הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 24843-11-13

11 יולי 2016

לפני:
כב' השופט ד"ר יצחק לובוצקי - שופט בכיר

נציגת ציבור מעסיקים גב' מאירה עזר

התובעת
רבקה ליף
ע"י ב"כ עו"ד ענת שני רבה
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד דלית מילוא

פסק דין

בתביעה שלפנינו עותרת הגב' רבקה ליף (להלן: "התובעת"), לקבוע כי היא זכאית לקצבת שאירים בגין פטירתו של בעלה המנוח מר ישראל ליף ז"ל (להלן: "המנוח"), שהלך לבית עולמו ביום 25.8.12.

הנתבע דחה את תביעתה של התובעת, מהטעם כי המנוח לא היה תושב ישראל החל מיום 1.4.03 (החלטה מיום 17.3.13, נספח ג'2 לכתב התביעה).

הפלוגתאות העומדות לדיון כפי שנקבעו בהחלטת בית הדין מיום 21.10.14 (כב' הש' לויט) הן:

א. האם כטענת המוסד חלה התיישנות על התביעה, נוכח טענת המוסד כי כבר בשנת 04' התקבלה החלטה בשאלת תושבותו של המנוח.
אם לא חלה התיישנות:
ב. שאלת תושבותו של המנוח בעלה של התובעת, במועד פטירתו , וכפועל יוצא זכאותה לגמלת שאירים מכוחו.

דיון והכרעה:

התיישנות:

תקנה 1(ב) ל תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל- 1969 (להלן- "התקנות") קובעת:
"החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה
לבית הדין לעבודה תוך שנים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה
לתובע ...".

ההחלטה נשוא תיק זה ניתנה כאמור ביום 17.3.13 או לכל המאוחר ביום 14.4.13 (נספחים ג1/ג2 לכתב התביעה) כאשר התביעה לבית הדין הוגשה ביום 13.11.13.

הנתבע טוען כי חלה התיישנות על התביעה הנוכחית, מאחר ותושבותו של המנוח נשללה כבר בשנת 2004. בנוסף, נמסר לתובעת כי המנוח אינו תושב ישראל, זאת במסגרת דחיית תביעתה למזונות (החלטה מיום 6.3.11) .

אין בידינו לקבל טענה זו. ההחלטה העומדת במרכזו של הדיון הנוכחי היא ההחלטה בתביעה לקצבת שאירים, זו שניתנה ביום 17.3.13/14.4.13, ולגביה לא חלפה תקופת שנים עשר החודשים הקבועים בתקנות.
לפיכך, יש לדחות את טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע.

עם זאת, לגופו של עניין, דין תביעתה של התובעת להידחות, זאת מהנימוקים הבאים:

אין חולק כי המנוח עזב את הארץ לארה"ב בשנת ,2003 ושהה בה עד לפטירתו בארה"ב ביום 25.8.13.

לטענת התובעת, המנוח נאלץ לנסוע לארה"ב על מנת לסעוד את אמו החולה. המנוח אמנם נהג לנסוע מעת לעת לארה"ב לתקופות ממושכות, אך לא היתה לו כל כוונת הגירה, והמנוח אף ביקש לשוב ולהתגורר בישראל, אך מצבו הבריאותי מנע זאת ממנו.
לאור האמור, הרי שהפרידה הזמנית נכפתה על התובעת והמנוח, אך כלל הזיקות של המנוח נותרו בישראל, והקשר הזוגי בין השניים נותר לאורך כל התקופה ועד סמוך לפטירתו.

על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 "מבוטח" לעניין ענף ביטוח זיקנה וביטוח שאירים הוא "תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים ( סעיף 240(א) לחוק).
בעניין זה נפסק, כי תנאי התושבות בענף ביטוח זקנה ושאירים, וכן בענפים אחרים של הביטוח הלאומי מושתתים על הזיקה היציבה שבין המבוטחים לבין המדינה, זיקה שאין בה מהארעיות או מהזמניות, והיוצרת מחויבות של החברה כלפי המבוטחים בתחום הביטחון הסוציאלי (דב"ע נד/0-233 המוסד לביטוח לאומי – עבד רדואן, פד"ע כ"ח 103, עמ' 112) . לאור זאת נפסק, כי הזכאות לגמלת שאירים קיימת לאלמנה של מבוטח שנפטר, דהיינו של מי שהיה תושב ישראל ומבוטח בעת פטירתו (עבל (ארצי) 117/98 קציר – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו].
פד"ע ל"ד 596; עבל (ארצי) 218/98 רז – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ה 447).

דרישת התושבות לצורך זכאות לקצבת שאירים, משמעותה זיקה משמעותית ומהותית לישראל, לא זיקה משוללת תוכן, המתמצת בקשר פורמלי עם ישראל.
בעניין זה נפסק בפרשת שפינט:
"המבחן לקביעת תושבותו של אדם לצורך זכויות מכוח החוק הינו מבחן מרכז החיים, הנבדק לפי מירב הזיקות. למבחן זה שני פנים: ההיבט האובייקטיבי – הבוחן היכן מצויות מירב הזיקות של האדם מבחינה פיזית; היבט הסובייקטיבי – הבוחן מה הייתה כוונתו של האדם והיכן הוא רואה את מרכז חייו, להבדיל משהות ארעית או זמנית. היבטים אלה יש לבחון לאור כלל הנסיבות העובדתיות, ובכלל זה: זמן השהייה בישראל בתקופה הרלוונטית, קיומם של נכסים בישראל, מקום המגורים הפיזי, המקום בו מתגוררת משפחתו של האדם ובו לומדים ילדיו, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או מוסדות, מצגים של האדם עצמו אשר יש בהם כדי ללמד על כוונותיו, ומטרת השהייה מחוץ לישראל. הבחינה צריכה להיעשות כאשר נותנים את הדעת לסגנון החיים המשתנה ולאופי המשתנה של "התושבות" בהתאם לגיל המבוטח".(עב"ל (ארצי) 28252-02-12 שמואל שפינט – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 18.6.13).

על יסוד האמור, יש לבחון היכן היה מרכז חייו של המנוח בתקופה הרלוונטית לתביעה תוך שימוש במבחן הכפול – האם ישראל הייתה מרכז חייו? האם ניתן להצביע על מקום אחר שהוא מרכז חייו של המנוח?

כאמור, המנוח התגורר בקביעות בארה"ב החל משנת 2003 ועד לפטירתו ומהראיות
עלה כי אף לא ביקר בישראל משך כל התקופה (נ/3). המנוח לא ביקר את משפחתו , והתובעת וילדיה אף לא ביקרו את המנוח, חרף הטענות על מצבו הבריאותי. התובעת
טענה כי לא היתה בידה אפשרות כלכלית לבקר את המנוח, אך מדו"ח כניסות ויציאות עולה כי התובעת נסעה לחו"ל מספר פעמים במהלך השנים, אך לא לצורך ביקור המנוח בארה"ב (נ/4) (ר' עדות התובעת- עמ' 7 ש' 18-29).
בתביעה לתשלום מזונות (נ/1) ציינה התובעת כי אינה יודעת את כתובתו של המנוח.
התובעת התכחשה לכך במסגרת עדותה בבית הדין (עמ' 7 ש' 7-19).

במסגרת תביעה שהגישה התובעת להשלמת הכנסה ביום 15.9.11 (נ/5) הצהירה התובעת כי היא "עגונה", והוסיפה: "...8 שנים אין לי כל קשר...". גם בהקשר לראיה זו תשובתה של התובעת היתה ומתחמקת (עמ' 9 ש' 12-23).

זאת ועוד, איש מהעדים שהעידו בבית הדין למעשה לא ראה את המנוח מאז שעזב את הארץ ועד לפטירתו, אפילו לא בנותיו.

אשר על כן, התמונה המצטיירת ממכלול הנסיבות המפורטות לעיל – כי החל משנת
2003 ועד לפטירתו, מרכז חייו של המנוח לא היה בארץ אלא בארצות הברית. לכל היותר, הקשר בין התובעת והמנוח הסתכם בקשר טלפוני , שבוודאי אין די בו על מנת להוות זיקה משמעותית לישראל.

התובעת ניסתה לטעון כי המנוח התכוון לשוב לארץ ואלמלא פטירתו, הייתה כוונה זו וודאי מוגשמת. זאת כלל לא הוכח, וממילא, כוונתו של אדם או מצבים שהיו בעבר
אינם קובעים את מקום מושבו בנקודת זמן מסויימת, אלא אותו מקום בו נמצא האדם מהבחינה העובדתית – מעשית – כלומר המקום אשר לו מירב הזיקות העובדתיות הכורכות אותו עימו (ע"א 260/89 מוניקה לוי נ' לואיזה הפנר פ"ד מו(4) 391).
על כן, אין די בכוונה להיות תושב ישראל על מנת להיחשב כזה – אלא יש צורך בשהות ובזיקה משמעותית בארץ.

לא כך הוא המקרה שלפנינו, עת העובדות מלמדות על העדר זיקה משמעותית לישראל ומרכז החיים היה בארה"ב.

סוף דבר:

התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

זכות ערעור- תוך 30 יום.

ניתן היום, ה' תמוז תשע"ו, (11 יולי 2016), בהעדר הצדדים.

נ.מ. גב' מ. עזר

ד"ר יצחק לובוצקי, שופט