הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 2291-08-17

06 ינואר 2019

לפני:

כב' השופט דורי ספיבק – אב בית הדין
נציגת ציבור מעסיקים גב' כרמן קלינגר
נציגת ציבור עובדים גב' אורנה רזניק

התובע:
לופו קוזקרו
ע"י ב"כ עו"ד נופר אהרון
-
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד עדי וידנה

פסק דין

1. פקיד התביעות החליט לדחות תביעה שהגיש התובע להכרה במחלת סרטן העור ממנה הוא סובל כפגיעה בעבודה שנגרמה לו עקב חשיפה לשמש, לפי הלכת המיקרוטראומה. מכאן התביעה שבפנינו.

2. התובע, יליד שנת 1939, עבד בין שנת 1963 לשנת 1998 במפעלי ים המלח. בתביעתו שבפנינו, הוא טען שבין השנים 1963 עד 1979 היתה עבודתו כרוכה בחשיפה יום יומית לקרינת השמש כשלוש עד ארבע שעות מדי יום, ובהמשך לכך בין השנים 1979 עד 1997 נחשף לשמש במשך כשעתיים עד שלוש מדי יום. כאמור, לטענת התובע כתוצאה מאופי עבודתו חשיפתו הישירה והממושכת לקרינת השמש הוא לקה בסרטן העור.

3. דיון מוקדם התקיים בפני כב' השופטת שרה מאירי ביום 29.4.18. לאחריו, הועבר התיק לשמיעת ההוכחות בפני מותב זה. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 25.12.18 העיד התובע עצמו, והעיד חבר לעבודה, מר ג'ורג' זיסר. בתום הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

4. בהתאם להלכה הפסוקה, תנאי להכרה בפגיעה בעבודה במסגרת תורת המיקרוטראומה הוא:

"קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה בסיכומם הכולל לנזק הממשי הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע" (עב"ל 313/97 המוסד לביטוח לאומי נ' יניב (1999)).

5. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה שהתובע לא הוכיח את התשתית העובדתית אשר לה טען בכתב תביעתו בדבר חשיפה לשמש בהיקף משמעותי באופן המצדיק מינוי מומחה, וננמק:

ראשית התשתית העובדתית של חשיפה לשמש לה טוען התובע התרחשה בין השנים 1963 ל- 1997. דהיינו, מדובר בתשתית עובדתית שתחילתה יותר מחמישים שנה קודם להגשת התביעה, וסיומה כעשרים שנה קודם להגשת התביעה. אף שמקובלת עלינו עמדת באת כוחו המלומדת של התובע, לפיה " עצם העובדה שהוא עבד בשנות ה-60 -70 לא צריכה לגרוע מזכותו להוכיח את התביעה" (דבע נה/0-92 עיסם נ' המוסד לביטוח לאומי (3.5.95)) , הרי שלטעמנו, ברור שהשנים שחלפו, והעובדה שהתובע השתהה והתמהמה והגיש את תביעתו למעלה מ-20 שנה לאחר שהחל לסבול מהבעיות הרפואיות )הוא עצמו הצהיר כי " התחלתי לסבול מבעיות בעור מלפני 20, 25 שנה", עמ' 1 ש' 24) פגעה והקשתה מאד על יכולת הבירור והאימות של תנאי העבודה הנטענים. משכך, לטעמנו במקרה שכזה יש מקום לדרוש רף הוכחה גבוה מעט יותר מזה הנדרש בדרך כלל (להשלכות שיהוי , ובמיוחד שיהוי בלתי מוסבר, על בירור תביעה כמו זו שלפנינו, ראו: עבל 35399-09-15 אורן נ' המוסד לביטוח לאומי (11.10.16); עבל 19907-11-16 דרוקר נ' המוסד לביטוח לאומי (9.12.18));

שנית התובע לא הציג כל ראיה אובייקטיבית בדבר עצם החשיפה לשמש במהלך תקופת עבודתו, ואף לא זימן למתן עדות נציג של המעסיק. נוסיף, כי לא נעלמה מאיתנו העובדה שהוגש לתיק ( נספח ת/2) מכתב מאת מנהלת התעסוקה אצל המעסיק, שנכתב ביום 11.6.17. ברם, במכתב זה כל שנאמר הוא ש"אין ממונה שיכול להעיד על אופי תפקידו של העובד בתקופה הרלוונטית". עוד נציין כי במכתב זה ציינה מנהל התעסוקה כי נכון להיום, תפקיד מנהל מעבדה – שהוא התפקיד שאותו מילא התובע במרבית שנות עבודתו – הינו תפקיד המבוצע כולו בתחום המעבדה ובמשרד, במקום ממוזג ומוצל, ללא חשיפה לשמש;

שלישית התובע אמנם תמך את תביעתו בעדות של עד מטעמו, חבר לעבודה בשם ג'ורג' זיסר, אך התקשינו ליתן אמון בעדותו, בשל סתירות בין עדותו לעדות התובע. כך, זיסר העיד שבזמן שהתובע היה מנהל המעבדה, והוא עצמו היה סגנו, היה היקף החשיפה של שניהם בשטח בהיקף של שעה עד שעתיים ביום, ובנוסף 3-4 תורנויות בחודש, במשך פעמיים ביום, כשעה בכל פעם. דהיינו, לפיה עדות זו, היקף החשיפה לשמש של שניהם היה בהיקף של כשעה עד שעתיים ביום, ועוד שמונה שעות בחודש ( בתורנויות). המדובר בהיקף חשיפה נמוך מזה לו טען התובע במכתבו ( בכתב יד, נספח ת/1) של שעתיים שלוש ביום בתקופה שבה שימש כמנהל מעבדה. נוסיף, כי זיסר העיד שהמשמרות היו מסביב לשעון, 24 שעות ביום ( עמ' 9 ש' 23) מה שמצביע על כך שחלק משמעותי מהמשמרות נעשו בשעות הלילה, או בשעות היום שבהם קרינת השמש פחותה;

רביעית שני טעמים נוספים לכך שמצאנו ליתן ערך ראייתי נמוך יחסית לעדות זיסר, הוא עדותו עצמו כי גם הוא מתכוון להגיש תביעה דומה באמצעות אותו משרד עורכי דין (" אני אגיש, יש לי נגעים בכל הגוף ואני הזנחתי את זה" (עמ' 8 ש' 23). דהיינו, מדובר בעדות של בעל עניין מובהק. כמו כן, קיים דמיון עד כדי זהות בין תצהיר התובע וזיסר ( ראו והשוו למשל סעיפים 4 – 7). בהינתן שמדובר בעדויות אודות דברים שהתרחשו לפני עשרות בשנים, אין זה סביר שהעדים זכרו את תנאי העבודה וניסחו את תיאורם באופן זהה לחלוטין. על כן, לא נראה לנו סביר שעדותו של זיסר על כך ש"אני כתבתי אותו ושלחתי להם" (עמ' 8 ש' 15) הינה נכונה, ואף התקשינו ליתן אמון בכך שעדותו ניתנה בלא שהוא נחשף בכלל לתצהיר התובע ( עמ' 8 ש' 17).

סוף דבר

6. משלא הוכחה תשתית עובדתית המצדיקה מינוי מומחה, התביעה נדחית. עם זאת, כמקובל בתביעות מתחום הבטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות חרף דחיית התביעה.

ניתן להגיש ערעור על פסק דין זה לבית-הדין הארצי לעבודה. ערעור יש להגיש לא יאוחר מ- 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה.

ניתן היום, כ"ט טבת תשע"ט, (06 ינואר 2019), בהעדר הצדדים.

גב' אורנה רזניק,
נציגת ציבור עובדים

דורי ספיבק, שופט
אב"ד

גב' כרמן קלינגר ,
נציגת ציבור מעסיקים