הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 20975-02-19

16 יוני 2019

לפני:

כב' השופטת אופירה דגן-טוכמכר

המערער
משה גומבו
ע"י ב"כ: עו"ד זילבר
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד שפירא

פסק דין

לפניי ערעור על החלטת ועדה לעררים (אי כושר) מיום 22.1.119 אשר קבעה כי המערער איבד 65% מכושרו להשתכר.
הרקע העובדתי
המערער, יליד 1970, ומשגיח כשרות לשעבר בהכשרתו, סובל משורה של ליקויים רפואיים כדלקמן: 30% מצב אחרי אירוע מוחי, 20% תגובה נפשית, 10% סוכרת ו-10% השמנת יתר. למערער נקבעה ביום 8.10.18 נכות יציבה בשיעור 50%.

לאחר שוועדה רפואית מדרג ראשון קבעה כי המערער איבד את כושר ההשתכרות בשיעור 65% הגיש המערער ערר על החלטה זו והערר נדחה.

לפיכך הגיש המערער ערעור לבית דין זה על החלטת הוועדה הרפואית לעררים אשר דחתה את הערר והחליטה בעניינו כדלקמן:

הוועדה עיינה בפרוטוקול רפואי ובדוח עובדת השיקום והאזינה לעורר ברוב קשב וכן עיינה בדוח פסיכיאטר דרג 1, והגיעה למסקנה שבמצבו הרפואי והתפקודי כיום איבד מכושרו לעבודה. מוגבל בעבודה המצריכה תקשורת בינאישית, עבודה במשמרת לילה, עם זאת כשיר לעבוד בעבודות כגון תצפיתן בחדר בקרה, קופאי בחניון וכדומה. כל זאת בהיקף שנקבע בדרג 1.
לפיכך הוועדה דוחה את הערר.

טענות הצדדים
המערער טוען כי החלטת הוועדה אינה מתיישבת עם מצבו הרפואי והתפקודי ומתעלמת מתלונותיו ומהמסמכים הרפואיים שהוצגו בפניה. עוד טוען המערער החלטת הוועדה איננה מנומקת וכי אין התייחסות למצב הרפואי או התפקודי ואף לא ליישום סעיפי הליקוי. בנוסף טוען המערער כי הוועדה לא יישמה את האמור בהלכת מוהרה, קרי – לא התייחסה לסעיפי הליקוי ולהשפעתם המצטברת, לנסיבות האישיות ולהשכלה.
המשיב טוען כי הוועדה הייתה ערה לגילו של המערער ולניסיונו התעסוקתי, כמו גם לליקויים הרפואיים וכי בשים לב לכך שעיקר תלונותיו היו במישור הנפשי ציינה הוועדה כי בחנה גם את חוות דעת הפסיכיאטר בדרג הראשון. עוד טוען המשיב כי בהתחשב בנסיבות המקרה הנדון פעלה הוועדה בהתאם להלכת מוהרה וזאת משעה שהנכות הרפואית נמוכה משיעור אי הכושר שהוועדה קבעה למערער.

המסגרת המשפטית
בהתאם לסעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה – 1995 מוסמך בית הדין לדון בערעורים על החלטות ועדה לעררים (אי כושר) בשאלות משפטיות בלבד. נקבע כי הואיל והוועדה לעררים (אי כושר) פועלת בתחום שאיננו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה, וזאת בשונה מוועדה רפואית לעררים, רשאי בית הדין להתערב בהחלטתה, ואולם זאת רק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות שכמוה כטעות שבחוק (דב"ע שם/1318-01 עטיה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60 (1983).

דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להידחות וזאת מהטעם שלא שוכנעתי כי נפל פגם משפטי בעבודת הוועדה המצדיק את השבת הדיון בעניינו של המערער אליה.
כעולה מהפרוטוקול, הוועדה האזינה לתלונות המערער ופירטה אותם בפתח הדיון, מפי המערער, כדלקמן:

בן 48, לא לומד. עבד כיועץ כשרות בחו"ל. קשה לי לדבר מאז האירוע ומצבי החמיר. היה בן אדם פעיל. רב הזמן כבוי ומרגיש דיכאון אחרי האירוע. לא עושה שום דבר. כל היום ישן. קם בשעה 17:00 אוכל וחוזר לישון. לוקח תרופות רבות. לדברי החבר שלו הם באים אליו ולוקחים אותו לפעמים.

מעיון בהחלטת הוועדה עולה כי אמנם מדובר בהחלטה תמציתית, אך עם זאת מדובר בהחלטה אשר בהחלט מאפשרת לבית הדין להתחקות אחר שיקול דעת הוועדה. הוועדה מציינת כי עיינה בדוח חוות הדעת של עובדת השיקום ובפרוטוקול הרפואי, כמו גם בחוות דעת הפסיכיאטר בדרג הראשון, אשר היו תמימי דעים כי המערער מסוגל לעבודה בעבודה חלקית.
הוועדה מציינת עוד כי הגיעה למסקנה שלנוכח מצבו הרפואי הוא איבד מכושרו לעבוד באופן מלא וכי הוא מוגבל בעבודה המצריכה תקשורת בינאישית, כמו גם עבודה במשמרות לילה. לצד זאת הוועדה קובעת כי המערער כשיר לעבוד בעבודות מסוימות, בהיקף שנקבע בדרג הראשון.
כידוע, במסגרת בחינת כושרו של אדם להשתכר, על נקודת המוצא להיות ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית, שכן הללו מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבודה (עב"ל (ארצי) 327/03 עזאת מוהרה נ' המוסד לביטוח לאומי (15.4.2004)). דהיינו, על נקודת המוצא להיות שקיימת הלימה בין שיעורי הנכות בשתי הוועדות. יחד עם זאת, ככל שלא קיימת הלימה בין שיעורי הנכות באופן ששיעורי הנכות הרפואית גבוהים משיעורי הנכות שקבעה ועדת אי כושר, קמה חובה על ועדת הכושר לנמק את הסיבות לפער. בהקשר זה אוסיף כי בהלכת אופנר נפסק בזיקה להלכת מוהרה כי " ככל שמדובר בפער משמעותי יותר כך יידרש הסבר מפורט ומנומק יותר" (בר"ע (ארצי) 39263-03-15 אופנר נ' המוסד לביטוח לאומי (6.7.2016) .
בעניינו נקבעו למערער 50% נכות רפואית, ומכאן שדרגת הנכות האובייקטיבית של אי כושר לעבודה היא 50%. אף על פי כן, ועדת הערר קבעה כי אי הכושר של המערער הוא גבוה יותר, זאת לאחר שעיינה בהמלצות הרופא המוסמך ופקידת השיקום וכן בחוות הדעת הפסיכיאטרית.
בנסיבות אלה, בהן הפער בין הנכות הרפואית לבין הנכות שקבעה ועדת אי הכושר מיטיב עם המבוטח, ברי כי חובת ההנמקה המוטלת על הוועדה הינה פחותה ואף הדרישה להסבר מנומק ומפורט פוחתת אף היא ולפיכך סבורני כי הנמקת הוועדה , מספקת בנסיבות העניין.
מכל הטעמים המפורטים לעיל שוכנעתי כי לא נפלה בהחלטת הוועדה טעות משפטית המצדיקה את התערבותו של בית הדין.
סיכומם של דברים, דין הערעור להידחות.
משמדובר בערעור בתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.
הצדדים רשאים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה, תוך 30 יום מיום המצאתו.

ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ט, (16 יוני 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .