הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 42793-05-15

05 אוגוסט 2018

לפני:

כב' השופטת כרמית פלד
נציגת ציבור (עובדים) גב' חבצלת קרפ
נציג ציבור (מעסיקים) מר אבי וינטר

התובעת
ליזט יחזקאל
ע"י ב"כ עו"ד עופר בר לב
מטעם הלשכה לסיוע משפטי
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד מלכה קריצמן

פסק דין

האם בדין גבה הנתבע בשנת 2014 מהתובעת, על דרך הקיזוז, חובות בגין דמי ביטוח שנוצרו החל משנת 1988, או שמא יש לבטל את החוב או חלקו מפאת שיהוי מנהלי כבד. זו השאלה הראשונה הנצבת לפתחו של בית הדין בתובענה זו.
שאלה נוספת הדורשת הכרעה נוגעת למועד ממנו זכאית התובעת לתשלום קצבת זקנה – האם בגין 48 חודשים שקדמו למועד הגשת התביעה לנתבע, כפי ששולם בפועל, או שמא ממועד הגיעה של התובעת לגיל פרישה, למעלה מ 10 שנים קודם לכן.
לאחר ששקלנו את מלוא טענות הצדדים, את הראיות שהוגשו ואת עדותה של התובעת, כפי שהעידה לפנינו ביום 12.12.17 מצאנו כי בנסיבות החריגות של הענין יש מקום לקבל את התביעה באופן חלקי, כך שהחוב שנוצר לתובעת לפני שנת 2007 יבוטל מפאת שיהוי מנהלי כבד, אולם קצבת הזקנה לא תשולם באופן רטרואקטיבי, מעבר לתקופה שבגינה כבר שולמה. נפרט טעמי מסקנתנו.
מבוא
התובעת, ילידת 1939 עלתה לארץ בשנת 1957.
התובעת אישה ערירית, אינה בעלת משפחה, לא נישאה ולא נולדו לה ילדים.
בשנים 1988 – 1990 סווגה התובעת ברישומי הנתבע (להלן – המוסד) כעצמאית ובעלת עסק. בשנים 1991-1999 סווגה התובעת ברישומי המוסד כלא עובדת (ר' תעודת עובד ציבור מיום 25.10.15 אשר צורפה כנספח לכתב ההגנה, להלן – תעודת עובד הציבור).
בכל השנים האמורות לא שילמה התובעת דמי ביטוח.
בשלהי שנת 1991 נקלעה התובעת למצוקה כלכלית קשה, בעקבות קריסת מסעדה אותה הפעילה, אשר בעטיה איבדה את כל רכושה, לרבות בית מגורים שהיה בבעלותה. התובעת נמלטה מאימת נושיה, תוך שהיא שרויה במצוקה נפשית ולטענתה רדופת פחדים וחרדות. בפועל משנת 1991, למעלה משניים וחצי עשורים, לתובעת אין קורת גג, היא מתגוררת מתחת לכיפת השמיים, תוך שהיא נעה ונדה בין רחובות העיר הרצליה לבין שדות פתוחים, מקומות ציבוריים, מחסנים ומבנים נטושים וגוררת את רכושה הדל בעגלת יד. צרכי קיום בסיסיים של התובעת, דוגמת מזון מועט, מסופקים לה על ידי אנשים שונים המתגוררים בקרבת האזור בו היא שוהה.
עשרות שנים לא היה לתובעת כל קשר עם המוסד. בשל כך אף ביטל המוסד בשנת 2009 את תושבותה של התובעת, רטרואקטיבית לשנת 2000.
התובעת הגיעה לגיל פרישה בשנת 1999.
רק בשנת 2014 פנתה התובעת לראשונה למוסד לקבלת קצבת זקנה. בעקבות פנייתה עודכן רטרואקטיבית מעמדה של התובעת כתושבת.
התובעת נמצאה זכאית לקצבת זקנה רטרואקטיבית החל מחודש אפריל 2010, בהתאם לסעיף 296(ב)(2) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשל"ה 1995 (להלן – החוק). בנוסף נמצא כי לתובעת חוב למוסד בגין אי תשלום דמי ביטוח לאומי ואי תשלום דמי ביטוח בריאות (להלן – החוב).
לא ברור לאילו שנים מיוחס החוב וכיצד חושב, ועל כך יורחב בהמשך. בתעודת עובד הציבור מצויין כי המוסד קיזז מקצבת הזקנה לה נמצאה התובעת זכאית, רק את החוב שנוצר בשבע השנים שקדמו למועד פנייתה למוסד. עוד מציינת תעודת עובד הציבור כי חוב זה עמד על סך של 70,878 ₪. לאחר ניכוי קנסות והצמדות ובהתחשב בכך שמחודש אפריל 2010 נמצאה זכאית לקצבת זקנה, באופן שביטל את חיוביה בגין דמי ביטוח מאותו מועד, הועמד חובה על סך של 20,281 ₪.
התובעת החלה לקבל קצבת זקנה החל מחודש יוני 2014. התובעת קיבלה קצבת זקנה רטרואקטיבית החל מאפריל 2010, תוך קיזוז, לכל הפחות, של סכום החוב.
טענות התובעת בתמצית
התובעת דרת רחוב משנת 1991, נטולת רכוש, שרויה במצב אישי קשה ביותר ובמצוקה כלכלית חריגה. בשל מצבה הנפשי הקשה והיותה רדופת פחדים וחששות נמנעה התובעת מליצור קשר כלשהו עם הרשויות במשך שנים ארוכות. התובעת מוכרת כדרת רחוב על ידי מחלקת הרווחה של עיריית הרצליה משנת 2010.
התובעת זכאית לתשלום רטרואקטיבי של קצבת זקנה ממועד הגעתה לגיל זקנה בשנת 1999 וכן זכאית להחזר כל הכספים שנוכו ממנה על ידי המוסד. אין כל מקום לניכוי חוב כלשהו בגין אי תשלומים למוסד. התובעת לא הייתה מבוטחת בפועל וממילא חל שיהוי מינהלי בכל הנוגע לגביית החוב.
טענות הנתבע בתמצית
חובה של התובעת בגין אי תשלום דמי ביטוח נוצר כדין. אין מחלוקת כי התובעת לא שילמה דמי ביטוח הן כעצמאית והן כלא עובדת. ניסיונות המוסד, משך שנים, לאתר את התובעת ולגבות את החוב לא צלחו. מדובר בחוב השולל גמלה בהתאם לסעיף 366 לחוק. רק קיזוז החוב אפשר לשלם לתובעת קצבת זקנה, שכן לא קמה זכאות לגמלה לתקופה שבה טרם נערך הסדר תשלומים לגבי חוב בפיגור.
בהתאם להלכה הפסוקה אין התיישנות על חוב דמי ביטוח אלא רק ביטול קנסות והצמדות.
למוסד הזכות לגבות את החוב גם כאשר חל שיהוי מינהלי. השיהוי חל בעטיה של התובעת, אשר ביודעין לא פנתה למוסד, לא מסרה כתובת למשלוח דואר ולא פתחה תיבת דואר. התובעת נמנעה מהגשת תביעה למוסד מחשש שיאתרו אותה ויגבו ממנה את חובה.
בהתאם לסעיף 296(ב) לחוק מוגבלת הזכות לתשלום רטרואקטיבי של גמלה לתקופה של עד 48 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה. יש לאבחן בין זכאות לגמלה לבין זכאות לתשלום גמלה. הזכאות לתשלום גמלה נבחנת לאחר שקמה זכאות לגמלה והיא מותנית בתנאים נוספים כגון תשלום דמי ביטוח לפי סעיף 366 לחוק, מועד הגשת התביעה למוסד על פי סעיף 296 לחוק וכיוצ"ב. התניית תשלום הגמלה במועד הגשת התביעה לגמלה למוסד עולה בקנה אחד עם תכלית תשלומה של הגימלה, לשם מתן מענה לצרכי הקיום השוטפים של המבוטח, כך שאין לראות באותה התניה משום חקיקה רטרואקטיבית שוללת זכויות. התובעת אינה זכאית לקצבת זקנה באופן רטרואקטיבי משנת 1999 אלא רק משנת 2010.
דיון והכרעה
מסגרת נורמטיבית
סוגיית התיישנות חוב בגין אי תשלום דמי ביטוח נדונה בהרחבה בעב"ל 1844-09-10 המוסד לביטוח לאומי נ' לבנה חג'ג' (1.4.15) (להלן – פרשת לבנה חג'ג'), שם נקבע כי חוב דמי ביטוח אינו יכול להיחשב כחוב אזרחי אשר חלות לגביו הוראות חוק ההתיישנות. עם זאת נפסק כי ייתכנו מקרים בהם תעמוד למבוטח טענת שיהוי מינהלי המבוססת על חובת הרשות לפעול במהירות הראויה לגביית החוב ובהתקיימה יתכן שלא יתאפשר למוסד לנקוט בהליכי גביית החוב. טענה זו נבחנת בכל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו הייחודיות. בנוגע לפרמטרים השונים אותם יש לבחון בעת בחינת סוגיית השיהוי המנהלי נפסקו הדברים הבאים:
"השאלה אם מדובר בשיהוי החורג מגדר הסביר צריכה להיבחן בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, וכפי שנפסק בבג"צ אמיתי: "אין למצוא תשובה גזורה או חד-משמעית לשאלה זו, והכול תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה" [בג"צ 174/88 אמיתי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד מב (4) 89 (1988)]. יש לבחון, בין היתר, באיזה מועד היה למוסד לביטוח לאומי המידע הדרוש לנקיטת הליכי הגבייה ופרק הזמן שחלף מאותו מועד עד לנקיטת הליכי גבייה או קיזוז; המשאבים שעמדו לרשות המוסד בתקופה הרלוונטית שהשפיעו על יכולתו של המוסד לעשות שימוש במידע שהיה בידיו לצורך נקיטת הליכי גבייה או קיזוז; הפעולות שנקט המוסד מהמועד בו המידע הגיע לידיעתו עד למועד בו נקט פעולות לגביית החוב, דהיינו האם שלח הודעות למבוטח, פנה למבוטח בהצעה להסדיר את חובו וכיו"ב; תרומתו של המבוטח ליצירת החוב, לרבות אי מסירת מידע ו/או אי דיווח בזמן אמת למוסד לביטוח לאומי; הנזק הראייתי שנגרם למבוטח בשל חלוף הזמן; שיעור החוב; אחריותו ו/או תרומתו של המוסד ליצירת החוב, ועוד. בנוסף, יש לשקול את האינטרס הציבורי, הנזק הנגרם לציבור כתוצאה מביטול הליכי הגבייה או הקיזוז, בהתחשב בחשיבות גביית דמי ביטוח להגשמת תכליתו של חוק הביטוח הלאומי ובקשר ההדוק שבין דמי הביטוח שחייב המבוטח לשלם לבין זכויותיו".
נוכח הצורך בבחינה קונקרטית ופרטנית של כל מקרה בעת שנבדקת סוגיית השיהוי, קמה חשיבות ממשית לבחון את נסיבותיה האישיות של התובעת שהינה דרת רחוב. המונח "דר רחוב" אינו מוגדר בחוק גופו. בעב"ל 34772-02-14 פלוני נגד המוסד לביטוח לאומי (10.9.17) (להלן – פרשת פלוני) דן בית הדין הארצי במעמדם של דרי הרחוב ובאופן בחינת זכאותם לגמלאות מאת המוסד. בית הדין התייחס באופן ספציפי לגמלת הבטחת הכנסה אולם הדברים יפים, בשינויים המחוייבים, גם לעניינו. בפרשת פלוני צויין כי דרי הרחוב ככלל הינם "אוכלוסיית היעד, הממוקמת על פני אחד השלבים הגבוהים ביותר במנעד החשיפה לפגיעה מהותית בזכות לקיום בכבוד מינימלי ואולי אף בזכות לחיים". נוכח המאפיינים של אוכלוסיית דרי הרחוב נפסק כי קיימת חובה לבחון את זכאותם (בנסיבות אותו פסק דין לגמלת הבטחת הכנסה, כאמור) באופן פרטני המותאם למאפייני התופעה ולרמת החשיפה לפגיעה של אותה אוכלוסייה בזכויות אדם בסיסיות. בית הדין הפנה להגדרת "דרי רחוב" בהנחיות הפנימיות של המנהל הכללי של משרד הרווחה, תוך שהוא קובע כי "הסיוע ל"דרי הרחוב" מצריך איתור אקטיבי של אוכלוסיית היעד (שאיננה נוהגת להתדפק ביוזמתה על דלתותיהם של שירותי הרווחה בבקשה לסיוע), השקעת מאמץ לשימור הקשר הטיפולי עם "דרי הרחוב" שאותרו ונקיטת פעולות אקטיביות שיאפשרו ל-"דרי הרחוב" למצות את זכויותיהם, לרבות הזכות לגמלת הבטחת הכנסה". בהמשך נקבע כי על הרשויות לעשות מאמץ אקטיבי על מנת להביא למיצוי הזכויות של דר הרחוב. בכל הנוגע לכללים הפרוצדורליים במסגרת ההליכים המשפטיים נפסק כי מן הראוי להביא את הקשיים הייחודיים של אוכלוסיית דרי הרחוב למצוי זכויות ומשכך יש לאמץ את הגישה של "את פתח לו".
מעמדה של התובעת
התובעת טענה כי היא דרת רחוב וכי משנת 1991 או בסמוך לכך היא נטולת קורת גג ומתגוררת תחת כיפת השמיים. בחקירתה הנגדית של התובעת טענות אלה לא נסתרו והתובעת חזרה על גרסתה לפיה "אני מ-91 הומלסית" [עמ' 6 ש' 16] ו"אני חיה מתחת לעץ" [עמ' 6 ש' 19].
לתצהירה צירפה התובעת דוח סוציאלי מיום 16.11.15 מאת מחלקת הרווחה של עירית הרצליה (להלן – דוח מחלקת הרווחה ), אשר מציין את הדברים הבאים:
"...גב' יחזקאלי, ילידת 1939, מצריים, רווקה ללא ילדים, דרת רחוב המתגוררת מתחת לכיפת השמיים על חלקת אדמה בהרצליה.
גב' יחזקאלי מוכרת ומטופלת למחלקת הרווחה משנת 2010, עת קיבלנו דיווחים אודות אישה החיה בשדות.
גב' יחזקאלי היא אישה עצמאית וככל הידוע לי ללא מחלות קשות ו/או מגבילות. גב' יחזקאלי התקיימה במשך שנים מנדבות ומעשר שקיבלה מהקהילה הדתית בעיר הרצליה. בשל מבנה אישיותה היא מאוד חשדנית והיה קושי רב להשיג את אמונה במידה כזו שתספק בסיס לעבודה משותפת. בתחילת שנת 2014 הצלחנו להשיג את שיתוף הפעולה שלה ולהסדיר ולהסדיר בעבורה קצבת זיקנה אותה החלה לקבל בחודש יוני 2014.
לפי מה שגב' יחזקאלי סיפרה לנו הפעם האחרונה שהיא התגוררה בדירה מוסדרת היה לפני 24 שנה בדירה שהיתה לה בעיר בת ים. היא עברה להרצליה בעקבות מסעדה שנפתחה כאן ולדבריה היא ישנה בתוך המסעדה עד לסגירת העסק לאחר כ 3 שנים. נקודה זו היא הפכה לדרת רחוב בהרצליה. היו תקופות שהיא התגוררה בתוך מכולה שעמדה על שטח אדמה בין הרצליה לרעננה, היו תקופות שהתגוררה בתוך חממה שהיתה שם באיזור".
עוד צירפה התובעת לתצהירה למעלה מעשרה מכתבים אשר נטען כי הם חתומים על ידי תושבים שונים המתגוררים בהרצליה וכן על ידי עמותות דת שונות. בכל המכתבים מצויין כי התובעת מוכרת לכותבים מזה עשרות שנים כדרת רחוב שמסתייעת בידם המושטת של אזרחי העיר לצורך אספקת מזון וצרכי קיום בסיסיים. לא נעלמה מעינינו טענת המוסד לפיה מאחר וכותבי המכתבים לא הופיעו לעדות הרי שאין כל משקל למסמכים אלה. אכן, מאחר ולא זומנו כותבי המכתבים לעדות יש למכתבים אלה משקל זניח, אם בכלל. יחד עם זאת, המכתבים האמורים תומכים באופן מלא בגרסת התובעת, אשר לא נסתרה בחקירתה הנגדית וממילא נראה כי איננה מוכחשת על ידי המוסד. בנסיבות אלה גם מבלי ליתן כל משקל למכתבים ולדוח מחלקת הרווחה היתה מסקנתנו בדבר היותה של התובעת דרת רחוב משנת 1991 או בסמוך לכך זהה.
בשים לב לעדות התובעת, אשר כלל לא הופרכה על ידי המשיב בהקשר זה, שוכנענו כי התובעת היא דרת רחוב משנות ה 90' המוקדמות וממועד זה הינה נטולת מקורות קיום (זולת הקצבאות אותן מקבלת מהמוסד משנת 2014). עוד התרשמנו כי התובעת אינה מנהלת חיים נורמטיביים, היא שרויה במצוקה ממשית וכושרה לנהל את ענייניה ולספק את צריכה הבסיסיים אינו כשל האדם הממוצע, בין השאר, מאחר והתובעת – גם לפיה דבריה - מתנהלת בחשדנות ובחוסר אמון בסיסי באחרים, ובכלל זה במוסד.
על אף שהחוק אינו מגדיר, כאמור, "דר רחוב" ואין בסטטוס זה כשלעצמו כדי להקנות לתובעת את הזכויות להן היא עותרת, קיימת חשיבות לטעמנו לחדד את מצבה של התובעת, שכן יש בכך כדי להשליך גם על אופן התנהלות הרשויות כלפיה ובעניינה וכן יש בכך כדי להשליך על ניהול ההליך בבית הדין.
התביעה לביטול החוב
סוגיית השיהוי
כנפסק בפרשת לבנה חג'ג' אין בענייננו תחולה להוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח 1958. נפנה אם כן לבחון האם המוסד התנהל בשיהוי מנהלי בלתי סביר, אשר בעטיו לא היה מקום לקזז לתובעת מקצבת הזקנה ומקצבת השלמת הכנסה שאותן היא מקבלת משנת 2014 (בתחולה רטרואקטיבית משנת 2010). השאלה תיבחן לאור המבחנים והעקרונות שהותוו בדין.
המועד שבו היה למוסד המידע הדרוש לנקיטת הליכי גביה ופרק הזמן שחלף מאותו מועד עד לנקיטת הליכי הגביה בפועל (באמצעות קיזוז) - אף כי סכום החוב ומהותו אינם ברורים די הצורך, ועל כך יורחב בהמשך, אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת לא שילמה דמי ביטוח החל משנת 1988 ועד שנת 1998 (כולל), מועד שאחריו הגיעה התובעת לגיל פרישה המזכה ככלל בקצבת זקנה, וממנו אין המבוטח חב בדמי ביטוח, בהתאם לקבוע בסעיף 351 לחוק.
מכאן שהמוסד ידע על חובה של התובעת בגין אי תשלום דמי ביטוח כבר בשנת 1988. עם זאת, פעולת הגביה הראשונה מטעם המוסד, באמצעות קיזוז, נעשתה רק לאחר שהתובעת הגישה תביעתה לתשלום קצבת זקנה בשנת 2014. חלפו למעלה מ- 25 שנים ממועד היווצרות החוב ועד המועד בו החל הנתבע בהליכי גביה.
למעלה מכך, אפילו נניח כי המוסד פעל לאיתור התובעת עוד לפני שנת 2014, הרי שמהראיות עולה כי גם אם עשה כן, היה זה בשיהוי ניכר. כמפורט בתעודת עובד הציבור מעמדה של התובעת כתושבת ישראל נשלל בשנת 2009. לא פורט על איזה מסד עובדתי התבססה ההחלטה לשלילת התושבות, אולם יש להניח כי גם אם נעשו ניסיונות לאתר את התובעת – דבר שלא הוכח כלל – הרי שאלה נעשו בסמוך למועד שלילת התושבות, קרי בשנת 2008, כ 20 שנים לאחר המועד שבו החל החוב להיווצר (בשנת 1988).
פרק הזמן הארוך, לשון המעטה, במהלכו המתין המוסד עד שהחל בביצוע הליכי גביה הוא כשלעצמו תומך בכך שמדובר בשיהוי החורג מגדר הסביר.
הפעולות שנקט המוסד לגביית החוב - המוסד טען בכתב ההגנה כי במשך שנים ניסה ללא הצלחה לאתר את התובעת. טענה זו לא עלתה בסיכומים ומשכך נראה כי נזנחה, ולא בכדי. המוסד לא הציג כל מסמך או עדות המפרטים טענה זו. בתעודת עובד הציבור נרשמו הדברים הבאים "הניסיונות לאתר אותה ולגבות את החוב לא צלחו. עפ"י החלטת של הגב' נירה זמיר מנהלת תחום ביטוח וגביה מיום 20.12.2009 בוטל מעמדה כתושבת החל מ 1.6.2000...הקשר עם המבוטחת נוצר שוב רק בשנת 2014, לפניית מחלקת הרווחה של עירית הרצליה". אף אם נניח כי האמור בתעודת עובד הציבור לא נסתר, אין די בהצהרה לקונית זו כדי ללמד על כך שאכן בוצעו ניסיונות לאיתור התובעת. לא ניתן ולו בדל פירוט באשר לטיב הניסיונות שעשה המוסד לאתר את התובעת. לא נטען וממילא לא הוכח כי נשלחו לתובעת, למען כלשהו, מכתבים. בטרם הפכה התובעת לדרת רחוב היה בבעלותה בית וכן היתה רשומה במוסד כמעסיקה. יש להניח כי רישומים אלה אודות התובעת במוסד כללו מען כלשהו. לא נטען ולא הוכח כי המוסד פעל בניסיון לאתר את התובעת במען כלשהו. המוסד לא הציג כל מסמך המעיד על משלוח מכתבים ואף לא נטען לביצוע ניסיונות אחרים לאיתור התובעת לצורך גביית החוב, באמצעות חוקר או בדרך אחרת.
לטעמנו המוסד לא נקט בפעולות מספקות בניסיונות לאתר את התובעת ולגבות את חובה, לא בסמוך למועד היווצרות החוב ולא בכלל. הלכה למעשה לא הוכח שהמוסד נקט בפעולה כלשהי בהקשר זה. להשלמת התמונה נציין כי המוסד לא העלה טענה לפיה בתקופה הרלבנטית עמדו לרשותו משאבים מוגבלים שהשפיעו על יכולתו לנקוט בהליכים לאיתור התובעת ולגביית חובה.
יש לזקוף לחובת המוסד את היעדר הפעולות שנקט לאיתור התובעת ולגביית חובה ויש גם בענין זה כשלעצמו כדי לחזק את המסקנה כי מדובר בשיהוי בלתי סביר.
תרומתה של התובעת ליצירת החוב - בסיכומיו טען המוסד כי לא חל כל שיהוי שכן התובעת במחדליה גרמה לשיהוי המינהלי, עת במודע לא פנתה לנתבע ולא מסרה כתובת למשלוח דואר. אין בידינו לקבל את הטענה. נבאר.
מחקירת התובעת בפנינו לא התרשמנו כי העובדה שלא מסרה כתובת עדכנית למוסד, בשנים הרבות בהם הינה דרת רחוב, נבעה מרצון לחמוק מתשלום החוב למוסד. התובעת השיבה בחקירתה הנגדית בענין זה, כדלקמן [עמ' 6 ש' 26-27]:
"ש. האם זה נכון שפחדת שהמל"ל [המוסד לביטוח לאומי – כ.פ] יצטרף ליתר הנושים שיש לך?
ת. לא אני לא חשבתי על הדברים האלה".
שוכנענו כי התובעת, אישה קשת יום, אשר נקלעה למצוקה ממשית, איבדה את כל רכושה ונותרה ללא קורת גג, כלל לא הייתה מודעת לחובה למוסד. לעניין ההודעה על כתובת מגורים השיבה התובעת בחקירתה הנגדית "איך אני יכולה להודיע על כתובת אם אני גרה מתחת לעץ?" (עמ' 6 שורה 19).
עוד שוכנענו מכנות הצהרת התובעת לפיה נוכח מצבה האישי הקשה, אשר נבע משנים של ניתוק ובידוד חברתי וריגשי, היא פיתחה קושי חברתי, פחדים וחרדות. כאמור, מדובר בדרת רחוב, אישה אשר שלא בטובתה נפלטה ממעגל החיים הנורמטיבי והיא נמנית על אוכלוסיה מוחלשת ביותר, אוכלוסיה המתקשה לנהל את חיי היומיום, לא כל שכן לעמוד על זכויותיה הבסיסיות, ובכלל זה הזכות לקבלת קצבאות המאפשרות קיום בסיסי בכבוד. מטעם זה ונוכח הנסיבות הקונקרטיות של התובעת, כפי שהוכחו בפנינו, אין מקום לזקוף לחובת התובעת - בכל הנוגע לשיהוי בגביית חובה - את העובדה שלא התייצבה במוסד למסירת כתובת עדכנית.
שיעור החוב– באשר לשיעור החוב ומהותו וכן לסכומים שקוזזו מקצבת הזקנה של התובעת קיימת אי בהירות ממשית. נפרט.
בכתב ההגנה טען המוסד כי לאור ההלכה הפסוקה בפרשת לבנה חג'ג' חייב את התובעת בתשלומי דמי ביטוח רטרואקטיבית בגין 7 שנים בלבד – משנת 2008. עוד צוין כי לאור זכאותה של התובעת לקצבת זקנה החל מחודש אפריל 2010 פחת חובה של התובעת ועמד על סך של 20,281 אשר קוזז מקצבת הזקנה של התובעת.
מהראיות שהוצגו על ידי המוסד מצטיירת תמונה שונה לחלוטין. בתעודת עובד הציבור מצויין כי סכום החוב בסך 20,281 ₪ הינו סכום נומינלי לאחר ביטול קנסות והצמדות והינו סכום אשר מתייחס לחובות שנוצרו בשבע השנים שלפני פניית התובעת למוסד (קרי משנת 2007 ואילך, שכן התובעת פנתה למוסד בשנת 2014). בניגוד לכך, עולה מתעודת עובד הציבור בבירור כי החוב האמור כולל בתוכו את סכומי החוב אשר נוצרו משנת 1988 ואילך. הדברים מפורטים בתעודת עובד הציבור באופן ברור. כפי שעולה מתעודת עובד הציבור, בשנת 2007 לא נוצר בגין התובעת חוב, בשנת 2008 נוצר חוב בסך 1,056 ₪ בגין ביטוח בריאות, בשנת 2009 נוצר חוב בסך 1,104 ₪ בגין ביטוח בריאות ובשנת 2010 נוצר לחובת התובעת חוב בסך 285 ₪ בגין ביטוח בריאות. בתעודת עובד הציבור מצויין אם כן ברחל בתך הקטנה כי החובות אשר נוצרו לתובעת משנת 2007 ואילך מסתכמים בסך של 2,445 ₪. סכום זה אינו מתיישב עם סכום החוב הנקוב על ידי המוסד כחובה של התובעת בגין 7 שנים אחרונות (20,281 ₪).
ביום 4.5.2017 הגיש הנתבע לתיק בית הדין הודעת הבהרה באשר לקיזוז הסך של 21,830 ₪ מקצבת הזקנה של התובעת (להלן – הודעת המוסד). הודעת המוסד מעצימה את חוסר הבהירות בנוגע לשיעור החוב ולשנים להם הוא מיוחס. בהודעת המוסד צויין כי חובה של התובעת, אשר קוזז על ידי המוסד, מורכב מסך של 16,997 ₪ בגין חוב גביה מלא שכירים, סך של 1,516 ₪ בגין חוב בגביה מעסיקים וסך של 3,287 ₪ שהוחזרו לתובעת.
מהודעת המוסד גופה עולה מניה וביה כי בניגוד לטענת המוסד, החוב לו טוען המוסד בסך 21,830 ₪, אשר הוא, לכל הפחות, קוזז מקצבת הזקנה של התובעת כולל בתוכו חיובים שנוצרו לפני שנת 2007. כך למשל כולל החוב חוב מעסיקים. זאת למרות שהוכח בפנינו, באמצעות עדות התובעת, כי משנת 1991 או בסמוך לכך כבר לא היתה התובעת מעסיקה, שכן המסעדה אותה הפעילה נסגרה, כך שחוב זה בהכרח נוצר שנים רבות לפני שנת 2007.
להודעת המוסד צורפו אישורים על תשלומי קצבאות זקנה משנת 2014 ואילך. עיון במסמך המתייחס לשנת 2014 מעלה כי בחודש הראשון בו שולמה לתובעת קצבת זקנה (רטרואקטיבית לשנת 2010) נוכה סך של 21,830 ₪ בגין דמי ביטוח, סך של 3,098 ₪ בגין דמי ביטוח בריאות וסכום נוסף בסך של 13,994 ₪ תחת הכותרת "ניכויים אחרים", כך שבפועל קיזז המוסד מקצבת התובעת סך של 38,922 ₪ בחודש האמור.
הנה כי כן, המוסד טוען מחד גיסא כי חובה של התובעת הינו בסך של 21,830 ₪ אולם מהודעת המוסד עולה מאידך גיסא כי בפועל קוזז סכום בסך 38,922 ₪. בנוסף, מתעודת עובד הציבור עולה כי לשנים הרלבנטיות (7 שנים טרם מועד פניית התובעת למוסד) קיים חוב נמוך בהרבה אשר עומד על כ 2,445 ₪ בלבד. לטעמנו המוסד לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי חובה של התובעת עומד על סכום של 21,830. כל שהוכח על ידי המוסד, באמצעות תעודת עובד הציבור, הוא כי סכום חובה של התובעת לשנים 2007 עד 2010 הינו בסך של 2,445 ₪.
אי הבהירות הממשית באשר לשיעור החוב וכן סכומו הגדול (במיוחד בהתחשב במצבה של התובעת כדרת רחוב) מהווים אף הם שיקול התומך במסקנה שאין מקום לגבות את החוב לתקופה העולה על 7 שנות ההתיישנות, נוכח שיהוי כבד.
הנזק הראייתי שגורם השיהוי לתובעת–כמפורט לעיל, חלוף הזמן הרב לא מאפשר לתובעת לבחון את טענות המוסד בדבר שיעור החוב והאם נוצר כדין.
כך למשל, התובעת טוענת כי הפכה לדרת רחוב עוד בשנות ה 90 המוקדמות. בתעודת עובד הציבור צויין כי חוב התובעת נוצר כתוצאה מאי תשלום דמי ביטוח בשנים 1988-1998 (כולל) וכן אי תשלום דמי ביטוח בריאות בתקופות 1999-2000 ו- 2008-2009. שיהוי המוסד בגביית החוב וחלוף הזמן הרב ממועד היווצרותו הנטענת ועד מועד הגביה (בשנת 2014) הסב לתובעת נזק ראייתי. התובעת טענה כי בשנים 1988-1990 אמנם ניהלה עסק והייתה עצמאית אולם היה מדובר בעסק כושל והיא העסיקה עובדים בודדים בלבד ולא באופן רציף. חלוף הזמן והשיהוי בגביית החוב מונע מהתובעת להוכיח טענותיה בהקשר זה ולבחון האם החוב נוצר כדין.
ביחס לחוב שנוצר בגין השנים 1991-1998 – שוכנענו מכנות עדותה של התובעת ואנו מקבלים את הצהרתה כי היא היתה דרת רחוב בשנים אלה. משכך יש להניח כי אילו לא התנהל המוסד בשיהוי ניכר והיה מאתר את התובעת לצורך גביית החוב בסמוך לאותן שנים, היתה התובעת מסדירה את החוב במקביל לתביעה לקבלת גמלאות קיום, כגון גמלת הבטחת הכנסה. אם אכן כך היו פני הדברים, לא מן הנמנע שכלל לא היו נוצרים לתובעת חובות ביחס לשנים אלה. מדובר כאמור בקביעה תיאורטית, שכן לא ניתן כיום "להשיב את הגלגל לאחור". כך או כך, נוכח השיהוי הכבד קיים קושי ממשי לבחון את אופן היווצרות החוב ושיעורו.
האינטרס הציבורי והנזק שעשוי להיגרם כתוצאה מאי ביצוע הליכי הגביה – אכן ככלל, קיים אינטרס ציבורי מובהק בהבטחת תשלום דמי ביטוח על ידי כלל המבוטחים ובאכיפת הליכי הגבייה על ידי הנתבע , שכן "דמי הביטוח משולמים על בסיס סיוע הדדי בין המבוטחים והבטחת גמלה מדור-לדור" (דיון תש"ן 22-0 (ארצי) המוסד לביטוח לאומי נגד משה גליק (19.8.90) ור' גם עב"ל (ארצי) 375/99 יוסף אייזן נגד המוסד לביטוח לאומי (15.7.2002)).
עם זאת, סבורים אנו כי בענין החריג שלפנינו לא ייגרם נזק ציבורי מההחלטה לבטל את החוב, ככל שנוצר לפני שנת 2007. מדובר במקרה ספציפי וייחודי של דרת רחוב קשישה אשר המוסד השתהה משך שנים ארוכות בגביית חובה, באופן שמקשה היום על בחינת שיעור החוב. למעלה מן הדרוש ורק כדי לפרוש את התמונה בשלמותה, נציין כי מנגד בכל אותן שנים התובעת לא פנתה ולא קיבלה מהמוסד כל קצבה שאפשרה לה קיום בסיסי בכבוד. התובעת קיבלה מהמוסד רק משנת 2014 קצבת זקנה (רטרואקטיבית משנת 2010) שעה שבהתחשב בגילה היתה זכאית – אילו פנתה למוסד במועד – לקבל לכל הפחות קצבת זקנה משנת 1999. לא מן הנמנע כי סכומם המצטבר של גמלאות אותן יכולה היתה התובעת לקבל לאורך השנים (קצבת זקנה וככל הנראה גם קצבת הבטחת הכנסה. זאת מבלי להביא בחשבון קצבאות נוספות) היה עולה על סכום החוב שנוצר לתובעת וממילא לא היה נצבר לתובעת חוב, לכל הפחות ביחס לחלק מהתקופה. מהודעת המוסד עולה כי מרבית החוב נוצר לתובעת בגין התקופה שבה סווגה כ"לא שכירה", קרי מרבית החוב מיוחס לתקופה שבה היתה התובעת דרת רחוב. כך או כך, נוכח נסיבותיו הקונקרטיות של העניין סבורים אנו שאין בהחלטה בדבר אי ביצוע גביית מלוא החוב כדי לפגוע באופן ממשי באינטרס הציבורי.
סיכום ביניים – המוסד הינו גוף ציבורי אשר אמון על הביטחון הסוציאלי וככזה אמור לספק מענה לקשת המבוטחים. נוכח טיבו של המוסד וייעודו מוטלת עליו חובה אקטיבית לפעול לאיתור מבוטחים בעלי חוב על מנת לגבות את חובם. המוסד לא עמד בחובה זו ובפועל זנח את אפשרותו לפעול באופן כלשהו לאיתור התובעת על מנת לגבות את חובה משך עשרות שנים. מחדל המוסד גרם לשיהוי קיצוני בגביית החוב. המוסד החל לפעול לגביית החוב, על דרך הקיזוז, רק למעלה מ-25 שנים לאחר המועד שבו החל החוב להיווצר, ורק מאחר והתובעת פנתה למוסד לראשונה, מיוזמתה, על מנת לקבל קצבת זיקנה (פנייה מאוחרת, כ- 15 שנים לאחר הגעתה לגיל פרישה). מחדלו של המוסד מקבל משנה תוקף בענייננו, שעה שעסקינן בתובעת קשישה שהינה דרת רחוב שנים ארוכות - מי שמפאת אי פנייתה למוסד לא קיבלה במשך עשרות שנים ולו גמלת הבטחת הכנסה, תוך שנפגעה זכותה היסודית לקיום בכבוד. נוכח מצבה האמור של התובעת, אין מקום לטעמנו לזקוף לחובתה את העובדה שלא מסרה למוסד כתובת ליצירת קשר. סבורים אנו כי מתן אפשרות למוסד לגבות את מלוא החוב, שנוצר לפני עשרות שנים, בנסיבות שהוכחו אינו מתיישב עם כללים בסיסיים של היגיון ומוסר. לטעמנו המוסד התנהל בשיהוי חריג ובלתי סביר בכל הנוגע לאיתור התובעת וגביית חובה.
נקודת האיזון הראויה בהתחשב בשיהוי המנהלי בו התנהל המוסד
נוכח השיהוי המנהלי הקיצוני בגביית החוב סבורים אנו כי יש מקום לבטל את החוב אשר נוצר בתקופה שלפני שנת 2007 (7 שנים לפני מועד פנייתה של התובעת למוסד בשנת 2014) ולהורות על החזר חוב זה, אשר קוזז מהתובעת.
נבהיר כי אין בקביעתנו האמורה כדי להמעיט מחשיבותה של גביה מלאה של דמי ביטוח מכלל המבוטחים – גביה אשר בה בלבד יש להבטיח את אפשרות יישומו המלא של החוק, על תכליתו הסוציאלית. יפים בהקשר זה דבריו של בית הדין הארצי בדב"ע (ארצי) נז/0-150 אברהם מוזס נ' המוסד לביטוח לאומי (10.2.99):
"אין ספק כי תכלית חקיקתו של החוק הסוציאלי העיקרי בתחיקתנו, חוק הביטוח הלאומי, הינה – חלוקת הגימלאות לסוגיהן על-פי קריטריונים סוציאליים לאותם נזקקים בחברתנו כנכה, הזקן, הילד, היולדת, המובטל, היתום והאלמנה. אותה חלוקה, שהיא כאמור תכלית החוק – לא תוכל להיעשות ללא גביית כספים מכלל ציבור המבוטחים. הגבייה והחלוקה קשורים קשר בל יינתק זה בזה, כצבת בצבת עשויה למילוי תכליתו הסוציאלית של החוק. באין גבייה אין חלוקה, אין חוק ואין תכלית החוק."

דברים אלה הם בבחינת מושכלות ראשונים ואין בקביעתנו כדי לכרסם בהם משזו נקבעת על רקע הנסיבות החריגות שהוכחו בפנינו ונשענת על אדנים עובדתיים ייחודים.
למען הסר ספק נציין שוב כי המוסד עצמו ציין בתעודת עובד הציבור שהוא פעל לגבות רק את חוב התובעת אשר נוצר בשבע השנים שקדמו לפנייתה, אולם בפועל ברור מתעודת עובד הציבור כי קוזזו מהתובעת סכומים בגין החובות שנוצרו החל משנת 1988.
באשר לקביעתנו בדבר ביטול החוב אשר נוצר בתקופה שקדמה ל 7 שנים דווקא ממועד פניית התובעת למוסד – לדידנו קביעה זו מאזנת בין התנהלות המוסד, אשר כאמור יצרה שיהוי מנהלי כבד, לביו האינטרס הציבורי, אשר נדון לעיל. כידוע בהקשר זה לבית הדין "מרחב של שיקול דעת לאיזון בין ההשלכות שהיו לזמן שעבר לבין שיקולים ציבוריים" (ר' פסקה 18 לפסק דינה של כבוד השופטת דפנה ברק-ארז בעע"מ 8832/12 עירית חיפה נגד סלומון (15.4.15), כפי שצוטטה והובהרה בעב"ל 43403-05-16 יששכר דב פרידמן נגד המוסד לביטוח לאומי (19.9.17) (להלן – פרשת פרידמן)). בפרשת פרידמן צויין בהתייחס למנעד שיקול הדעת של בית הדין בנסיבות בהם מתקבלת טענה של שיהוי מינהלי ש"אין זה מן הנמנע כי תערך אבחנה בין מתכונת הוויתור המלא או החלקי על חובות לפי תקופת היווצרותם".
בהתחשב בכלל נסיבות הענין, שעה שמחד גיסא המוסד התנהל בשיהוי כבד וקיצוני בגביית החוב, של דרת רחוב אשר שנים ארוכות לא פנתה למוסד בתביעה לקבלת קצבאות הנדרשות לצורך קיום בסיסי בכבוד, ומאידך גיסא חובה נצבר בשל אי תשלום דמי ביטוח והיא החלה לקבל קצבת זיקנה (אם כי באיחור ניכר של שנים רבות, נוכח מועד פנייתה למוסד) סבורים אנו שתקופה בת 7 שנים, המנויה בחוק ההתיישנות - אשר הינה אמת מידה מקובלת לבחינת סבירות התקופה שבמהלכה על הרשות הציבורית להתנהל (ר' להשוואה פסק דינו של סגן הנשיא (כתוארו אז), כבוד השופט ניל הנדל בעת"מ (ב"ש) 235/07 יוסף נווה עו"ד נ' עיריית אשדוד (31.10.2007)) – מגלמת בנסיבות עניננו איזון ראוי ונכון.
אמת מידה זו, של 7 שנים, מתיישבת גם עם סעיף 363א לחוק, אשר נכנס לתוקפו ביום 1.1.15 במסגרת תיקון 159. הסעיף קובע כי המוסד חייב לשלוח לחייב דרישה לתשלום חוב בתוך שבע שנים, לכל היותר, מהמועד לתשלום דמי ביטוח, ואם לא נשלחה דרישה לתשלום החוב בתקופה האמורה, או אם נשלחה דרישה אך לא ננקטו הליכי גבייה לפי פקודת המיסים (גבייה) או לא בוצע קיזוז בתוך שבע שנים ממועד הדרישה – לא ייגבו דמי הביטוח וכל חוב הנצמח מהם מהחייב בתשלומם, לרבות בדרך של קיזוז, ואי תשלומם לא יפגע בזכויות לקצבה או לגמלה, על אף הוראות כל דין אחר. עוד קובע הסעיף כי דמי ביטוח וכל חוב הנצמח מהם שהמועד לתשלומם או המועד החלופי לתשלומם קדם ליום 1.1.1999 ועד יום פרסומו של החוק (6.8.2014) לא ננקטו הליכים לגבייתם לפי פקודת המסים (גבייה) או לא בוצע קיזוז, לא ייגבו לרבות בדרך של קיזוז, ואי תשלומם לא יפגע בזכויות לקצבה או לגמלה, על אף הוראות כל דין אחר.
מהמסמך שכותרתו "אישור על תשלומים כקצבת זקנה בשנת 2014" המצורף להודעת המוסד עולה על פניו כי המוסד החל בקיזוז חובה של התובעת בחודש יוני 2014. משכך אין תחולה לסעיף 363א בעניינו. יחד עם זאת, התיקון לחוק ותכליתו כמו גם ההלכה הפסוקה ונקודת האיזון הראויה בענייננו מובילים לטעמנו לקביעה כי יש מקום למנוע מהמוסד לגבות מהתובעת חובות שנוצרו בתקופה העולה על תקופת התיישנות.
מהטעמים שפורטו לעיל אנו קובעים כי נוכח השיהוי המנהלי שנקט המוסד בגביית החוב, החוב אשר יוחס לתובעת ואשר נוצר בתקופה שלפני שנת 2007 מבוטל.
בהתאם לתעודת עובד הציבור חוב התובעת אשר נוצר בשנים 2007 עד 2010 (כולל) הינו בסך של 2,445 ₪ (בגין ביטוח בריאות). משכך אנו קובעים כי המוסד היה רשאי לקזז מהתובעת רק סכום בסך 2,445 ₪ ולא סכום גבוה יותר.
בהתאם, המוסד ישיב לתובעת, בתוך 30 ימים, את סכום החוב אשר קוזז מהקצבאות שקיבלה בשנת 2014 (קצבת זיקנה והשלמת הכנסה), למעט סך של 2,445 ₪ אשר בהתאם לקביעתנו קוזז כדין.
התביעה לתשלום קצבת זקנה באופן רטרואקטיבי
סעיף 296 לחוק שכותרתו "מועד לתביעת גמלת כסף והתקופה שבעדה תשולם" קובע:
"(א) כל תביעה לגמלת כסף, תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה".
אשר לתשלום הגמלה, סעיף 296 (ב)(1) לחוק, קובע כי:
"(ב)(1) הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסוימת, ישולמו המענק או הגמלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד, טרם חלפו 18 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה".
"ב(2) על אף האמור בפסקה (1), לעניין קצבת זקנה – לא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 48 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה, ומתוך אותה תקופה לא תשולם קצבת זקנה שהזכאות לה מותנית בהכנסת המבוטח לפי הוראות סעיף 245, ככל שהוא זכאי לה, בעד תקופה העולה על 12 חודשים"
בעב"ל (ארצי) 57861-01-11 אסתר לוזון נ' המוסד לביטוח לאומי (07.08.2012) נפסק לעניין הרציונל שבהוראת החוק המגבילה תשלום רטרואקטיבי של גמלאות:
"...הגמלאות - גבייתיות או תקציביות, גמלאות קיום מינימלי או גמלאות מחליפות הכנסה, קצרות או ארוכות טווח, כולן נועדו בעיקרו של דבר ליתן מענה למצוקת ההווה או העבר הקרוב, ולא למצוקה היסטורית בעבר רחוק. משום כך בעיקרו של דבר, תשלום הקצבה הוא עיתי חודשי- ולא תשלום כולל חד פעמי בגין עבר שמעבר לשנה שלפני הגשת התביעה למוסד.
לאור האמור, בהוראת הרטרואקטיביות מוגבלת הזמן אין פגיעה בזכות קניין מכוח הוראת חוק, אלא מתן זכות קניין על פי החוק לאור תכליתו, לתובע תשלום קצבה למילוי צרכיו השוטפים בתקופת היזקקותו לאותה קצבה."
ובהמשך נפסק שם:
"מכיוון שתשלום חד פעמי בדיעבד בעד תקופות עבר ארוכות אינו עונה על תכלית החוק לתשלום קיצבה חודשי כמענה לצרכים שוטפים. הפתרון החוקי של צימצום הזכאות למגיש תביעה בלבד, על ידי הגבלת תשלומה הרטרואקטיבי על פי חוק - הינו מידתי ונעשה לתכלית ראויה באופן ההולם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית האחראית לקיומם המינימלי של תושביה. פתרון זה עדיף, על פני הפגיעה בזכותם הקניינית החוקתית של הזכאים לגמלה באופן שוטף, ואלה הזכאים לה בכוח.
מסקנת האמור, הינה שהתנאי של הגבלת התשלום הרטרואקטיבי של גמלה על פי חוק לשנה רטרואקטיבית מחודש הגשת התביעה למוסד עומד בתנאי המידתית של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו."
עוד נפסק כי הוראות סעיף 296 לחוק הינן הוראות מהותיות המגבילות את הזכות לקבלת גמלה רטרואקטיבית ואין זה מסמכותו של המוסד לסטות מהוראות אלו ואף אין בסמכותו של בית הדין להורות למוסד לעשות כן (ר' גם עב"ל (ארצי) 628/08 פרופ' אליעזר גלעדי נ' המוסד לביטוח לאומי (15.04.2010). פסק הדין בפרשת פרופ' גלעדי ניתן לפני התיקון לחוק המאפשר תשלום גמלת זקנה באופן רטרואקטיבי למשך 48 חודשים אולם הרציונל רלוונטי גם לסעיף 296(ב)(2) לחוק.
הנה כי כן, בדין שילם המוסד לתובעת גמלת קצבת זקנה 48 חודשים.
חרף נסיבות חייה הקשות של התובעת כדרת רחוב, על כל הכרוך בכך, סבורים אנו שאין מקום לסטות מהוראות החוק באשר לתשלום הרטרואקטיבי. מקל וחומר שעה שהתובעת הייתה מודעת לזכותה לקבל קצבת זקנה אך בחרה לא לתבוע אותה. התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית בהקשר זה והשיבה [עמ' 8 ש' 24-26]:
ש. את כרגע אומרת לי שאת באופן מודע לא הגשת תביעה לקצבת זקנה כי חשבת שתגישי פעם ותקבלי אותה?
ת. נכון, מה הבעיה? זה שלי? זה מגיע לי."
הוראות הדין לעניין תשלום רטרואקטיבי של הגמלה ברורות ואין מקום לסטות מהן בנסיבות כפי שהוכחו בעניינו.
מטעם זה אין מנוס מדחיית תביעתה של התובעת לתשלום קצבת הזקנה רטרואקטיבית ממועד הזכאות (שנת 1999).
סוף דבר

התביעה לביטול חובה של התובעת מתקבלת בחלקה. המוסד ישיב לתובעת, בתוך 30 ימים, את סכום החוב אשר קוזז מהקצבאות שקיבלה בשנת 2014 (קצבת זקנה והשלמת הכנסה), למעט סך של 2,445 ₪ אשר בהתאם לקביעתנו קוזז כדין.
בנוסף, בתוך 30 ימים, יעביר המוסד לתובעת ולבא כוחה הודעה סדורה המפרטת את הסכומים שקוזזו מקצבאות התובעת בשנת 2014 ואת הסכומים המוחזרים לה בהתאם לפסק דין זה.
התביעה לתשלום קצבת זקנה באופן רטרואקטיבי נדחית.
משהתובעת יוצגה על ידי עורך דין מהלשכה לסיוע משפטי – איננו עושים צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ד אב תשע"ח, (05 אוגוסט 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' חבצלת קרפ,
נ.צ. עובדים

כרמית פלד, שופטת, אב"ד

מר אבי וינטר,
נ.צ. מעסיקים