הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 24080-07-14

03 אוקטובר 2017

לפני:

השופטת נטע רות

התובע
פוקין דוד
ע"י ב"כ: עו"ד אלונה שימקין
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד יוחאי אלרון

פסק דין

ביום 14.7.14 הגיש התובע כתב תביעה וזאת בעקבות דחיית התביעה להכרה בירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה מיום 11.6.14. בהודעת הדחייה נכתב כי התביעה להכרה בירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה שהוגשה ביום 25.2.13 נדחית על פי סעיף 84א(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי. זאת משום שהתובע לא עמד בתנאי להכרה בירידה בשמיעה עקב חשיפה לרעש שלפיו כושר השמיעה בתדירויות הדיבור פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים ( תדירויות הדיבור הן 500,100,200 הרץ לשנייה). עוד נקבע כי על פי סעיף 84א(ב)(1) לחוק תנאי להכרה בטנטון עקב חשיפה לרעש כפגיעה בעבודה הוא שכושר השמיעה בתדירויות הגבוהות (3000 ו-4000) פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים, אולם על פי הבדיקות שבידי הנתבע נמצא כי לא חלה ירידה בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים.

על קביעה זו השיג התובע בפני בית הדין. התובע יליד 1959, מכונאי רכב במקצועו היה חשוף לדבריו לרעש מזיק במהלך עבודתו, כאשר לטענתו בשל החשיפה לרעש הוא סובל מירידה בשמיעה וטנטון תמידי דו צדדי שהוחמרו עם השנים.

ביום 6.4.16 מונה מומחה יועץ רפואי, ד"ר משה אנגלנדר, על מנת לחוות דעתו בשאלות שבמחלוקת. במסגרת חוות דעתו התבקש המומחה לחוות דעתו בשאלת הפגיעה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור בכל אחת מהאוזניים על פי מבחן הולכת עצם.

במסגרת חוות הדעת מיום 2.12.16, כתב המומחה כי על פי המסמכים שבידיו, התובע נחשף במהלך השנים לרעש מזיק במקום עבודתו, אשר גרם לו לטענתו, לירידה בשמיעה ולטנטון. המומחה הוסיף וכתב כי החשיפה הממושכת לרעש מעל 85 דציבל נחשבת מזיקה ועשויה לפגוע בשמיעה, כאשר הפגיעה בשמיעה בשלבים הראשונים הינה בתדירויות הגבוהות עם מבנה גרפי בצורת שקע בתדירויות שבין 3,000 – 6,000 הרץ, כאשר בדרך כלל נזקי החשיפה יופיעו כעשור לאחר תחילת החשיפה. לאחר מכן תופיע ירידה נוספת בתדירויות גבוהות נוספות ולאחר מכן בתדירויות בינ וניות, אולם הפגיעה בתדירויות הגבוהות תהיה תמיד קשה יותר מאשר בבינוניות ואלו תיפגענה יותר מאשר התדירויות הנמוכות. המומחה הוסיף וכתב כי לרוב בליקוי שמיעה מושרה רעש יש מעין שיפור ב-8,000 הרץ וזאת בניגוד למה שקורה בתדירויות הנמוכות. עוד הוא כתב כי מאפיין נוסף לנזקי חבלה כתוצאה מחשיפה לרעש הוא שהדיסקרימינציה נשארת תקינה ועם תום החשיפה תהליך הירידה בשמיעה אמור להיעצר לרוב תוך כשנה מתום החשיפה. המומחה אף העיר כי הרעש אינו חייב להיות רציף במהלך יום עבודה שלם מדי יום ביומו, וכי גם רעש קטוע מדי פעם עשוי לגרום לנזק מצטבר אשר ברבות השנים יגרום בדיוק לאותן תופעות כמו בחשיפה ממושכת דהיינו – לליקויי שמיעה ולטנטון טורדני. במקרה ש כזה, משך החשיפה יהיה ממושך יותר עד להופעת הסימפטומים.

המומחה הסביר כי חשיפה לרעש משתנה במהלך יום עבודה רציף לאורך עשרות שנים תפגע בסבירות גבוהה באוזן הפנימית במכניזם של מיקרוטראומה עם נזק לאוזן הפנימית ועשויה בהחלט לגרום לנזק שמיעתי ולטנטון. המומחה אף העיר כי לא עמדו בפניו כל הפרטים האנמיסטיים הנוגעים לתובע ואין הוא יודע מה הייתה עוצמת החשיפה לרעש ובאלו תנאים הייתה החשיפה (מרחב סגור או פתוח); גורמים העשויים להשפיע על הנזק השמיעתי, כאשר החשיפה לרעש בשטח פתוח תשפיע באופן שונה מאשר חשיפה לאותו רעש באולם סגור.

על פי המסמכים הרפואיים כפי שהתייחס אליהם המומחה, התובע פנה לראשונה לרופא תעסוקתי בשנת 2012 בתלונה של ירידה בשמיעה וטנטון כתוצאה מחשיפה לרעש בעבודתו כמכונאי במשך 19 שנים. הרופא התעסוקתי הפנה אותו לייעוץ לרופא אף אוזן גרון , אשר הפנה אותו לבדיקת שמיעה. לפי דברי המומחה, הבדיקה הראשונה היא ככל הנראה בדיקת סינון מתאריך 12.6.12 שבה נבדקה הולכת אוויר. בדיקה זו מראה ירידה בשמיעה וב עקבותיה נשלח התובע להמשך בירור.

הבדיקה השנייה אליה התייחס המומחה היא מיום 11.11.12, והיא מתארת עקומה אודיומטרית יורדת, אמנם עם שקע אופייני לליקוי שמיעה מושרה רעש בתדירויות הגבוהות. השקע העמוק יותר משמאל, סף השמיעה לדיבור מימין הוא 20 דציבל ומשמאל 25 דציבל, הדיסקרימינציה מימין תקינה ומשמאל ירו דה במקצת אך עדיין בתחום התקין.

בדיקה נוספת שאליה התייחס המומחה הייתה מיום 16.1.13 ממכון שמיעה אחר, אשר הייתה לדבריו דומה לזו הקודמת וגם בה סף השמיעה לדיבור היה 20 דציבל מימין ו-25 דציבל משמאל. המומחה הוסיף כי במקרה זה בוצע גם חישוב של הולכת העצם ונמצא שהוא שווה ל- 18 דציבל מימין ו-23 דציבל משמאל. תוצאה זו דומה לדב ריו לבדיקת SRT שכן ייתכן הבדל של עד 10 דציבל בין חישוב הממוצע לתוצאת בדיקת SRT. שכן, בדיקה זו נעשית בעצם עם רעש לבן (דיבור) ולא צליל טהור. על גבי הבדיקה קיים רישום על טנטון קבוע וטורדני.

הבדיקה האחרונה שאליה התייחס המומחה הינה מתאריך 23.1.14 והיא מראה עקומה מתאימה לליקוי שמיעה מושרה רעש עם שקע בתדירויות הגבוהות, ויותר משמאל. בבדיקה זו סף השמיעה לדיבור הוא 20/20 דציבל ואילו ממוצע השמיעה הוא 18 דציבל מימין ו-16 דציבל משמאל. כלומר, בעצם שיפור בשמיעה משמאל ואפילו שיפור בדיסקרימינציה ביחס לבדיקות קודמות שהפעם מגיעה ל-96%. לפי דברי המומחה, היות וליקוי שמיעה עצבית תחושתית בשל חשיפה לרעש, אינו יכול להשתפר, הרי נראה לי כי אין להתייחס לבדיקה זו. להערכת ו המכשור לא היה מכויל ומכאן התוצאה השגויה.

לאור זאת מצא המומחה כי לתובע אכן נגרמה ירידה בשמיעה בשל חשיפה לרעש אך רק באוזן שמאל הליקוי הגיע ל-25 דציבל.

אשר לטנטון כתב המומחה כי מדובר בתלונה סובייקטיבית אשר כדי לאשר את קיומה יש לבדוק את האנמנזה ואת אמינות המתלונן וכן בדיקת שמיעה מתאימה. לשיטתו, לא ניתן למצוא סיבה להטיל ספק באמינות של התובע כאשר ברור שהוא היה חשוף לרעש מעל המותר ושעה שבדיקות השמיעה מתאימות לליקויי שמיעה מושרה רעש.

בסיכום חוות דעתו כתב המומחה כי התובע "נחשף לרעש במהלך שנות עבודתו עד עתה. לצורך העניין הבדיקה הקובעת תהיה זו מתאריך 16.1.13 ... כאשר סף השמיעה לדיבור בבדיקה זו הוא 20/25 דציבל..."

במסגרת תגובתו מיום 9.2.17 ביקש הנתבע להפנות למומחה שאלות הבהרה. זאת, תוך שהוא מציין כי בבדיקת השמיעה מיום 16.1.13 בהולכת עצם הוצגה על ידי המומחה ירידה ממוצעת של 18 דציבל באוזן ימין, כאשר בטופס הבדיקה צוין 17 דציבל בלבד . עוד כתב הנתבע כי לאור קביעת המומחה כי לתובע נגרמה ירידה בשמיעה אך ורק באוזן שמאל, הרי שאין מתקיימים בו התנאים של סעיף 84א לחוק. בהמשך התבקש המומחה להשיב על שורה של שאלות הבהרה שאותן אף התיר בית הדין כדלקמן:

להלן נפרט את השאלות ואת התשובות שניתנו להן על ידי המומחה. המומחה נשאל שלוש שאלות כדלקמן:

אנא הסבר את פער הירידה בשמיעה בכל אחת מהאוזניים.
לשאלה זו השיב המומחה כי לרוב ליקוי שמיעה אמור להיות סימטרי אולם לעתים בשל סיבות שונות יהיה פער בין האוזניים. עוד הוא הוסיף כי במקרה הנדון אם לא מדובר במצב של תחלואה כגורם לפער, ייתכן למשל והתובע, בהיותו חשוף לרעש , עבד למשל ליד קיר אשר החזיר את גלי הקול החזקים יותר לאוזן סמוכה לקיר או לחילופין שאוזן אחת פנתה לכיוון מקור הרעש.

לשאלה האם בחוות דעתך התייחסת לנתוני הירידה בשמיעה בהולכת עצם השיב המומחה כי ממוצע השמיעה בבדיקה מתאריך 16.1.13 מתייחס להולכת עצם.

לשאלה שבמסגרתה התבקש המומחה לעיין שוב בבדיקה מיום 16.1.13 ובכלל כך בנתונים המלמדים כי סף השמיעה בהולכת עצם הוא 17 דציבל בצד ימין ו-23 דציבל בצד שמאל ואגב כך להשיב האם עומדים בפניו נתונים אחרים, השיב המומחה כי בדיקת השמיעה אינה בידו אך נראה שלא עמדו בפניו נתונים אחרים.

בחוות דעת נוספת מיום 27.4.17 שב המומחה והתייחס לאותן השאלות ואגב כך ציין כך:

אשר לפער שבין הפגיעה באוזניים השיב המומחה כי יכולות להיות לכך סיבות שונות החל מטעות מעבדה ועד למיקום התובע במקום עבודתו או אפילו ריכוז מופחת של התובע בעת בדיקת השמיעה אולם המומחה הוסיף וציין כי הוא איננו רואה הבדלים משמעותיים מבחינה רפואית בין האוזניים בכל הקשור לסף השמיעה בדיבור.

אשר לשאלה השנייה השיב המומחה כי אכן בדיקות סף השמיעה לדיבור מתייחסות להולכת עצם.

אשר לשאלה השלישית השיב המומחה כי ממוצע השמיעה לדיבור של 18 דציבל מימין ו-20 דציבל מימין אין לו כל משמעות קלינית וההפרש של שני דציבל לא משמעותי. עוד הוא ציין כי גם משמאל קיים פער של שני ד ציבל בלבד בין 23 דציבל ל-25 דציבל וגם פער זה איננו משמעותי. עוד כתב המומחה כי נראה שהרישום של 20/25 דציבל נעשה על סמך הרישום הגרפי לבדיקת השמיעה ואילו ערכים של 18/23 דציבל נעשו על סמך חישוב חשבוני של הממוצע בתדירויות 500, 1,000 ו-2,000 הרץ.

על פי הסכמת הצדדים מיום 20.6.17 נדרש המומחה לשוב ולהשיב על שאלות, בין היתר גם שאלות שעליהן נשאל בעבר, מחמת העובדה שעל פי חוות דעתו לא עמדו בפניו בדיקות השמיעה של התובע ותיקו הרפואי. להלן אפרט את השאלות ואת התשובות שהשיב עליהן המומחה. אולם טרם שאעשה כן אציין - כי טרם שניתנה חוות דעתו האחרונה של המומחה, הועברה לעיונו, על פי בקשת התובע , גם בדיקת שמיעה עדכנית מיום 27.6.17 וזאת חרף התנגדות הנתבע להפניית אותה בדיקה לאור מועד עריכתה.
המומחה התבקש להסביר שוב את הפער בשמיעה בין שתי האוזניים ובתשובתו הוא חזר על דבריו כי אין מדובר בפער משמעותי וכן חזר על ההסברים שניתנו בעבר.

אשר לשאלה האם הוא התייחס בחוות דעתו לנתוני השמיעה בתדירויות הדיבור המתייחסות להולכת עצם הוא שב והשיב בחיוב.

אשר לשאלה האם עומדים בפניו נתונים אחרים מאלה שעמדו בפני מבצעי הבדיקה ב-16.1.13 הוא שב והשיב בשלילה וחזר על הנתונים של 17 דציבל בימין ו-23 דציבל בשמאל.

אשר לשאלה האם נכון כי גם בבדיקה מיום 16.1.13 וגם בבדיקה מיום 23.1.14 נמצא כי באוזן ימין קיימת ירידה של 18 דציבל בהולכת עצם השיב המומחה בחיוב.

לשאלה שבה התבקש המומחה להסביר מדוע הוא קבע כי בבדיקת השמיעה מיום 23.1.14 התוצאה שגויה הוא השיב כי בבדיקה זו סף השמיעה לדיבור הנמדד בהולכת עצם היה 17/23 דציבל ואילו שנה לאחר מכן בשנת 2014, סף השמיעה לדיבור בהולכת עצם היה 16/18 דציבל ולא ייתכן שליקוי עצבי בשמיעה השתפר. זאת למרות שההבדל באוזניים אינו משמעותי מבחינת סף השמיעה לדיבור ולכן ייתכן שיש טעות מעבדה. עוד הוא הוסיף כי בכל מקרה של חשיפה לרעש יש להתייחס לבדיקה האחרונה שהיא משנת 2014.

אשר לשאלה מהו סף השמיעה לדיבור בכל אחת מהאוזניים על פי הולכת עצם בבדיקת השמיעה מיום 11.11.12 השיב המומחה 18 דציבל מימין או כ-22 דציבל משמאל.

לשאלה האם ייתכן כי לאור העובדה שבשתי הבדיקות האחרות התקבלה תוצאה זהה באוזן ימין הרי שבדיקת השמיעה מיום 11.11.12 איננה מדויקת השיב המומחה בשלילה, תוך שהוא מציין כי התוצאות דומות.

לשאלה על סמך מה הוא העריך כי בדיקת השמיעה מיום 23.1.14 נעשתה במכשור לא מכויל הוא שב והפנה להסבר שניתן לעיל ובהתייחס לבדיקת השמיעה משנת 2017 הוא כתב כי ממוצע הולכת עצם הוא 22/27 דציבל דהיינו - קיימת החמרה מסוימת יחסית לבדיקות קודמות. עוד הוא כתב כי הרישום האודיומטרי מתאים לליקוי שמיעה מושרה רעש בדומה לרישומים מהשנים 2012 ו-2014.

הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה וזאת מהטעמים הבאים:
תביעתו של התובע מתייחסת לפגיעה משנת 2013. מבדיקות השמיעה שנערכו לתובע בשנים 2013 ו-2014 עולה כי התובע לא עבר את הסף הנדרש בסעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי ולכן דין תביעתו להידחות; על פי תשובות המומחה מיום 31.2.17 עולה כי כושר שמיעת המערער לא פחת מ-20 דציבל לפחות בממוצע תדיריות הדיבור בכל אחת מהאוזניים; אין להתייחס לבדיקת השמיעה שנערכה לתובע בשנת 2017 אשר נערכה במכון פרטי, מה גם שהנתבע לא בחן את החשיפה לרעש לאחר מועד הגשת התביעה ואין הסכמה לכך שהתובע עדיין עובד ברעש; ככל שהתובע מבקש לערוך בחינה עדכנית של מצבו, זכותו לפנות לסניף המטפל ולהגיש תביעה חדשה, אשר תיבדק בהתאם להוראות החוק אולם בכל הזמנים הרלבנטיים לתביעה בשנים 2012 עד 2014 התובע לא עמד בתנאי הסף הקבועים בסעיף 84א לחוק. מכאן, שגם דין תביעתו להכיר בטנטון כפגיעה בעבודה צריכה להידחות.

התובע הפנה להסבריו של המומחה שלפיהם פערים של דציבלים בודדים אינם רלבנטיים ואינם בעלי משמעות מאחר והם יכולים לנבוע מסיבות הקשורות למידת החשיפה לרעש בכל צד ואפילו לאופן של כיול המכשירים ולעתים אף באי הבנה מלאה בבדיקה. אשר לנושא הטנטון נטען כי אין מחלוקת על כך שבתדירויות הגבוהות התובע עמד בליקוי שמיעה של מעל 25 דציבל וכי הפער שהתברר בבדיקה איננו משמעותי.

הכרעה
אקדים ואציין כי לאחר שנתתי דעתי לחומר שהובא בפניי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה – 1995 קובע כי אין רואים בליקוי שמיעה עקב חשיפה לרעש תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן הראה המבוטח כי התקיימו בו שורה של תנאים ובכלל אלה התנאי שלפיו כושר השמיעה פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים (ר' סעיף 84א(א)(2) לחוק).

סעיף ליקוי 72.1 הקבוע בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשת"ז – 1956 העוסק בליקויי שמיעה, קובע כי בקביעת אחוזי הנכות עבור הפחתת השמיעה יש לקחת בחשבון ירידה בכושר השמיעה הממוצע בתדירויות הדיבור של 500-1000-2000 מחזורים בשנייה.

בעב"ל ארצי 188/08 דוד אלון – המוסד לביטוח לאומי (12.11.08) נפסק כי יש לבחון את הפיחות בשמיעה הנזכר בסעיף 84א(א)(2) לחוק בממוצע תדירויות הדיבור קרי, ירידה של 20 דציבל בממוצע בתדירויות הדיבור. עוד נפסק בנוגע לאופן מדידת ספי השמיעה כי המבחן הקובע לעניין הפחתת השמיעה בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים לפי סעיף 84א(א)(2) הינו מבחן הולכת העצם (ר' עב"ל (ארצי) 105/10 ארקדי שייביס – המוסד לביטוח לאומי (17.3.11) וכן עב"ל (ארצי) 31596-01-16 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף בן יצחק (28.3.17).

במקרה דנן, על פי מבחן הולכת העצם עולה כי התובע לא עמד בתנאי הנדרש של ירידה בשיעור של 20 דציבל לפחות בממוצע תדירויות הדיבור בשתי האוזניים כפי שפורט לעיל בהרחבה בחוות דעת המומחה. משכך, נראה כי אין מנוס מדחיית התביעה.

עם זאת ובהתייחס לבדיקה המאוחרת משנת 2017 ייאמר כי ככל שחלה החמרה במצב השמיעה של התובע וככל שהתובע חשוף לטענתו עדיין לתנאי עבודה ברעש מזיק (טענה אשר הנתבע חולק עליה) הרי שפתוחה בפניו הדרך להגיש תביעה חדשה בגין החמרה.

אי לכך התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

לאור כל האמור משהתובע לא עמד בתנאים הנדרשים בסעיף 84א(א) - הרי שממילא יש לדחות גם את תביעתו בעניין הטנטון.

ניתן היום, י"ג תשרי תשע"ח, (03 אוקטובר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .