הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 25255-09-13

03 אוגוסט 2017

לפני:

השופטת נטע רות

התובע
אילן מאירי
ע"י ב"כ: עו"ד ניסים אזולאי
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד מהלשכה המשפטית

פסק דין

לפני ערעור על החלטתה של וועדת ערר שירותים מיוחדים מיום 24.6.13 ("הוועדה").
המערער נפגע בתאונת עבודה בביתו בעת ירידה במדרגות לאחר נפילה שבה נחבל בראשו.
בעקבות הפגיעה, נגרמו למערער פגיעות קוגניטיביות שונות אשר התבטאו, בין היתר, בבעיות זיכרון, לרבות בעיות זיכרון הקשורות לפעילות היומיום כגון: שכחה של דברי מאכל שאותם שם לחימום.
בהחלטת הוועדה נקבעה מידת העצמאות של המערער ביחס לביצוע פעולות היום יום כהגדרתן בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים) תשל"ט –1978. (להלן – התקנות). בסופו של יום נקבע על ידי הוועדה כי המערער תלוי במידה רבה בזולת בביצוע רוב פעולות היו ם יום במשך רוב שעות היממה ובהתאם לכך נקבע שיעור גמלתו .
במסגרת החלטתה כתבה הוועדה גם כי "האיש עם פיעה קוגניטיבית לכן זקוק להשגחה מתמדת ומסכן את עצמו אות הסביבה ".
לטענת המערער על רקע קביעה זו היה על הוועדה לקבוע כי הוא היה זכאי לתשלום גמלת שירותים מיוחדים בשיעור גבוה מזה שנקבע לו לפי תקנה 3 לתקנות ובהתאם לנוסח ההנחיות הפנימיות של המשיב באותה תקופה אשר הביאו בחשבון גם את הצורך ב"השגה פעילה".
המקור החוקי לתשלום גמלת שירותים מיוחדים מעוגן בסעיף 206 לחוק הביטוח הלאומי ("החוק") כאשר "שירותים מיוחדים" מוגדרים כ-"שירותים לטיפול אישי בו ולעזרת בית לשירותו האישי ולמשק ביתו".
על פי התקנות, כפי נוסחן במועד הרלוונטי לתביעה ועד לתיקונן ביום 30.5.15, שיעור גמלת השר"ם נקבע על פי מידת התלות של הנכה בזולת לצורך ביצוע פעולות היום יום כמו גם בהיקף הפעולות שאליהן מתייחסת אותה תלות. בעקבות התיקון, נקבעה גם הזכאות לקצבה מיוחדת בשיעור של 111.9% מקצבת יחיד מלאה גם למי שזקוק " להשגחה מתמדת". שיעור הגמלה במקרה זה זהה לשיעור הגמלה לו זכאי "נכה התלוי בעזרה רבה מהזולת בביצוע כל פעולות היומיום ברוב שעות היממה ".
על פי הנחיות פנימיות שפרסם המשיב ביום 9.6.14 בנוגע לבצוע התקנות נכללה גם התייחסות לאופן היישום של התקנות בתקופה קודמת לרבות אלה שעמדו בתוקף במועדים הרלוונטיים להליך שלפני ולפיו - נדרשה הוועדה גם לשקול את הצורך בהשגחה מתמדת ופעילה למניעת סיכון [של המבוטח] לעצמו ולאחרים (ר' חוזר נכות מס' 1951 מיום 9.6.14.).
אני סבורה כי לא נפל פגם בהחלטת הוועדה בכך שהיא לא התבססה בקביעתה הנוגעת לשיעור הגמלה על קביעתה הרפואית הנוספת בנוגע להיזקקות המערער להשגחה מתמדת. הוועדה התבססה בהקשר זה על התקנות כפי שעמדו בתוקף בתקופה הרלוונטית לערעור, וכפי שהותקנו על ידי הגורם המוסמך לכך. במסגרת אותן תקנות הצורך בהשגחה מתמדת לכשעצמו לא הווה פרמטר לקביעת שיעור הגמלה.
אכן יכול ויש צדק בגישת המערער שלפיה, שאלת הצורך בהשגחה מתמדת עשוי היה להיות רלוונטי לעניין יישום התקנות שעמדו בתוקף במועד הרלוונטי. זאת בשים לב למידה ולאופי ההשגחה הנדרש ולמהות הסיכון של המבוטח לעצמו ולאחרים. משמע - ככל שהצורך בהשגה או פוטנציאל הסכנה של המבוטח לו או לסביבתו, היה ברמה כזו שעשויה הייתה להשפיע על מידת העצמאות בביצוע פעולות היום יום השונות. כך למשל, במצב בו המבוטח מסוגל אולי מבחינה פיסיקאלית לבצע פעולות של לבישה או רחצה אולם ביצוע הפעולות לבד ללא "השגחה פעילה" מסכן או עלול לסכן אותו או את סביבתו. סוגיה אשר הוועדה היא המוסמכת ליתן לה את הדעת, היות ומדובר בעניין רפואי. אלא שנראה כי במקרה כאן, לא כך סברה הוועדה.
לא למותר לציין כי דברינו אלה אף קיבלו ביטוי בהנחיות הפנימיות אשר התייחסו לתקופה הרלוונטית, משאלה הביאו בחשבון את המדרג של הצורך בהשגחה והתייחסו באופן ברור להשגחה פעילה בלבד. זאת בזיקה לנוסח התקנות ולאמות המידה שנקבעו בהן בתקופה הרלוונטית.
לאור האמור לא שוכנעתי כי נפל פגם משפטי בהחלטה הוועדה, לרבות חוסר סבירות בהחלטתה ומשכך - הריני דוחה את הערעור.

ניתן היום, י"א אב תשע"ז, (03 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .