הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 41039-07-15

22 אוגוסט 2019

לפני:

כב' השופט אורן שגב
נציג ציבור (מעסיקים) מר יעקב חמצני

התובעת
שפר מרים ת.ז XXXXX893
ע"י ב"כ: עו"ד איתן ליברמן
-
הנתבע
1. המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד אירית רייכנברג

פסק דין

האם התובעת זכאית לתשלום רטרואקטיבי של קצבת אזרח ותיק? זאת השאלה שבה עלינו להכריע בתיק זה.

העובדות שאינן במחלוקת ועיקרי ההליך
התובעת, ילידת 1936, הגיעה לגיל זכאות לקצבת אזרח ותיק בחודש אפריל 1996.
תביעתה לנתבע לתשלום הקצבה הנ"ל הוגשה ביום 25.2.2015 ו הנתבע אישר אותה רטרואקטיבית החל מחודש 2/2011 (להלן – מועד ההכרה), בהתאם להוראות סעיף 296ב(2) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן- החוק).
מכאן התביעה שבפנינו לתשלום קצבה, המתייחסת למועד זכאות מוקדם יותר, קרי החל משנת 2001 ולמצער, החל מכל מועד מוקדם יותר ממועד ההכרה.
דיון הוכחות התקיים ביום 26.6.2018, במסגרתו נחקרה בתה של התובעת, הגב' דפנה שפר וכן ד"ר סוזנה אב-רון אידלמן, מומחית לפסיכיאטריה אשר טיפלה בתובעת בשנים הרלוונטיות (להלן- ד"ר אידלמן).
מטעם הנתבע הוגשו שתי תעודות עובד ציבור, האחת החתומה על ידי הגב' רקפת אליצור בסטקר, פקידת התביעות במחלקת סיעוד והשנייה על ידי גב' נירה פררה, מנהלת מחלקת זקנה.
טענות התובעת
לטענת התובעת, עד לשנת 2015 היא לא קיבלה את הודעות הנתבע בדבר זכאותה. ביחס לטענת הנתבע, לפיה שלח אליה בשנת 2011 מכתב על אודות זכאותה לפנסיה, טענה התובעת, כי מעולם לא קיבלה מכתב כאמור, וממילא מדובר במכתב שנשלח לכאורה כ-11 שנים לאחר שקמה לה זכאות לקבלת קצבה לנוכח הגיעה לגיל פרישה; התובעת הוסיפה, כי טענת הנתבע, לפיה יידע אותה לכאורה כבר בשנת 2001, אינה סבירה, שכן הנתבע צירף מכתבים משנת 2012 ואילך ולא צירף כל מכתב משנת 2001 או משנת 2011. בהתאם, המכתבים שצורפו הם החל משנת 2012 ואילך, על כן לא סביר כי הנתבע שלח מכתבים בפער של 11 שנים;
התובעת הדגישה כי כלל כי קיימת לה זכאות, שכן חשבה שזכאותה מוצתה במסגרת התוספת שניתנה עבורה בקצבת בעלה ז"ל. הנתבע אף לא הוכיח כי יידע את בעלה המנוח של התובעת כי התוספת בעד בת זוג נמוכה מהקצבה לה הייתה זכאית התובעת באם הייתה מגישה תביעה עצמאית, לאחר הגעה לגיל פרישה. במידה והנתבע היה פועל כאמור הייתה התובעת מגישה את התביעה כבר במועד הפרישה, קרי בשנת 2001.
במצב דברים זה, בו הפר הנתבע חובת הזהירות והנאמנות כלפי התובעת ויידע אותה על אודות זכאותה לקצבה רק בחלוף 11 שנים ממועד יצירת הזכאות, ישד להחיל את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות,תשי"ח-1958 (להלן – "החוק ההתיישנות"), שעניינו התיישנות שלא מדעת ועצירת מרוץ ההתיישנות.
בנוסף, טענה התובעת, כי יש להחיל עליה את הוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות שעניינו עצירת מרוץ ההתיישנות במקרה של ליקוי שכלי או נפשי, שכן התובעת לא יכלה לדאוג לענייניה בשל מצבה הנפשי. לטענתה, בהתאם להלכה הפסוקה, הוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות גוברות על הוראות סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי.
לתמיכה בטענתה כי חל על עניינה סעיף 11 לחוק ההתיישנות הפנתה התובעת לעדותה של ד"ר אידלמן, אשר טיפלה בה החל משנת 1994 ועד לשנת 2006 וכן לאחר מות בעלה של האחרונה בין השנים 2015-2017. ד"ר אידלמן קבעה לגבי התובעת כי היא סובלת מתסמונת דחק לבר חבלתי מתמשך בגינה לא הייתה מסוגלת לטפל בענייניה מול הנתבע.
לאור כל האמור לעיל, תבעה לאשר את תביעתה ולחייב את הנתבע בתשלום רטרואקטיבי של קצבת אזרח ותיק, החל ממועד פרישתה בחודש אפריל 2001.

טענות הנתבע
לטענת הנתבע, אין מקום לקבל את טענות התובעת, המסתמכות על הוראות חוק ההתיישנות, שכן אלה אינן רלוונטיות לענייננו לאור הוראות ההתיישנות הספציפיות הקבועות בחוק הביטוח, וזאת בהתאם לכלל, לפיו דין ספציפי גובר על דין כללי ; הנתבע הוסיף באותו הקשר, כי סעיף 27 לחוק ההתיישנות קובע כי אין בהוראות החוק בכדי לפגוע בהוראות דין אחר, אלא אם הדבר צוין מפורשות וכי אין בו בכדי לפגוע בכל סמכות לפי דין לדחות תובענה מחמת שיהוי.
באשר לטענת התובעת להטעיה מצדו, טען הנתבע, כי לא הייתה הטעיה מצדו, ו כי נטל ההוכחה מוטל בעניין זה על התובעת; הנתבע הוסיף, כי לבית הדין אין הסמכות להכריע בטענה היות ומדובר בטענה נזיקית המסורה לבתי המשפט האזרחיים.
באשר לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות - התיישנות שלא מדעת, טען הנתבע כי לא חלה עליו כלל חובת יידוע ועל כן, אין בסיס לטענת התובעת לפיה לא קיבלה דברי דואר וכי הוא שלח אליה הודעות עדכון בדבר זכאותה לקצבת אזרח ותיק אל כתובתה, כפי שזו עודכנה במשרד הפנים . כתובת זו היא גם הכתובת שצוינה על ידי התובעת בתביעה שהוגשה בשנת 2015. הנתבע טען, כי בהתאם להלכה הפסוקה , קיימת חזקה לפיה דברי דואר שנשלחים מגיעים ליעדם בתוך מספר ימים ועל התובעת מוטל הנטל לסתור חזקה זו.
באשר לתחולת סעיף 11 לחוק ההתיישנות, טען הנתבע כי התובעת הייתה מסוגלת לטפל בענייניה ועל כן אין היא יכולה להיבנות מהסעיף וביסס את טענתו על כך ש התובעת הגיעה פיזית אל משרדי הנתבע בשנת 2015 על מנת להגיש את תביעתה; התובעת טיפלה בבעלה המנוח, אשר היה חולה במחלת הפרקינסון וליוותה אותו לביקורים אצל רופאיו; לאחר מות בעלה, התובעת המשיכה להתגורר בגפה ולנהל משק בית ומעולם לא מונה לה אפוטרופוס.
הנתבע הוסיף, כי התובעת טופלה על ידי ד"ר אידלמן בין השנים 1994-2006 וכן לא חר מות בעלה בין השנים 2015-2017 והגיעה לטיפולים אלה בגפה, תוך שימוש בתחבורה ציבורית.
באשר לעדותה של ד"ר אידלמן בדבר מצבה המנטלי של התובעת, טוען הנתבע כי לא ניתן להסתמך על מסמך הסיכום שהכינה ד"ר אידלמן לצורך הצגתו במסגרת ההליך, וזאת בהיעדר התיק הרפואי של התובעת, שלטענת ד"ר אידלמן נגנז. בסיכומיו הוסיף הנתבע, כי מצבה הקוגניטיבי של התובעת הוא במסגרת הנורמה, וכי אילו בתה סברה באמת ובתמים, כי התובעת אינה מסוגלת לדאוג לענייניה, סביר להניח כי לא הייתה מותירה אותה להתגורר בגפה. הנתבע הפנה בהקשר זה אל הערכת התלות שהתבצעה לתובעת כחלק מתביעתה לקצבת סיעוד, שם נקבע כי התובעת לא סובלת מירידה קוגניטיבית. כך או כך, הוסיף, כי בהתאם להלכה הפסוקה, ממילא אין די בקיומו של ליקוי נפשי ועל התובע להוכיח כי לא יכול היה לדאוג לענייניו מחמת הליקוי דנן.
לאור כל האמור, טען כי דין התביעה להידחות.

דיון הכרעה
סעיף 1 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), תשנ"ח-1998 קובע, כי על המבוטחים חלה חובה להגיש תביעה לנתבע, וכפי שבית הדין אינו רשאי לפסוק סעד שלא התבקש, כך הנתבע אינו רשאי לשלם מיוזמתו קצבה שלא נתבעה. הדבר קיבל ביטוי גם בפסיקת בתי הדין לעבודה [ראו: עב "ל (ארצי) 628/08 פרופ' אליעזר גלעדי נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 2010)] -
"תנאי הכרחי להענקת גמלה לפי החוק הינה הגשת "תביעה" למוסד (דב"ע נא/31- 0 המוסד - אהרון ציון , פד"ע כג' 367 ; לג/51- 0 יצחק אדרי - המוסד, פד"ע ד' 381 ). הגשת תביעה היא תנאי הכרחי ובלעדיה לא תבחן זכאותו של התובע (דב"ע לח/95-0 המוסד לביטוח לאומי – יצחק בר פד"ע י', 247)."
הוראות סעיף 296 לחוק, העוסקות במועד הגשת תביעה לקבלת גמלה , קובעות הסדר ייחודי ביחס לקצבת אזרח ותיק לגביו יתאפר תשלום רטרואקטיבי של 48 חודשים –
"כל תביעה לגמלת כסף, תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה.
(ב)  (1)   הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסוימת, ישולמו המענק או הגמלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד, טרם חלפו 18 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה;
(2)   על אף האמור בפסקה (1), לעניין קצבת אזרח ותיק – לא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 48 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה, ומתוך אותה תקופה לא תשולם קצבת אזרח ותיק שהזכאות לה מותנית בהכנסת המבוטח לפי הוראות סעיף 245, ככל שהוא זכאי לה, בעד תקופה העולה על 12 חודשים.
ביחס לטענות התובעת, לפיהן הנתבע התרשל כלפיה בכך שלכאורה לא שלח אליה מכתבי התראה לעניין קיום הזכאות, מקובלת עלינו טענת הנתבע, לפיה משמדובר בעילת רשלנות, אין לבית הדין סמכות עניינית לדון בעניין. לא כך ביחס לטענות התובעת בנוגע להחלת הוראות סעיפים 8 ו-11 לחוק ההתיישנות, העוסקות בחריגים העוצרים את מרוץ ההתיישנות. ובמה דברים אמורים?
אין בידינו לקבל את טענת הנתבע, לפיה העקרונות של חוק ההתיישנות, אינם חלים על תביעות המוגשות נגדו. תחילה נפנה אל נוהל הנתבע בדבר "תשלומים רטרואקטיביים בגמלאות" מינואר 2014, שם מצוין ב'רחל בתך הקטנה' כי במקרים של אחריות המוסד "עומק התשלום הרטרואקטיבי: עד 7 שנים מהמועד בו התגלתה הטעות, בהתאם לחוק ההתיישנות" (ההדגשה אינה במקור, א.ש). צא ולמד כי הנתבע עצמו מפנה אל הוראות חוק ההתיישנות במקרים בהם אין מענה ברור במסגרת סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי.
ויובהר, הצדק עם הנתבע בטענתו כי הוראות סעיף 296 מהווה הסדר ספציפי הגובר על ההוראות הכלליות של חוק ההתיישנות והקובע תקופת התיישנות קצרה יותר. דא עקא, אין הדבר אומר כי כל הוראות חוק ההתיישנות אינן חלות על תביעות שהוגשו לנתבע. כך, הגם שאין להחיל את הוראות חוק ההתיישנות העיקריות העוסקות במשך תקפות ההתיישנות, הרי שאין כל הגיון שלא להחיל את העקרונות המרכזיים של דיני ההתיישנות, ובראשם החריגים העוצרים את מרוץ ההתיישנות , וזאת בשים לב לתכלית עקרונות אלה ולהתאמות הנדרשות , הנובעות מהיות התביעות בתחום הסוציאלי.
יתרה מזאת, ככל שטענת הנתבע הינה כי אין להחיל על התביעות המוגשות נגדו את כל עקרונותיו של חוק ההתיישנות, לרבות הוראות סעיף 8 ו-11, הרי שנראה כי מדובר בטענה שאינה עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה.
כך למשל נפסק בעב"ל 37366-09-11 אסתר שקד נ' המל"ל (פורסם בנבו, 25.2.2015), העוסק אף הוא בהוראות סעיף 296 לחוק –
"אכן, בפסיקה של בית דין זה נקבע כי "אין להעלות על הדעת שפקיד התביעות ינעל שערי המוסד מפאת " שיהוי", בפני מי שתביעתו הושהתה בשל אחת הסיבות שחוק ההתיישנות קובען כמפסיקות את מרוץ ההתיישנות ". המערערת סומכת בעניין זה על סעיף 8 ל חוק ההתיישנות שזו לשונו : "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". אנו סבורים שהנסיבות הקיימות אינן מצדיקות את החלת סעיף 8 ל חוק ההתיישנות. דוגמה מוחשית לכך היא המערערת, אשר לאחר קבלת יעוץ משפטי הגישה לאחר מות המנוח, ביום 5.6.2008, תביעת תלויים בעילה שיש קשר סיבתי בין פטירת המנוח לתנאי עבודתו.
ניתן בהחלט לסבור שהמנוח ז"ל יכול היה להתייעץ עם גורם משפטי או אחר במועד, כשם שעשתה אשתו מאוחר יותר, ולהגיש את התביעה להכרה בפגיעה בעבודה במועד. לרשות מבוטחי המוסד עומד גם הסיוע המשפטי, חינם אין כסף, שניתן להיוועץ בו. גם המידע בדבר הקשר בין מחלת הסרטן לחשיפה לאסבסט ולחומרים מסוכנים אליהם נחשף המנוח, אינו נחלתם של אנשי הרפואה בלבד. בנסיבות אלה, עם כל הצער שבדבר, איננו מתרשמים שהמנוח או המערערת, אילו נקטו בזהירות סבירה, לא יכלו לגלות את הקשר האפשרי בין תנאי עבודתו של המנוח למחלתו במועד. איננו מתעלמים מכך שאנשים מן הישוב, אפשר שאין בידם תמיד הכלים להגיע לאותם מקורות מידע, אך החוק פועל במסגרות מסוימות המכתיבות את סדרי ההתנהלות, ואין זה נכון להתעלם מן המסגרות הנורמטיביות וביניהן סעיף 296 לחוק, השוללות במקרים מסוימים תחולה רטרואקטיבית של תשלום גמלה, גם אם אין ספק שהיא מגיעה לזכאי גם קודם לכן." (ההדגשות במקור, א.ש).
צא ולמד כי בעניין שקד לעיל נדון נושא סעיף 8 לחוק ההתיישנות לגופו ונדחה לאור נסיבות המקרה. כך שמהניתוח שנערך ניתן ללמוד כי לו עמדה התובעת בעניין שקד בתנאיו של אותו סעיף, הרי שהיה מקום להחילו על תביעתה כנגד הנתבע.
מכאן שלא נותר לנו אלא לבחון את השאלה האם יש להחיל במקרה הספציפי של התובעת את הוראות סעיף 8 ל חוק ההתיישנות הקובע כדלקמן: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. "
יישום עובדות המקרה על הוראות הסעיף מביא אותנו למסקנה הדומה לפס"ד שקד, לפיה אין זה מסוג המקרים הנכנסים בגדר סעיף 8 האמור. הסעיף חל על אי ידיעת עובדות, כאשר מתיאור התביעה עולה כי התובעת לא ידעה את הדין. בפסיקה הובהר ביחס לסעיף 8 כי "עובדות נאמר ולא דין, ולכן גילוי מאוחר של הדין לא נתפס ברשתו של כלל הגילוי המאוחר" (עב"ל (ארצי) 31462-06-17 נתן פלדמן - המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 26.03.2019) . למעלה מן הצורך ייאמר כי התובעת אף לא הוכיחה כי אילו נקטה בזהירות סבירה, לא יכלה לגלות את עצם זכאותה לפנסיה.
עוד ייאמר, כי מקום בו הנתבע שלח מכתבי יידוע לתובעת החל משנת 2012, ובהתאם לחזקה העובדתית שלא עלה בידי התובעת לסתור, לפיה דברי דואר שנשלחים כמקובל, מגיעים למענם כעבור פרק זמן סביר ((עב"ל (ארצי ) 41882-03-14 הרצל צרור - המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 18.05.2015)) , יש להניח כי מכתב ההודעה על זכאותה לקצבה הגיע לידיה כעבור מספר ימים ממועד שליחתו, ביום 24.4.2012. עובדה זו מאיינת את טענת התובעת לכך שלא יכלה לדעת את העובדות אילו נקטה בזהירות סבירה.
באשר לטענת התובעת לתחולה של סעיף 11 לחוק ההתיישנות הרי שגם כאן, עם כל ההבנה למצבה של התובעת, אין היא נכנסת בגדרי הסעיף, ונסביר –
סעיף 11 לחוק ההתיישנות קובע בזו הלשון – "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה."
ההלכה פסוקה היא כי לא כל מחלת נפש תכנס בגדר סעיף 11 ל חוק ההתיישנות, אלא רק אדם אשר מפאת מחלתו אינו מסוגל לטפל בענייניו, ומשום כך יש למנות לו אפוטרופוס (ע"א 3114/12 שהוזכר לעיל ור' גם רע"א 3266/07 פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, 30.7.09).
חוות הדעת שהציגה התובעת נושאת תאריך 24.4.2017. במסגרת חוות הדעת צוין כי התובעת הייתה בטיפולה של ד"ר אידלמן משנת 1994 ועד למועד כתיבת חוות הדעת. דא עקא, מחקירתה של ד"ר אידלמן עלה כי התובעת הייתה מטופלת אצלה החל משנת 1994 ועד 2006 בלבד ולאחר מכן הייתה הפסקה עד לשנת 2015 (ראו עמוד 15 שורות 13-16 לפרוטוקול). צא ולמד כי בהתייחס לחלקה הארי של התקופה הרלוונטית, ד"ר אידלמן לא טיפלה בתובעת, כך שהחל משנת 2006 ועד למועד הגשת התביעה בשנת 2015 לא ברור מה היה המצב של התובעת. לא נעלמה מענינו עדותה של ד"ר אידלמן , לפיה הגם שלא טיפלה בתובעת , היא סבורה כי לא נוצרות יכולות חדשות יש מאין. אין בכך בכדי להוות הוכחה למצבה של התובעת בשים לב לדרישות סעיף 11, שכן אין די בקיום של מחלה, ממנה התובעת ללא ספק סבלה, אלא צריך להוכיח את מידת התפקוד והקשר הסיבתי בין השתיים.
סיכומה של חוות הדעת אך תומך במסקנתנו לעיל, ובלשון חוות הדעת – " מדובר בילידת 1936, ניצולת שואה, שסובלת מתסמונת דחק לבר חבלתית מתמשך, שמגביל את תפקודה באופן משמעותי, ושבגינה היא לא הייתה מסוגלת לטפל בענייניה מול המוסדות הציבור, וזאת לפחות במשל כל תקופת טיפולה אצלי". (ההדגשה אינה במקור, א.ש)
על כן, לא ניתן ללמוד מחוות הדעת שהוצגה כי המערערת לא הייתה מסוגלת לטפל בענייניה במשך כל התקופה הרלוונטית ועל כן לא הוכיח כי נבצר ממנה להגיש תביעה משנת 2006 ועד 2015, כאשר במסגרת התקופה דנן חלה התיישנות בהתאם להוראות סעיף 296 לחוק.
לאור כל המקובץ לעיל – התביעה נדחית וכנהוג בתביעות מתחום הביטחון הסוציאלי, איננו עושים צו להוצאות.

ניתן היום, כ"א אב תשע"ט, (22 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .