הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 48308-03-16

26 נובמבר 2018

לפני:
סגנית הנשיאה, השופטת רוית צדיק

התובע
עאצם רבע
ע"י ב"כ: עו"ד אמיר הר ציון
-
הנתבעים
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד לירון דגון

פסק דין

1. הסוגיות הנצבות במוקד הליך זה עוסקות בשאלה האם ביום 21. 2.15 נפגע התובע בדרכו מביתו לעבודה, והאם ארעה סטייה של ממש ב דרכו של התובע מביתו למקום העבודה?

טענות התובע
2. התובע מתגורר בקלקיליה ועובד כסבל בצריפין. התובע מתייצב לעבודה בימי שבת בערב ועובד מצאת השבת עד יום חמישי , כאשר בימי העבודה לן הוא במקום העבודה. גרסת התובע כמפורט בתצהירו הינה גרסה ברורה וסדורה ממנה עולה כי ביום 21.2.15 יצא התובע מביתו לכיוון העבודה בצריפין, דרך מעבר עטרות הממוקם בצפון ירושלים והינו המעבר היחיד הפתוח בצאת שבת. התאונה ארעה בירושלים שעה שהתובע רץ בדרכו לאוטובוס באזור בית חנינה ורגלו התעקמה עת נתקל בבור בדרך. לחילופין גם אם תתקבל טענת הנתבע כי התובע בקר את בנו קודם לכן, טענה המוכחשת על ידי התובע, לא חלה הפסקה בחלק שלאחר תיקון הסטייה מהדרך , המוכחש על ידי התובע, ויש להכיר בתאונה כתאונה בדרך אל העבודה.

3. גרסת התובע ובנו כעולה מתצהיריהם הינה גרסה ברורה והגיונית ונתמכת באישור המנהל האזרחי ממנו עולה כי המעבר היחיד הפתוח בצאת השבת הוא מעבר קלנדיה. לאחר הליכים רבים הסכים הנתבע כי המחסום היחיד הפתוח הוא מחסום קלנדיה. הסכמה זו הינה הודאה כי האמור בהודעת התובע אינו נכון ודברי התובע בעדותו כי אינו יודע על מה חתם , לרבות העדר תרגום העדות לשפה הערבית והעדר תיעוד תרגום חלק החקירה על ידי חוקר נוסף, מובילים למסקנה כי נוכח כשלי החקירה אין ליתן משקל לג רסה אשר מסר התובע לחוקרי הנתבע. בהתאם לכך, יש לקבל את גרסתו לעניין התרחשות התאונה בדרכו לעבודה, כמפורט בתצהירו.

טענות הנתבע
4. התאונה אשר לטענת התובע ארעה ביום 21.2.15 לא ארעה תוך כדי נסיעת התובע למקום עבודתו הואיל ובדרכו לעבודה בקר התובע בבית בנו המצוי ברמאללה. הביקור נמשך מספר שעות על כן, מדובר בהפסקה וסטייה של ממש מהדרך למקום העבודה. בהתאם לכך ומשלא מדובר בנסיעה ממעונו של התובע למקום עבודתו , אין להכיר באירוע אשר ארע ביום 21.2.15, כתאונת עבודה.

5. עוד נטען כי בחקירתו על ידי חוקר הנתבע טען התובע כי בקר אצל בנו אולם, בעדותו בפני בית הדין שינה גרסתו וטען כי לא בקר את בנו ואשתו אשר עובדים בשעות אלו ואינם מצויים בביתם. הסתירות בעדות התובע וכן בעדותו של בנו לעניין שעות עבודתו , כאשר בחקירתו טען כי עובד הוא מהבוקר עד שעות אחר הצהריים , בעוד בתצהירו נרשם כי עובד הוא משעות אחר הצהריים והערב, מערערות את אמינות ומהימנות גרסת התובע ובנו . בנסיבות מקרה זה ובהתאם להלכה הפסוקה יש להעדיף את הגרסה הראשונית אשר מסר התובע בחקירתו על ידי חוקר הנתבע על פני עדותו בבית הדין.

6. נוסף על האמור לעיל, גרסת התובע לעניין מקום האירוע לא הייתה עקבית ואף סתרה את האמור בתצהירו. כמו כן אין רלוונטיות לשאלה האם התובע יצא ממחסום קלנדיה או קלקיליה וזאת שעה שלא היה בדרכו לעבודה ממעונו או מהמקום בו הוא לן, אלא הלך לביקור אצל בנו.

7. אשר לחוקר הנוסף מר כפרי אשר סייע לחוקרת הראשית בתרגום מספר מילים, טען הנתבע כי אין כל רלוונטיות בין חקירת העד ובין ה שאלות השנויות במחלוקת בהליך זה שעה שהתובע שוחח עם החוקרת בעברית והבין את דבריה ואף את המונח מוצ"ש, כעולה מעדותו ומעדות המעסיק מר שלמה נגרי. לאור עדות נציגי הנתבע אשר הייתה עקבית ואמינה אל מול עדות התובע אשר לא הייתה עקבית וברורה יש לקבוע כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה כי האירוע התאונתי מיום 21.2.15 , ארע בדרכו מביתו אל מקום העבודה.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית
8. לצורך הכרעה בשאלה האם התובע יצא מביתו בדרכו למקום העבודה והאם הייתה הפסקה או סטייה בדרכו מביתו לעבודה, נפנה להוראות החוק הרלוונטיות לעניינינו.

9. סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר: "תאונת עבודה" - תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו; "

סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי הדן בחזקת תאונת עבודה, מרחיב את הגדרת "תאונת עבודה" וקובע כי:
" 80. רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם -
(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;"

סעיף 81 לחוק הביטוח הלאומי קובע:
"81(א) תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4), (5) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לענין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על-ידיה אי-כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות.
(ב)בנסיבות האמורות בפסקה (1) של סעיף 80 לא יראו כהפסקה או כסטיה של ממש, לענין סעיף קטן (א), אם עשה זאת המבוטח לאחת מאלה:
(1) כדי ללוות ילדו לגן ילדים או למעון ילדים או למקום אחר שהשר קבע כמקום שבו נמצא ילד לפי הסדר קבע או להשיבו משם;
(2) כדי לקיים מצוות תפילת בוקר בציבור בבית תפילה שבו הוא נוהג להתפלל".

10. ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי מקום בו המבוטח יוצא ממעונו למקום שאינו מקום העבודה ומשם פונה לעבודתו עלינו לבחון את תכלית הנסיעה, אם נעשתה היא לעניינים פרטיים או לצרכי עבודה. ככל שהסטייה נעשתה לעניין אשר אינו קשור למקום העבודה, יחשב הדבר כ 'סטייה של ממש'(ראו: דב"ע מח/ 39 -0 המוסד נ' סכנדיון מרים, [פורסם בנבו], פד"ע יט 502; עב"ל 1396/04 דודי הררי נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] ניתן ביום 10/07/05).

11. המבחן אם סטייה מסוימת היא סטייה מהדרך המקובלת אינו רק מבחן "כמותי" כי אם "איכותי". כאשר הסטייה הייתה מכוונת ומתוכננת מראש, לא תיראה תאונה שארעה תוך כדי הסטייה ועקב הסטייה כתאונת עבודה ( ראו-עב"ל ת"א 473/68 מרים פריד נ' המוסד, ו' 291). עוד נקבע כי סטייה מהדרך, להבדיל מ"הפסקה", ניתנת לריפוי עם החזרה כאשר יש לשקול את מידת הסטייה מהדרך , מהות הסטייה ומטרתה (ראו- עב"ל (ארצי) 64880-09-17 איתי גמיל נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 3.5.18)).

12. בעניין עב"ל 20535-12-10 שלום ציפורה – המוסד לביטוח לאומי[ פורסם בנבו] (ניתן ביום 1.12.11)) חזר בית הדין על קביעות בית הדין הארצי בעב"ל (ארצי) 639/09 ורדה גורדון - המוסד לביטוח לאומי, [פ ורסם בנבו] (מיום 7.7.11) והבהיר כי הבחינה הראשונית היא מה הייתה מטרת הנסיעה- האם הנסיעה הייתה כדי להגיע מן המעון לעבודה או מן העבודה למעון וכך נקבע- " יש לתת את הדעת לשני גורמים: מהות ההפסקה ואורכה. בית הדין מתייחס לדרישה כי ההפסקה תהיה אינצידנטלית לדרכו של אדם לעבודתו. אשר לאורך ההפסקה נקבע ראשית ועיקר כי כל מקרה יבחן לפי נסיבותיו, אולם הפסקה ברצון המבוטח של 40 דקות עד שעה מהווה הפסקה של ממש".

13. בשלב מאוחר יותר נפסק בעניין כהן (עב"ל (ארצי )32733-09-13 המוסד לביטוח לאומי נ' יהודית כהן [ פורסם בנבו] (ניתן ביום 17.7.14)) כי: "על מנת שדרך תהפוך ל"דרך מקובלת", ומכאן לכזו שהנסיעה בה חוסה תחת סעיף 80(1) לחוק, נדרש כי מסלול הנסיעה (או ההליכה) ישקף בחירה בין אפשרויות סבירות להגעה מהמעון למקום העבודה; וכי תכליתה של אותה בחירה הוא הגעה למקום העבודה או למעון, ולא הגעה למקום אחר. בהעדר טעם סביר לכך, נסיעה מתל אביב לירושלים דרך עפולה לא תהפוך לדרך מקובלת, רק משום שהמבוטח מעדיף מדי יום ביומו לנסוע בדרך זו כדי להוריד את בן הזוג בעפולה".

מן הכלל אל הפרט
14. עיון בהודעת התובע מעלה כי התובע מסר לחוקרת הנתבע את הדברים הבאים: "זה היה ב21.2.15 , לפני 5 חודשים, זה היה יום שבת, בדרך לעבודה. אני מגיע כל מוצ"ש דרך מעבר קלקיליה , ואז לוקחים אותי. באותו יום שנפלתי הלכתי לבקר את הבן שלי, הוא גר ברמאללה, בבוקר הלכתי לבן שלי, ביקרתי אותו, יש מונית שירות שאיתו הגעתי, מקלקיליה ישר לרמאללה. ישבתי איתו עד הצהריים ואז בשעה שלוש וחצי ארבע יצאתי ממנו, לקחתי אוטובוס למעבר קלנדיה/ עטרות שזה המעבר מרמאללה ירושלים, הגעתי למעבר ומשם יש מונית למסגד אל אקצה, קוראים לזה באבל עמוד, אח":כ משם רציתי ללכת למונית שירות מירושלים לת"א ואח"כ שירות מת"א לרמלה כי אין ישיר ירושלים לרמלה. הייתי בבאב אל עמוד , שם יש מדרגות לרדת למוניות שירות של ת"א, אני לא יודע איזה כביש זה, זה פעם ראשונה שנסעתי לשם , זה בגלל שהלכתי לבקר את הבן שלי , תמיד הייתי מבקר וחוזר חזרה הבייתה. במדרגות שם נפלתי, נשברה חי הרגל והיא התעקמה לי, כח המקל (כך במקור) שלי היה עליה וכל הרגל התעקמה. האנשים שם הזמינו אמבולנס לבית חולים אלמכאסד אלחריה, הוא בירושלים...."(עמ' 2 להודעה שורות 35-45).
15. בהמשך הודעתו נשאל לעניין מקום הפנוי באמבולנס והשיב:" אני לא יודע מה כתוב שם, אני גם לא מכיר כ"כ את המקום, זה קצת למעלה מבאב אלעמוד, אמרו לי שהמוניות נמצאות שמה. אני עברתי את מחסום קלנדיה ועליתי לאוטובוס שלוקח את העובדים לבאב אלעמוד , לא רק את העובדים אלא גם את תושבי השומרון". יצויין כי בהמשך דבריו חזר התובע על גרסתו , כי אינו יודע מדוע אין התאמה בין גרסתו לעניין מקום התרחשות התאונה לבין רישום האמבולנס , שם נרשם כי פונה משכונת הדואר והבהיר כי זוהי פעם ראשונה בה בקר את בנו ומשם נסע לעבודה (עמ' 3 להודעה ש' 74-84).

16. בעדותו בפני בית הדין , משנשאל התובע לגרסתו כי במועד האירוע הנטען בקר את בנו ברמאללה השיב:" זה לא נכון. לא הייתי ברמאללה בכלל "(עמ' 6 לפ ר' ש' 30). משנשאל מהיכן התיעוד אשר נרשם על ידי חוקרת הנתבע השיב:
"היא שאלה כמה ילדים יש לך אמרתי לה 8, אמרתי לה כמה נשואים. אמרת אחד שגר ברמאללה. אני לאי ודע איך היא יודעת את כל מה שמפורט בעמ' 2 לחקירה שורות 35-46"( עמ' 6 לפר' ש' 32-22).. משנשאל התובע לעניין גרסתו לחוקרת הנתבע שם טען פעמיים כי בא לבקר את בנו ברמאללה מסר גרסה שונה מהודעתו וטען כי :"זה לא מה שאמרתי. הבן שלי ואשתו עובדים ועד השעה 17:00 אין אף אחד בבית. אז איך ביקרתי?"(עמ' 7 לפר' ש' 8-9).

17. בנו של התובע הגיש תצהיר לתיק בית הדין בו הצהיר בסעיף 2 לתצהיר:"אני עובד בשעות אחה"צ עד הערב". עם זאת בחקירתו הנגדית שינה את גרסתו והעיד כי:"אני עובד בגבס. עובד משעה 8:00 או 8:30 עד 17:00 או 18:00 , כשיש לחץ עד השעה 19:00 " (עמ' 9 לפר' ש' 12-13). משנדרש לסתירה בין האמור בתצהירו שם הצהיר כי עובד הוא משעות אחה"צ חזר על גרסתו כי עובד הוא משעות הבוקר עד הש עה 17:30 או ש8:00 וגם אשתו עובדת ( עמ' 9 לפר' ש' 12-13) , מבלי ליתן כל הסבר לסתירה בין תצהירו לתשובותיו במסגרת החקירה הנגדית.

18. אשר לטענות התובע בעניין מעבר קלנדיה – אבהיר כי ממסמכי התיק עולה כי המעבר היחיד אשר היה פתוח הוא מעבר קלנדיה והדברים אף עולים מהודעת התובע במסגרתה מסר כי במועד הרלוונטי לתאונה עבר דרך מחסום קלנדיה. התובע הסביר זאת בעדותו וחזר על גרסתו כי מחסום קלקיליה סגור במוצאי שבת( עמ' 7 לפר' ש' 4). אכן ב חקירתו בפני הנתבע קיימת אי בהירות שכן בעמ' 2 להודעה שורה 27 טען כי הגיע מקלקיליה לרמאללה אולם בהמשך הודעתו בשורה 58 באותו עמוד הבהיר כי עבר את מחסום קלנדיה. על כן נקודת המוצא היא כי התובע עבר ממחסום קלנדיה ובעניין זה מקובלת עלי גרסתו. עם זאת לא מצאתי כל הסבר המניח את הדעת לסתירה בין גרסתו לחוקר הנתבע ובין עדותו בפני עת העלה גרסה חדשה לחלוטין, וטען כי לא בקר את בנו וכלל אינו יודע מהיכן נשאב המידע בעניין זה.

19. הלכה פסוקה ומושרשת היא כי רשאי בית הדין ליתן משקל רב יותר לדברי מבוטח עת נחקר הוא על ידי חוקר הנתבע על פני הדברים שנאמרו במסגרת עדותו בבית הדין וזאת כאשר מתקבל הרושם כי בעת גביית ההודעה, טרם קבלת ייעוץ משפטי, המבוטח לא היה מודע לתוצאות המשפטיות של גרסתו על כן מסר את הדברים באופן ספונטני כפי שאירעו בזמן אמת (ראו- דב"ע (ארצי ) מח/0-42 ורטנסקי נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] פד"ע י"ט 471 (1988)). סבורה אני כי בנסיבות מקרה זה יש ליתן משנה תוקף להלכה הנזכרת לעיל ,שעה שתשובות התובע בחקירתו הנגדית לא יישבו את הסתירה בין גרסתו לחוקרת הנתבע ובין עדותו בפני בית הדין על כן, יש ליתן משקל גבוה להודעה אשר נגבתה על ידי חוקרת המוסד (ראו-דב"ע (ארצי) מא 0-72 פרידמן נ' המוסד לביטוח לאומי [ פורסם בנבו] פד"ע י"ב 309 (1981)).

20. לא נעלמו מעיניי טיעוני התובע לעניין אופן החקירה והעובדה כי חלקה תורגם לתובע על ידי חוקר אחר אשר שמו לא נזכר בהודעה. אכן פגמים נפלו באופן גביית ההודעה שכן ככל שתורגם המסמך או חלקו היה על חוקרי הנתבע לכתוב זאת מפורשות בגוף ההודעה. עם זאת שוכנעתי כי בנסיבות מקרה זה , הפגמים אינם פגמים היורדים לשורשו של עניין בפרט שעה שאין בפי התובע הסבר כלשהו לשינוי המהותי בעדותו , שינויי אשר תוצאתו גרסה שונה לחלוטין מהגרסה אשר מסר לחוקרת הנתבע. יוזכר כי חוקרת הנתבע העידה כי שוחחה עם התובע בעברית והתובע הבין את דבריה וענה בעברית. בהערת אגב יצוין כי אף בדיון ההוכחות אשר התקיים בפני העיד התובע בעברית ולא נעזר בשירותי מתורגמן. כמו כן עדת הנתבע העידה כי נעזרה בחוקר נוסף לצורך תרגום המונח שכונת הדואר אשר היה רשום בערבית על גבי הטופס שהציגה לתובע. בהמשך העידה כי כל אשר נכתב על ידה אמת הוא ואין לה כל אינטרס אישי בעניין (עמ' 14 לפר' ש' 25). עוד הבהירה כי רשמה "מילה במילה" את דברי התובע וכל שנרשם נאמר לה על ידי התובע(עמ ' 15 לפר' ש' 6-8) וככל שלא הבינה מילה מסוימת והיה עליה לתרגם זאת מערבית לעברית קראה למפקח מר כפרי אשר תרגם את המונח לתובע.

21. מר כפרי העיד אף הוא כי לא תרגם את החקירה אלא נדרש לתרגם מונח בערבית לגבי שכונת אל בריד ואף הבהיר כי השאלה הופנתה אל התובע בערבית והוא נשאל לגבי שכונת דחיית אל בריד ולא שכונת הדואר (עמ' 16 לפר' ש' 1-2). סבורה אני כי השאלה האם התובע הבין את המונח אשר תורגם לו כשכונ ת הדואר או את המונח מוצ"ש , אינה שאלה אשר בלב ליבו של ההליך והעשויה לשנות את תוצאתו שכן בהעדר הסבר לגרסתו המשתנה והמתפתחת של התובע, התוצאה היא כי התובע לא יצא מביתו בדרכו ישירות לעבודה אלא נסע לבקר את בנו, נסיעה אשר אין חולק כי איננה חלק ממסלולו הרגיל למקום העבודה.

22. עוד יובהר כי לא מצאתי לקבל את טענת התובע לפיה מקום בו התאונה ארעה לאחר תיקון הסטייה יש להכיר בה כתאונת עבודה. בנסיבות מקרה זה לא מדובר בסטייה מהמסלול אשר הינה שולית וקשורה למטרת העבודה וכן לא מדובר במסלול הרגיל לעבודה אשר במהלכו נעשתה סטייה או ההפסקה. בעניינינו , ביקור התובע בבית בנו אינו יכולה להיחשב כמסלול הרגיל היו מי של נסיעת התובע למקום העבודה על כן, מהווה סטייה ממשית ולא אינצידנטלית מהדרך לעבודה, למטרה שאינה קשורה לעבודה.

סוף דבר
23. לאור האמור לעיל, ובשם לב למארג הראיות אשר נפרש לפניי, ולאחר עיון במסמכי התיק ושקילת טענות הצדדים , שוכנעתי כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי ארעה לו תאונת עבודה ביום 21.2.15 בדרכו מביתו לעבודה על כן, התביעה נדחית.

משמדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי, לא ניתן צו להוצאות.

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, י"ח כסלו תשע"ט, (26 נובמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .