הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 53989-07-15

לפני:

כב' השופטת שרה מאירי – אב"ד
נציג ציבור (עובדים) מר יצחק רוזנברג
נציג ציבור (מעסיקים) מר רון שפיר

התובע
שמעון לביא
ע"י ב"כ עו"ד אסף ברק (ס.מ.)
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד ענבל קמיור

פסק דין

1. בתביעה שבפנינו עותר התובע להכיר במחלת הסכרת בה לקה לטענתו כתוצאה מעבודה בתנאי לחץ מתמשכים ומסיבים במשך 25 שנה, כפ"ע.

התובע יליד 1963, עבד מ-1989 כמנהל מערך הפצה, בחברה בה הוא בעל שליטה ועובד בה כשכיר, כשיום עבודתו מתחיל ב-03:00 עת מועברים העיתונים לחלוקה. מדי יום נוצרות תקלות בחלוקה , כשיש צורך בדיוק ובעמידה בלוח זמנים ובמהלך כל יום עליו לפתור בעיות לאלתר. בשעות לפנות ערב יש חלוקה נוספת ומ-22:30 עד 03:00 – מקבל הוא הודעות, כך שמנוחתו ושנתו לא רציפים.
מחלת הסכרת התגלתה אצלו ב-1994, בהיותו כבן 31.

2. הנתבע בהגנתו עתר לדחיית התביעה, משבדין נדחתה התביעה בהעדר קש"ס בין מחלתו לעבודתו .
להגנתו צרף עותק מהתביעה למל"ל (מ-27.10.14; נ/1) בה טען התובע (מנכ"ל, שכיר בעל שליטה) כי נפגע ב-23.10.14 "ועקב אפיון העבודה ודרישות ואורח חיים חלה במחלת הסכרת", ועותק הודעה לחוקר המל"ל (נ/2).

3. לאחר ד.מ. מ-1.6.16 בו הוצע לתובע לשקול עמדתו, הודיע התובע כי קיימת אסכולה רפואית התומכת בטענתו, לפיה מתח נפשי עלול לגרום לסכרת/להחמרתה.
התובע הגיש תצהיר ע"ר שלו, של רעייתו ("סיגל") ושל מר איליה בוסלוביץ ("העובד") שעבד בחברה של התובע משך 22 שנה, עד 2015.

4. ביום 29.7.16 קבעה כבוד השופטת ע. איצקוביץ הפלוגתאות שלהלן:

א. האם יש להכיר במחלת הסוכרת של התובע כפגיעה בעבודה?
ב. האם קיים קשר סיבתי בין מחלת הסוכרת של התובע לבין האירועים הנטענים בעבודה ומאזן ההשפעות.

ביום 13.12.16 נשמעו בפנינו עדויות התובע.
בתום הדיון סיכם הנתבע טיעוניו.
סיכומי התובע הוגשו לבקשתו בכתב, לאחר מכן.
הנתבע לא הגיש השלמה לסיכומיו.
משהובא לעיון האב"ד לאחר שובה משבתון – ניתנת עתה הכרעתנו.

5. ההכרעה

א. כללי
התובע לא טען לארוע בעבודתו, ארוע מיוחד שארע לו בעבודתו.
בפועל, אף לא טען לארועים מיוחדים שארעו לו בעבודתו.
טענתו היא כי מצוי הוא במתח מתמשך עפ"נ שנים רבות, כתוצאה מלחץ ומתח בעבודתו היומיומית, עד כדי חוסר שינה.
התובע טוען כי הוא אחראי על כל פעולות החברה שבבעלותו (99% לו ו-1% לסיגל; נ/3), החל מרמת עובד ועד רמת הביצוע, וכדבריו: "בעל החברה הוא אני", הוא בעל המניות היחיד (ס' 12), שכרו מושפע עפ"י הכנסות החברה.
משכל יום לא דומה לאחר, לכל יום הבעיות שלו והצעקות/המריבות שלו – עד שמתקשה הוא לתאר בפירוט את מהלך יום העבודה (כך בתצהירו) עד כי ביקש כי יתאפשר לו לתאר בביה"ד את קשיי העבודה, את העומס והלחץ, כי רופאיו סבורים כי אורח חייו התובעני נמשך שנים רבות. התובע צרף חוו"ד ד"ר גלוזמן.

יאמר כי לא הובהר במה שונה התובע מעובדים אחרים (גם שכירים), כדוגמת עובדים בתחום ההייטק/חברות הזנק/רופאים/עורכי דין/בעלי מוסך/ קבלני בנין/מ נהלי חברה / וכיוצ"ב – העובדים ב מתחים ולחצים יומיומיים במשך ימי ושנות עבודתם הרבות – בעבודה הדו רשת ביצוע מדוייק?!
ונקשה: האם יש עבודה שאינה כרוכה במתח/בלחץ מתמשכים?! האם אורח החיים אינו מלווה באלה?!
בהקשר זה לא בכדי הקשתה כבוד השופטת איצקוביץ בדיון הקד"מ, כשהודעת התובע שלאחר הדיון – אין בה כדי לסייע, ודאי כך, כשהפנייתו לבל (ת"א) 4015/07 – ובכל הכבוד הראוי, אינה ממין הענין ( ולו משנסיבותיו שונות בו) משנדון בו ארוע חריג; [ומֵצרים אנו לציין כי ראוי היה לאזכר ענין זה , ודאי כשהתובע מיוצג מטעם הס.מ. !!]
עוד יש לציין – בכל הכבוד הראוי למומחה שנתן לתובע את חווה"ד – אין בה כדי להצביע על "אסכולה" רפואית, שהרי נקבע כי "אסכולה" נדרשת להוכחה – וטיעון בכתב טענות, ולו בצרוף חוו"ד – אינו יוצר אסכולה , ודאי אינו מוכיח כזו!!
ממילא, לאור דברינו לעיל ובהתייחס לנאמר בהקשר להליך הנ"ל – אין מקום לסברה – משלטעמנו, ביה"ד אינו מורֶה לגוף כנתבע, הפועל עפ"י החוק, להקים "ועדת מומחים" (משאין הדבר בסמכותנו!)

ב. הודעת התובע (נ/2; 5.1.15)
בפועל גרסת התובע היא כי הסכרת פרצה אצלו באמצע שנות ה-90, "כתוצאה מלחץ וצורת חיים לא נכונה, עבודה ללא הפסקה, חוסר שינה, מתחים, תזונה, זוג צעיר שרק התחתן ועזב קיבוץ ללא שום עזרה משום צד, כי אין מי שיעזור". המחלה החמירה לקראת סוף שנות ה-90 וכמובן עליה בגיל. "מרגע שהתחלתי להתנהל בלחץ האינסופי כאשר עזבתי את הקיבוץ ואז פרצה המחלה".
כשנתבקש להסביר האם היה משהו ספציפי בעבודה הוא משיב: "כל יום הינו ספציפי, בכל יום יש צעקות ומתח ולחצים אשר נובעים מסוג העבודה שבה אני עובד ... זה מצב מתמשך ... עבודתי היומיומית דורשת להיות 100% וכמובן שקיימים אותם מצבים של התרגשות, התרגזות ומאמץ פיזי שכרוך בפעולות שוטפות ושעות לא מוגדרות". כשנשאל אם היה משהו חריג השיב: "לא, זו השיגרה שלי". מדובר בלחצים מתמשכים, כל רגע, לחצים תמידיים של כ"א, רמת שירות, החלטות מהירות בשטח ...".
הוא חי את אותם הלחצים. הלחץ הוא תמידי. חי שנה קדימה (הערכות לאופק רחב ורחוק מאוד). כשנתבקש להסביר הכיצד הגיש התביעה רק עתה , השיב: כי הוא עובד ולא ידע על האפשרות וכנראה גם הגיל עושה את שלו. בשנות ה-90 היו לו רק 4 עובדים ועתה יש לו 28-30 עובדים. עסק בסיגמנטים מעט שונים בתחום ההפצה. הלחצים לא השתנו ולא משתנים, רק מתגברים כי רמת השירות עולה.

ג. העדויות
בעדותו הבהיר התובע כי קיבל טיפול רפואי לראשונה בסכרת ב-1995. החל בעיסוקו ב-1989 והחברה מ-1996-7, באותו תחום. היו לו 4 עובדים, את הרוב עשה לבד. בשנת 1990 היה לבד, עזב הקיבוץ, עבד וישן ברכב. ב-1991 נעזר בעובד ראשון, שעזר לו כשעה. ב-93' החל לגייס עוד עובדים, בין 92' ל-93' – משתמש בהם כדי להקל על זמנים, 2.5 שעות והלכו הביתה – כשהוא ע בד סביב השעון. תקציבית לא העסיק יותר שעות. יכול להציג אסמכתאות לכך. לא הגיש כי לא ביקשו.
העובדים נקלטו לאט לאט (במהלך השנים וכשפתח החברה ב-1996 כבר היו כ-20 עובדים. גם הוא עושה חלוקת עתונים (ב ניגוד לתצהירו ס' 4 יג'). הבעיות-התקלות מגיעות למנהל האזור ואליו, את העובדים מקבל העובד במחסן, אבל גם התובע בשטח. במקרים רבים הוא מגיע ב-03:00 לקבל העתונים להפצה/סחורה של חנויות לקראת 04:00-04:30.
לדבריו, החריג הוא היומיומי . נמצא בכל יום בכל פינה , בשטח שבין ראש העין לשומרון. אצלו אין רישומים לתלונות. העובדים מודיעים לעובד שלא מגיעים והוא מתקשר לתובע. אין בוקר ללא תקלה, כולל אובדני סחורות. נכון שבכל אזור יש מנהל ואל התובע מגיע מה ש המנהלים לא מצליחים לטפל. ב-3 שנים אחרונות מחזור ההכנסות הוא 155,000 ₪ לחודש לפני מע"מ. הדיווחים דרך האייפון. אין לו מעקב אלא רק לחברת האם. כל המיילים על התקלות לפניו.

העובד (שעבד אצל התובע 22 שנה; אישר כי הם חברים), העיד כי שימש כמנהל אזור (אחד מהשניים בחברה), עבד מ-2:45 עד 22:30, התובע אחראי על הכל, מה שהוא/מנהל האזור השני לא פותרים – זה מגיע לתובע. הפריע לתובע רק אם לא פתר בעצמו. התובע כל הזמן מסתובב. אם יש לעובד 11 מחלקים באזור ואחד חולה/נתקע, לקח על עצמו הקו והתובע היה בא ולוקח על עצמו את קו ההפצה לחנויות. ואח"כ יש תלונה של מי שלא קיבל העיתון – כשמועברות לעובד כל התלונות והתובע אחראי אם העובד לא מצליח. אח"כ הפצה של HD עד 17:30 (ישראכרט/בזק וכו') וגלובס מ-19 עד 22 . ביום מדברים כל היום. בלילה מדברים לא כל הזמן, רק שיש תקלה. ביום מדברים 15-20 שיחות.
כשהכירוּ התובע היה כבר חולה סכרת אך "לא כמו עכשיו שהוא מקבל זריקות". העובד רשם ביומן מי הג יע ומי לא וגם רושם לגבי החברות אותן מפיצים.

סיגל העיד ה כי המשרד של החברה מצוי בבית. היא "שייכת קצת, אבל לא עובדת" בח ברה וכשנשאלה שוב אם עובדת בחברה – השיבה שכן. היא לא עובדת ממש כי יש לה עבודה משלה, אבל מדוּוחת כעובדת של החברה "בגלל שהוא בעלי אני עוזרת".
התובע בבית במשרד אבל יוצא ונכנס. הוא עובד 24/7. לפעמים הם חופפים ולפעמים לא , בשעות העבודה בבית. בעבודתו יש בלת"ם כל יום, הוא קם כל הזמן כי יש טלפונים. לפעמים צריך לנס וע פיזית (לראש העין/לת"א) . לפעמים פותר בעיות טלפונית. גם בלילה הוא מתעורר וקם פיזית, אבל פה זה סידור קטן. ב לילה זה ישן או לא ישן. כל הזמן טלפונים יש בעיות. גם היא מתעוררת כשיש טלפונים, צעקות. כמעט כל יום יש משהו. תמיד יש משהו/עתון לא מגיע – זה מאוד אינטנסיבי.

ד. פרטנו לעיל את הראיות שהובאו בפנינו.
ונבהיר – אין בפנינו כל אסמכתא לריבוי הפניות/התלונות/או לטפולו של התובע בכ"א מאלה. בל נשכח כי בכל אחד מהאזורים היה מנהל אחראי. ממילא , ברי כי אם העובד עבד 22 שנה בחברה – ודאי ביצע תפקידו על הצד הטוב, פתר הבעיות והתובע/החברה סמכו עליו ועל אחריותו – ולא נדרשו ליותר מכך.
לא הוכח כי לעובד אחד כלשהו, שולם שכר נוסף משביצע עבודה נוספת/עבד ש"נ עקב תקלה. לא הוּכחה תקלה אחת, הגם שניתן להניח כי תקלות מתרחשות במסגרת הפצה (כבכל עסק) וכי כל תקלה נדרשת לטיפול מיידי ולתיקון הליקוי (העברת המוצר מיידית ללקוח/הפניית עובד אחר לבצע תפקידו של עובד שלא הגיע וכו'. בל נשכח כי התובע יושב בעבודה בבית ומנהלי האזורים במחסן.

אין בפנינו אסמכתא למספר העובדים בחברה/לתפקידם/שעותיהם ותוספות ששולמו. אין בפנינו אסמכתא ולוּ לשיחות הטלפון התדירות. אין בפנינו דוחות לקווי החלוקה/לתק לות – ואלה , בנגוד לנטען בע דות התובע – קיימים ובהשג ידו (בחברה/אצל המזמין/בר/חברות אחרות/מנהלי האזור שלו וכו' ).

חרף התאורים דלעיל, לא התרשמנו כי עסקינן בעבודה בעסק בו הלחץ והאינטנסיביות רבים יותר מבכל עסק, וכך אף מתחומי עבודה של עובדים שכירים אחרים, כשאין לשכח כי במהות, התובע הוא "עובד עצמאי" , הגם מאז שהקים החברה הוא שכיר בחברה שלו, כבעלים/כמנכ"ל.
דברינו לעיל יפים שבעתיים בהנתן כי טרם פתח את החברה – היה עובד עצמאי – שאז ודאי נדרש הוא למידת הוכחה רבה יותר לטענות העובדה שהעלה, ודאי וודאי כך, כשכבר אז, ב-1994 כבר נתגלה כחולה סכרת! (וב-1995 פתח החברה; ראה גם חווה"ד מטעמו). משמע, מחלתו פרצה בעת עבודתו כעצמאי.

ה. אין חולק כי אין בפנינו כל הסבר לעיתוי הגשת התביעה למל"ל, יותר מ-20 שנה אחרי שלטענתו, פרצה המחלה. בל נשכח כי במרבית התקופה היה בעל עסק, בעל חברה – נעזר ברו"ח, ודאי בעו"ד (ו לוּ מעת לעת) וכיוצ"ב – ולא מצא לפנות בעת הרלוונטית כך שניתן היה לבחון ה "עובדות" הנטענות בסמוך להתרחשותן.
כך, גם עתה, כשלכל היותר נטען ל"החמרה" בליקויו (אגב, שאף התובע מייחסה לגילו ...) – לא הסביר מדוע לא פנה עוד קודם לנתבע.
אין תימה איפוא כי הנתבע עתר בסיכומיו לדחיית התביעה עפ"י ס' 296 לחוק.
לא למעלה מן הצורך, יש להזכיר כי התובע מתאר את לחציו מלכתחילה – בהקשר לחייו (האישיים): נישא, עוזב הקיבוץ ללא מקצוע וללא תמיכה מסביב – וגם בכך, בכל הכבוד, אינו שונ ה ממבוטחים רבים אחרים העובדים שעות ע"ג שעות ביום/בלילה לפרנסתם בעבודה אינטנסיבית עפ"נ שנים ובלחצים ע"מ להתפרנס/לפרנס וכיוצ"ב.
אין חולק גם כי חרף רצונו של העובד לסייע לתביעה – סתר את גרסת התובע.

ו. בפועל, התובע אינו טוען לארוע חריג או ארוע מיוחד, בגינו לקה במחלה. אף אינו טוען למצב נפשי שגרם למחלה, או לארוע מיוחד שהביאו למצב נפשי קשה שגרם לסכרת.
אין לשכוח, כטענת הנתבע , כי אף אין בפנינו נתון עובדתי אחד/ארוע זעיר אחד שגרם לליקוי "זעיר" שבהצטרפו לאחרים הביא לליקוי הנפשי שבעקבותיו לקה בסכרת.
"קשה" לדעת למה התכוון התובע בתיאוריו – האם אמנם לתאור עכש ווי/נוכחי – כטענת ה נתבע וכתשובתו, או שמא, תאר את העבר, את כל 25 שנותיו, כטענת התובע בסיכומיו.
נזכיר כי התרשמנו כי צודק הנתבע בטענותיו, שהרי התובע כך טען,מחד ומאידך, כך עולה אף מחווה"ד (ראה כותרת בעמ. 2).
אגב כך, מעניין לציין כי לפתע עולות טענות בדבר "עובדים מתאגרים" – טענות עובדה שממש ממש לא הוּכחו (ולא רק משלא ממש נטענו), כשמנגד, העיד בפנינו "עובד" (אמנם מנהל אזור) שהועסק ע"י התובע במשך 22 שנה (ולא בשכר כה גבוה לאינטנסיביות העבודה – 6,000 ₪ נטו , בסוף תקופת עבודתו, בשנת 2015).

מקובלות עלינו טענות הנתבע בסיכומיו – הלכה היא כי ע"מ להוכיח כי לקה בסכרת על התובע להצביע על ארוע מיוחד שארע לו ולכזה לא נטען; החריג אצלו היא השגרה.
עפ"י הלכת ביה"ד (ראה ענין נחמני; ענין אלזם נג/0-228; ענין הר צבי 288/03), בהעדר ארוע מיוחד (שאף הוא, לכשעצמו, הרחבת ההלכה), ולוּ אף ארוע מיוחד שנמשך יותר מימים בודדים – אין מקום לקבוע כי מחלת התובע היא פגיעה בעבודה (או "החמרתה", שלא נקשרה, כשלעצמה , לעבודה). נזכיר כי בהעדר טענה ולוּ לאר וע מיוחד ולוּ במהלך המתח המתמשך – אין מקום להכיר במחלה/בהחמרתה כפגיעה בעבודה ומשאין בפנינו פגיעות זעירות, מחד ומשהטענה נדחתה בהלכת ביה"ד.

לא נוכל שלא להוסיף כי אף אם נניח כי במצבו הנפשי של התובע במהלך שנות עבודתו היה נתון בלחץ, מתח ודאגה יומיומיים – הרי עסקינן בו עצמו, כמי שעשה שינוי בחייו וביקש להצליח בהם – כשפרנסתו/עבודתו הם חלק מכך, אך לא הגורם לכך ...
כאמור, משעפ"י ההלכה, אין עסקינן בפגיעה שעפ"י תורת הפגיעות הזעירות – אין לנו אלא לדחות התביעה.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"א אב תשע"ז, (13 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור עובדים
מר יצחק רוזנברג

שרה מאירי, שופטת -
אב"ד

נציג ציבור מעסיקים
מר רון שפיר
נחתם ע"י נ.צ. ביום 13.8.17.
קלדנית: רינת אברג'ל