקלחת. יש לי מחלת ריאות שמחמירה. יש לי פריצת דיסק בעמוד שדרה וצווארי. אין לי כסף לתרופות. כל החיים עבדתי ושילמתי. עבדתי ביהלומים ואחרי קריסת הענף עברתי לעבוד בשמירה ".

מעיון בהחלטת הוועדה המצוטטת לעיל, עולה כי הוועדה התייחסה למכלול ההיבטים בהתאם לפסיקה, וכן להמלצות הרופא המוסמך, פקיד השיקום אשר היו תמימי דעים כי המערער איבד 60% מכושר ההשתכרות וכי הוא מסוגל לעבוד בעבודה חלקית, בין היתר לאור הרקע התעסוקתי כמאבטח ופקיד מודיעין. דהיינו - החלטת הוועדה בעניינו של המערער עולה בקנה אחד ותואמת את דעת הרופא המוסמך ופקיד השיקום.
זאת ועוד, אף בחוות הדעת האורתופדית מיום 29.8.18 נקבע כי המערער מסוגל לעבודה חלקית בישיבה (צורף לכתב התשובה מטעם המשיב).
קביעות אלה עולות בקנה אחד גם עם האמור בחוות הדעת של ד"ר ברודסקי, המומחה התעסוקתי מטעם המערער שציין בחוות הדעת כי המערער מסוגל לעבוד מספר שעות מועט בישיבה, בצמידות לשירותים וללא חשיפה לעשן או אבק מזיק. דהיינו, גם הוא המליץ לראותו כמי שאיבד את כושר ההשתכרות באופן חלקי.
בנסיבות דנן, מילאה הוועדה חובתה ופירטה את מצבו הבריאותי של המערער ואת סוגי העבודות השונים התואמים את מצבו, עבודות לא מקצועיות אשר אינן כרוכות במאמץ גופני משמעותי ועם צורך בנגישות לשירותים.
במסגרת בחינת כושרו של אדם להשתכר, נקודת המוצא היא ליקוייו הרפואיים כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית, שכן הללו מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבודה. יחד עם זאת, מושכלות יסוד הן כי מדובר בנקודת מוצא בלבד, אשר ממנה מוטל על הוועדה לקבוע את דרגת אי הכושר של כל מבוטח בהתאם לנסיבותיו האישיות ובכלל זה יכולתו לשוב לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת מנטלית וגופנית (עב"ל (ארצי) 327/03 עזאת מוהרה - המוסד לביטוח לאומי (15.4.2004).
לפיכך אין בנכות הרפואית שנקבעה כדי לקבוע מסמרות בשאלת כושרו להשתכר, וזאת מהטעם שמדובר בנקודת מוצא לבחינת נתוניו האישיים ובכלל זה המלצות הרופא המוסמך, פקידת השיקום, יועץ אורתופדי והמומחה מטעם המערער - אשר כולם היו תמימי דעים כי המערער מסוגל לעבודה חלקית.
החלטת הוועדה לפיה איבד המערער את כושרו להשתכר בשיעור של 60% היא החלטה מקצועית שניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה של הוועדה. ונוכח דברים אלה, לא נפלה בהחלטת הוועדה טעות משפטית המצדיקה התערבותו של בית הדין.
סיכומם של דברים – הערעור נדחה.
משמדובר בערעור בתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ז' סיוון תשע"ט, (10 יוני 2019), בהעדר הצדדים.