הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 39048-11-18

23 יולי 2019

לפני:

כב' השופטת יפית מזרחי-לוי

המערער
אברהם גז
ע"י ב"כ: עו"ד איתן כהן
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד אריק יעקובי

פסק דין

לפניי ערעור על החלטת הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 1.4.18 אשר קביעה כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר (להלן – הוועדה).
תמצית העובדות וטענות הצדדים
המערער, יליד 1964, הגיש תביעה למשיב ונקבעה לו נכות יציבה משוקללת בשיעור 49% בגין ליקויים שונים, בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן – התקנות).
ועדת אי כושר מדרג ראשון קבעה כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר.
המערער הגיש ערר על החלטה זו וטען בפני הוועדה את הדברים הבאים:
"לא עובד מלפני 4-5 שנים הייתי נהג מונית והסעות הרבה שנים. היה לי משרד הסעות שסגרתי אותו ב 2005. עד הניתוח עבדתי במונית אני נוהג אבל בקטנה. סובל מכאבים מקבל קנאביס רוב הזמן זומבי וישנוני או בשירותים. בבוקר הולך להתפלל מנסה למשוך זמן שעתיים שלוש בגלל הכאב שהוא משתק לא יכול לעבוד לא ידוע מתי אני אצליח לצאת מהסיפור הזה לא לקחו לי את הרישיון הציבורי הכאב הוא בגב צוואר רקטום.

תחת סעיף "דיוני הוועדה ונימוקים לקביעה" נימקה הוועדה החלטתה לדחות את הערר כדלקמן:
"בן 54 הוועדה עיינה בפרוטוקול ועדה רפואית לפיו בגין מחלת לב נקבע 25% כאבי צוואר כאבים ברקטום וריאות 10% כל אחד וכאבי גב תחתון 5%. מסמכים מתוך תיקו הרפואי דוח שיקום דוח רופא מוסמך והאזינה ברוב קשב לדברי העורר.
מדובר בגבר צעיר יחסית אשר רוב שנות חיו המקצועיים עבד כנהג הסעות ושרותי הסעה. לדעת הוועדה למרות מגבלותיו הנובעות בעיקר מהכאבים שנותרו והטיפול שנוטל ללא עדות למחלה פעילה עם מעקב אונקולוגי בלבד כשיר לעבוד בעבודות בלתי מקצועיות כגון סדרן בתחנת מוניות תצפיתן בחדר בקרה מבקר טיב עבודות משרדיות קלות וכדומה וכל זאת כפי שנקבע בדרג 1.

לטענת המערער, אין הלימה בין מצבו הרפואי לבין קביעת דרגת אי הכושר כאשר בהתאם לפסיקה בעניין מוהרה (עב"ל (ארצי) 327/03 מוהרה נ' המוסד לביטוח לאומי (15.4.04) נקודת המוצא של הוועדה הייתה צריכה להיות דרגת הנכות הרפואית של המערער.
המערער סובל מכאבים כרוניים ונוטל קנאביס רפואי ומשככי כאבים והוא אינו מסוגל לעבוד בשל שינויים תכופים במצבו הרפואי. המערער מוגבל בישיבה ועמידה ממושכת, בכיפוף הגב ובהרמת משאות קלים.
הוועדה התעלמה מליקוייו הרפואיים והכאבים מהם סובל, ניסיונו התעסוקתי, מצבו האישי והאינטלקטואלי, גילו ומגבלותיו והמליצה על תעסוקה אפשרית אשר אינה תואמת את מצבו הבריאותי.
המשיב טען מנגד, כי דין הערעור להידחות הואיל ולא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה. נכותו הרפואית של המערער הינה בשיעור 49% ומכאן כי ישנה הלימה בין דרגת הנכות הרפואית לבין החלטת הוועדה בדבר דרגת אי הכושר הפחותה מ- 50%.
הוועדה התייחסה לליקויו הרפואיים של המערער ולתלונותיו לפיהם הוא מוגבל עקב כאביו בציינה כי יוכל להשתלב בעבודות בלתי מקצועיות קלות. הוועדה התייחסה לנתוניו הסובייקטיביים של המערער בהם גיל ועבר תעסוקתי.
אשר לטענת המערער בעניין השפעת נטילת הקנאביס על תפקודו הרי שהנכות הרפואית אשר נקבעה במסגרת הליך האבחון הרפואי טומנת בחובה את השפעת הטיפול התרופתי ככל שניתן ועל כן יש לדחות את הטענות הנוגעות לעניין זה.

דיון והכרעה

בהתאם לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 בית הדין מוסמך לדון בערעורים על החלטות ועדות לעררים (אי כושר), בשאלות משפטיות בלבד. בהקשר זה נקבע, כי הואיל והוועדה לעררים (אי כושר), להבדיל מוועדה רפואית לעררים, פועלת בתחום שאינו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה, רשאי בית הדין להתערב בהחלטתה, אך רק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות שכמוה כטעות שבחוק (דב"ע שם/1318-01 עטיה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).
לאחר שעיינתי במסמכים שבתיק ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות מהטעמים שאפרט להלן.
בענייננו, למערער נקבעה נכות רפואית משוקללת בשיעור 49%. כאמור, הוועדה קבעה, כי המערער איבד פחות מ-50% מכושרו השתכרותו. במצב דברים זה, אין פער משמעותי בין הנכות הרפואית לתפקודית.
מעיון בהחלטת הוועדה עולה כי היא סקרה את הליקויים מהם סובל המערער ואת שיעור הנכות שהוענקה בגין ליקויים אלו, כאשר הנכות העיקרית ניתנה בגין מחלת לב (25%) ואילו יתר הנכויות בגין לקויות אורתופדיות, כאבים ברקטום ומחלת ריאות בשיעור 5%-10%.
הוועדה התייחסה לנתוניו האישיים של המערער, לגילו ולעברו התעסקותי וקבעה כי לאור גילו הצעיר ומגבלותיו הנובעות בעיקר מהכאבים שנותרו והטיפול שנוטל, המערער כשיר לעבוד בעבודות בלתי מקצועיות ופירטה את סוגי העבודות המתאימות למצבו.
הוועדה אף ציינה כי עיינה בחוות הדעת של פקידת השיקום, אשר המליצה לראות את המערער כמי שאיבד 65% מכושרו להשתכר ובחוות דעת הרופא המוסמך אשר קבע כי המערער לא איבד כדי 50% מכושר עבודתו בציינו כי המערער בסוגל לעבוד בעבודה משרדית בקרבת שירותים במשרה מלאה.
טענת המערער אשר לאי יכולתו לתפקד בשל שינויים במצבו הרפואי וכן ההגבלות מהן סובל אינה עולה בקנה אחד עם הליקויים הרפואיים של המערער ואינה עולה מהחלטת הוועדה ועל כן אין לקבלה.
בשים לב לכך לנכותו של המערער ולנוכח האמור לעיל, המדובר בהחלטה עניינית, מנומקת וסבירה המצויה בתחום שיקול הדעת המקצועי המסור לוועדה ועל כן אין מקום להתערב בה.
סוף דבר
הערעור נדחה. מקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.
על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, כ' תמוז תשע"ט, (23 יולי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .