הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 36254-11-17

לפני:

כב' השופטת בכירה עידית איצקוביץ
נציגת ציבור (עובדים) גב' הלן הרמור
נציגת ציבור ( מעסיקים) גב' עליזה מעין

התובעת
שלימה שפירא
ע"י ב"כ עו"ד שי שוראקי
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד עדי וידנה

פסק דין

לפנינו תביעה שהגישה התובעת כנגד הפחתת סך של 55,284 ₪ מהסכומים אשר הגיעו לה עבור גמלה נכות מעבודה.

התובעת, ילידת 1947, הגישה תביעה לנכות מהעבודה ותביעתה אושרה. ביום 16.11.09 העביר הנתבע לידי התובעת, בהעברה בנקאית, סך של 69,849 ₪ ובאותו יום ניכה סך של 55,284 ₪. התובעת ביקשה לחייב את הנתבע להשיב את הסכום שנוכה.

הנתבע טען בכתב ההגנה כי בעלה של התובעת אליהו שפירא ז"ל (להלן – המנוח) קיבל תוספת עבור התו בעת לקצבת הזקנה שלו, על אף שלא היה זכאי לכך. התוספת שולמה שלא כדין החל מ-1.3.99 עד להפסקתה ב-16.11.09 .
החוב קוזז מקצבת הנכות מהעבודה ב-16.11.09 ומשהתביעה הוגשה לבית הדין בנובמבר 2017 העלה הנתבע טענת התשיינות.

ביום 15.10.18 התקיים דיון לפני ראש המותב. בדיון הבהיר ב"כ התובעת כי מדובר בדרישה כספית של סכומים שנוכו ולכן, ההתיישנות היא של 7 שנים. התביעה הוגשה, לגישתו, "יום לפני ההתיישנות".
בדיון סוכם כי הנתבע יגיש תעודת עובד ציבור לגבי מהות ותקופת החוב ולאחר מכן יגישו ב"כ הצדדים סיכומים בכתב בטענת ההתיישנות.

הוגשה תעודת עובד ציבור של גב' נורית לוין, פקידת תביעות נפג עי עבודה, ממנה עולים נתונים כדלקמן:
התובעת נפגעה ב- 13.8.1998.
תביעה לנכות הוגשה ב- 9.6.2003.
נקבעו נכויות זמניות בשיעור 50% מ- 12.2.1999 עד 31.5.2005.
מ- 1.6.2005 נקבעה נכות צמיתה בשיעור 45%.
תקופת הנכות הזמנית:
בתקופה שבין 1.3.1999 עד 31.5.2004 קיבלה תוספת בקצבה של
בע לה. ולכן נבדק גובה קצבת הנכות מול ההשלמה בקצבת אזרח
ותיק.
מאחר והגמלה בנ"ע היתה גבוהה יותר בוצעה שלילה של התוספת
שקיבל הבעל ונשתלה כחוב . גובה החוב 55,284 ₪.
חוב זה נוכה ב- 11.10.2010. באותו תאריך אף שולם לה ההפרש בין קצבת הנכות לקצבת הזיקנה.
מצורף מסמך מ-29.7.2010 המעיד על כך שהבעל ז"ל
ידע כי נוכתה התוספת שקיבל.
...
תקופת הנכות הצמיתה:
לאור מידע ממח' אזרח ותיק עלה כי זכאית מ- 7.2009 לקצבת זקנה. קצבת הנכות עמדה על 956 ₪ והזיקנה 1471 ₪.
לפי סעיף 320 לחוק הביטוח הלאומי לא יינתנו לאדם קצבאות שונות בעד פרק זמן אחד ולכן נשלחו לתובע ת מכתבים ב 6.5.2010 ובהם התבקשה לבחור בין הקצבאות.
ב 8.2010 בחרה התובעת לקבל את קצבת הנכות ולא להוון את הקצבה ולכן שולמה לה גמלה בגובה הזקנה שהיתה מגיעה לה באותה תקופה.
בעלה של הנפגעת נפטר ב 1.2012 ולכן העמדנו בפניה שוב את הבחירה בין קצבת נכות מעבודה לבין זקנה + מחצית שארים.
שוב בחרה לא להוון ולקבל את הנכות בגובה קצבת הזקנה".

יצוין כי בתעודת עובד הציבור מופיע כמועד ביצוע הניכוי מגמלת התובעת 11.11.2010 ובכתב ההגנה כתוב 16.11.09 . יש להעדיף את המועד שמופיע בתעודת עובד הציבור, מאחר שהוא מטיב עם התובעת (בנוגע לטענת התיישנות).

להלן עיקר טענות ב"כ התובעת:

למעט משפט אחד בתע"צ, כלל לא הובאה כל ראיה שאכן שולם לבעלה של התובעת מר אליהו שפירא תוספת עבור התובעת באופן שמוכיח כי בצדק נ יכה הנתבע את הכספים. בשעתו פנת המנוח וטען כי לא קיבל כל תוספת לקצבת הזקנה עבור רעייתו וביקש אסמכתאות לאמור, אולם הנתבע כלל לא נענה לפנייתו זו.

בית המשפט העליון דן בע"א 5008/16 המוסד לביטוח לאומי נ' מגן דוד אדום (6.12.18 , להלן – פסק דין מגן דוד אדום), בשאלת תקופת התיישנות לעניין השבת כספים ששולמו ביתר וקבע כי יש להחיל על התביעות מכוח סעיף 362(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 (להלן- חוק הביטוח הלאומי) את הוראות חוק התיישנות , לרבות תקופת ההתיישנות של 7 שנים.

טענת התיישנות הועלתה בחוסר תום לב, הואיל ולא נגרם לנתבע כל נזק ראייתי. מדובר בתביעה אזרחית בדרישה להשבת כספים שקוזזו שלא כדין.

התביעה הוגשה על ידי התובעת עצמה ולא על ידי בעלה המנוח, כך שהטענה כי מדובר בדרישה של בעלה המנוח לקבל עבורה כספים אינה הגיונית משום שהתביעה אינה מכוח היותה יורשת של בעלה, אלא מזכויות ישירות שלה.

אין כל מחלוקת שהחוב שנוצר, אם נוצר, היה בתום לב, ומשכך על פי סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי הנתבע לא זכאי לקזז כספים.

בהתאם להלכה שנפסקה בעבל 65145-05-16 אבידר - המוסד (7.7.19) מחובת הנתבע ליתן לתובע את זכות השימוע טרם קיזוז החוב שנטען. לא נשלח לתובעת עצמה מכתב לעניין החוב, ולא ניתנה לה הזדמנות לפנות לוועדה לביטול חובות.

ז. בהתאם להלכה בענין מוניקה מאלו -המוסד (24.8.18 , להלן – פסק דין מאלו), לבית הדין סמכות להאריך את המועד להגשת תביעה על החלטת הנתבע. הנסיבות דנן מחייבות את הארכת המועד ולא לקבוע כי התביעה התיישנה.

להלן עיקר טענות ב"כ הנתבע:

תביעת התובעת לפגיעה בעבודה בגין אירוע מיום 13.8.98 הוכרה על ידי הנתבע. ביום 9.6.03 הגישה התובעת תביעה לקביעת דרגת נכות בגין נכותה מהעבודה ונקבע כי היא זכאית לקצבת נכות מהנתבע. במקביל בעלה של התובעת הגיש תביעה לקצבת אזרח ותיק (קצבת זקנה דאז), תביעתו אושרה בתוספת תלויים עבור התובעת.

ביום 29.7.10 כתב המנוח, באמצעות הבת, וביקש לבדוק האם אכן שולמה לו תוספת לקצבת זקנה. פקידת התביעה ציינה על גבי מכתבו כי נשלח אישור גמלה לשנים 1999-2004.

ביום 31.10.10 נשלחה למנוח הודעה על קיומו של חוב בגין קבלת נכות מהעבודה. התובעת פנתה לבית הדין בחודש 11.17, למעלה מ-7 שנים לאחר שהודיע הנתבע על ביצוע הקיזוז.

תחום של ביטחון סוציאלי דורש כי זכותו של מבוטח תמומש במהרה, ולפיכך מצופה שהמבוטח לא יתמהמה במימוש זכויתיו.

הגשת התביעה לבית הדין הייתה באיחור רב והתובעת לא סיפקה שום הסבר סביר לאיחור זה.

דיון והכרעה

עלינו להכריע בשאלה האם תביעת התובעת, אשר הוגשה לבית הדין ביום 15.11.17, התשיינה.
תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל 1969 (להלן - תקנות מועדים להגשת תובענות) קובעת:
"החליט המוסד בתביעה ונמסרה הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשרה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר".

עילת התביעה היא ההחלטה של הנתבע לפיה שולמה תוספת עבור התובעת לקצבה של המנוח (קצבת זקנה) שלא כדין וכתוצאה מכך קיזוז מהסכומים שהייתה זכאית התובעת לקבל בגין קצבה נכות מהעבודה, בסך 55,284 ₪.

מדובר בטענת הנתבע על תשלום תוספת שלא כדין, כאמור בסעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי, אשר קובע:
"שילם המוסד, בטעות או שלא כדין, גמלת כסף או תשלום אחר לפי חוק זה או לפי כל דין אחר, יחולו הוראות אלה:
(1) המוסד רשאי לנכות את הסכומים ששילם כאמור מכל תשלום שיגיע ממנו, בין בבת אחת ובין בשיעורים, כפי שייראה למוסד, בהתחשב במצבו של מקבל התשלום ובנסיבות הענין;
(2) המוסד רשאי לתבוע החזרת כל סכום ששילם, בטעות או שלא כדין, אם מקבל התשלום נהג בקבלת התשלום שלא בתום לב;
(3) המוסד רשאי לנכות או לתבוע את הסכומים ששילם כאמור, בצירוף תוספת לפי שיעור עליית המדד שפורסם לאחרונה לפני יום החזר התשלום בפועל לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני המועד שבו שולם הסכום בטעות או שלא כדין;
(4) סכום שנוכה או שנתקבל לפי סעיף זה שלא לטובת המוסד, יעבירו המוסד למי שנושא במימון התשלום".

אין מדובר בקיזוז בגין חוב עבור דמי ביטוח, שלגביו התייחסה הפסיקה אליה מפנה ב"כ התובעת: עבל 1844-09-10 המוסד לביטוח לאומי - לבנה חג'ג (1.4.15) ופסק דין של בית המשפט העליון ב עניין מגן דוד אדום.
התוספת שולמה לבעלה המנוח של התובעת, בגין התובעת, כאשר הקיזוז נעשה מגמלה לה זכאית התובעת. כך שלא מדובר באותו חייב (מבלי להיכנס לשאלה אם התובעת היא ירושת של המנוח, שלא התבררה בדיון). אולם, סיטואציה זו הוסדרה במפורש בסעיף 320 (ב1) לחוק הביטוח הלאומי, אשר קובע:
"נמצא אדם זכאי לקצבה בעד תקופה שבעדה שולמה בזכותו תוספת קצבה (בסעיף קטן זה – הזכאי), יופחת מסכום הקצבה שהוא זכאי לה סכום תוספת הקצבה ששולמה בזכותו כאמור, ובלבד שבתקופה שבעדה שולמה בזכותו תוספת הקצבה, התגורר הזכאי עם האדם שלו שולמה התוספת, ואותו אדם נפטר בטרם התבררה זכאותו של הזכאי לקצבה; על סכום תוספת הקצבה שיופחת כאמור, יחולו הוראות סעיף 315, בשינויים המחויבים".

לכן, המועד שבו נולדה "עילת התביעה" שממנו מתחיל מרוץ ההתיישנות הוא 11.11.10 (מועד ביצוע הניכוי). התביעה הוגשה לבית הדין ביום 15.11.17, קרי, בחלוף יותר מ-7 שנים מאז.

בהתאם להלכה שנפסקה בפסק דין מאלו, תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1995, המקנה סמכות לבית הדין להאריך מועדים שנקבעו בחיקוק, חלה גם על תקנה 1(ב) לתנקות מועדים להגשת תובענות, עת נדרשים, בהתאם להוראות התקנה "טעמים מיוחדים שיירשמו" כדי להאריך מועד כזה.

התובעת לא הציגה כל טעם אשר הצדיק איחור כה גדול בהגשת תביעתה (-7 שנים במ קום שנה אחת).
יצוין כי גם אם לא מחשבים את התקופה שעד לפטירת המנוח, מאחר שעד אז מדובר היה בחוב שלו ולא בחוב של התובעת, הפטירה אירעה בחודש ינואר 2012 וחלפו מאז כמעט 6 שנים עד להגשת התביעה לבית הדין. נחזור ונדגיש כי המקור הנורמטיבי לזכות לדרישה/קיזוז/גבייה מן התובע הוא סעיף 320(ב1) לחוק הביטוח הלאומי.

נוכח כל אלה, אנו סבורים כי דין טענת ההתיישנות להתקבל.
למען הזהירות נציין כי גם לגופו של עניין דין התביעה להידחות. מתעודת עובד הציבור עולה כי המנוח קיבל תוספת עבור התובעת בגין התקופה 1.3.99 עד 31.5.04 (כמעט 5 שנים) כאשר לא היה זכאי לכך, מאחר שהגמלה לנפגעי עבודה לה הייתה זכאית התובעת שללה את הזכאות לתוספת. הניכוי של תשלום היתר שנעשה לתובע ת נערך מהזכאות הרטרואקטיבית ולא מן הגמלה השוטפת, וזאת בהתאם לדין.

לסיכום

נוכח האמור לעיל, אנו מקבלים את טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע ולכן, דין התביעה להידחות על הסף.

כמקובל בעניינים של ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות.

לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, כ"ג תשרי תש"פ, (22 אוקטובר 2019 ), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

הגב' הלן הרמור
נציגת ציבור עובדים

עידית איצקוביץ, שופטת בכירה
אב"ד

גב' עליזה מעין
נציגת ציבור מעסיקים