הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 61044-05-16

15 אוקטובר 2017

לפני:

כב' השופטת חנה טרכטינגוט

התובעת:
דורינה גרוואלס
ע"י ב"כ עו"ד ליה לילך סביון
-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד אטי דקל ואח'

פסק - דין

1. האם נפל פגם בהחלטת הוועדה לביטול חובות אשר החליטה לבטל 50% מחובה של התובעת אשר המשיכה לקבל קצבת שארים למרות שחזרה ונישאה לאחר, זו השאלה המתעוררת בתיק זה.

2. העובדות אינן שנויות במחלוקת, ואלה הן:
א. התובעת התאלמנה בחודש מאי 2001.
התובעת קיבלה קצבת שארים.
ב. התובעת נישאה מחדש ביום 21.2.03 והמשיכה לקבל קצבת שארים עד ליום 1.3.12.
לטענת התובעת הודיעה לנתבע על דבר נישואיה, טענה זו לא הוכחה ולכן נדחית.
ג. נישואי התובעת נרשמו במשרד הפנים בחודש 3/05 (בתחולה מיום הנישואין).
המידע בדבר הנישואין נקלט אצל הנתבע בחודש ספטמבר 2005.
ד. הצדדים מסכימים כי יש לייחס לתובעת "אשמה מופחתת" ביצירת החוב.
ה. הנתבע פעל לראשונה לגביית החוב במכתב דרישה מיום 5.12.13 (נספח ג' לסיכומי התובעת). לטענת הנתבע הליכי הגבייה החלו בחודש 3/12 עת הופסקה הקצבה.
ו. התובעת אינה עובדת ומקבלת קצבת זקנה מהנתבע.
ז. עניינה של התובעת עמד בפני הוועדה לביטול חובות 3 פעמים: ב- 9/14, ב- 7.7.15 וב- 23.5.17.
הוועדה חזרה בכל הפעמים על החלטתה לפיה יש לבטל 50% מחובה של התובעת לקצבת השארים אשר קיבלה שלא כדין.

3. החלטת הועדה לביטול חובות מיום 23.5.17 הינה כדלקמן:
" 1. לחייבת שולמה קצבת שאירים לתקופה ארוכה בין ה- 01.06.2002 ל- 01.03.2012.
2. לימים התברר למוסד כי החייבת נישאה כבר ב- 21.02.2003 וקיבלה תשלום שלא כדין החל ממועד זה ועד שנת 2012, כמצוין לעיל.
לאור האמור לעיל נשללה רטרואקטיבית זכאותה של החייבת לגמלה למשך התקופה הנ"ל ונוצר חוב בסך כולל של 180,949 ₪.
3. מחוב זה נוכה סכום של 55,000 ₪ המהווה מענק נישואין אשר לו הייתה זכאית החייבת. לפיכך בספטמבר 2014, עת הגיע התיק לראשונה לוועדה, החוב עמד על 116,508 ₪.
4. הוועדה, באישורו של מנכ"ל המוסד, ביטלה מחצית מיתרת החוב תוך קביעה כי החוב המדובר נוצר עקב טעות משותפת של החייבת ושל המוסד ונוצר לתקופה של בין 6 ל- 7 שנים.
5. הוועדה שבה ומציינת כי מהחוב המקורי נוכה מענק הנישואין. מענק זה מחושב בהתאם לגובה הקצבה כפול 36 חודשים (3 שנים).
6. החייבת אינה יכולה ליהנות משני העולמות – גם מניכוי מענק נישואין על חשבון החוב וגם מכך שלאחר ניכוי זה הוועדה תמשיך להתייחס לתקופה המקורית בה שולמה הגמלה שלא כדין.
7. לאור האמור מבחינה מהותית הוועדה רואה את החוב ככז ה הנוצר לתקופה של 6 שנים ולא 9 שנים.
8. יצוין כי כך נוהגת הוועדה, בהנחיית אגף זקנה ושאירים, בכלל המקרים בהם נסיבות החוב זהות (כלומר – חישוב מ ענק הנישואין מפחית גובה החוב מצד אחד ואת התקופה בה שולמה הגמלה מצד שני).
9. לאור האמור לעיל החוב אשר עמד בפני הוועדה הינו חוב המתייחס לתקופה של 6 שנים גם אם בבקשות השונות לוועדה ו/או במערכת המוסד מופיעים נתונים אחרים מבחינה טכנית.
10. הוועדה חרגה מהקריטריונים, אשר לפיהם יש לבטל 30% בלבד מיתרת החוב, לטובת החייבת: ב- 19.09.2014 בוטלו 50% מיתרת החוב באישור מנכ"ל המוסד.
11. לבקשה לא צורפו מסמכים המעידים על שינוי במצבה הרפואי ו/או הסוציו-אקונומי של החייבת.
ככל ומצבה של החייבת השתנה בשנים האחרונות ובידה אסמכתאות לכך באפשרותה להגיש בקשה חדשה לוועדה.
12. לאור האמור לעיל דוחה הוועדה את הבקשה".

4. אין מחלוקת כי מנהלת המוסד הוציאה נוהל לבחינת חובות (להלן: "הנוהל") (נספח א' לסיכומי התובעת).
על פי הנוהל ככל שהתקופה עבורה שולמה הגמלה שלא כדין ארוכה יותר, כך אחוזי אי גביית החוב גבוהים יותר.
במקרה של "אשמה מופחתת" ל"קבוצה חלשה כלכלית", כאשר תשלום הקצבה היה 6-7 שנים יש לוותר על 50% מהחוב ומעל 7 שנים על 100% מהחוב.
כאשר מדובר ב"קבוצה שאינה חלשה כלכלית", כאש ר תשלום הקצבה היה בין 6-7 שנים יש לוותר על 30% מהחוב ומעל 7 שנים על 100% מהחוב.

5. שלילת הזכאות לקצבת שארים עם הנישואין מחדש מוסדר בסעיף 255(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"):
"חזרה ונישאה אלמנה הזכאית לקצבת שאירים, תפקע זכותה לקצבת שאירים והמוסד ישלם לה מענק בשני שיעורים כלהלן:
(1)  לאחר יום נישואיה מחדש - סכום השווה לקצבת שאירים המחושב על בסיס שיעור הקצבה כאמור בסעיף 252(א)(1) (להלן - שיעור הקצבה), שהשתלמה בעד החודש שבו נישאה מחדש, כפול שמונה עשרה;
(2)  בתום שנתיים מיום נישואיה מחדש - סכום השווה לשיעור הקצבה, בעד החודש האחרון של השנתיים האמורות, כפול שמונה עשרה".

6. טענות התובעת –
א. על פי סעיף 1.9 לנוהל יש לבטל 100% מגובה החוב, שכן המוסד החל לפעול לגביית החוב רק ביום 5.12.13 ודהיינו מעל 7 שנים מיצירת החוב.
גם אם נייחס לתובעת זכות למענק נישואין מיום 1.3.05, הרי שעד לתחילת הליכי הגבייה חלפו מעל 7 שנים.
ב. בהחלטת הוועדה לביטול חובות נפל פגם שעה שזו לא פירשה את הנוהל על פי לשונו, שקלה שיקולים זרים ולא סבירים וסטתה מהנוהל המחייב אותה.
ג. הוועדה לא התייחסה לכך כי חלפו מעל 10 שנים מאז יצירת החוב, 21.2.03 ועד לתחילת הגבייה.
ד. הנוהל מהווה הנחיה מנהלית ובהתאם על הוועדה להפחית 100% מגובה החוב.
ה. אין מקום לייחס לתובעת קבלת מענק נישואין רטרואקטיבי או קצבה שמעולם לא קיבלה.
גם אם נייחס לתובעת את מענק הנישואין ליום 1.3.05, חלפו כ- 9 שנים עד לתחילת הליכי הגבייה ולפיכך יש לבטל 100% מהחוב.
ו. על הוועדה לפרש את הנוהל על פי לשונו ועל פי תכליתו.
הנוהל קובע מפורש כי משך הזמן בו שולמה הגמלה השגויה הוא פרמטר נוסף. ככל שהתקופה עבורה שולמה הגמלה שלא כדין ארוכה יותר, כך אחוזי אי גביית החוב גבוהים יותר.
הנתבע והוועדה מנסים לאחוז בחבל משני קצותיו : מצד אחד טוענים כי שולמה לתובעת קצבה חודשית שלא כדין ומצד שני טוענים שיש לראות בקצבה ששולמה כמענק נישואין ששולם כדין.
ז. בית הדין מתבקש לקבוע כי החלטת הוועדה לביטול חובות נגועה בחוסר תום לב ובשיקולים פסולים, ולהורות לנתבע לבטל את מלוא החוב וכן ל השיב למערערת כל סכום שקוזז מגמלאות או קצבאות להן היתה זכ אית התובעת לטובת החוב בקצבת השארים.

7. טענות הנתבע –
א. חלפו פחות מ- 7 שנים מאז נודע לנתבע דבר נישואיה מחדש של התובעת (9/05) ועד להתחלת הליכי הגבייה מצד הנתבע (3/12).
ב. הנתבע רואה בנסיבות היווצרות החוב "אשמה מופחתת" של התובעת , אשר מצד אחד לא דיווחה על נישואיה ומצד שני הנתבע קיבל את המידע ב- 9/05 ופעל רק ב- 3/12.
ג. התובעת לא לוקחת בחשבון את העובדה שהנתבע גילה את נישואיה של התובעת רק ב- 9/05 ולפיכך אחריותו ליצירת החוב מתחילה ממועד זה.
מועד גילוי נישואי התובעת הוא מועד היווצרותו של החוב.
ד. התובעת אינה יכולה ליהנות משני העולמות, גם מניכוי מענק נישואין אשר שווה ל- 36 חודשי גמלה על חשבון החוב וגם מכך שלאחר ניכוי זה הוועדה תמשיך להתייחס לתקופה המקורית בה שולמה הגמלה שלא כדין (9 שנים).
מבחינה מהותית לאחר ניכוי מענק הנישואין יש לראות את החוב כמתייחס לתקופה של 6 שנים ולא של 9 שנים.
ה. כך נוהגת הוועדה בהנחיות אגף זו"ש בכל המקרים בהם נסיבות החוב זהות.
ו. הוועדה חרגה מהקריטריונים בנוהל על פיהם יש לבטל 30% בלבד מיתרת החוב לטובת התובעת, ביטול 50% מיתרת החוב נעשה באישור מנכ"ל הנתבע.
ז. לתובעת, אשר לא דיווחה על נישואיה, אין אלא להלין על עצמה שלא דיווחה על נישואיה מאז חודש פברואר 2003.

ההכרעה –

8. הצדדים אינם חלוקים כי התובעת קיבלה קצבת שארים שלא כדין החל מיום נישואיה בשנית, 21.2.03 ועד ליום 1.3.12 ודהיינו במשך כ- 9 שנים.
כמו כן אין מחלוקת כי על פי סעיף 255(ב) לחוק עם נישואיה בשנית ופקיעת זכותה לקצבת שארים זכאית היתה התובעת למענק אשר היה אמור להשתלם לה בשני שיעורים: האחד לאחר יום נישואיה מחדש והשני בתום שנתיים מיום נישואיה מחדש.
המחלוקת איפוא האם נפל פגם בהחלטת הוועדה לביטול חובות.

9. מושכלות ראשונים הם כי בבחינת שיקול הדעת המנהלי בית הדין לא ישים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת וכי לא יתערב בהחלטתה לשנותה כל עוד לא חרגה ממתחם הסבירות או כאשר היא לוקה בפגמים מהותיים היורדים לשורשו של ענין [ע"ע 1123/00 בית ספר תיכון עירוני - כל ישראל חברים בת"א-יפו – יצחק דויזור פד"ע ל"ו 438; בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ – רשות השידור פד"י לה (1) ]. מכאן, כל עוד שיקול הדעת של הרשות הופעל כדין, החלטת הרשות תעמוד בעינה אפילו אם בית המשפט סבור כי אין זו ההחלטה הטובה ביותר [ר' הר זהב המשפט המנהלי הישראלי (תשנ"ז) בעמ' 435].

10. הצדדים אינם חלוקים כי על הוועדה לביטול חובות להפעיל את שיקול דעתה בהתאם להנחיות הקבועות בנוהל וזאת כדי לפעול באחידות ובשוויוניות כלפי כלל המבוטחים ועל מנת להימנע מאפליה פסולה.

11. הצדדים מסכימים כי יש לייחס לתובעת אשמה מופחתת בנסיבות היווצרות החוב.
"אשמה מופחתת של החייב" מוגדרת בסעיף 1.7.2 לנוהל כך:
"כל מה שאינו באשמה במעשה או טעות המוסד, ובין היתר במקרים בהם המבוטח לא העביר מידע מעודכן, במקביל לא נדרש ע"י המוסד (בדגש על גמלאות ארוכות מועד) כאשר נראה כי בתום לב סבר שהמידע הגיע למוסד מגורם שלישי".
(ההדגשה במקור – ח.ט. ).

12. הצדדים חלוקים בקשר לפרמטר שבסעיף 1.8 לנוהל והוא "משך הזמן בו שולמה הקצבה".
בענין זה נאמר בנוהל כך:
"הפרמטר הנוסף הינו משך הזמן בו שולמה הגמלה השגויה.
ככל שהתקופה עבורה שולמה הגמלה שלא כדין ארוכה יותר, כך אחוזי אי גביית החוב גבוהים יותר".

הנוהל כולל טבלה הכוללת את משך תשלום הקצבה ואחוזי אי גביית החוב, כאשר יש להבחין בין "קבוצה חלשה כלכלית" ל"קבוצה שאינה חלשה כלכלית" ובין מקרה שנסיבות היווצרות החוב הוא בטעות המוסד ובין מקרה שהחוב נוצר באשמה מופחתת.

13. בהתאם לכך אין חולק כי התובעת קיבלה קצבת שארים שלא כדין מאז נישאה מחדש ועד ליום 1.3.12 ודהיינו במשך 9 שנים.
לענין משך תשלום הקצבה השגויה, אין רלבנטיות למשך הזמן שחלף מעת יצירת החוב ועד הליכי הגבייה. פרמטר זה מוסדר בסעיף 1.9 לנוהל ומהווה פרמטר נוסף למשך הזמן בה שולמה הקצבה. הוועדה לביטול חובות לא דנה בו ולכן לא היה מקום להתייחס לכך בסיכומים.
כך גם אין רלבנטיות למועד בו נודע לנתבע על נישואי התובעת, שכן אין מחלוקת כי בנסיבות היווצרות החוב יש לייחס לתובעת אשמה מופחתת.
אשמה מופחתת מיוחסת על פי הגדרתה בנוהל למקרה בו בתום לב סבר המבוטח כי המידע הגיע למוסד מגורם שלישי.
אשמה מופחתת אינה תלויה בהגעת המידע למוסד, אם בכלל ובאיזה מועד, ואף הוועדה אינה קובעת כי יש רלבנטיות למועד בו נודע למוסד על נישואי התובעת.

14. השאלה הטעונה הכרעה הינה האם העובדה כי מהחוב יש לנכות את המענק גורמת לקיצור התקופה של תשלום הקצבה שלא כדין ב- 36 חודשים, והאם החלטת הוועדה לראות בכך מבחינה מהותית כקיצור התקופה לתשלום קצבה שלא כדין ב- 36 חודשים חורגת מהנוהל וממתחם הסבירות.

15. לאחר שבחנתי את הנוהל ואת טענות הצדדים, מסקנתי הינה כי דין התביעה להתקבל.
אין בעובדה כי המענק הינו בסכום השווה לקצבת שארים כפול שלושים ושש כדי לקבוע כי במשך שלושים וששה חודשים קיבלה התובעת קצבה כדין ולפיכך החוב מתייחס לשש שנים בלבד בהם שולמה קצבה שגויה, וזאת מהטעמים הבאים:
המענק לאלמנה (או אלמן) אשר נישאה בשנית משולם מהחוד ש הראשון וזאת כדי למנוע מאלמנה את החשש להינשא מחדש רק כדי להפסיד את קצבת השארים. המענק הינו מעין "פיצוי" בגין "הפסד" קצבת השארים.
העובדה שהמענק הינו בשיעור 36 קצבאות אינה הופכת אותו לתשלום קצבת שארים למשך 36 חודשים.
המענק משולם בשני שיעורים: השיעור הראשון הוא לאחר יום הנישואין מחדש והוא בשווי שמונה עשרה קצבאות, התשלום השני הוא בתום שנתיים מיום הנישואין.
הגם שתשלום המענק מחושב לפי 36 קצבאות, הרי שמצד אחד משולם מענק בשווי 18 קצבאות מיד עם הנישואין והמענק השני משולם כעבור 24 חודשים מיום הנישואין מחדש.
כך שאין התאמה בין גובה המענק – 36 חודשים לתקופת התשלום.
זאת ועוד, סעיף 258 לחוק מתייחס למקרה בו אלמנה שחזרה ונישאה ונפטר בעלה מהנישואין החדשים והיא מקבלת מכוחו קצבת שארים או קצבת תלויים. במקרה זה ישולם המענק השני אף אם טרם חלפו שנתיים מיום הנישואין מחדש.
הנתבע עצמו אינו רואה בתשלום המענק כתשלום קצבה לאותם חודשים, והמענק משולם חרף העובדה שהאלמנה מקבלת קצבת שארים או תלויים מכח הנישואים השניים שהסתיימו כתוצאה מפטירת הבעל.
הנתבע אף לא רואה בתשלום המענק כקצבה לצורך תשלומי כפל (סעיף 320 לחוק).

16. המסקנה איפוא כי בהתאם לנוהל לתובעת שולמה גמלה שגויה מעל 7 שנים ושיקול הוועדה להפחית מתקופת התשלום 36 חודשים לצורך יישום הנוהל נעשה שלא כדין.

17. אני ערה לכך כי בסעיף 8 להחלטה קובעת הוועדה כי כך היא נוהגת בהנחיית אגף זקנה ושארים בכלל המקרים בהם נסיבות החוב זהות. אלא שלא הוצג ה בבית הדין כל הנחיה של אגף זקנה ושאירים ולפיכך לא ניתן היה לבחון אותה.

18. התוצאה איפוא כי התביעה מתקבלת.
דרך המלך כאשר נמצא כי החלטת הרשות לוקה בפגם, להחזיר את הענין לרשות כדי לבחון שוב את הענין בהתאם להנחיות שניתנו.
אלא שבענייננו, משהוועדה והצדדים אינם חלוקים על כך כי בנסיבות יצירת החוב קיימת אשמה מופחתת לתובעת וכן אין מחלוקת לגבי משך תשלום הקצבה השגויה, אין מקום להפעלת שיקול דעת נוסף ולכן אין מקום להחזיר את העניין לוועדה.
המסקנה איפוא כי בהתאם לסעיף 1.9 לנוהל אחוזי אי גביית החוב הם 100%.

19. התובעת מוסיפה וטוענת כי יש להשיב לה את הסכום שקוזז בדמי אבטלה בגין חוב השארים.
הסכומים שקוזזו מפורטים בסעיף 10 לכתב ההגנה.
סמכות המוסד לביטוח לאומי לדרוש החזר תשלומים בגין גמלה ששילם ביתר מעוגנת בהוראות סעיף 315 לחוק בו נקבע כך:
"שילם המוסד, בטעות או שלא כדין, גמלת כסף או תשלום אחר לפי חוק זה או לפי כל דין אחר, יחולו הוראות אלה:
(1) המוסד רשאי לנכות את הסכומים ששילם כאמור מכל תשלום שיגיע ממנו, בין בבת אחת ובין בשיעורים, כפי שייראה למוסד, בהתחשב במצבו של מקבל התשלום ובנסיבות הענין;
(2) המוסד רשאי לתבוע החזרת כל סכום ששילם, בטעות או שלא כדין, אם מקבל התשלום נהג בקבלת התשלום שלא בתום לב;"

מכח סעיף זה התגבש אף הנוהל.
התובעת פנתה לוועדה לביטול חובות בטרם החל הנתבע לנכות מקצבת אבטלה את חובה בקצבת השארים.
הוועדה ישבה בעניינה בחודש 9/14 ובחודש 7/15 החליטה על ויתור של 50% מהחוב.
לפיכך לא היתה התייחסות לזכות המוסד לניכוי החוב מגמלאות עתידיות כעולה מסעיף 315(1).
המוסד ניכה חלק מחובה של התובעת בגין קצבאות אבטלה לחודשים 10/15, 3/16 ו- 4/16.

20. סעיף 315 לחוק מקנה למוסד שיקול דעת.
בקשר להפעלת סמכות המוסד לפי סעיף 315 נקבע כי "המוסד לביטוח לאומי כפוף לכללי המשפט המנהלי ולכללי הצדק הטבעי ומתוקפם חב הוא מידה מוגברת של אמון ושקיפות, תום לב והגינות בהחלטותיו ובהתנהלותו כלפי כלל המבוטחים ".
בפרשת חג'ג' (עב"ל 1844-09-10 המוסד לביטוח לאומי – לבנה חג'ג' ( 1.4.15))
פורטו הנסיבות בהן יש כדי לסייע לבית הדין בבואו לבחון את החלטת המוסד שניתנה מתוקף סמכותו לפי סעיף 315 לחוק.
התובעת אינה טוענת כנגד הפעלת שיקול הדעת, אלא טוענת כי על פי הנוהל חובה אמור היה להיות מבוטל ובהיעדר חוב אין מקום להפעלת שיקול הדעת לפי סעיף 315.

21. בנסיבות המקרה אין להתערב בשיקול הדעת של המוסד לניכוי החוב משלא נטענה כל טענה בענין.
כל עוד החוב עמד בעינו, לא נפל פגם בשיקול הדעת של הנתבע לנכות מקצבת האבטלה חלקים מהחוב.
אכן החוב נוכה לאחר שהענין הובא לוועדה לביטול חובות ובסופו של יום קבעתי כי נפל בה פגם המחייב את התערבות בית הדין. אלא שבבחינת כל הנסיבות בהן שיקול הדעת לפי סעיף 315 הופעל כדין, וכי הוועדה לביטול חובות לא נדרשה לדון גם בניכוי החוב אלא רק בביטול החוב שנותר (לאחר הניכוי), אינני מוצאת מקום להתערב בשיקול הדעת של הנתבע אשר ניכה את החוב כעולה מסעיף 315(1).

22. התוצאה איפוא שהתביעה מתקבלת.
החוב אשר נותר לתובעת מבוטל.
בנסיבות הענין ישלם הנתבע לתובעת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום שיומצא לנתבע פסק הדין.

ניתן היום, כ"ה תשרי תשע"ח, (15 אוקטובר 2017), בהעדר הצדדים.