הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 50850-12-18

12 ספטמבר 2019

לפני:

כב' השופטת יפית זלמנוביץ גיסין

המערערת
מירב פסו
ע"י ב"כ: עו"ד ינון תמרי
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד אריק יעקובי

פסק דין

לפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) מיום 27.8.2018 אשר קבעה למערערת נכות משוקללת בשיעור 24% בהתאם לפריטי הליקוי 32א(2)ב – 10% (הפרעת קשב) ו- 34(א) 2-3 – 15% (דיכאון) הקבועים בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז -1956.

רקע עובדתי

1. המערערת ילידת 1970, בעלת סיפור חיים מורכב ולא פשוט. בשל כך הגישה תביעה לקביעת דרגת נכות לליקויים הרפואיים מהם היא סובלת.

2. ביום 27.8.2018 הופיעה בפני הוועדה מושא ערעור זה. בוועדה ישבו מומחים מתחום הפסיכיאטריה והנוירולוגיה. בפרוטוקול פורט כדלקמן:

"תלונות התובעת:
יש לי 3 ילדים. מגיל 13 עובדת לא יכולה לתפקד לא מצליחה לקום בבוקר לא מתפקדת הוציאו את הילד מהמסגרת הייתי חזקה שנים.
נגמר לי הכח לוקחת ציפרלקס ריטלין ורוצים לתת לי גם תרופות פסיכיאטריות הייתי מזכירה של מנכלים. היום מחזיקה עבודה 3-4 ימים וזהו.
לא מצליחה למלא גם טפסים לא רוצה לראות ממסד. הייתה לי תאונה עם אימי שהתרסקה לי מול הפנים.

מסמכים וחוו"ד רפואיות העומדים לרשות הוועדה:
26/6/18 – ד"ר יופה פסיכיאטר.
9/11/15 – ד"ר גימפל נוירולוג.

ממצאי הבדיקה הנוכחית וסיכום כללי:
פסיכיאטר- נראית כפי גילה לא מטופחת דיבור קול רם תנועות מוזרות טוענת שבמצב סוציאלי קשה פשיטת רגל קושי לגדל ילדים.
קשיי ריכוז בוועדה ,אפקט דיספורי, כעס על ממסד, אין סימנים פסיכוטיים.
שיפוט תקין. וועדה עיינה חוו"ד ד"ר יופה אליק 26/6/18 ולא מקבלת מסקנותיו מכיוון שאבחנה ותאור קושי הנכות לא עלו בקנה עם ממצאי הוועדה ועם מסמכים נוספים מועטים בתיק.

הליקויים הרפואיים:
הפרעות קשב – 32א(2)ב – 10% מעל 15 חודש.
דיכאון – 34א2-3 – 15% מעל 15 חודש.
אחוז הנכות הרפואית המשוקלל: 24% מ על 15 חודש".

החלטה זו היא מושא הערעור שלפני.

טענות הצדדים

3. המערערת טוענת כי טעתה הוועדה עת קבעה לה רק 15% נכות בפן הנפשי. המערערת הציגה אישורים רבים החל משנת 2015 אודות מצבה הנפשי המלמדים כי הוא קשה מאוד ומצדיק קביעת דרגת נכות גבוהה היותר. הוועדה כלל לא התייחסה לאישור הרפואי של דר' גמפל. הוועדה התעלמה מכך שהמערערת נוטלת טיפול תרופתי קבוע וכן טעתה עת קבעה לה נכות בשיעור 10% בגין קשב וריכוז.
4. המשיב טוען ראשית , כי חלה התיישנות שכן מדובר בהחלטה מיום 27.8. 2018 אשר נשלחה למערערת ביום 20.9. 2018 ואילו הערעור הוגש ביום 23.12. 2018, בחלוף המועדים הקבועים לכך.

5. לגופו של הליך טען המשיב כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה שכן הוועדה לא צריכה היתה להתייחס לאישור של דר' גמפל משנת 2015 שכן המסמך נדון על ידי ועדה לעררים מיום 25.7.2016 במסגרת תביעה קודמת לגמלת נכות כללית שנדחתה. בנוגע לטענות בדבר שיעור הנכות באשר להפרעת קשב וריכוז, הרי שהטענה לקונית ומופנית כנגד ההיבט המקצועי של החלטת הוועדה.

6. המערערת הגיבה לטענת התיישנות וטענה כי היא אינה זוכרת בדיוק מתי הגיע אליה המכתב אבל היא פנתה ללשכה לסיוע משפטי ביום 19.11. 2018 מתוך ידיעה וחשש שלא לפספס את 60 הימים. המערערת צירפה מסרון המאשר שפתחה את התיק בלשכה לסיוע משפטי ביום 19.11. 2018. רק לאחר שהוסבר לה על ידי הלשכה לסיוע משפטי כי עליה לפתוח בעצמה תיק בבית הדין, עשתה כן. משמע- עשתה כל שיכולה היתה כדי לעמוד במועדים וזאת תוך מצב נפשי קשה. עוד טוענת כי מדובר באיחור קטן לכל היותר של חודש ולאור נסיבותיה ומצבה מוטב לו טענת ההתיישנות לא היתה מועלית כלל. טענותיה העובדתיות של המערערת נתמכו בתצהיר.

9. לגופו של הליך טענה המערערת, כי היה על הוועדה להתייחס גם למסמכים מטעם דר' גמפל שכן צירפה אותם להליך ואין בכך שוועדה קודמת דנה בהם כדי לשחרר את הוועדה מחובתה זו, שכן מטרת המערערת היתה להראות את ההחמרה במצבה הרפואי.

דיון והכרעה

10. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי אין לדחות את הערעור בשל התיישנות ויש לקבלו לגופו, כמפורט להלן.

11. המועד הקובע להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית נקבע בתקנות הביטוח הלאומי ( מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), תשל"ז – 1977. על פי סעיף 2 לתקנות, המועד להגשת ערעור לבית הדין לעבודה על החלטת ועדה רפואית לעררים, הוא 60 ימים מהמועד שבו נמסרה ההחלטה למערער.

12. כידוע, אין בנמצא בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה -1995 או בתקנות שהותקנו מכוחו הסדר כולל ואחיד באשר למועד שבו יש לראות דבר דואר שנשלח על ידי המשיב ככזה שהגיע ליעדו (ראו: עבל (ארצי) 41882-03-14 הרצל צרור - המוסד לביטוח לאומי (18.5.2015)). בהתאם לכך נפסק בעניין צרור כי בהתאם לחזקה העובדתית לפיה דברי דואר שנשלחים מגיעים ליעדם בתוך פרק זמן סביר, הזמן הסביר לקבלת מכתב מהמשיב הוא כחודש בקירוב (שם, סעיף 25 לפסק הדין). באופן דומה, אף בהתאם לנהליו הפנימיים של המשיב, לא מועלית טענת התיישנות בערעורים המוגשים בתוך 90 ימים ממועד שליחת המכתב (ראו: ב"ל (ת"א) 2586/10 עופר רוקנשטיין נ' המוסד לביטוח לאומי (2011) ).

13. בפסק דינו של בית הדין הארצי בעב"ל (ארצי) 33351-11-12 דולאני – המוסד לביטוח לאומי ( 2017) נקבע, כי בשונה מההלכה הקודמת, בית הדין מוסמך להאריך מועד להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים מטעמים מיוחדים שיירשמו. עוד נקבע שם כי בנסיבות מסוימות גם סיכויי הערעור עשויים להוות טעם מיוחד להארכת מועד. יפים, לעניננו, דבריו של בית הדין הארצי לעבודה אשר קבע, כי פנית מערער ללשכת הסיוע המשפטי תהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור:

"אכן, ככלל, עיכוב בטיפול הסיוע המשפטי בפניית מבוטח אליו לצורך קבלת סיוע משפטי בפניה לבית הדין יכול לעלות כדי "טעם מיוחד" להארכת מועד. יתרה מכך, גם הנחיות המוסד קובעות כי במקרים כגון אלה המוסד לא יטען לאיחור בהגשת ההליך. אלא שכלל זה אינו "אוטומטי" ואינו בלתי מוגבל ולא לעולם חוסן. הכל עניין של מידה ואיזון, בין היתר, בין מידת האיחור ובין נימוקי הערעור."

14. בענייננו מכתבו של המשיב נשלח למערערת ביום 20.9.2018, על כן, בהתאם להלכת צרור, חזקה כי הגיע לידיה לאחר חודש בקירוב. יצוין כי על המכתב נרשם כי נשלח בדואר רשום אולם המשיב אשר שלח את המכתב לא הציג אסמכתא מדויקת באשר להגעת המכתב לתעודתו, כך שנותר להסתמך כאמור על החזקה שנקבעה בפסיקה. על כן הנחתנו היא שהמערערת קיבלה את המכתב ב- 20.10. 2018 בקירוב. מאחר והערעור הוגש על ידה ביום 23.12. 2018, כלומר: 3 ימים לאחר חלוף המועד להגשת ערעור, מצאתי שלאור נסיבותיה האישיות של המערערת והעובדה כי המשיב בחר לשלוח את המכתב בדואר רשום אולם לא להציג אסמכתה ברורה אשר תייתר דיון זה באשר לתאריך הגעת המכתב לתעודתו, יש להאריך את המועד להגשת הערעור ולדחות את טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע.

כעת נבחן את טענות המערערת לגופו של הליך.

15. בית הדין מוסמך לדון במסגרת הערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. עוד נקבע כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק. חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב "ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד - המל"ל פד"ע ל"ד 213 (1999)) .

16. אחת מהחובות המוטלות על הוועדה הרפואית לעררים בהיותה גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה, אשרה הינה חיונית גם על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה ( דב"ע ( ארצי) שם/01-X318 יצחק עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60 (1983)).

17. בפסיקת בית הדין הארצי נקבע, כי קביעת שיעור הנכות והתאמת סעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות המצויות בסמכותה הבלעדית של הוועדה הרפואית ולבית הדין אין סמכות להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 יוסף בן צבי – המוסד לביטוח לאומי (2006 )).

18. עיון בהחלטת הוועדה מעלה, כי הוועדה בחנה את מצבה הנפשי של המערערת על ידי בחינת המסמכים הרפואיים וביצוע בדיקה קלינית רלוונטית. מצוין בפרוטוקול כי המסמך מטעם דר' גמפל עמד בפני הוועדה. אין פגם בכך שבחרה להתייחס למסמך העדכני ביותר בתחום הנפשי, לחוות דעתו של דר' יופה. ממצאי בדיקתו של דר' יופה אינם תואמים את ממצאי בדיקת הוועדה. דר' יופה מצא כי המערערת "אשה ללא סימני טיפוח חיצוניים, במצב רגשי סוער, בוכה, מדברת בשטף. מתארת בהתרגשות רבה את הייסורים והט(ת)לאות שעברה במהלך חייה. בזמנו חזרה בתשובה, בשנים האחרונות שוב מתרחקת מהדת ומאורח חיים חרדי. מצב רוחה דיספורי, סוער, עם תיאור המשלב מחשבות על כישוריה הרבים והיכולות לצד כעס על מוסדות שונים, אנשים שהצ(עי)רו את צעדיה. חשיבתה קוהרנטית, מהירה, אסוציאטיבית. לא התגלו מחשבות שווא או הזיות. בוחן המציאות תקין. בולטת מצוקה רגשית, תחושות תסקול, זעם וחוסר אונים. לסיכום מדובר באישה שסובלת ממצב מעורב, דיכאוני, סוער עם מרכיבים מניפורמיים. לא ניתן לשלול שהחולה סובלת מהפרעה דו קוטבית מעורבת." בהתאם לכך העריך את נכותה לפי פריט ליקוי 34(א) 4-5 הקובע 40% נכות כאשר נקבעת שם הפרעה בין ניכרת לקשה של התפקוד הנפשי עם צורך בטיפול תרופתי קבוע.

מנגד הוועדה סברה כי המערערת "נראית כפי גילה, לא מטופחת, דיבור קול רם תנועות מוזרות טוענת שבמצב סוציאלי קשה פשיטת רגל קושי לגדל ילדים. קשיי ריכוז. בוועדה אפקט דיספורי כעס על ממסד אין סימנים פסיכוטיים. שיפוט תקין." לאור ממצאיה אלו בבדיקתה דחתה הוועדה את המפורט בחוות דעתו של דר' יופה. שוני בממצאים מהווה הנמקה מספקת לדחיית חוות דעת שהוגשה לוועדה.

19. יחד עם זאת פריט הליקוי שהתאימה הוועדה למערערת הוא 34(א) 2-3 הקובע 15% נכות כאשר נקבעת שם הפרעה קלה עד בינונית בתפקוד הנפשי והחברתי וצורך בטיפול תרופתי.

20. הוועדה אינה מתייחסת כלל במסגרת החלטה לטיפול התרופתי אותו נוטלת המערערת. אכן קביעת פריט הליקוי משקף את עמדתה באשר לשיעור הנכות המאפיין את הליקוי הנפשי ממנו סובלת המערערת, זה הכולל את מירב התסמינים ולא את כולם, אולם החלטת הוועדה קצרה ולקונית ואין בה התייחסות מפורשת לנושא הטיפול התרופתי אותו נוטלת המערערת.

21. זאת ועוד. הוועדה לא פירטה באופן ברור את החלטתה באשר להפרעת קשב וריכוז ולא ברור מדוע התאימה למערערת את שיעור הנכות שנקבע לה.
22. אי התייחסות לטיפול התרופתי והעדר ההנמקה באשר להפרעת הקשב והריכוז עולים כדי פגם משפטי המצדיק השבת עניינה של המערערת לוועדה.

23. לא נעלם מעיני כי המערערת טענה שהוועדה לא פירטה בפרוטוקול את מלוא הדברים שאמרה היא והמלווה מטעמה ותמכה טענתה בתצהיר. ראשית, כגוף מינהלי שחלות עליו נורמות של שקיפות קיימת חזקת תקינות ובכלל זה כי הפרוטוקול משקף את עיקר הדברים שנאמרו בוועדה. עיון ביתר המסמכים מעלה כי אכן עיקר הדברים הנוגעים למצבה של המערערת נרשמו וכן הוועדה עיינה הן בחוות הדעת של דר' יופה ודר' גימפל אשר פירטו את ממצאיהם ביחס למצבה של המערערת. על כן לא מצאתי בכך פגם משפטי.

24. סוף דבר – עניינה של המערערת יוחזר לועדה לעררים (ביטוח נכות) אשר תשקול עמדתה מחדש בפן הנפשי וכן באשר להפרעת קשב וריכוז תוך התייחסות לטיפול התרופתי אותו נוטלת המערערת וכן ת נמק החלטתה באשר להתאמת פריט הליקוי בדבר הפרעת קשב וריכוז. החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת.

המערערת ובא כוחה יוזמנו לוועדה ויוכלו לטעון בפניה באשר לעילת התכנסותה.

25. משהמערערת מיוצגת על ידי הלשכה לסיוע משפטי, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ב אלול תשע"ט, (12 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .