הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 37115-02-17

לפני:

כב' השופטת עידית איצקוביץ
נציג ציבור (עובדים) מר גבריאל נבו
נציג ציבור (מעסיקים) גב' צביה דגני

התובעת
כרם- י-ה פדן
ע"י ב"כ עו"ד עמית ליסטונד
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד שירה צמיר ועו"ד ישראלה איילין

פסק דין

1. לפנינו תביעה כנגד ההחלטה של פקיד התביעות מיום 21.8.16 שלפיה הנחתה הוועדה הרפואית של הנתבע שלא לדון בהחמרת מצבה של התובעת לתקופה של ה- 5.4.16 עד 26.7.16, במסגרת התביעה לדיון מחדש בהתאם לתקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי ( קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956 (להלן- התקנות).

2. התובעת, ילידת 21.10.38, נפגעה בפגיעה בעבודה ביום 16.4.96, אשר בגינה נקבעה לה נכות רפואית יציבה בשיעור 20%. עקב החמרה במצב התובעת, ביום 5.4.16 היא אושפזה בבית החולים " איכילוב" וביום 6.4.16 עברה ניתוח להחלפת מפרק ירך שמאל. היא שוחררה מבית החולים ביום 12.4.16.

3. התובעת פנתה לרופא תעסוקתי כדי לקבל אישור על החמרת מצב, לצורך הגשת תביעה לדיון מחדש, וזאת בטרם חלפו 90 ימים ממועד האשפוז. התובעת התבקשה על ידי הרופא התעסוקתי להמציא לו העתק -פרוטוקול של הוועדה מיום 16.6.97 ( אשר בה נקבעה לתובעת נכות יציבה), כדי לעמוד על מידת ההחמרה. התובעת פנתה אל הנתבע לקבלת הפרוטוקול, אך זה לא נמצא. לאחר חיפוש רב מצאה התובעת העתק של הפרוטוקול ונקבע לה תור לרופא תעסוקתי ליום 18.7.16. עוד באותו יום 18.7.16, דהיינו, 6 ימים לאחר תום המועד של 90 ימים מהאשפוז בבית החולים, הגישה התובעת תביעה לדיון מחדש.

בהתאם למכתבו של פקיד התביעות אל הוועדה הרפואית, צוין כי התביעה לדיון מחדש עקב החמרת מצב התקבלה ביום 26.7.16. לכן, הוועדה הרפואית קבעה דיון להחמרת מצב לתובעת החל מיום 26.7.16 בלבד ( במקום מיום 5.4.16). כנגד החלטה זו הוגשה התביעה שלפנינו.

4. הנתבע הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף משתי עילות:

א. העדר סמכות עניינית – כי עניינה של התובעת הינו ערר על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון, אשר התכנסה ביום 25.10.16.
ב. התיישנות – משלא הוגש ערר תוך 60 ימים, כאשר ההחלטה של הוועדה נשלחה אל התובעת ביום 27.10.16. מדובר בהחלטה חלוטה וכל תובענה כנגדה התיישנה.

5. כתגובה לבקשה לדחיית התביעה על הסף, השיב ב"כ התובעת כי התובענה הוגשה כנגד ההחלטה של פקיד התביעות, ולא על ההחלטה של הוועדה הרפואית, אשר פעלה בהתאם להחלטה של פקיד התביעות.

6. בהעדר מחלוקת עובדתית, הדיון בתיק התנהל בהתאם לטיעונים שהוגשו והושמעו.

7. עובדות שאינן במחלוקת:

עובדות המקרה, שאינן במחלוקת, כפי שעולה מהודעת ב"כ הנתבע מיום 15.2.18 הן כדלקמן:

א. הוכרה פגיעה בעבודה מיום 16.4.1996.

ב. תביעה לדיון מחדש לפי תקנה 36 ( החמרה במצב) הוגשה לנתבע ביום 26.7.16.

ג. אישור לפי תקנה 36 לתקנות בדבר קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה הינו מיום 18.7.16.

ד. הודעה על החלטת ועדה רפואית מיום 25.10.16 נשלחה לתובעת ביום 27.10.16 לכתובת מגוריה. העתק נשלח לב"כ התובעת.

ה. הוועדה קבעה נכות זמנית בשיעור 50% מיום 26.7.16 ועד 31.12.16.

ו. התובעת לא הגישה ערר על החלטת הוועדה.

להשלמת התמונה יצוין כי בתום זמניות עמדה התובעת בפני
ועדה רפואית מדרג ראשון שקבעה נכות יציבה בשיעור 32%
מיום 1.1.17 לא הוגש ערר על החלטת הוועדה. ההחלטה חלוטה.

8. המסגרת הנורמטיבית

תקנות 36 ו-37א' לתקנות קובעות:
36. (א) עברו ששה חדשים מאז נקבעה לאחרונה דרגת נכותו
של נפגע, אף אם נקבעה לתקופה קצובה ורופא שאושר במיוחד לכך על ידי שירות רפואי כאמור בסעיף 45(א)(1) או (3) לחוק אישר בכתב בתוקף תפקידו זה כי הפגימה שבקשר אליה נקבעה דרגת הנכות הוחמרה או כי נתגלתה פגימה חדשה, רשאי הנפגע לבקש קביעת דרגת נכותו מחדש והוראות תקנות אלה יחולו בשינויים המחוייבים.
(ב) בהסכמת רופא מוסמך מותר שהדיון על קביעה מחדש לפי תקנה זו ייערך לפני תום ששה חדשים כאמור.
(ג) הדיון בקביעת דרגת נכותו מחדש של הנפגע ייעשה רק אם ההחמרה או הפגימה החדשה הן תוצאה מהפגיעה בעבודה שבקשר אליה נקבעה דרגת הנכות".
...
37א. לא תיקבע דרגת נכות מחדש לפי תקנות 36 או 37 בעד התקופה שלפני מועד הגשת הבקשה לקביעת דרגת הנכות מחדש; ואולם אם קבעה הועדה כי הנפגע היה מאושפז בבית חולים כתוצאה מהחמרה או מפגימה חדשה שנתגלתה, תיקבע דרגת הנכות מחדש בעד התקופה שלפני מועד הגשת הבקשה החל ביום שאושפז בבית חולים, ובלבד שהבקשה הוגשה תוך 90 ימים מיום ששוחרר מבית החולים.

בהתאם לתקנה 37א' לתקנות, אין לקבוע נכות מחדש בעד התקופה שלפני -מועד הגשת הבקשה, אשר במקרה של התובעת הוגשה לנתבע ביום 26.7.16. אולם, קיים חריג לכך: אם קבעה הוועדה שהנפגע היה מאושפז בבית חולים כתוצאה מההחמרה, תקבע דרגת נכות מחדש בעד התקופה שלפני מועד הגשת הבקשה, החל מיום האשפוז בבית החולים (במקרה זה 5.4.16) אם הבקשה הוגשה לנתבע תוך 90 ימים מיום השחרור מבית החולים (אשר במקרה של התובעת היה ביום 12.4.16). יצוין כי 90 הימים מיום השחרור הסתיימו ביום 11.7.16 והבקשה הוגשה ב-26.7.16, קרי באיחור של 15 ימים לעומת ה-90 ימים.

9. דיון והכרעה

ב"כ התובעת הבהיר כי אין מדובר בערר – או ערעור על ההחלטה של הוועדה הרפואית אשר קבעה נכות מחדש לתובעת בעקבות החמרה במצבה, מאחר שזו החלטה של פקיד התביעות.
אכן נראה לנו כי אין לוועדה סמכות לקבוע שיעור נכות עקב החמרת מצב, בחריגה מן האמור בהוראת תקנה 37א לתקנות.
על כן, אין לדחות את התובענה על הסף, כפי שמבקש ב"כ הנתבע, ולא חלה התיישנות . זאת, מאחר שההחלטה לעניין קביעת נכות חדשה נשלחה אל התובעת ביום 27.10.16, כך שעד להגשת התביעה לבית הדין, ביום 17.2.17, לא עברה תקופת ההתיישנות.

השאלה הנתונה להכרעה היא האם יש לבית הדין סמכות להאריך את המועד שנקבע בתקנה 37א' לתקנות, והאם קיימים "טעמים מיוחדים" המצדיקים להאריך את המועד כפי שמבוקש.

בעב"ל ( ארצי) 33351-11-12‏ ‏ מוחמד דולאני נ' המוסד לביטוח לאומי ( 26.9.17, להלן – פסק דין דולאני) שונתה ההלכה שהייתה קיימת עד אז באשר לסמכות של בית הדין להאריך מועדים שנקבעו בחיקוק ונפסק כי ניתן לראות בתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט-1962 (להלן – תקנות סדר דין) כמקור עקרוני לסמכות בית הדין להאריך מועד הקבוע בחיקוק להגשת ערעור לבית הדין האזורי על החלטתו של גוף מעין שיפוטי, ובתנאי שאותו חיקוק אינו שולל אפשרות זו במפורש או במשתמע.
נקבע בפסק הדין דלואני כי החיקוקים הנדונים בהליך– תקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), תשל"ז-1977 וחוק חיילים משוחררים, אינם שוללים במפורש או במשתמע את האפשרות להאריך, מכוח תקנה 125 לתקנות סדר דין את המועדים הקבועים בהם, ולכן מוסמך בית הדין להאריך את המועד האמור מכוח תקנה זו. לכשיתעורר הדיון בקשר לחיקוק אחר, יהיה צורך לבחון את סוג העניין שלגביו נקבע המועד שהארכתו מבוקשת, אם מצויה בו הוראה השוללת (במפורש או במשתמע) את האפשרות להאריך את המועד הקבוע בו וכיו"ב, ולקבוע עמדה סופית באשר לסמכות בית הדין להאריך את המועד הקבוע בו מכוח תקנה 125. מקום בו תקנה 125 אינה חלה, אזי במקרים חריגים ונדירים, לפי אמות המידה הקבועות בפסיקה וכל עוד הדבר לא נשלל במפורש, עשוי בית הדין לעשות שימוש בסמכותו הטבועה ולהאריך מכוחה את המועד להגשת הליך. הביקורת המנהלית של בתי הדין על החלטה להעלות טענה נגד איחור בהגשת ערעור, מאפשרת אף היא, בעקיפין, להאריך מועדים במקרים בהם לפי כללי הביקורת המנהלית נפל פגם בעמדת הרשות.

ואולם, אנו בדעה כי ההלכה שבפסק דין דולאני אינה ישימה לענייננו. ראשית, כי תקנה 37א לתקנות מהווה חריג לכלל של קביעת דרגת נכות חדשה ממועד הגשת הבקשה. לכן, יש ליישם את החריג בצמצום. שנית – הסיטואציה שהסיפא לתקנה 37א מתייחסת אליה היא למי שהיה מאושפז עקב ההחמרה במצבו ולכן, נמנע ממנו להגיש את הבקשה ומכאן כי התקנה עצמה קובעת הארכה של 90 ימים לעומת המועד הרגיל . לבסוף, אנו בדעה כי לא מתקיימות "נסיבות מיוחדות" שמצדיקות להאריך את המועד, מאחר שהצורך לחפש את הקביעה של הוועדה לעניין הנכות אינו בגדר "נסיבה מיוחדת" שהייתה מצדיקה להאריך את המועד שכבר הוארך.

נוכח כל אלה, אנו סבורים כי החלטת הנתבע לגבי חלות ההחמרה בנכות של התובעת היא כדין ואין להתערב בה.

10. לסיכום

לאור האמור לעיל, התביעה נדחית.
כמקובל בהליכים של ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות.

11. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום,‏18 מרץ 2018, ‏ב' ניסן תשע"ח, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

מר גבריאל נבו
נציג ציבור עובדים

עידית איצקוביץ, שופטת
אב"ד

גב' צביה דגני
נציגת ציבור מעסיקים